החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, חיפה תשנ״א - אפריל 1991 

עבודה אישית בנושא צבא וביטחון בישראל

בהנחיית: ד״ר ע. שפירא

אורי שילו, ת"ז 0211207-6

אירועי תקופת ממשלת משה שרת

רקע

פרק זה יעסוק בתקופה שבין אוקטובר 1953 לבין יולי 1956. בתקופה זו נקלטה במדינת ישראל עלייה גדולה, אשר שילשה את היישוב היהודי בא״י. מבחינת השלטון בישראל ניתן לחלק את התקופה הנסקרת כאן לשלוש תקופות משנה:

א. מאוקטובר 1953 עד פברואר 1955, כאשר כיהן משה שרת כראש הממשלה ופנחס לבון כשר הביטחון.

ב. מפברואר 1955 עד נובמבר 1955 - כאשר משה שרת כיהן כראש ממשלה ובן-גוריון כשר ביטחון בלבד.

ג. מנובמבר 1955 - כאשר בן-גוריון חזר לכהונת ראש הממשלה ושר הביטחון ומשה שרת חזר לכהן כשר החוץ.

התקופה מאופיינת בפעולות חבלה של הפידאיון נגד היישובים החדשים והוותיקים ותושביהם. עיקר החדירות של אנשי הפידאיון נעשו מירדן ומרצועת עזה. הגזרה הסורית אופיינה בהפעלת אש מסוגי נשק שונים, כולל ארטילריה ומרגמות כבדות (120 מ״מ), בדרך כלל ללא חדירות לתחום ישראל.

בתקופה זו התפתחה שיטת פעולות התגמול, אשר מטרתה המוצהרת הייתה להפסיק את פעולות החבלה והפגיעה ברכוש ובנפש בתחומי מדינת ישראל. מבחינה מדינית הייתה זו          תקופת הפעלת ועדות שביתת-הנשק המשותפות, זאת בהתאם להסכמי שביתת-הנשק עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. ממשלת ישראל עשתה את צעדיה הראשונים כממשלה ריבונית. בן-גוריון התפטר מתפקידו כראש ממשלה ושר הביטחון ומשה שרת הפך לנושא משרה זו. פנחס לבון קיבל את תפקיד שר הביטחון.

קיביה

בשלהי 1953 נערכו ע״י הפידאיון מירדן פעולות נגד יישובים בישראל, שהגיעו לשיאן בהריגת אישה ושני ילדים ביהוד (מדרום לפתח-תקווה וממזרח לאור יהודה). באותו זמן יצא בן-גוריון לחופשה לקראת פרישתו לשדה-בוקר ושני אישים מרכזיים החליפו אותו בשני תפקידיו.

משה שרת שימש כממלא מקום ראש הממשלה והמשיך להחזיק בתפקידו כשר חוץ

פנחס לבון התמנה כממלא מקום שר הביטחון.

הקטע המצוטט להלן ממחיש את דרך קבלת ההחלטה על תגמול לפעולת הפידאיון ביהוד:

״אגב יציאה מחדר הישיבות בו נתכנסה ׳המדינית׳ נתלווה אלי לבון ואמר לי, כי עומדים לבצע מעשה תגובה כלפי ההתפרעויות האחרונות באזור ספר הירדן, שהגיעו לשיאן בהריגת אישה ושני ילדיה ביהוד (אמש, אחרי חצות) ...

ושוב גדעון - הוא יודע כי מתוכננת תגובה על הריגת האישה והילדים ביהוד. והנה היום נתקיימה ישיבת ועדת ש״ן [שביתת נשק] הירדנית ובה נתקבל גינוי נמרץ למעשה. נציגי ירדן אף הם הצביעו, כאילו, בעד החלטה וקיבלו על עצמם לעשות הכל למנוע תועבות כאלו להבא. במצב זה האומנם מחוכמה יהיה להגיב, כל שכן אנו מסוכסכים כבר עם או״ם בצפון ובדרום? ...

