יֶגָר משה

הדיפלומטיה הציונית בראשיותה, והיום

+

 

1.  הבסיס: המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית

משרד החוץ של ישראל הוקם, רשמית, ביום בו הוקמה מדינת ישראל – 14 במאי 1948, אך קדמה לו פעילות דיפלומטית ענפה שנוהלה על-ידי התנועה הציונית והסוכנות היהודית. הגוף שהקימה – המחלקה המדינית – שימש בסיס למשרד החוץ.

פעולה דיפלומטית ציונית ימיה כימי התנועה הציונית, זאת משום שחוזה מדינת ישראל ומייסדה של התנועה הציונית, דר' בנימין-זאב (תיאודור) הרצל, קבע שהעם היהודי יחזור למולדתו ההסטורית ב"משפט העמים" ובתמיכת המעצמות הגדולות. הרצל פרסם את ספרו הקטן מדינת היהודים ב-14 בפברואר 1896. כשמונה שנים ומחצה בלבד לאחר מכן, ב-3 ביולי 1904 נפטר הרצל והוא בן 44 בלבד.

בשנות פעולתו הקצרות יצר הרצל דיפלומטיה יהודית חדשה, תחום עיסוק שהיהודים לא עסקו בו עד אז, ולא יכלו לעסוק בו. הופעת הציונות והשאיפה להחזיר את העם היהודי לארצו גרמה להופעתה של דיפלומטיה ציונית מודרנית. אבי הדיפלומטיה הזו ומחוללה, והדיפלומט הגדול ביותר שקם לעם ישראל בזמן החדש היה הרצל עצמו. מאחורי הרצל לא עמדו עוצמה מדינית או צבאית ולא כלים ממלכתיים, אלא התנועה הציונית הקטנה בראשית דרכה וחסרת אמצעים. למרות זאת הצליח הרצל, בכח חזונו, אישיותו הכריזמטית וכשרון טבעי גדול להתקבל לשיחות עם הסולטאן העות'מאני, עם האפיפיור, עם ראשי מדינות, שרים, ראשי ממשלות ומלכים וליצור לתנועה הציונית נוכחות דיפלומטית בזירה הבינלאומית הרבה לפני תקומתה של ישראל.

יורשו בנשיאות ההסתדרות הציונית, דוד וולפסון, פתח ב-1908 את שתי הנציגויות הראשונות של התנועה הציונית. משרד אחד נפתח בארץ-ישראל ולא הוטלו עליו משימות דיפלומטיות; והשני נפתח באיסטנבול, מטרתה של נציגות זו היתה להמשיך ולקיים קשרים מדיניים כלשהם עם הממשלה העות'מאנית, שהרצל החל בהם. משרד זה היה הנציגות הדיפלומטית הראשונה של ההסתדרות הציונית. הוא פעל עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914.

ב-2 בנובמבר 1917 פרסמה ממשלת בריטניה את "הצהרת בלפור" (לורד ג'ימס בלפור היה שר החוץ הבריטי אז והוא שחתם על ההצהרה שנקראה על שמו). בהצהרה קצרה זו הכירה בריטניה בשאיפות הלאומיות של היהודים בארץ-ישראל. היתה זו ההכרה הבינלאומית הראשונה במטרות הציונות, שהרצל כה שאף להשיגה, אך לא זכה לכך. האיש שהשגת הצהרה זו נזקפה לזכותו היה חיים וייצמן, שעד מהרה הפך למנהיגה של התנועה הציונית. הצהרת בלפור הקנתה לגיטימיות לתביעתה של התנועה הציונית על ארץ-ישראל, ולהיותה נציגת העם היהודי בכל מה שנוגע לארץ-ישראל. וייצמן היה סבור שיש לשגר מיד משלחת ציונית רשמית לארץ-ישראל, שחלקה הדרומי נכבש כבר על-ידי הבריטים כדי לקדם את האינטרסים של התנועה הציונית ולהניח יסודות ל"בית הלאומי". ממשלת בריטניה הסכימה לרעיון זה. המשלחת הזו נקראה בשם Zionist Commission (בעברית נודעה בכינוי: "ועד הצירים"). והיא קיבלה כתב מינוי מממשלת בריטניה. יו"ר המשלחת היה דר' חיים וייצמן עצמו וחבריה היו נציגי ארגונים שונים וכן גם נציגים יהודים מצרפת, מאיטליה ומארה"ב.

"הוועדה הציונית" הגיעה לארץ-ישראל ב-3 באפריל 1918. הרכב חבריה השתנה לעתים קרובות. האדם שהתמיד בתפקידו יותר מכולם היה דר' דוד מונטגיו אידר ((Eder, פסיכואנליסט במקצועו. הוא הפך לאיש אמונו של וייצמן שחזר לאנגליה. רוב שנותיו בארץ נשא אידר בתואר: מנהל המחלקה המדינית, למרות שלא היתה לו שום מחלקה. מבחינת תחומי העבודה התברר עד מהרה שעל "הוועדה הציונית" לעסוק בשני תחומים שניתן לקרוא להם יחסי החוץ של ההנהלה הציונית בארץ-ישראל: 1) יחסים עם השלטונות הבריטיים בארץ-ישראל; 2) יחסים עם האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל. (היחסים עם הממשלה הבריטית בלונדון נוהלו על-ידי ההנהלה הציונית שם). בענינים אלה עסק דוד אידר עד שעזב את ארץ-ישראל באוגוסט 1922. עם צאתו חדלה "הוועדה הציונית" ("ועד הצירים") להתקיים. במקומו מונה לויט.-קול. פרדריך ה. קיש ( (Kisch, שנשא בתואר יו"ר ההנהלה הציונית בירושלים ומנהל המחלקה המדינית שלה.

קיש היה חייל מקצועי, קצין בחיל ההנדסה של הצבא הבריטי. במלחמת העולם הראשונה קיבל שלוש מדליות על מעשי גבורה בחזית. אחר המלחמה מונה כחבר למשלחת הבריטית לוועידת השלום ואז התברר לו שקידומו הצבאי יעוכב בגלל היותו יהודי. חיים וייצמן הציע לו להצטרף לשירות התנועה הציונית וקיש הסכים. הוא שימש בתפקידו עד התפטרותו ביוני 1931. גם הוא התרכז בשני התחומים העיקריים של מדיניות החוץ של התנועה הציונית בארץ ישראל: היחסים עם ממשלת המנדט הבריטי והנסיונות להידבר עם ערביי ארץ-ישראל, וכן גם עם מנהיגים ערבים בארצות השכנות ובעיקר עם האמיר עבדאללה, שליט עבר הירדן. עדיין לא עמדה מחלקה, על עובדיה, לרשותו, אך הוא גייס כבר 2- 3 אנשים שעזרו לו בטיפול בעניני היחסים עם הערבים.

בד בבד עם התפטרות קיש, התפטר גם, בקונגרס הציוני ה-17, שהתכנס ביוני 1931, חיים וייצמן מראשות ההסתדרות הציונית.

מכאן ואילך השתנו דפוסי הפעולה של התנועה הציונית, וכן גם מנהיגותה. מפלגות הפועלים נעשו דומיננטיות. המנהל החדש של המחלקה המדינית דר' חיים ארלוזורוב, לא היה כבר מינויו האישי של וייצמן כמו אידר וקיש לפניו, אלא נציג מפלגתו (אם כי נהנה מיחסים קרובים עם וייצמן). גם ארלוזורוב טיפל באותם תחומי פעולה כמו קודמיו, אך סגנון עבודתו היה שונה והשפעתו הפוליטית רבה יותר. הוא גם החל לבנות סגל עובדים מצומצם. המינוי החשוב ביותר שעשה היה מינויו של משה שרתוק (לימים: שרת), חברו לאותה מפלגה – מפא"י, למזכיר המחלקה המדינית. תקופתו של ארלוזורוב כמנהל המחלקה המדינית היתה קצרה שכן ב-16 ביוני 1933 נרצח כשטייל עם אשתו על שפת ימה של תל-אביב. בן 34 בלבד היה ארלוזורוב במותו.

