4044יט

כפכפי אייל

כתונת-הפסים - על ספרו של חגי אשד: מי נתן את ההוראה?

מתוך: ״עידנים״, ת״א 1979

+

 

 

ישראל ישעיהו ז״ל אמר לבן-גוריון ז״ל ב-1958:

״השאלה כולה היא של כתונת הפסים. כל היושבים כאן הם בניך ואתה בחרת לך ״יוספים״ משלך, הלבשת להם כותנות והתעוררה קנאה גדולה של אלה שהשארת בלי כותנות״.

חגי אשד:

״המשל של ישראל ישעיהו על ׳כתונת הפסים׳ כַּלל איום מרומז לגבי גורלו האפשרי של בעל כתונת הפסים, של ׳יוסף בעל החלומות׳, שאֶחיו השליכוהו לבור ואחר כך מכרו אותו לישמעלים ובלבד שייפטרו ממנו״ (עמ׳ 190).

במשלו של ישראל ישעיהו, ״אחד ממקורבי ב.ג שפנו לו עורף״ ובפירושו של המחבר למשל זה מקופלת בתמצית ההטעיה עליה בנוי הספר. מִמָשלו של ישעהו ברור בתכלית, שהתחרות והקנאה נבעו מהעדפת הצעיר על הבכור והתרחשו רק במישור שבין האחים המתנצחים ביניהם על העדיפות שיזכו בה מידי האב. באב עצמו לא רצו לפגוע, אלא להיפך, למשוך עליהם את חסדו. לא לחינם מטשטש אשד את המשל היפה, בהמשיכו את הסיפור גם כדי להדגיש את מוטיב הנקמה וגם כדי להחשיד את החבורה הוותיקה, שכבר ב-1958 רצתה להדיח את ב.ג. המאבק של מנהיגי מפא״י מכוון היה לא כנגד ב.ג., אותו העריצו, אלא כנגד אלה שרצו לסלקם, ״הצעירים״ ובראשם דיין ופרס. הוותיקים הבחינו, הבחנה אותה מנסה המחבר לבטל, בין ב.ג בו רצו כראש להם, לבין החבורה שהקיפה אותו, שממנה רצו להצילו, על מנת להחזירו למקורו: לחבריו. בחבורה שהקיפתהו ראו הוותיקים קרייריסטים חסרי מצפון, המחניפים לב.ג. ומסכסכים בינו לבין חבריו, על מנת לעלות על גבו אל השלטון, תוך כדי דריסה שלהם ושל הערכים בהם האמינו.

ספרו המרתק של חגי אשד על ״עסק הביש״ ו״הפרשה״ מתיימר לפענח את התעלומות הרבות של הפרשה, מ״עסק הביש״ ועד התפטרותו הכפויה (לפי אשד) של ב.ג., אך יותר משהוא משיב הוא מעורר שאלות.

 

השאלה הראשונה: מי נתן את ההוראה?

 

הרי ברור שלא ב.ג. עצמו הוא שזקוק באורח דחוף לסילוק משקעי העבר ודמותו הנערצת אינה זקוקה שיציגוה כטלית שכולה תכלת. מי זקוק לכך? מי נתן את ההוראה לחגי אשד להוציא עכשיו את הספר?

התשובה לשאלה זו כרוכה בסתירה הגורלית שבין מנהיגותו של ב.ג המורם מעם לבין השימוש שעשתה בו קבוצת ה״צעירים״ של מפא״י - סולם לטפס עליו למרומי-השלטון. הספר ״מי נתן את ההוראה״ מוכיח שעוצמתו המנהיגותית של ב.ג. הייתה כה עזה, עד כי גם בקברו הוא יכול עוד לשמש כסולם, באמצעות החייאת פרשות-העבר.

 

השאלה השנייה: כלום לא הובאה נפילת הרשת בחשבון?