פנחס חייך אופיינית, לא ניסה לסתור דברָי כלשהו, אך עמד בשלו. נראה, כי שר ביטחון רואה עצמו חייב להמציא סיפוק לאנשיו. ב״ג, אמר, לא קיבל את דעתי - פירוש הדבר כי יש כאן הכרעת שניים נגד אחד. חזרנו לחדר וכתבתי לו פתק: ׳על זה תהיה פעם התפטרות׳. לא שבנו לנושא זה״.[1]

שרת לא מצא צידוק מדיני ותכליתי לפעולת תגמול. להיפך, הוא מצא כי לאור התנהגות הירדנים, לא יהיה זה מן החוכמה להגיב בהפעלת כוחנות. לזאת יש להוסיף את היחסים המתוחים עם משקיפי האו״ם, ששרת לא ראה טעם להחריפם. שרת חושד בשר הביטחון (פנחס לבון), כי הוא נמצא תחת לחץ אנשי צה״ל הדורשים לבצע פעולת תגמול והוא שואף לרצותם ע״י השגת אישורים לפעולות צבאיות. פנחס לבון הביא את עמדתו של שרת בפני בן-גוריון והלה לא קיבל אותה ואישר את פעולת התגמול. יש להדגיש, כי דבר זה אירע בשעה שבן-גוריון היה בחופשה ושרת שימש לכאורה כסמכות לאישור או אי-אישור פעולות תגמול. למרות זאת, במקרה זה שרת קיבל את בן-גוריון כפוסק ומכריע.

הפעולה שאושרה הייתה פעולת ״קיביה״, שבוצעה בלילה שבין ה-14-15 לאוקטובר 1953. תוצאות הפעולה היו חמורות וגרמו לשרת לחשוב ולשקול מחדש את המצב. שרת כתב ביומנו:

״גדעון סיפר על מאורעות הלילה. לפי הידיעות הראשונות מהצד שכנגד נהרסו בכפר אחד [קיביה] בלבד כשלושים בית. תגובה בהיקף ובכוח מחץ כזה עוד לא הייתה.

התהלכתי בחדרי אנה ואנה אובד עצות ומדוכא עד היסוד מהרגשת חוסר אונים. לבסוף החלטתי להציע בישיבת הממשלה הקרובה, כי כל החלטה על מעשה תגובה תהא טעונה אישור מראש מאת ועדת השרים לענייני חוץ וביטחון״ ...

ב״ג שלל הצעה זו, טען כי פירוש הדבר הבטחת חוסר תגובה. הודיע כי הוא עצמו נהג תמיד להודיע לי מראש והסכים להביא להכרעת הממשלה אם ערערתי. יש שבעצמו בחר לשאול בדעת הממשלה תחילה. חברים אחרים אף הם התנגדו להשלטת אותה ועדה על העניין. לבסוף ׳סוכם׳ כי יש לעמוד בממשלה על מסירת העניין לרוה״מ, שר הביטחון ושר החוץ, ואם האחרון יערער יובא הדבר לממשלה כולה״.[2]

כתוצאה מההרג וההרס הרב שנגרמו, החליט שרת להציע, כי פעולות התגמול תאושרנה ע״י ועדת השרים לענייני חוץ וביטחון. בוועדה זו מיוצגות רוב המפלגות המרכיבות את הקואליציה וניתן לשער, כי שרת חשב, שזו הדרך הנכונה לקבלת החלטות בעלות משקל ביטחוני ומדיני מסוג זה.

בדיון שהתקיים בין קבוצת שרי מפא״י בממשלה, דחה בן-גוריון את הצעת שרת. סוכם ביניהם על דרך ביניים: נושא פעולות התגמול יובא לדיון בפני שר הביטחון, שר החוץ וראש הממשלה. אם שר החוץ יתנגד יובא הנושא בפני הממשלה כולה. ניכר כי בן-גוריון חשש, שבוועדת השרים לא יצליח להעביר החלטות על פעולות תגמול ולכן העדיף את הפורום המצומצם. זאת במידה מסוימת של כפייה, שניתן להבחין בה מן המירכאות ששרת שם למילה ״סוכם״.