במקומו מונה, אם כי לא מיד, משה שרתוק. עם מינויו החלה תקופה חדשה בתולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. שרתוק עמד בראש מחלקה זו במשך כ-15 שנים, כמחצית תקופת השלטון הבריטי בארץ-ישראל ובערך אותו זמן כמו כל שלושת קודמיו ביחד. שרתוק היה זה שהלך ובנה בהדרגה מחלקה ממש. עם קום המדינה מנתה כבר המחלקה המדינית כ-30 עובדים. קשה לקבוע מספר מדוייק, שכן מלבד אלה שהופיעו ברשימת מקבלי המשכורות, פעלו במסגרת המחלקה המדינית, ולפי הוראותיו של שרתוק, גם אנשים שלא קיבלו משכורת, או שעבדו עבודה חלקית בלבד. אין ספק ששרתוק הפך לדמות הדומיננטית בתחום יחסי החוץ של היישוב העברי. גם תחומי פעילות המחלקה המדינית ופעילותו שלו התרחבו הרבה מעבר למה שהיה בימי קודמיו. היה זה אך טבעי שעם ההכרזה על עצמאות ישראל מונה שרתוק (עכשיו נקרא – שרת) לשר החוץ הראשון.

הרקע להתפתחויות אלה היתה העובדה שההנהגה הציונית השתנתה. דוד בן-גוריון החל להתבלט כמנהיג הציוני הבכיר. עם שקיעת מנהיגותו של וייצמן ועליית בן-גוריון עבר מרכז הפעילות הציונית ומקום קבלת ההחלטות, ממשרדי ההנהלה הציונית בלונדון למשרדי ההנהלה הציונית בירושלים. תוך כך גברה מאד, כמובן, גם חשיבותה של המחלקה המדינית בירושלים.

גזרות הפעולה הפורמליות נשארו כפי שהיו, שרתוק, כמו אידר, קיש וארלוזורוב לפניו, עסק בקיום המגעים עם שלטונות ממשלת המנדט ועם מנהיגים ערבים. דווקא תחום זה – מגעים עם ערבים – התפתח הרבה תחת הנהלתו של שרתוק. הוא גייס לעבודת המחלקה המדינית כמה מומחים לענינים ערביים, יודעי ערבית, שפיתחו פעולה עניפה. הם הכירו את ארצות ערב ואת מנהיגיהן, הירבו לנסוע אליהם ולהפגש עמם לשיחות, במאמץ למצוא נקודת אחיזה להבנה ערבית ולהסכמה להתפתחות "בית לאומי" יהודי בארץ-ישראל. "המאורעות"  של 1936 – 1939 הביאו להרחבה ולגיוון בתחומי הפעילות של שרתוק ושל המחלקה המדינית. בנוסף לאגף המזרח התיכון הוקם עכשיו במחלקה המדינית גם אגף לעניני בטחון שעסק בארגון חיל הנוטרים (שוטרים מוספים). בתקופה זו נעשה איסוף מודיעין על הנעשה בעולם הערבי, שיטתי יותר ממה שהיה לפני-כן. הגופים ששרתוק הקים אז הפכו להיות הבסיס לשרותי המודיעין של מדינת ישראל שנים אחדות לאחר מכן. שרתוק היה מעורב מאד גם במדיניות ההתנחלות ובהקמת ישובים חדשים. במלחמת העולם השניה עסקה המחלקה המדינית בשורה ארוכה של פעולות שיתוף פעולה עם הצבא הבריטי, פעולות גלויות ופעולות סמויות, שיצאו לפועל בקושי רב, והודות לעקשנותו של שרתוק, שכן הבריטים לא היו מעונינים ביותר בהשתתפות יהודי ארץ-ישראל במאמץ המלחמתי. בין הפעולות הבולטות והמפורסמות ביותר אפשר להזכיר את הצנחנים שנשלחו לאירופה במאמץ להציל יהודים מידי הנאצים ואת הקמת הבריגדה היהודית לקראת סוף המלחמה.

בתחום העבודה המדינית צריך להזכיר כמה פעולות בולטות שנעשו על-ידי המחלקה המדינית בראשותו של שרתוק. הראשונה היתה עבודת הכנה, שנעשתה על-ידי ועדות משנה אחדות, לקראת האפשרות שהממשלה הבריטית תחליט על חלוקת ארץ- ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, כתוצאה מן הדו"ח של ועדת החקירה הממלכתית בראשות הלורד פיל, 1937 (Peel Commission; Royal Commission). בעבודת התכנון העצומה שנעשתה אז לקראת האפשרות של הקמת מדינה יהודית אפשר לראות את ניצני ההכנות שנעשו על-ידי "ועדת המצב", כעשר שנים מאוחר יותר, לקראת הקמת המדינה. מאמץ מדיני נמרץ שני עשתה המחלקה המדינית לרגל שיגורה ארצה של ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית ב-1946, אך שיא פעולתו של שרתוק היה הפעולה המדינית-דיפלומטית, בהנהגתו, שנמשכה חודשים ארוכים, עם בואה ארצה של ועדת החקירה של האו"ם. (United Nations Special Committee on Palestine = UNSCOP) והדיונים הממושכים והקשים על המלצותיה שהתנהלו באו"ם עד ההצבעה הדרמטית ב-29 בנובמבר 1947. רוב התקופה הזו שהה שרתוק בניו יורק והנהיג את המאמצים המדיניים של הסוכנות היהודית. בירושלים שימשה גולדה מאירסון (לימים: מאיר) כממלאת מקומו בהנהלת המחלקה המדינית. ב-1956, כששרת התפטר מתפקידו כשר החוץ, בלחצו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, מונתה גולדה מאיר, באורח די טבעי, לשר-חוץ במקומו.

במקביל לפעולה המדינית עסקו שרתוק ועמיתיו במחלקה המדינית בהרחבת המחלקה ובהכנות להקמת משרד חוץ במדינה היהודית שהיה ברור כבר שתקום בעתיד הלא רחוק, מיד עם יציאת הבריטים מארץ-ישראל. אחת הפעולות המענינות, שהעידו על חזון ועל תכנון לטווח-רחוק, היה הקמת "המוסד להשתלמות" אשר זכה מיד לכינוי "בית הספר לדיפלומטים". הקמת מוסד זה, בסוף 1946, הוטלה על דר' ולטר איתן (לימים: המנכ"ל הראשון של משרד החוץ). מטרתו היתה להכשיר פקידים בכירים לשירות המדינה ולמשרד החוץ במדינה שתקום. אמות המידה לקבלת חניכים היו השכלה גבוהה, ידיעת שפות והצלחה בבחינות כניסה. מתוך 600 שביקשו להתקבל נבחרו, אחר בחינות, 25 משתלמים מתוכם 5 נשים. תכנית הלימודים כללה, בין היתר: לימודי המזרח התיכון, הסטוריה של ארצות נבחרות אחרות, השתלמות בשפות, ביחוד בערבית ואפילו עניני סגנון התנהגות ונימוסים מקובלים. על החניכים הוטלו עבודות רבות בכתב שחייבו עיון ולימוד. המוסד להשתלמות אורגן כפנימיה. פעולת המוסד להשתלמות הופסקה בטרם הסתיימה שנת הלימודים הראשונה. חניכיו הצטרפו לשירות צבאי ב"הגנה". ממשיכי "המוסד להשתלמות" הם הקורסים לצוערים הנערכים במשרד החוץ מאז 1954 - גם זה ביוזמת משה שרת ודר' ולטר איתן - לכל מחזור צוערים חדש המתקבל לשירות הדיפלומטי של ישראל.