 

תגי אשד משכנע מאוד לגבי בוגדנותו של ״האדם השלישי״ ב״עסק הביש״ ומסירתו את הרשת למצרים. אומנם בכך אין חידוש רב לאחר משפטו בעניין הנספח המצרי וממה שנודע לציבור באמצעות ספר כ״מבצע סוזאנה״ וכו׳ (פרטים נוספים יתבררו בספרו של איסר הראל על האדם השלישי שיצא בקרוב). המשכנע בספרו של חגי אשד, לגבי האדם השלישי, איננו חדש איפוא. אולם חגי אשד מנסה לקבוע, כי הפעולות הראשונות של הרשת בקהיר ב-2 וב-14 ביולי כוּוְנו על ידי המצרים בעוד שהפעולה לאחר ה-16 ביולי כוּוְנה על ידינו. אין כל ספק בדבר שהפרדה זו בין הפעולות מתאימה להפליא לתזה, שההוראה היחידה להפעיל את הרשת באה משר הביטחון. אולם הפרדה זו מעוררת יותר שאלות משהיא פותרת. בהניחנו כי אומנם צדק המחבר ביחסו לאלעד עבודה משותפת עם המצרים, עלינו להניח שכל הפעולות במצרים היו מתואמות או אף מתוכננות על ידי המצרים. בכך תתבאר לנו גם העובדה, שהפעולות לא הלמו כלל את המטרה שאליה חתר לבון (כששקל פעולות במצרים): פגיעה באובייקטים בריטיים.

כדי להפעיל את הרשת שלנו, זקוקים היו המצרים להוראות מתאימות מישראל ונראה כי לשם כך הספיקו להם ההוראות שניתנו בסוף מאי על ידי ״קצין המילואים״ לאלעד, ה״אדם השלישי״, בלי ידיעת לבון.

גם המחבר אינו מתעלם מהאפשרות, שהוראות מאי יכלו להתפרש כך. הוא כותב:

״גם אם נתן בנצור לאלעד בפאריס, בסוף מאי, הוראות ביצוע (בעיקר נגד אמריקאים)״ (עמ׳ 73).

משמע, ניסיונו של המחבר להפריד בין פעולות ראשית יולי לסופו אינם משכנעים והפרטים שהוא חושף אודות אי אמינותם של אלעד ושל בנצור ודיווחיהם אינם תואמים את הקביעה המשכנעת שהוא עצמו קבע: המצרים הפעילו את הרשת באמצעות אלעד, כשההוראות מישראל מהוות עבורם כיסוי. מעניין הדבר שמקס בנט, אשר לא היה בעצה אחת עם אלעד, השיב בסירוב ובזלזול על פקודה לפעולה ששודרה לו לאחר ״ההוראה״ מה-16 ביולי ונראה שהמחבר, אם כי אינו כותב זאת בפירוש, משום מה, מבין אותו ... (עמ׳ 70).

נראה כי אמ״ן בחר באיש, שהיה ידוע לו כבלתי מהימן לביצוע הפעולות במצרים, כאשר אפילו האלחוט אליהן טרם הותקן (עמ׳ 53) והמשיך לסמוך עליו גם לאחר מכן, שייתן את העדות המתאימה בפני ועדת אולשן דורי ונתן לו, לאיש המפורסם מהמשפטים הפומביים במצרים, להסתובב באירופה. רק מאוחר יותר, עקב שמועות על קשריו עם הנספח המצרי, גרר אותו ״המוסד״ לארץ וגם אז יעץ לו בנצור להישאר ולא לבוא ארצה.

ההכנה העלובה להפעלה היחידות במצרים מעוררת שאלה, שדיין רמז עליה (עמ׳ 91) ״היו צריכים לדעת שתיכשל״. או, לפחות, כלום לא העלו על הדעה שאפשרי כישלון? במקרה של כישלון לא יכלה עוד הרשת לעשות פרובוקציה מצרית כביכול כנגד הבריטים ובמיוחד שאפילו מילת קוד לתעלת סואץ לא הוסכמה, (עמ׳ 56) על מנת שתתאים להוראת לבון. במקרה של כישלון יכולה הייתה לבוא בחשבון פרובוקציה אחרת ...