כחודשיים לאחר פעולת קיביה, כאשר שרת שימש כראש ממשלה ולבון בתפקיד שר ביטחון, כותב שרת ביומנו על אירוע, שעניינו פעולת כוחות צה״ל מעבר לגבול:

מארב בכביש חברון

״בשבת שמעתי ברדיו והבוקר קראתי בעיתונות על הריגת רופא צבאי של ׳הלגיון׳ בכביש בית-לחם-חברון, שאלתי את לבון אם זוהי ׳כתונת בני׳ [ר׳ בראשית ל״ז 33-34] וענה הן. נכנסו חברים לחדר והשיחה נפסקה. כשבאתי הביתה כתבתי לו בכל הידידות, כי לא אוכל להתפשר עם התעלמות זו מהסדר שנקבע, כי לא ייעשה דבר בלי ידיעתי״.[3]

שרת החליט כי חסל סדר שיחות ופשרות עם שר הביטחון. אין ספק כי מקרה זה מצביע על כך, כי לבון מנסה להיכנס לנעליו של בן-גוריון ולקחת לעצמו את הסמכות הביטחונית העליונה. לעומת זאת ניכר, שאין לו שליטה על הצבא, כפי שהייתה לבן-גוריון והצבא מנצל זאת, כדי לבצע מדיניות כוחנית הנראית לו כנכונה.

שרת הגיע למצב, שבו, למרות הוויכוחים, הצליח לנווט את הצבא לנהוג בריסון ואף להתאים עצמו למדיניותו של שרת. פעולות רבות שתוכננו לא בוצעו:

אישור ״רטרואקטיבי״

״גדעון טילפן מירושלים. חלה החמרה רצינית במצב הגבול של רצועת עזה. הלילה היו כמה מארבים צבאיים מצד המצרים ונפצעו חמישה חיילים שלנו ...

נלכדנו. אמרתי ללבון, כי זוהי תגובה על תגובה ואיני רואה כל טעם כי תבוא שוב תגובה מצדנו. השאלה אם מעשי תגובה מונעים התפרעויות חדשות לא הוכרעה לאור הניסיון. במקרה זה על כל פנים גרמה תגובתנו להתפרעויות ומוטב לנו להתאפק. לבון כרכם פניו ואמר, כי חשב לא על תגובה רגילה, אלא על משהו שלא יהא כרוך בשפיכת דם ועם זה יעשה רושם, נאמר פיצוץ גשר - מנין לו כי הכל יעבור לפי התוכנית ... הודעתי כי בשום פנים לא אסכים לפעולה כלשהי בלי התייעצות של חברים והצעתי כי ניפגש חמישתנו - אני, הוא, אשכול, גולדה וזיאמה. תהה מתי תוכל להתקיים התייעצות כזו. אמרתי: ביום א׳. הוא עיקם שפתיו והפטיר, כי זה מאוחר. קשה היה שלא להתרשם, כי עניין הגשר היה לא רעיון סתם, אלא מבצע שכבר הוחלט עליו, זאת אומרת שוב תגובה ללא נטילת אישור ממני״.[4]

לאור הדברים הללו ניתן להבחין בשינוי ב״שיטה״: הצבא מכין פעולה באישורו של לבון, אשר פונה לאחר מכן לראש הממשלה ומציע את התוכנית בדיעבד; בכך חוסכים זמן וממהרים לבצע, לפני שתתעורר התנגדות והאישור יבוטל. שרת שאיתר את ״השיטה״, כרך את אישור הפעולה הצבאית בהתייעצויות ובכך חסך לעצמו את הוויכוח התמידי עם הצבא, שלבון היה למייצגו בפני הממשלה וראשה. מצב עניינים זה מלמד, שהמערכת הצבאית ראתה עצמה כמי שיודעת טוב יותר מה טוב ומה נכון לעשות בשטח הביטחון ובעיקר בכל הנוגע למדיניות הביטחון.

משקיפי או״ם ומדיניות

אחד מנושאי המחלוקת בין משרד החוץ לצבא נגע לפעילות משקיפי האו״ם. ראש המשקיפים קבע, כי משקיפי האו״ם יסיירו בקווי שביתת-הנשק ללא ליווי קציני צה״ל. הצבא ראה בכך פגיעה בריבונות ישראל ופעל בעניין זה ללא תיאום עם משרד החוץ וראש הממשלה. חילופי המכתבים שלהלן ימחישו בעיה זו:

                                                                                                                 22 בספטמבר 1954

מיור-גנרל אל״מ [כך] ברנס

ראש מטה משקיפי או״ם,

ירושלים,

גנרל ברנס יקר,

1. בזה אישור לקבלת מכתבן מ-02 בספטמבר 1954, הטעון עיון.