כאשר החל "המוסד להשתלמות" בעבודתו הוטלה על קבוצה של חמישה מחניכיו להכין הצעה להקמת מיניסטריון החוץ העתידי של מדינת ישראל. העבודה הוכנה בהדרכתו של איתן ובפיקוחו. ב-30 בינואר 1948 נמסרה העבודה לעיונו של משה שרתוק. גם איתן בעצמו הכין תכנית, שהיתה דומה מאד לזו של חניכיו, והיא ששימשה, כנראה, בסיס להקמת משרד החוץ אחר ההכרזה על קום המדינה ב-14 במאי 1948. שתי ההצעות דומות למבנה של משרדי חוץ בארצות אחרות: 7 מחלקות גיאוגרפיות – מחלקת מזרח תיכון, מחלקת מערב אירופה, מחלקת מזרח אירופה, מחלקת חבר העמים הבריטי, מחלקת אמריקה הלטינית, מחלקת ארצות הברית, מחלקת אסיה ואפריקה; 7 מחלקות פונקציונליות: מחלקת ארגונים בינלאומיים, מחלקה משפטית, מחלקה קונסולרית, מחלקת הסברה ותרבות, מחלקה כלכלית, מחלקת חקר, מחלקת טקס; 4 מחלקות מינהליות: מחלקת מנגנון, מחלקת כספים, ארכיון, ספריה. כבר בתקופה הראשונה לקיום משרד החוץ חלו במבנה זה שינויים מסויימים, שכן לא ניתן היה לחזות מראש שמשרד החוץ של המדינה העצמאית יצטרך להתרחב במהירות רבה ולפרוש את קשריו עם מדינות שעד אז לא נכללו בתחומי התענינותה של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. העוינות הערבית והמצור על המדינה החדשה חייבו אותה להרחיב את רשת קשריה בכל כיוון אפשרי וגם להגדיל מאד את מספר העובדים במשרד הראשי בארץ ובעשרות הנציגויות שנפתחו, זו אחר זו, בחו"ל.

 

2.      הקמת משרד החוץ. שלבים ראשונים.

תחילותיו של משרד החוץ היו צנועות. הוא נפתח ב-14 במאי 1948 בערב, זמן קצר אחר שדוד בן-גוריון קרא, בטקס חגיגי, את הכרזת העצמאות. עובדיו הראשונים היו שלושה אנשים בלבד – משה שרת ולידו עוזר אחד ומזכירה, שניהם עבדו אתו עוד במחלקה המדינית. רוב עובדי המחלקה המדינית נמצאו אז בירושלים, שהיתה נתונה במצור שהוטל עליה על-ידי צבאות ירדן ומצרים, או שהיו כבר בשליחויות בחו"ל, או ששירתו בצבא. בהדרגה נאספו ליד שרת, בתל-אביב, עובדים אחרים של המחלקה המדינית.

כאשר ניגשה ישראל לארגן את שירות החוץ שלה לא היו לה כמובן, דיפלומטים "מקצועיים". פרט לקובץ העובדים בשירות המדיני של הסוכנות היהודית. ואמנם, משרד החוץ החדש הסתייע בחבר עובדים זה ובנסיון שהצטבר במחלקה המדינית. ראשי הנציגויות הראשונים של ישראל מונו מבין אנשי השירות הזה, אלא שלא היה בכך כדי להספיק. כמה מהם פעלו כבר במספר מקומות עוד טרם קמה המדינה ומילאו תפקידים מעין דיפלומטיים. למשל, בוושינגטון ובפראג. הוענק להם מינוי רשמי רק כאשר המדינות בהן שהו הכירו בישראל הכרה רשמית. בגלל הצרכים הדחופים לא היה מנוס, בשנים הראשונות למדינה, ממינוי ראשי נציגויות רבים מבין אנשי ציבור בולטים, ואף לעתים מבין פעילים ציונים בקהילות יהודיות בחו"ל. היו מקרים שמונו גם אנשים שלא ידעו עברית.

המציאות הפוליטית-מפלגתית של ישראל כפתה על שר החוץ משה שרת את הצורך להסכים לעיתים למינויים פוליטיים במסגרת שירות החוץ, אם כי בעיקרון התנגד שרת לכך מאד. אך במרוצת השנים הלך וגבר לחץ המפלגות, בדרך כלל של אלה שהשתתפו בקואליציה הממשלתית של אותו זמן, למינוי אנשיהן לתפקידים דיפלומטיים בכירים שונים בשירות החוץ. שרת עמד תמיד על כך כי למועמדים למשרות אלו תהיינה גם הסגולות הדרושות למילוי התפקיד ושמר לעצמו את הזכות לדחות מועמדים שהוצעו על-ידי מפלגות ואשר לא התאימו, לדעתו, לדרישות המשרה. שרי חוץ שבאו אחריו הקפידו פחות, או לא יכלו לעמוד בפני לחץ המפלגות כפי שהוא עמד. בשנים האחרונות חדלו "המינויים הפוליטיים", אך גברו מאוד מינויים בלתי-ראויים אחרים, שנעשו בשיטות אחרות.

רובם הגדול של בני הדור הראשון של הדיפלומטים של ישראל היו ילידי ארצות חוץ. גם את חינוכם קיבלו רבים מהם בחו"ל. משה שרת עצמו לא נולד בארץ-ישראל, אך את חינוכו קיבל בה. השכלה אקדמית קיבל בלונדון. הוא אבי השירות הדיפלומטי ומייסד שירות החוץ של ישראל במלוא מובן המילה. הוא עיצב את משרד החוץ, קבע את מבנהו ואת דרכי עבודתו. הוא גידל וטיפח את רוב בני "המחזור" הראשון של דיפלומטים ישראלים, בכירים כמו גם זוטרים יותר, תוך גילוי יחס אנושי וחברות אישית במגעיו עם חבריו לעבודה ועם בני משפחותיהם. אף אחד משרי החוץ שבאו אחריו, עד עצם היום הזה, לא ניחן בסגולות אלה. לצידו של שרת צריך להזכיר את דר' ולטר איתן שהיה המנכ"ל הראשון של משרד החוץ ושותפו הנאמן של שרת בבניין משרד החוץ ועיצוב דמותו. איתן נולד בגרמניה, אך גדל והתחנך באנגליה. בתפיסתו את מבנה משרד החוץ ודרך ניהולו הושפע מאד מן הדוגמא הבריטית.

שרת רצה לחנך דור חדש של דיפלומטים ולהכשירם לתפקידם מן השלבים ההתחלתיים של השירות כדי להבטיח לשירות הדיפלומטי הישראלי עובדים מאיכות מעולה. הוא שהנהיג, כנזכר לעיל, את השיטה של קבלת עובדים צעירים אחר בחינות כניסה קשות למדי. "מתמחים" אלה, או "צוערים" או "מתחנכים", כפי שנקראו על ידי שרת, נבחרו אחר תהליך קשה של בחינות בכתב ובעל-פה, בשיטה דומה לנהוג בשירותי חוץ אחרים. לבחינות אלה יכלו לגשת רק בעלי השכלה אקדמית מסוימת. המעטים שהצליחו בבחינות והתקבלו לעבודה במשרד החוץ חוייבו עוד בשנתיים של הכשרה ורק אחר-כך התקבלו למשרד כעובדי קבע ויכלו להישלח לתפקידם הראשון בחוץ-לארץ. גם בחינות אלה, למרות החיוב הרב שבהן, אינן יכולות למנוע בחירת מועמדים לשירות החוץ, אחר שעומדים על דעותיהם הפוליטיות. שר החוץ, סגן שר החוץ או מנכ"ל שדבר זה חשוב להם, יוכלו לדאוג לכך שיתקבלו למשרד החוץ בעלי השקפות "מתאימות". למרות זאת, טרם נמצאה דרך טובה יותר לגיוס עובדים חדשים לשירות החוץ.

שרת הקדיש תשומת-לב רבה להדרכה אישית שנתן לעובדים בדרגים שונים, לאו-דווקא בכירים. אחד מאמצעי ההדרכה ששרת השתמש בהם היה, כאמור, קיום קשרים ישירים עם עובדים שונים במשרד ובני משפחותיהם שיצאו לשירות בחוץ-לארץ או שהגיעו לביקור. פגישות אישיות כאלה סייעו לו לקיים קשר אישי עם מספר ניכר של עובדים ולהעניק להם הדרכה אישית והכוונה בעבודתם. לקשר אישי זה ייחס שרת חשיבות רבה. גם כשמילא, יותר מאוחר, את תפקיד ראש הממשלה התפנה לפגישות עם מנהלי מחלקות במשרד החוץ. שרת דאג גם שהנציגים בחוץ-לארץ יקבלו באורח שוטף חומר רקע מן הארץ כדי שלא יינתקו מן הנעשה בה. הוא הקפיד לנציגויות מברקי תדרוך להסברת כל מצב מדיני שנוצר ודאג שיהיו מעודכנים בהתפתחויות המדיניות.