 

שאלה שלישית: ״עסק הביש״ והמאבקים המדיניים

 

זו כרוכה בהצגה המחבר את המחלוקת המדינית של אותם ימים בהקשריה הפנימיים והחיצוניים כאחד. המחבר מציב במרכז הדאגות של ישראל באותם ימים את הסכם פינוי הסואץ ע״י הבריטים ועל ידי כך מסביר, כי השבוע 11-17 ביולי 1954 היה שבוע גורלי התואם את ההוראה, שניתנה על ידי לבון ב-16 ביולי. ואומנם ביומן האישי של שרת מ-1 ומ-19 ביולי נזכרים ויכוחים בין לבון לשרת על פינוי הסואץ. שרת התנגד להוקעת אנגליה עקב הפינוי. אולם עיקר המחלוקת המדינית של אותם ימים לא נבע מהצורך לעשות משהו, על מנת לדחות את הסכם פינוי הסואץ בכל מחיר, כי אם מההבנה, כי נגזר הדבר. אשד עצמו מוסר לנו, כי דיין לא האמין באפשרותנו למנוע זאת ואינו מביא כל הוכחה, שלבון אכן האמין בכך. מאחר שוושינגטון היא שהסכימה או עודדה את נאצר בעצמאותו כלפי הבריטים, ולחצה על צ׳רצ׳יל לצאת, עמדה השאלה כיצד תתייחס ישראל לאתתורק הערבי החדש. ואומנם ממש בזמן ״עסק הביש״ נערך מו״מ עקיף עם נאצר על אפשרות מו״מ ישיר. פגישה שתוכננה להיערך בקהיר עם נאצר מתבטלת בגלל הגרדומים של ״עסק הביש״. שרת מבטל אותה באומרו ״לא ניוועד בצל גרדומים״. היו איפוא מי ששקלו את בעיותיה של ישראל אז:

תוכנית המים,

חופש השיט בסואץ

וביטחון בגבולות מתוך הנחה, כי הבריטים מסתלקים.

הוויכוח המדיני השתלב אז במאבק הפנימי: שרת ״היורש הכפוי״ (בר זוהר) ניסה את גישתו המדינית ולבון ו״הצעירים״ שהיו כבר מסוכסכים עמו (עיין טבת, דיין, עמ׳ 419) עשו ככל יכולתם להפריע לו.

כל הסימנים העידו שב.ג. היה מוכן לחזור משדה בוקר אבל מאס במפלגות ובצורך בקואליציות. ביומני שרת אנו קוראים ב-23.5.1954 על דבריו של ב.ג. בעניין השיבה לשלטון באמצעות תנועת נוער ממלכתית ומסגרות על-מפלגתיות (עמ׳ 511). ואילו דיין, בעצם רמטכ״לותו, פנה לראש מטה הבחירות במפא״י אריה בהיר, בינואר 1955, בהצעה להקים ברית שלו עצמו עם נוער המושבים ואיחוד הקבוצות והקיבוצים לשם ״החלפת ההנהגה״.

חתירתם של ״הצעירים״ להדיח את ההנהגה המפלגתית הייתה תוכנית שצירה סבב על ב.ג. בר זוהר מפרט בספרו (1039-1037) על ב.ג. וטבת בספרו על דיין (419-420), נותנים כמה פרטים, שמהם מצטיירת התמונה הבאה: שתי קבוצות עמדו נכונות להחזיר את ב.ג.

אחת הייתה קבוצה של ותיקים, שחששו כי הצמד שרת-לבון איננו מתפקד באופן הרמוני, מאחר שסמכותו המאחדת של ב.ג. חסרה. קבוצה זו שאפה להחזיר את ב.ג. כראש המפלגה, כנציגה הגדול במערכת מפלגתית פרלמנטרית.

והקבוצה השנייה, קבוצת הצעירים, ה״לובי״ של ב.ג. לפי הגדרתו של ארן, חלמו על שינוי המשטר, כאמור.

כבר מאמצע שנות החמישים התנהל במפא״י המאבק על בן-גוריון בין ההנהגה ההיסטורית, חבריו של ב.ג לבין  הצעירים, תלמידיו. הראשונים רצו להמשיך לשלוט ולנהל את המדינה בדרך מתונה, דרך הפשרות המפלגתיות, ביחד עמו, כשהוא בראשם. האחרונים רצו לטפס לשלטון, בסיועו של המורם מעם,ים בשם מגמות על-מפלגתיות. בתוך מבוכה זו ודרישות אלו להחזיר את ב.ג. ״התלקחה פרשת לבון כ׳דאוס אקט מכינה׳, כפי שמגדיר זאת בר זוהר (1039).