2. אולם עלי להודיעך מייד, כי התנגדותנו להפעלת פטרולים בירושלים או לכל פעולה אחרת של משקיפי או״ם, שאינה מתיישבת עם הסכם שביתת-הנשק, כפי שהובאה לפניך על-ידי בכתב ובשיחה, אושרה שוב אחר עיון נוסף.

שלך בכנות

משה דיין - רב-אלוף

ראש המטה הכללי, צה״ל

ירושלים, 23 בספטמבר 1954

אל: שר הביטחון,

מאת: ראש הממשלה

1) ראיתי את העתק מכתבו של הרמטכ״ל לראש מטה או״ם מאתמול.

בניגוד למדובר בינינו נערך מכתב זה בלי השתתפותו של יוסף תקוע

יתר על כן, הדבר נעשה מתוך התעלמות גמורה ממה שאמרתי טלפונית למזכירך הפרטי אמש - כאשר הודיעני מה יש בדעתך לענות - והוא, כי טרם קראתי את מכתבו של הגנרל ברנס, כי אקרא את המכתב עד הבוקר וכי יוסף תקוע ישתתף בחיבור התשובה הבוקר לאחר שיקבל הוראות ממני.

[...]

4) עד לבירור העניין בישיבת הממשלה וקבלת החלטה בה הנני לקבוע, כי לא יישלח שום מכתב לראש מטה או״ם בטרם אראה את טיוטתו ואאשרנה.

כן הנני לקבוע, כי עד להחלטת הממשלה לא יינתן ע״י דובר צה״ל או ע״י מישהו אחר במטכ״ל שום תדרוך מדיני לעיתונות בענייני שביתת-הנשק ויחסינו עם מטה או״ם. בין בפומבי ובין מאחורי הקלעים, אלא כל הצעה שתהיה לך או למטכ״ל בתחום זה תועבר למשרד החוץ״.[5]

יש להזכיר כאן, כי הסכמי שביתת-הנשק קוימו באמצעות שני כלים.

הכלי הראשון, ועדות משותפות של קציני צבא: ישראל-מצרים, ישראל-ירדן, ישראל-סוריה וישראל-לבנון. בראש הוועדות ישבו משקיפים מטעם האו״ם וההחלטות היו מתקבלות באמצעות הצבעות. ההכרעה הייתה מושגת ע״י הצבעת יושב הראש ולפיכך הייתה למשקיף מטעם האו״ם למעשה האפשרות לקבוע לטובת מי מן הצדדים תתקבל ההחלטה.

הכלי השני היו המשקיפים, שהיו מוצבים בריכוזים לאורך הגבול ומגיעים למקום התקרית וחוקרים אותה. הוועדות המשותפות היו אומנם צבאיות, אבל משרד החוץ פיקח על פעולות ישראל ותיאם בכל הקשור במדיניות שתינקט בהן ע״י הצד הישראלי. יוסף תקוע היה ראש מחלקת ועדות שביתת-הנשק במשרד החוץ. כאמור, ממחישים המכתבים הללו את חדירת הצבא לתחום האחריות של משרד החוץ ולהכתיב את מדיניות הביטחון עד כדי כך, שמשה שרת נאלץ לבטל את תהליכי התיאום שהיו נהוגים ולקבוע, כי בשטח זה לא ייעשה דבר ללא אישורו של משרד החוץ.

״עסק הביש״

אחד משיאי חדירת הצבא לתחום המדיני-האזרחי, מצא את ביטויו במה שמכונה ״העסק הביש״. קבוצת סוכנים ישראליים ויהודים מקומיים, אורגנה במצרים ע״י מחלקת המודיעין של צה״ל. הקבוצה הופעלה נגד מוסדות אמריקניים במצרים, כדי לגרום לקרע בין מצרים לארה״ב ולבריטניה. פעולת הקבוצה התקיימה ב-23.7.1955 באלכסנדריה ובקהיר.[6] לאחר דיונים ובדיקות נתמנתה בחודש ינואר 1955 ועדת חקירה לבדיקת המקרה. כתב המינוי של הוועדה מביע וממצה את הבעיה כולה:

                                                                                                            יום א׳, 2 בינואר 1955[7]

״לכבוד

השופט י. אולשן - ירושלים

רב אלוף דורי - חיפה

א.נ.