משה שרת נהג גם להקפיד על רמת העברית בחומר הכתוב של משרד החוץ, והירבה לתקן את השיבושים שנתקל בהם. גם בזאת ראה משימה הדרכתית. ידועה גם העובדה שבזמנו אולצו עובדי משרד החוץ לעברת את שמותיהם הלועזיים. חבל שנוהג זה אינו קיים יותר כיום. דיפלומט המייצג את ישראל צריך לשאת שם עברי ולא שם רוסי או גרמני.

היו תחומי פעולה במשרד שמשכו את תשומת-ליבו המיוחדת של שרת, והוא אף חיפש להם פתרון ארגוני. כך, למשל, תכנן להקים מחלקת הסברה (נובמבר 1953) שתחלוש על שני שטחים – משלוח מתמיד של חומר הסברה לנציגויות ופעולה שיטתית להידוק קשרי התרבות עם הגולה. שרת סבר שמוטב כי קשרי התרבות ייעשו במסגרת מחלקת ההסברה, ולא תוקם לכך מחלקה מיוחדת לקשרים עם הגולה. במרוצת השנים הוקמה מחלקה מיוחדת לטיפוח הקשרים עם התפוצות, כמו גם  לטיפוחם של  קשרי התרבות. גם בעיית המעקב של משרד החוץ אחר הנעשה בארצות הערביות השכנות בפרט ובעולם כולו בכלל העסיקה את שר החוץ. משרדי חוץ אחרים מצאו פתרונות שונים ומגוונים לעניין זה. שרת הקים לצורך זה את מחלקת החקר.  כבר מראשית קיומה נוצרה בעיה לגבי טיב עבודת מחלקה זו והמקום הראוי לה במסגרת הכללית של הגופים המופקדים על הערכת המודיעין הלאומית. במציאות המיוחדת של ישראל נמצאת האחריות המרכזית בתחום זה בידי מוסדות שמחוץ למשרד החוץ. מאז ומתמיד הורגש שיש בכך פגם ונעשו ניסיונות ליצור מערכת מגוונת יותר של מוסדות העוסקים במודיעין הלאומי, אך בעיה זו טרם מצאה את פתרונה. ניסיון כזה נעשה בימי כהונתו של יגאל אלון כשר החוץ. מחלקת החקר הורחבה אז מאד, כתוצאה מדין-וחשבון של ועדת חקירה (ועדת אגרנט) שהוקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים, (אוקטובר 1973), אך שוב צומצמה בימי משה דיין, יורשו בתפקיד שר החוץ.

המבנה היסודי של משרד החוץ לא השתנה הרבה בימי גולדה מאיר שבאה במקום שרת, מלבד מה שהתחייב מן ההתרחבות הגדולה ביחסי החוץ, בייחוד עם יבשת אפריקה, פתיחת נציגויות רבות ופיתוח תוכנית מסועפת של סיוע חוץ. התארגנות מחדש חלה בשנת 1968, כאשר מחלקות מרחביות אחדות רוכזו באגפים. בתקופת כהונתו של אבא אבן, שר-החוץ השלישי, נערכו שינויים נוספים במבנה משרד החוץ. עיון בדו"חות השנתיים, כפי שהתפרסמו בשנתוני הממשלה, אינו מאפשר לקבוע בוודאות מה משינויי המבנה התכופים האלה היו מחוייבים עניינית ומה נגרם בגלל הצורך למצוא פתרונות לבעיות שיבוצם של עובדים בכירים שהביא לפיצול מחלקות קיימות, להקמת מחלקות נוספות, או למינוי סמנכ"לים ויועצים במספר לא קבוע ומוגדר. שינויים אלה הביאו לידי כך שנוצר מבנה בלתי-ברור ובלתי-מאוזן של יחידות. מחלקות גדולות מאד מצד אחד ומחלקות של איש אחד מצד שני. חלוקת הסמכויות בין הסמנכ"לים והיועצים לגבי המחלקות השונות השתנתה גם היא לעתים קרובות. שינויים נוספים, חלקם בלתי-נחוצים, נעשו גם על-ידי שרי חוץ נוספים.

משה שרת ידע להפעיל את אנשי משרד החוץ, בדרגיהם השונים, ולהפיק מהם את מירב התועלת. יומנו זרוע תיאורים רבים של נוהל עבודה נכון ושימוש מושכל באנשי המשרד. בחיי היום-יום של משרד החוץ התקיימה בתקופת שרת שגרת עבודה שתפקידה היה להבטיח שכל דרגי העובדים יהיו מעודכנים בהתפתחויות המדיניות ואף יתרמו את חלקם לעבודת השר. בישיבת הבוקר של הנהלת המשרד, בראשות המנכ"ל, השתתף באורח סדיר נציגו האישי של השר ומנהל לשכתו שדיווח לשר על דיונים אלה ועל ההמלצות שהתגבשו בהם. השר יכול היה, כמובן, לקבל את ההמלצות או לדחותן. עם זאת נהג שרת לקרוא בעצמו את המברקים שהגיעו מן הנציגויות. כל מכלול עבודת משרד החוץ היה חשוב בעיניו. העבודה המדינית כמו גם עבודה קונסולרית או כלכלית או טיפוח קשרי תרבות. הוא לא התייחס בזלזול אפילו לנושאים שוליים. הוא רצה לדעת ממקור ראשון על עבודת המשרד על כל שלוחותיו.

שרת נהג גם לשבת בעצמו עם צמרת משרד החוץ ולנהל דיונים, אפילו בשאלות לא-אקטואליות, בתכנונים לטווח-ארוך, מעין דיוני מטה אסטרטגיים, וכך גם בנושאים שעל סדר-היום כמו ניסוח הנחיות למשלחת ישראל באו"ם לקראת דיון צפוי במועצת הבטחון. כמו כן נהג שר החוץ לקיים התייעצויות נפרדות ומחוץ למסגרות הפורמליות בנושאים מיוחדים, עם הרכבים שונים של עובדי משרד החוץ, ביניהם גם עובדים זוטרים, תוך מתן אפשרויות לעובדים אלה לבטא דעותיהם באורח חופשי לחלוטין. גם בהכנת אגרות דיפלומטיות שיתף שרת את עובדי המשרד. אנשי משרד החוץ סייעו לשר גם בעבודתו בכנסת ותדרכו אותו לקראת הופעות כאלה. גם תוך כדי ישיבות ממשלה נהג שרת לקיים קשר עם צמרת המשרד ולקבל נתונים והצעות לוויכוח שהתנהל בהן. שרי  חוץ אחרים שדמו לשרת באורח עבודה יסודי וקפדני כזה, תוך שיתוף על דרגי המשרד, היו יגאל אלון ויצחק שמיר, אם כי סגנונם האישי היה שונה.

 

3.      סגולות הדיפלומט הישראלי לפי שרת

קשה למצוא רשימה מפורטת יותר של התכונות שראוי לו לדיפלומט להתברך בהן, כדי להצליח במילוי תפקידו, מאשר הרשימה הקטלוגית המרשימה שערך ההיסטוריון והדיפלומט האנגלי הארולד ניקולסון (Harold Nicolson, Diplomacy, Oxford University Press, London, 1963 [3nd ed.] pp. 104-126)). בפרק מאלף על "הדיפלומט האידיאלי" מסביר המחבר כל אחת מן התכונות הדרושות:

אמת וכנות (הכוונה לא רק להימנעות מהטעייה מכוונת, או חוסר הגינות הן במגעים עם הממשלה המארחת והן לגבי הממונים בבית, אלא גם להקפדה חמורה על גילוי האמת כולה); דייקנות; קור-רוח; סבלנות; מזג טוב; ענווה; נאמנות; שכל ישר; ניסיון. עוד מוסיף המחבר, כדברים מובנים מאליהם: אינטליגנציה; בקיאות; תפישה; תבונה; הכנסת אורחים; חן; חריצות; אומץ וטקט.

זו רשימה כמעט על-אנושית, אך במשה שרת עצמו התגלמו כמה וכמה מן התכונות האלה. ברור ששימש מופת אישי לעובדי משרד החוץ בתחומים רבים, אך בעיקר ברמתו התרבותית ובהשכלתו הכללית והיהודית, בהתנהגותו המוסרית בכלל ובענייני כספים בפרט, בחריצותו, בדייקנותו ועוד. הוא אף התגאה מאד ברמתם המקצועית, התרבותית והאישית הגבוהה של עובדי משרד החוץ בזמנו. השמירה על רמה גבוהה זו העסיקה אותו בהתמדה. עובדי משרד החוץ היו בעיניו עילית מכל הבחינות וישנו הרושם שבמשך שנים לא מעטות התייחס גם הציבור בישראל לעובדי משרד החוץ בצורה שהצדיקה רושם זה.