שאלות רבות מעורר אפוא ״עסק הביש״:

- האם המצרים, שהפעילו את החוליות במקום לתפוס אותן היו המצרים שרצו לטרפד כל מו״מ עם ישראל?

- האם מי שהביא בחשבון בישראל את נפילת הרשת (כאפשרות) רצה לטרפד מו״מ עם נאצר? (עקב חששותיו ששרת התמים עלול לנפול למלכודתו).

- האם מי שאולי הביא בחשבון את נפילת הרשת ושערורייה שתפרוץ בעקבותיה לא שקל לצד מי משתי הקבוצות במפא״י שרצו להחזיר את ב.ג. ישחק מאורע זה?

אין כמו תיאורו של אשד את ״עסק הביש״, והעובדה שפרס ייחס אותו מייד לשיגעונו של לבון (כבר ב-29.7.1954, עמ׳ 76), הדוחף להעלות שאלות אלו, גם במה שיש בו וגם במה שאין בו (אסון מעגן התחולל ביולי. פלא הוא שאשד, אשר כה אוהב פסיכולוגיה כהסבר, לא מזכיר אותו כלל).

 

שאלה רביעית: היעדרות הרמטכ״ל בזמן הפעלת היחידה במצרים

 

ומכאן מזדקרת התמיהה: אם אומנם, לפי קביעתו של אשד, התברר כי ההסכם על התעלה עומד להיחתם ודיין מתנגד להפעלת היחידה במצרים וחושש שלבון מתקשר אל גיבלי ועוקף אותו, ומסתבר לאמ״ן כבר בתחילת יולי, כי ההסכם ייחתם בדיוק כשהרמטכ״ל עומד לנסוע - מדוע נסע? המעיין ביומן האישי של שרת (עמ׳ 498, 550-549, 556-7) (וראה גם דיין, אבני דרך, עמ׳ 128) יראה שנסיעתו של דיין הייתה בעייתית בלאו הכי. מדוע המחבר, הבונה את טיעונו על השבוע הגורלי של ההסכם לפינוי הסואץ, אינו טורח להסביר מדוע נסע דיין באותו מועד. אפילו אם לא נייחס, כפי שהמחבר אינו מתייחס אל הידיעה שמביע בר זוהר (עמ׳ 1044), כי כבר ב-16 ביולי פורסם בעיתונות בארץ על הפעולות הראשונות במצרים, ממש באותו יום שגיבלי, לטענתו, קיבל את ההוראה מלבון, הרי יכולה הייתה להיות לו איזו דאגה בקשר להן. והנה בקבלו את מכתבו של גיבלי מה-19 ביולי, בו דיווח לו על הפעולות הללו, לא השיב לו דבר ובפני ועדת אולשן העיד, שאינו יכול לזכור אם היה כתוב במכתב שגיבלי קיבל הוראה מלבון. ובכן מדוע נסע דיין, מדוע לא הגיב וכיצד לא זכר? (הקורא הסקרן יוכל למצוא הסבר על תפיסתו של דיין אחריות מהי בספרו של טבת, עמ׳ 308).

 

שאלה חמישית: אפשר לקבוע גם בלי ועדת חקירה שלא היה זיוף מסמכים?

 

אחד המאמצים העקיבים ביותר בספר היא ההוכחה, שהמכתב המפורסם לדיין מה-19 ביולי 1954 לא היה מזויף, ובכלל שהשמועות על הזיופים באמ״ן נבעו

מהמאמצים להצלת הנאשמים בקהיר ומהמתח שנגרם עקב זה,

ממליצות מיותרות של ״קצין המילואים״,

מערבוב בראשה של המזכירה שהודתה בזיוף, אך הייתה בעלת ״כוח דמיון חי ופעיל״, בין שני מכתבים שנכתבו ע״י גיבלי לדיין,

מיחסו השלילי של הראבן לדליה, שאולי משום שסבל משתלטנותה,

וכן למגרעותיהם של אנשים נוספים כמו יהושפט הרכבי,

לחקירה בלתי מדויקת של האוזנר,

להתעלמות ממסמכים שלא הוחזרו מוועדת אולשן דורי ולכן חשבו שהועלמו בזדון,

לגניבת המסמכים של אלעד ועוד.