בדרך כלל קלט שרת אנשים שבאו למשרד החוץ ממקומות שונים,  זאת בנוסף לאלה שאותם הכיר מימי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא טען שמשרד החוץ הוקם לשירות האומה כולה ושעליו לשמור על נאמנותו הנצחית למרות הלאומית העליונה. עם זאת ידוע שרבים מעובדי משרד החוץ, ובייחוד בין המקורבים אליו, היו גם קרובים לו בדעותיהם הפוליטיות (אפילו בעניינים פנים-מפלגתיים). בדרך כלל מן הראוי לציין שמשרד החוץ בתור שכזה לא היה מעורב בעניינים מפלגתיים, אם כי שרת עצמו לא נמנע לעיתים מעירוב עוזריו הקרובים בענייניו המפלגתיים.

שרת קלט במשרד החוץ גם עולים חדשים. כמה מהם התמנו מיד למשרות בכירות. קרוב לוודאי שהדבר נבע מהכרתו שמשרד החוץ צריך לתרום את חלקו בקליטת עליה כמו כל מיגזר אחר בישראל, אלא שדבר זה היה לו מחיר. היו נציגים שכלל לא הספיקו להתערות בחיי המדינה, ומכאן שגם יכולתם לייצגה כהלכה בחוץ-לארץ או להבין לאשורה את מדיניותה נפגמה.

בעיה זו של עובדי משרד החוץ שלא התערו היטב בארץ בלטה עוד יותר כאשר, עקב המתיחות שנוצרה בין צה"ל לבין משרד החוץ (תקופת "פרשת לבון" 1955), התעורר שרת לפעולת הסברה של אנשי משרד החוץ בצה"ל, אך הקושי היה כי כה מעטים היו אנשי משרד החוץ שהיו מסוגלים לעשות רושם על קצינים. דברים אלה נאמרו על עובדי משרד החוץ שרבים מהם הצטיינו ברמת תרבותם, בידיעת שפות ונחשבו כדיפלומטים למופת, אלא שהיתה להם לרועץ העובדה שעל השכבה החברתית המובילה והמרכזית בישראל, בייחוד בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה נימנו, בראש ובראשונה, אלה שלחמו למענה בשדות הקרב והגיעו לדרגות בכירות. לא כל בכירי משרד החוץ באותן שנים היו ביניהם. שורשיהם בארץ לא היו עמוקים ורקעם הישראלי היה קלוש.

בשנים האחרונות השתנה, באורח טבעי, נופו האנושי של משרד החוץ. "דור המייסדים" נעלם. במקומם עולה בהתמדה מספרם של ילידי-הארץ שכל חינוכם והשכלתם ניקנו בישראל. דומה שרובם נופלים מקודמיהם בהשכלתם הכללית, ברמתם התרבותית הכללית, בידיעת שפות ובשאר תכונות שנחשבו חשובות מאד בעיני משה שרת כתנאי לייצוג דיפלומטי נאות. לעומת זאת, יתרונם הוא בכך שהם ישראלים "אותנטיים" שגדלו בארץ, שירתו בצה"ל (ואולי חלקם ממשיכים אפילו לשרת במילואים) ומהווים חתך נאמן יותר, לטוב ולרע, של אוכלוסיית ישראל.

 

4.   הסברה

סוגיית ההסברה היא אחד הנושאים המטרידים ביותר את הציבור בישראל מאז ראשית ימי המדינה ועד היום. העניין אינו רק השימוש המושכל באמצעי ההסברה השונים אלא מקומה של ההסברה וחשיבותה כאחד המכשירים של מדיניות חוץ, והקשר שבינה לבין מערכת קביעת מדיניות החוץ. השאלה המתעוררת היא האם המדיניות מדברת בעד עצמה או אם יש צורך לסייע לה גם בעזרת אמצעים טכניים מגוונים לפני העשייה המדינית, תוך כדי העשייה, או לאחריה.

משה שרת, הן כשר החוץ והן כראש ממשלה, הדגיש את עבודת ההסברה הדגשה רבה וראה בה מכשיר רב-חשיבות בעבודה המדינית. הדבר נבע מהכרתו שדעת-קהל אוהדת לישראל היא תנאי הכרחי לשמירת בטחונה של המדינה.

בהתנגדותו, למשל, לפעולות התגמול של צה"ל בשנות החמישים, ציין גם את השיקול של הנזק ההסברתי שייגרם לישראל בעטיין, דבר שעורר עליו את זעמו של בן-גוריון. דבר שעורר עליו את זעמו של בן-גוריון. מכל מקום, שרת תבע מיד ששיקולים הסברתיים יילקחו בחשבון בקביעת צורת פעולות התגמול הצבאיות, כשלא היה מהן מנוס. הוא טען שכל מבצע צבאי רציני מחייב הכנה יסודית של דעת-הקהל, שכן גם העמקת האהדה הבינלאומית אלינו אף היא מגורמי הבטחון. פעמים אחדות ניסה שרת ליצור לשון משותפת ביחסי פנים ובהסברה כלפי חוץ בין צמרת משרד הבטחון וצה"ל לבין צמרת משרד החוץ אך בהצלחה זעומה.

במשרד החוץ עצמו נוהלה עבודת ההסברה בדרג הגבוה ביותר. שרת גילה רגישות רבה לצרכי ההסברה של הנציגויות, ורצה שלא תיתפסנה מופתעות ובלתי-מוכנות לרגל ההתרחשויות המדיניות והצבאיות שישראל נסחפה לתוכן.  גם באיוש משרות בתחום ההסברה עסק שרת בעצמו.

חשיבות מיוחדת ייחס שרת, מטבע הדברים, לעבודת ההסברה שישראל היתה צריכה לנהל בארצות-הברית, שהיתה חזיתה העיקרית בתחום זה,אז כמו גם היום,

וכן גם בגלל התעמולה הערבית המשגשגת שם. דיונים בנושא זה קיים עם מנהיגים יהודים ואורחים מארצות-ברית ועם פקידים ישראליים. הוא שמע דברי ביקורת על ליקויים והאזין להצעות. גם עבודת ההסברה הישראלית בארצות אחרות עניינה אותו. שרת, שהיה איש הסברה מובהק ומעולה, לא הסתפק רק בהפעלת אנשיו בארץ ובחוץ-לארץ ובתדרוכם, אלא לא החמיץ אף הזדמנות לפעול בעצמו כמסביר עמדותיה של ישראל. הוא הירבה לארח בביתו אורחים מחוץ-לארץ. סעודות אלו הפכו בדרך כלל לדיונים מדיניים-הסברתיים בהם הרביץ באורחיו את טיעוניה של ישראל. מלאכה זו עשה בהנאה מתוך הכרה עצמית של מיומנותו וכישרונותיו בתחום זה.

משה שרת השכיל מאד להשתמש בעיתונות לצרכיו שלו, כמו גם לצרכי ההסברה הכלליים של מדינת ישראל, בארץ ובחוץ-לארץ. קשה למצוא לו אח ורע בתחום זה בין מדינאיה של ישראל, בייחוד כיום כאשר דומה שהיוצרות התהפכו ומדינאים רבים משמשים את אמצעי התקשורת. את תשומת-הלב שהעניק שרת לעיתונות, כאחד האמצעים המעצבים את דעת-הקהל, צריך להבין על רקע תפישתו – שהוסברה לעיל – שדעת-קהל מבינה, ואם אפשר גם אוהדת, היא תנאי חשוב לביצוע מדיניות ממשלת ישראל. הרבה עגמת נפש נגרמה לו כאשר נאלץ להיאבק על כך בממשלה כנגד כמה מעמיתיו שלא גילו רגישות דומה. תכונתו זו התבטאה בתשומת-הלב שהעניק לעיתונות הן כאשר נאלץ לנקוט במדיניות תגובתית והן כאשר יזם פעולה מסוימת שמטרתה היתה לרכוש דעת-קהל מוכנה מראש ואוהדת. שרת הירבה ליזום מגעים עם עיתונאים ולתדרכם, הן בעצמו והן באמצעות התייעצויות קבועות ותדרוך קצין העיתונות של משרד החוץ בד בבד וסמוך לנקיטת יוזמה מדינית כלשהי. אין ספק ששרת העריך מאד את תפקיד קצין העיתונות והשתמש בו למשימות מדיניות והסברתיות ולא להדלפות מזיקות, או להפצת סיפורים אישיים להאדרת שמו כפי שנהגו ונוהגים, אולי, פחותים ממנו.

רעה חולה שישראל סובלת ממנה בתחום זה מימיה הראשונים  היא פיצול הרשויות העוסקות בקשרים עם נציגי העיתונות בכלל, והכתבים הזרים בפרט. ליד משרד ראש הממשלה קיימת לשכת העיתונות הממשלתית. במערכת הבטחון פועל דובר צה"ל ואת משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה מייצגים דוברים נפרדים. חוסר תיאום בין כל הגורמים האלה גרם תמיד לתקלות חמורות. שרת ניסה בזמנו להביא לידי תיאום בין משרד החוץ לבין הצבא לגבי תדרוך העיתונות. ניסיונותיו  לא עלו יפה.

 

5.  קשרי תרבות וסיוע טכני

אחד האמצעים ששרת ייחס להם חשיבות כמכשיר עזר למדיניות החוץ היה טיפוח קשרי תרבות. הוא היה מעוניין בטיפוח קשרים כאלה בייחוד עם ארצות אירופה, הן כמכשיר מדיני והסברתי העשוי להביא את דברה של ישראל לציבורי עילית בארצות אלה והן משום שהאמין שיחסים כאלה עשויים לשמש מגן בפני שקיעה של הציבור הישראלי בלבנטיניות של ארצות המזרח-התיכון השכנות. אחד הגורמים לנטייתו זו היתה, ללא ספק, העובדה ששרת עצמו היה איש תרבות ובעל השכלה יהודית וכללית רחבה. התעניינותו הקיפה את כל תחומי האמנות והתרבות, כולל אפילו מוסיקה חדישה. הוא האמין בערך ההסברתי שבהצגת האתוס התרבותי של ישראל לא רק כארץ בעלת מורשת תרבותית עתיקת-יומין, אלא גם כמקום בו מתפתחת והולכת יצירה חדשה. לצורך עידוד פעולות אלה הקים שרת במשרד החוץ מחלקה מיוחדת לקשרי תרבות ומדע ואף הקדיש מזמנו לעבודתה, גם כשהיה ראש ממשלה. חשיבות מיוחדת ייחס לטיפוח קשרי תרבות עם מדינות זרות ועם הקהילות היהודיות בגולה, כפי שעוד יוזכר בנפרד להלן. בטפחו את קשרי התרבות כמכשיר של מדיניות החוץ וכחלק מן המערכת המקפת של יחסי חוץ , ראה שרת לנגד עיניו דוגמאות שהציבו מדינות אחרות: אנגליה, ארצות-הברית, צרפת, איטליה, גרמניה, יפן ועוד, שפיתחו מערכות משוכללות ורבות-רושם של הצגת תרבותן והפצתה בארצות אחרות: ספריות, כיתות ללימוד שפות, מרכזי תרבות וחדרי קריאה, הקרנת סרטים, ארגון תערוכות, הבאת להקות תיאטרון, ריקוד, מוסיקה ועוד. גם ישראל צעדה במרוצת השנים צעדים מסוימים (ומוגבלים בגלל מצוקות תקציב) בכיוון זה מאז ההתחלות הצנועות שנעשו בימי שרת. הסכמי תרבות נחתמו עם ארצות רבות ופעולות מגוונות מכל הסוגים נעשו בארצות שונות. כלפי יבשת אמריקה הלטינית נעשה מאמץ מיוחד בדמות הקמת המכון האיברי. (שלרוע המזל נסגר בשנים האחרונות).

 

תחום פעילות אחר, כמכשיר עזר לקידום מטרות מדיניות החוץ של ישראל, הוא המערכת המסועפת מאד של סיוע טכני, חקלאי ואחר, שישראל הגישה – וממשיכה להגיש גם כיום, אם כי במידה פחותה – לארצות מתפתחות רבות באסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית ואגן הים התיכון. הגשת סיוע חוץ, כאמצעי להשגת מטרות מדיניות, מקובל גם על ארצות אחרות אלא שלישראל נודע פעם ייחוד מסויים. תקופת הפריחה העיקרית של פעולה זו, שהעסיקה מאד את משרד החוץ הישראלי, וגורמים רבים אחרים בארץ, היתה בשנות השישים, בייחוד בימי גולדה מאיר כשר-חוץ, אך ההתחלה נעשתה בימי כהונתו של משה שרת.

 

6.      משרד החוץ והתפוצות

בעיית היחסים המיוחדים במינם שהתפתחו בין מדינת ישראל לבין גלויות ישראל למיניהן מלווה את מדינת ישראל מאז הקמתה ואולי אף לפני כן. יחסים אלה מורכבים מאד ופרובלמטיים. זיקה הדוקה, גילוי עזרה וסולידריות שאין דומה להם בעולם מזה, ומתיחות מסוימת במה שנוגע ליחסי ישראל ויהדות "העולם החופשי", ובייחוד זו שבארצות הברית, מזה.

למשרד החוץ היה, מיום קום המדינה, מעמד מיוחד במערכת יחסים מורכבת זו. הדבר מצא את ביטויו בהשקפותיו של שר החוץ הראשון, משה שרת, ושל שרי החוץ שבאו אחריו, כמו גם באורח-חייהם וצורת פעולתם של כל נציגי ישראל בחוץ-לארץ, לדרגיהם השונים. מימיו הראשונים של שירות החוץ הישראלי היתה מקובלת כבר ההנחה כי כל שגריר, דהיינו – שליח מיוחד (Envoy Extraordinary) וציר מוסמך (Minister Plenipotentiary) [התואר הרשמי המלא של שגריר הוא: Envoy Extraordinary and Minister Plenipotentiary] של ישראל ממלא תפקיד כפול. הוא ציר מוסמך למדינה אליה הוא מואמן – ושליח אל היהודים היושבים בה. משה שרת ניסח עיקר חשוב זה בבהירות רבה. משה שרת סבר שמשרד החוץ רשאי ואף חייב לקיים קשרים מיוחדים עם הקהילות היהודיות בתפוצות, ולהדק את היחסים עימן הן למענה של ישראל הן למענן. הוא אף תבע זאת במפורש משגריריו ובדק את כישוריהם בתחום זה. ברור היה לו שלנציגויות המסמלות את ריבונות המדינה יש מעמד בכורה של מדריכות ומנחות לגבי הקהילות בכלל והארגונים הציוניים בפרט.

בתקופה יותר מאוחרת (אוגוסט 1955) מינה משה שרת איש מיוחד כסגן מנכ"ל במשרד החוץ כדי שיטפל ביחסי המדינה עם התפוצות. רק בשנת 1977 הוקמה במשרד החוץ מחלקה מיוחד לקשרים עם התפוצות. משרד החוץ לא היסס להתערב לטובתם של יהודים בארצות מצוקה וכך הגיב (מאי 1954) לידיעה על מעצרים ומשפטים שנערכו נגד יהודים ברומניה. התערבויות כאלה הפכו לנורמה מקובלת בדיפלומטיה הישראלית, ודומה שדבר זה נעשה מקובל בין ממשלות העולם כתכונה המייחדת את מדינת ישראל יותר מאשר כל מדינה אחרת שיש לה תפוצה בארץ אחרת. יש אף ממשלות שסייעו לישראל במאבקים מסוג זה שהיא ניהלה לטובת יהודים נרדפים, שלא היו אזרחים ישראליים כמו, למשל, בסוריה ובעיקר בברית המועצות. אין ספק שמבחינה יהודית וציונית היה זה הישג בעל חשיבות עצומה. לא תמיד הקפיד משרד החוץ לשגר אנשים מתאימים לארצות בהן קיימות קהילות יהודיות, ואמנם נגרמו עקב כך תקלות.