גם גיבלי מואשם בזיכרון חלש.

קשה לומר, כי כל זה משכנע להאמין, כי המסמכים באמ״ן לא טופלו למרות העדויות על כך.

יש גם סימוכין להשערה, כי בנוסח הראשון של אשד הוא היה קצת יותר סקפטי לגבי אמ״ן וראה דבר טבעי בנטייתם של אנשים להעמיס כישלונות איש על זולתו.

אולשן קבע כי שום ועדה משפטית אינה עשויה להתיר את הסבך. אולם אשד, אשר טען כי לא ועדת שרים כי אם רק ועדה משפטית היא שתוציא אמת לאור, כיצד הוא פוסק? ולא עוד אלא שהוא גם מבטל חוות דעתם של שופטים, שישבו למשפטו של אלעד והביעו דעתם, שהלה העיד עדות שקר בוועדת אולשן.

 

שאלה ששית: מי אמין: חגי אשד או איסר הראל?

 

עניין עדותו של אלעד בוועדת אולשן שאשד, בניגוד לבית המשפט המחוזי, טוען שהיא עדות אמת, מביא אותנו אל האשמותיו כלפי איסר הראל, שהגביל את חקירת אלעד, כדי שלא ייחקר ״עסק הביש״ ושבכלל - עשה שיפוש אינטרסנטי מפלגתי בידיעות שבידו, בהחליטו מה לשחרר, למי ומתי.

איסר טוען שהביא לידיעת ב.ג. את עדותו של אלעד, כי העיד עדות שקר (הודח להעיד) מייד לאחר שהושמעה וכי ב.ג. לא רצה כלל לטפל בעניין, אך הסכים שאיסר ישאל את אולשן אם יש באפשרות זו כדי להפר את התיקו המפורסם של ועדת אולשן, וכי אולשן קבע שאין בה כדי לערער תיקו זה והעניין נדחה עד למתן פסק הדין ב-1960. בפסק הדין הביעו השופטים אמונם בהודאתו של אלעד, כי הודח לעדות שקר, ואיסר העביר זאת לממונים על האנשים בהם הוטחה האשמה ויעץ לחקור: או שתופרך האשמה כלפי הקצינים שמיוחסת להם הדחה לעדות שקר, או שתוכח. לפנחס לבון אִפשר איסר להראות את העדויות ועל כך מגנה אותו המחבר. הרי ממילא, לפי אולשן, לא תשנה עדות זו את התיקו והרי העדויות - סודיות!

אכן - כלום לא טענה מוזרה היא מפי עיתונאי פרטי, שהוכנס לפני ולפנים לנבכי המסמכים על מנת לעשות בהם שימוש לטובתו של צד מסוים במחלוקת ציבורית פוליטית, ויהא זה הצד של המקום עצמו, ואחר כך תבע אפילו פרסום מסקנותיו? דעתו של ב.ג. על איסר הייתה אחרת. אומנם חל קרע ביניהם ב-1963, אבל כבר ב-1965, עוד בהיות איסר יועצו של אשכול, יזם ב.ג. התפייסות ולא כמו שהמחבר כותב ״בסוף ימיו״. ב.ג. הקדיש לאיסר את תמונתו:

״לאיסר הראל, נאמן ביטחון המדינה, כבודה וסודותיה״.

אין ספק כי בימי ב.ג. לא היה אשד יכול לכתוב מה שכתב בספרו.

 

שאלה שביעית: מדוע אין המחבר מתייחס למאמצים לשחרר את אסירי ״עסק הביש״?

 

בספרו של אביעזר גולן, מבצע סוזאנה (הא״א, 1976) מתאר המחבר את ציפייתם לשחרור לאחר מבצע סיני ואת הוודאות הגמורה, שבה דיברו שוביהם על כך שיוחלפו תמורת השבויים הרבים, שכללו את הקצין ששפט אותם. הוא מוסיף (עמ׳ 237-8, 339-340):

״עד היום זוהי פרשה עלומה; עד היום לא ניתנה תשובה מסברת את האוזן לשאלה שעינתה את אסירי הפרשה במשך כל שנות מאסרם - והמייסרת את המצפון הלאומי אף כיום: מדוע לא נוצלה ההזדמנות להשיג אה שחרורם של השישה ב-1957? האומנם הופקרו במתכוון כפי שנטען, כדי למנוע אח פתיחתה מחדש של פרשת ׳עסק הביש׳ ... דבר אחד שאינו שנוי בספק הוא - עצם העובדה שב-1957 ניתן להשיג את שחרורם של השישה, במסגרת חילופי השבויים בין ישראל ומצרים״.