 

7.      מעמד משרד החוץ

אחד הנושאים שהדריכו את מנוחתו של שרת בכל שנות חברותו בממשלה, שעליהם נאבק, ושבסופו של דבר היה בין הגורמים המרכזיים שהביאו להתפטרותו היה מעמדו של משרד החוץ במערכת הממשלתית הישראלית בכלל והיחס בינו לבין מערכת הבטחון בפרט. במציאות הפוליטית המורכבת של ישראל, שרוב שנותיה עברו עליה במלחמות ובהתגוננות נגד איבת מדינות ערב, זכתה מערכת הבטחון למקום מרכזי ודומיננטי בחיים הציבוריים של המדינה ובמערכות השלטון. שרת נאבק נגד מגמה זו וניסה לשמור למשרד-החוץ את מקומו הראוי לו בעיניו. הוא לא הסכים ש"ינגסו" ממנו תחומי אחריות ששרת חשב שעליהם להימצא בתחום פעילותו של משרד החוץ. שרת גם עמד על כך שדעתו ודעת משרדו יישמעו בכל נושא שיש לו היבט הנוגע ליחסיה הבינלאומיים של המדינה, אפילו בעקיפין.

גישתו של שרת למעמד משרד החוץ לא נבעה רק מקנאה לכבוד משרדו גרידא. מקורה היה בחילוקי דעות עקרוניים שרווחו בין מעצבי המדיניות של ישראל, מאז הקמתה, באשר למשקל שיש להעניק לשיקולים של יחסים בינלאומיים בעיצוב המדיניות הלאומית. גישתו של שרת היתה פועל יוצא של השקפתו ששיקולים של יחסים בינלאומיים ויחס המדינה לעולם החיצון צריכים למצוא את מקומם הראוי במערכת השיקולים הכלליים המעצבים את המדיניות הלאומית. לדעתו, ההתרכזות במימד הבטחוני בלבד או בשיקולי פנים-קואליציוניים פוגעת דווקא בבטחונה של ישראל בהיותה צרת-אופק וגורמת נזק למצבה הבטחוני של ישראל.

לגישה זו נתן ביטוי באופן במאבק על סמכויות המשרד שניהל שר החוץ נגד משרד הבטחון וצה"ל בעניין יישומם של הסכמי שביתת-הנשק שנחתמו ב-1949, עם סיום קרבות מלחמת העצמאות, עם מצרים, ירדן, לבנון וסוריה; או בשאלה של קבלת האחריות באשר לקיום המגעים עם האו"ם ועם נציגי המדינות השכנות. שרת ראה בנושאים אלה עניין של דיפלומטיה ומדיניות חוץ והקפיד על כך שביצועם יהיה בידי משרד החוץ. ואילו מתנגדיו ראו בהם סוגייה שהיבטה המכריע הוא בטחוני-צבאי וטענו כי לפיכך האחריות צריכה להיות בידי צה"ל. ניסיונות תיאום בין משרד החוץ למערכת הבטחון נתקלו בקשיים לא רק בגלל הוויכוחים העקרוניים אלא גם בגלל ניגודים אישיים. חילוקי-דעות חריפים נתגלעו בעניין זה בין שרת (גם כשהיה ראש ממשלה ושר חוץ) ובין שר הבטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין. ויכוח זה נמשך בינו לבין דוד בן-גוריון שחזר לממשלת שרת בתפקיד שר הבטחון (פברואר 1955). הוויכוח בין שרת לבין בן-גוריון על האחריות לענייני ועדות שביתת-הנשק נמשך כל עוד הוסיף שרת לכהן בממשלה, והפך לאבן נגף מרכזית ביחסיהם. ויכוח זה גלש לעתים גם לתחומים אחרים ויצר מתיחות אף בין כמה נציגים של ישראל בחוץ-לארץ לבין אנשי משרד הבטחון או קציני צה"ל שפעלו באותם מקומות. ידועה מאד פרשת היחסים בין שני המשרדים הקשורה ברכישת נשק בצרפת בתקופה שקדמה למערכת סיני (1957) וששרת עסק בה בהרחבה רבה. מתיחויות כאלה נתגלעו גם במקומות אחרים. כדי למנוע תקלות כאלה סבר שרת שגם הנספח הצבאי בחוץ-לארץ צריך להחשב כאיש שירות החוץ למרות היותו קצין בצה"ל. הוא לא התנגד, כמובן, שמשרד הבטחון יקיים קשרים ישירים עם מקורות אספקה בארצות שונות שלא דרך צינורות משרד החוץ, אך עמד בתוקף על כך שמשרדו ידע כל מה שמתרחש במגעי המדינה עם גורמי חוץ. תביעה זו חלה גם על משרד המסחר והתעשייה, משרד האוצר ומשרד הפיתוח ששלחו נציגיהם לחוץ-לארץ וקיימו קשרים עם גורמים שונים במדינות זרות. שרת ומשרד החוץ נכשלו לחלוטין בהגשמת תביעות אלה. עד עצם היום הזה נהנים נציגי משרדים ממשלתיים אחרים, ובראש וראשונה נציגי מערכת הבטחון המשרתים בחו"ל מאוטונומיה ומאי-תלות במשרד החוץ. לא פעם נגרמו תקלות חמורות עקב מצב זה.

בימי יורשיו של שרת נחלש מעמד משרד החוץ עוד יותר. משרד ראש הממשלה הפך לגורם המרכזי בעיצוב מדיניות החוץ הישראלית, לפחות בנושאים העיקריים. תרמה לכך גם העובדה שכמה מן המנכ"לים של משרד ראש הממשלה, היו בעלי נטיות בולטות לעיסוק בענייני מדיניות חוץ, וכן גם עובדים בדרגים אחרים במשרד זה, שהיו אנשי משרד החוץ בעבר. אך היו גם גילויים קיצוניים של עקיפת שר החוץ בשנים 1969 -1970, ויצירת קשר ישיר בין ראש הממשלה (גולדה מאיר) לבין השגריר בוושינגטון (יצחק רבין). יותר מאוחר, בשנת 1976, בהיות רבין בעצמו ראש ממשלה, נעקף משרד החוץ בקשר מיוחד שנוצר אז בין רומניה לבין ישראל. שרי החוץ אבא אבן ויגאל אלון ניסו לעצור תופעה זו, אך ללא הצלחה. עם השקיעה ברמתם של שרי החוץ ומנכ"לי משרד החוץ בעשורים האחרונים, החריפה בעיה זו עוד יותר.

לגבי מעמד משרד החוץ במערכת השלטונית בארץ נראה שהדבר תלוי בטיב אישיות שר החוץ וראש הממשלה וכמובן במצב המדיני. למשל, משה דיין, כשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין  נהנה מעצמאות בניהול מדיניות החוץ במידה שאף אחד מקודמיו לא זכה לה. ספק רב הוא אם גם משרד החוץ בכללו נהנה בתקופתו מחיזוק מקביל במעמדו.  נראה שאבא אבן היטיב להגדיר את מצבו של שר החוץ בישראל כמי שצריך להתגונן באופן מתמיד מפני פלישת עמיתיו השרים – ולא רק ראש הממשלה – לתחומו. פעם אמר שבישראל הדיפלומטיה היא עסקו של כל אדם. לעיתים קרובות היתה לו הרגשה שהוא אחד מעשרים שרי חוץ. גם יגאל אלון התבטא, פעמים אחדות, באורח דומה.

שאלה שרק העתיד ימצא לה פתרונים היא האם השלום עם כל ארצות ערב – אם אמנם יבוא – יגרום לחיזוק מעמדם של משרד החוץ והדיפלומטיה של ישראל, בניגוד לשנים הארוכות בהן אנשי הבטחון וצה"ל היו הגורם המרכזי במערכת השלטון המדיני בארץ. או האם כל עוד לא יתבסס שלום אמת בקרב שכנותינו כולן – ממרוקו, ועד תימן ועד עיראק – יהיה מאמצנו הלאומי המרכזי ממוקד בקיום בטחוננו תוך הענקת עדיפות נמוכה לדיפלומטיה. שילוב נבון של המאמצים, הבטחוני והמדיני-דיפלומטי, תוך התעלמות משיקולי יוקרה אינו עניין קל, אך בצורת ביצועו נבחנים מנהיגיה של אומה. בינתיים מלמד הנסיון שהסכמי השלום שנחתמו בין ישראל לבין מצרים וירדן לא הביאו לשינוי במעמדו של משרד החוץ או במידת מעורבותה של מערכת הבטחון בסוגיות של יחסי החוץ של ישראל וקשריה הבינלאומיים. דומה שגם כיום הגורם הדומיננטי ביחסים עם מצרים ועם ירדן הוא מערכת הבטחון, לשלוחותיה השונות, ולא משרד החוץ.