המחבר מביא עדות של מצרי רם מעלה, שעסק בהחלפת השבויים, והעיד

״שהישראלים לא ביקשו את שבויי ׳עסק הביש׳ ואברהם דר, שהיה מפקדם לפני אלעד, ניסה לשווא לשדל את ראשי הצבא שיפעלו לשחרורם״.

היכן היו אז הצדק והאמת?

זה היה ב-1956. ב-1967-8 נטה דיין להיכנע ללחץ המשפחות של השבויים הישראלים במצרים ושל אגף האפסנאות, שלא רצה להיאלץ לצייד את 5000 [השבויים המצריים] האסירים לחורף - ולוותר על שחרורם של נידוני קהיר. אין ספק שאילו שוחררו האסירים ב-1956 הייתה כל החקירה בפרשה לובשת אופי שונה לחלוטין ואילו נוכחותם בכלא המצרי הטילה מגבלות חמורות על חוקרי אלעד, מגבלות שאותן אין החוקר מזכיר. משונה העובדה, כי חגי אשד מתייחס למאמצי ההגנה המשפטית על אסירי ״עסק הביש״ רק כשהדבר נחוץ לו, כדי להוכיח שלא היו זיופים באמ״ן.

 

שאלה אחרונה: צדיקים מול רשעים

 

ספרו של חגי אשד מציב לפנינו 2 סוגי אנשים:

חלק מהאנשים פועל על פי דחפים וחולשות, קנאה ונקמנות ומבצע קנוניית הדחה.

וחלק אחר הפועל על פי האמת, היושר והצדק וטובת המדינה.

הראשונים שהשתמשו בפרשה כדי להדיח את ב.ג.;

האחרונים פעלו יחד עמו ללא פניות, תחילה למען ביטחון המדינה ואחר כך למען האמת והצדק.

האנשים הבולטים ביותר במחנה הראשון הם הנהגת מפא״י, שביצעה את ה״רצח הריטואלי״ ו״הדיחה״ את ב״ג.. חבורה זו מאופיינת כך:

גולדה, מתוך מרירות אישית, מוצאת עצמה שותפה לאחדות העבודה ו״נגררת״ ומושפעת מגלילי. ואפילו, שומו שמים , העזה להתנגד להדחת לבון ואמרה:

״סלדתי מדיבור זה שאם ב.ג. ילך המדינה מתמוטטת״.

שרת ״יצא מגדר יושרו״, ושניהם, גולדה ושרת, היא ״לבושה שחורים״ והוא

״כשצל המוות נסוך על פניו, מסתערים על ב.ג. ונועצים בו סכינים נוטפי משטמה כבושה, שהצטברה ופרצה החוצה בבת אחת״.

ארן פעל לפי הכלל

״אנחנו או הוא״, ״יש לנו שיניים״, ו״החלטתו נחושה לחזור לממשלה רק לאחר שב.ג. לא יעמוד בראשה״.

איסר הראל הוא

״דמות מסתורית, אכולת סתירות ויצרים עזים במעטה של ישרנות ונחרצות. קטן קומה. בעל תנועות גוף נמרצות. סמכותי. פשטן עד כדי פרימיטיביות ... חי בעולם של צדקנות וחוסר ביקורת עצמית, שבו איסר הראל הוא הקובע את חוקי התנועה ואת כללי המותר והאסור ... חילופי נאמנויות קיצוניים, יומרנות שאין לה כיסוי ואכזבה אישית שאין לה צידוק״

(האם אין שפע תארים אלה מושפעים מהעובדה, כי איסר מחה באוזני ב.ג. על מינוי עיתונאי כחוקר וסירב לשתף עמו פעולה ואף לא קיבל הוראה מפורשת מב.ג. לעשות כן?).

ספיר

״ספיר העכיר את יחסי לבון עם דיין ופרס״. הוא ״טען נגד אנשים שאצה להם הדרך והם עומדים עם השעון ביד, כאילו שהוא עצמו נולד להיות שר בישראל באורח טבעי ומובן מאליו ורק האחרים הם הנדחקים לראש התור״

ואילו חברי הקבוצה השנייה, קבוצת היושר והאמת, מצטיירים כך:

בן-גוריון - את התפטרויותיו של ב.ג., בכל פעם שלא מצאו חן בעיניו החלטות ממשלה או שרצה להדיח מישהו, מתאר חגי אשד כך:

״לדידו של ב.ג. עצם ההתפטרות והמשבר והניסיון למצות את הדין היו מעין פעולת תיקון על ידי ענישה ואזהרה לעתיד, ואולי פעולה של זיכוך האווירה ...״.

ב.ג. לפי אשד פעל תמיד למען עקרונות, למען האמת ומדינת חוק מתוקנת. וכלפי אנשים - היה רק ותרן.

״לתלות אנשים רק משום שהם טעו?״ גרס כלפי ועדת השבעה ... ״איפה גולדה, איפה זיאמה?״ שאל בגעגועים ... ״פנחס , יש לך טינה?״ שאל את לבון ...

דיין - ״גיבלי ידע שדיין, שהיה אז בחו״ל, מתנגד לפעולות כאלה ע״י יחידה זאת ולא היה מעז להפעילה על דעת עצמו״. דיין היה חף כמובן מכל קשירה קשר. לבון וגיבלי היו הרפתקנים - לא הוא. אפילו בעניין שליחת אורי אילן וחבריו לא היה מעורב, למרות שכן היה בארץ (עמ׳ 218).

פרס - לא היה מעורב בכלל ב״עסק הביש״, לא השמיץ כלל את לבון בעדותו בפני ועדת אולשן דורי ולא חתר כלל תחת מעמדה של גולדה. הוא פשוט ״פעל בשליחותו של ב.ג.״ וניהל מדיניות חוץ בשמו ואילו לגולדה כשרת החוץ ״ניתנה יד חופשית״ רק בחלק מאפריקה ...

כיוון שמדובר בפוליטיקאים, שציבור הקוראים של חגי אשד מכיר אותם,  ספק אם יתפתה לחלק את חבורת הפוליטיקאים המנוסה ביותר בישראל לשתי חבורות: התמימים והבריונים. נדמה לי, כי כל קורא יוכל להשתכנע, כי אחת היא מי נתן את ההוראה, את ״הפרשה״ יש לשפוט באמות מידה ציבוריות ופוליטיות יותר מאשר באמות מידה משפטיות. אופייני הדבר, כי דווקא משפטן כאולשן, אשר חשד חשד עמוק בלבון וחיווה את דעתו, כי גם עדויות על זיוף ועדויות שקר בפני ועדת אולשן אינם מזיזים אותו מהתיקו המפורסם, וכמו כן קבע, כי שום ועדה משפטית לא תצליח להוציא משפט סופי בעניין. הוא גם הביע דעתו וניסה לשכנע את ב.ג., כי ועדה השבעה לא סודרה במגמה לפגוע בב.ג.:

״שוכנעתי כי בהפעילו את ועדת השבעה בדרך שהפעילהּ לא היה אשכול מודרך על ידי טינה או יחס עוין לב.ג., אלא רק על ידי הדאגה לאינטרסים של המדינה״ (אולשן, דין ודברים, עמ׳ 297-296).

 

סיכום: אסכולת סיני: דיין ופרס, כנגד

אסכולת ששת הימים: אשכול ורבין

 

תרומתו של חגי אשד, נוסף לעניין הבלשי שהוא מעורר, אינו בהסרת הספקות בסוגיות ״מי נתן את ההוראה״ ודומני שאף הוא איננו תובע כיום הקמת ועדת חקירה משפטית. תרומתו של חגי אשד היא בהבהרת העובדה, שהמאבק על השלטון בין שתי הקבוצות,

צמרת מפא״י הוותיקה

מול הצעירים מיידי האבן בהסתדרות,

לא היה רק מאבק כיסאות, אלא מאבק אוריינטציות.