 

8.      סיכום

שרת הצטיין בתפישה מקפת וכוללת של מדיניות החוץ של ישראל ודרכי הוצאתה לפועל. לגבי דידו המשא-ומתן הדיפלומטי, הפעולה ההסברתית, קשרי תרבות בינלאומיים, הגשת סיוע לארצות "העולם השלישי", יחסי מסחר וכלכלה וכל יתר התחומים שיש בהם קשרים עם עמים וממשלות, הם היבטים שונים של אותו עניין – יחסי החוץ של ישראל. מסיבה זו חייבים הכל לפעול בתיאום הדוק ובכפיפות ברורה לאינטרס הלאומי הכללי של ישראל, כאשר על פירושו הנכון של אינטרס זה מופקד מי שממונה על ביצוע מדיניות החוץ של המדינה, זאת אומרת משרד החוץ. באותו הגיון תבע שכל הישראלים המשרתים בחו"ל בתפקידים רשמיים והמייצגים גורמים ממלכתיים שונים: נציגים-דיפלומטיים, נספחים מסחריים, נספחים צבאיים ואחרים, יפעלו תוך תיאום גמור ומוחלט ביניהם. לא ייתכן שתהיה בין גורמים אלה תחרות, או חוסר אמון, שכן הניזוק יהיה האינטרס הלאומי. רבים חלקו על עמדותיו המדיניות של שרת, ובמאמר זה אין לראות הבעת דעה כלשהי על השקפותיו של שרת בענייני מדיניות חוץ, אך קשה שלא להסכים לקונספציה שלו על צורת ניהול נכונה של מדיניות חוץ מקפת ומתואמת.

זאת ועוד, זכות הראשונים הגדולה של משה שרת כשר החוץ הראשון של ישראל היתה גם בכך שעיצב את דפוסי שירות החוץ. דרכי עבודה, סגנונות פעולה ומסורות שנקבעו בזמנו הטביעו את חותמם על טיבו של שירות החוץ גם בשנים שלאחריו. הוא קבע דפוסים לא רק במבנה המשרד, בדרכי ההתנהגות של הדיפלומט הישראלי, אלא גם בתחומי הפעולה של משרד החוץ בנוסף לפעילות המדינית הישירה כמו: יסודות עבודת הסברה, פיתוח קשרי תרבות, הגשת סיוע טכני למדינות העולם השלישי, כמו גם קשרים עם התפוצות. בתחומים אחדים לא עלה מבוקשו בידו ועד היום הזה נמצאים מגזרים שונים של יחסי ישראל עם הארצות הערביות בידי מערכת הבטחון כשלמשרד החוץ תפקיד שולי בהם, דבר ששרת היה רואה בו, כאמור, מצב בלתי-תקין ונאבק לשינויו. ייתכן מאד שהפקעת תחומי אחריות אלה ממשרד החוץ נבעו בזמנו מחילוקי דעות מדיניים בין שרת לבין בן-גוריון, ומן העובדה שלבן-גוריון היו דעות אחרות על חשיבות העבודה הדיפלומטית, אך נקבעו תקדימים שכוחם בתוקף עד היום.

במרוצת השנים שונה במשרד החוץ הרבה ממה שנקבע בימי שרת, ולא תמיד דווקא לטובה, אך חותמו נשאר קבוע למרות הכל. אחת התכונות הבולטות ביותר של שרת היתה החשיבות העליונה שהעניק לגורם האנושי. עניין איכות אנשי משרד החוץ, התאמתם לשירות, הדרכתם והטיפול בהם ובבני משפחתם היו בעיניו תנאי הכרחי לקיומו של צוות דיפלומטים ישראלים טוב, מסור ונאמן. הוא הקפיד על רמה גבוהה בכל התחומים של עובדי-המשרד ושאף שלא להתפשר בגלל לחצים מפלגתיים, דרישות אישיות או גורמים בלתי-רלוונטיים אחרים.

שרת עצמו שימש לאנשיו דוגמה טובה כמנהיג, כמפעיל אנשים וכראש צוות. הוא ידע לטפח את עובדי משרד החוץ, להצמיח כוחות חדשים, לחנכם ולהקנות להם מוטיבציה. אישיותו הנדיבה והתרבותית הפכו את הנהגתו גם לתהליך של חינוך והדרכה לשירות האומה מתוך נאמנות ואפילו מעבר לחילוקי-דעות אישיים או שיקולים פוליטיים. כך הצליח להפיק מאנשי שירות החוץ את המיטב שהיה ביכולתם להעניק למדינה. דומה שלא קם מאז שר חוץ שחש עצמו כה מעורב וכה מעורה בקרב אנשי צוותו.

מזה זמן רב שוררת בציבור תחושה לא נעימה לגבי הנעשה במשרד החוץ. הדבר מוצא ביטויו בסיפורים עגומים המתפרסמים לפרקים באמצעי התקשורת. סיבותיה העיקריות של השקיעה במעמד משרד החוץ בעשורים האחרונים נעוצות בראש ובראשונה, בחילופים תדירים של שרי החוץ. רבים מביניהם היו, לרוע המזל, בלתי-מתאימים לתפקיד רגיש וחשוב זה, מבחינת השכלתם והכשרתם, או בשל תכונות אישיות. דבר זה מצא, לעתים, את ביטויו בהצהרות רהב מטופשות של שרי חוץ ש"מעולם לא היה מצבה של ישראל כה טוב" (ז"א, "כה טוב" כמו בימים של שר- החוץ המצהיר). הצהרות כאלה הוכיחו שסוגיות היסוד של מדיניות החוץ של ישראל ומעמדה הבינלאומי אינן מובנות כלל לאותו שר-חוץ, ושאין הוא מבין שאין תחליף לעבודה דיפלומטית מסודרת וברמה גבוהה. בתחום זה היו שרי חוץ גרועים, ואף גרועים יותר. היחסים האישיים שציינו את ימי משה שרת, ואף גולדה מאיר, במשרד החוץ, אינם קיימים בו מזה עשרות שנים. בשל כך נפגעה קשה גם תחושת "גאוות היחידה" ("אספרי דה-קור"), שאיפיינה את הדורות הראשונים של הדיפלומטים הישראלים.

שרת הצליח לעצב שירות חוץ ברמה גבוהה אולי בגלל שירותו רב-השנים: 15 שנים בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ועוד 8 שנים בראש משרד החוץ. רוב שרי החוץ שבאו אחריו כיהנו תקופות קצרות בהרבה. רובם לא הטביעו חותם על משרד החוץ. כפי שבאו לפרק זמן מסויים, כך הסתלקו. היום גם כאלה שגרמו למשרד החוץ נזקים.

מצב העניינים עגום זה, גרם –ביחוד בשני העשורים האחרונים – לירידה קשה ברמתם של כמה וכמה מנכ"לים שמונו בשנים אלה, ולפגיעה חמורה בתהליכי המינוי של דיפלומטים בכירים אחרים. כללי מינוי וקידום שנקבעו עוד בשנים הראשונות של משרד החוץ, הופרו. מינויים רבים נעשו משיקולים לא עניניים. אנשים בלתי-ראויים מונו לתפקידים חשובים שלא התאימו להם. עיוותים אלה עוררו תשומת לב של ועדות בכנסת, שניסו לרדת לשורש הבעיה. גם חבורת אקדמאים של האוניברסיטה העברית ניסתה פעם לבדוק את הדבר, אך כל אלה היו נסיונות בוסר לא רציניים שלא הולידו תוצאות. רק בדיקה מעמיקה ויסודית תוכל, אולי, לגלות עד כמה העמיק נגע זה לחדור לשירות החוץ ולפגוע בו.

מדינה במצבה הקשה הקבוע של ישראל חייבת שיהיה לה שירות דיפלומטי ברמה גבוהה ומעולה. ישראל זקוקה לשרי-חוץ שיראו במשה שרת דוגמא להתנהגותם ולשיטות עבודתם. לרוע המזל קשה למצוא אנשים כאלה.