לאחר הפרשה, קובע חגי אשד,

״התחולל המעבר ממדיניות הריסון והאיפוק הצבאי, שאפיינה את ב.ג. לאחר מבצע סיני, אל צחצוח החרבות המופרז של הנהגת אשכול רבין. הפרשה הייתה קו השבר המפריד בין מבצע סיני הקצר והקולע, שהיה שיאה של מדיניות מחושבת שנשאה פרי, לבין מלחמת ששת הימים הבלתי מחושבת, שטרם נסתיימה מאז ועד היום״.

מכאן יוצא, שגם המאבק בין האסכולות הללו לא תם ולא קשה לזהות ממשיכיו במפלגת העבודה של היום, למרות שרבים סבורים כיום, כפי שסברו אז, כי המאבק הנטוש במפלגה הינו מאבק כיסאות בלבד.

האוריינטציות על מלחמת סיני מחד ומלחמת ששת הימים מאידך, אינן נהירות לציבור הרחב משום שבמלחמה מתלכד כל העם ואנשי אסכולת ששת הימים היו שותפים לסיני כאשר הפכה לעובדה מוגמרת, ממש כשם שאנשי אסכולת סיני, לאחר שעצתם להתחפר ולא לצאת למלחמה נדחתה, הרכיבו את דיין לנהל את המלחמה ואת תוצאותיה המדיניות, כלומר השטחים, עד כמה שאפשר ברוח אסכולת סיני.

ואומנם ידוע הדבר, כי גולדה ורבים מחבריה התנגדו לרתימת ישראל למרכבתן של אנגליה וצרפת בסיני, ואילו דיין התנגד למדיניות החזקת השטחים כקלפי מיקוח להשגת השלום. היה זמן, מייד לאחר ששת הימים, שאסכולה זו הופיעה בלבוש נצי, שהתאים למצב הרוח הלאומי, ומטעמים ״נציים״ הפריעה לעיצוב גבולות בני הגנה במזרח בטענת ההתיישבות בכל יהודה ושומרון והאהדה לגוש אמונים, ואילו עתה מופיעה אסכולה זו בלבוש יוני לעתים, ובמסגרת זו טוען חגי אשד:

״סיני הייתה טובה כי נסוגונו; ששת הימים הייתה גרועה כי הסתבכנו עם השטחים הארורים. הציבור אינו זוכר כמה תרמה אסכולה זו להסתבכות, כשם שאינו זוכר את חתירותיו של פרס נגד רבין״.

כדי להבין כראוי את מאבק הכוחות הזה כלפי פנים וחוץ יש לתאר את אופיו של ניהול השטחים, שהיה נתון עשר שנים לאחר מלחמת ששת הימים בידי אסכולת סיני. אך תקצר הידיעה.

חגי אשד מיטיב להסביר, כי לאסכולת סיני היו קשרים הדוקים עם כוחות מסוימים באירופה, בגרמניה ובצרפת: שטראוס ודה גול. לא בכדי הייתה תוכניתו המדינית של פרס מובלעת אירופית במזה״ת בסיוע דה גול (ינאי, קרע בצמרת, עמ׳ 133).

קשרים אלה לא היו יכולים להיות נטולי השפעה על המגמה כלפי פנים: הם השתלבו יפה במגמה העל מפלגתית, שאפיינה את צעירי ב.ג. ושגם הוא נטה אליה, כשעייף היה מנפתולי הקואליציות. העל מפלגתיות יכולה להופיע גם כמפלגה חסרת צביון אידיאולוגי, שתרכז מסביב לסיסמאות כמו ״איכות״, ״חזון״, ״רווחה״, ״יעילות״ את כל הכוחות הפטריוטיים ושתמנע גיבוש מפלגתי אידיאולוגי של ימין ושמאל שפויים, בתחומי הקונצנזוס הלאומי, דוגמת הפרלמנטריזם במערב.

המאבק הנטוש במפלגת העבודה כיום הוא המשך המאבק בין אסכולת מלחמת ששת הימים הסוציאל דמוקרטית, לבין אסכולת סיני, החותרת להפוך את מפלגת העבודה למפלגת מרכז. ספרו של אשד הוא חלק ממאבק זה ותפקידו להכשיר את פרס, ואולי גם את דיין, בציבור חבריה.

 

כתונת, הפסים