1. הנני להודות לכם על שנעניתם לבקשתי לשמש ועדת חקירה סודית לבירור מידת האחריות הרובצת על שלטונותינו למאסר קבוצת יהודים במצרים, אשר משפטם מתנהל עכשו בבית הדין הצבאי בקהיר.

2. הנכם מתבקשים:

ɪ. לברר -  א) אם המעשים שגרמו למעצרים נעשו על פי פקודות שנתקבלו מהארץ.

ב) הנעשו במצרים עוד מעשים כאלה ואם גם הם נעשו על פי פקודות מהארץ.

ג) על ידי מי ניתנו הפקודות האלו, באישורו של מי ולאיזו מטרה;

ɪɪ. להגיש לי את המסקנות שתגיעו אליהן כתוצאה מהבירור;

ɪɪɪ. להסב את תשומת לבי לכל ליקוי רציני במערכת הפיקוד של צה״ל בתחום העניין הנדון ובסדרי הפיקוח המדיני עליה, שתיתקלו בו במהלך הבירור.

3. אוקיר מאוד אם תוכלו להיפנות למשימה זו בלי דיחוי ולבצעה - מבלי לפגוע ביסודיות.

[...]

12. כתב זה נערך ב-3 טפסים כתובים ביד, שניים נשלחים אליכם ואחד יישאר שמור אצלי.

בהוקרה

ראש הממשלה״

אין ספק כי סעיף 2ɪɪɪ. מעיד, כי הפיקוח של השלטון האזרחי על הצבא היה לקוי והוועדה נדרשה להצביע עליו ועל הסדרים הקשורים בקיום פיקוח זה.

מדינת חוק?

בחודש שבו מונתה ועדת החקירה, ב-18.1.1955, נשא משה שרת נאום חריף בכנסת. בנאום זה הצביע שרת על שורש הבעיה הביטחונית, כפי שהוא רואה אותו:

״הנאום במלואו ב׳הארץ׳ וב׳הבוקר׳, מקוצר ומנופה. ב׳דבר׳ - יפי הנפש שבעיתון שלי סלדו למשל, בפסקה הנמרצת על הברירה שלפנינו להיות מדינה של חוק או מדינה של שוד והשמיטוהָ כליל״.[8]

במבט לאחור ובהקשר עם מערכת היחסים והאירועים שבין הממשלה וראשה לבין הצבא ושר הביטחון, ניתן להסיק שתי מסקנות חשובות:

האחת, שמשה שרת ראה את הסכנה החמורה הטמונה בחולשה של מערכת הפיקוח והשליטה של ראש הממשלה על הצבא;

השנייה, שמפלגתו של משה שרת חששה מההשלכות המפלגתיות, שתהיינה לדרך הבוטה של שרת בהתייחסו למערכת הצבאית.

דוד בן-גוריון, שישב באותה עת בשדה-בוקר, עקב אחר הנעשה ותגובתו לנאום שרת לא איחרה לבוא:

״בין השאר סיפר שאול, כי ב״ג מותח ביקורת חמורה על נאומי בכנסת, שבו הצגתי את הברירה בין מדינה של חוק או של שוד״.[9]

שאול אביגור, אישיות מרכזית במפא״י ובהגנה, שהיה נאמן על בן-גוריון, הביא אל שרת את תגובת בן-גוריון לנאום זה. מובן מאליו, שלתגובה משמעות פוליטית, שעיקרה המחלוקת המדינית בנושאי הביטחון שבין שרת לבן-גוריון, אשר משמעותה מחלוקת עם הצבא. בנוסף לכך, משתמעת מתגובה זו גם חולשתו הפוליטית של שרת בתוך מפלגתו. מסקנה זו נובעת מעצם העובדה, שמנהיג מפא״י הכריזמטי, המזוהה עם צה״ל, מותח ביקורת על ראש הממשלה המייצג את מפלגתו כראש המדינה.

שיקולי אישור לתגמול

גם התערבות וחדירה של המערכת הפוליטית אל המערכת הצבאית הייתה תופעה, שהשפיעה על שיקולי הביטחון של משה שרת כראש ממשלה. על כך יעיד הקטע הבא:

״באמצע הארוחה לחש לי לבון שאלה האם אסכים למעשה תגובה על רצח עג׳ור. אמרתי כי כבר חשבתי על כך ויחסי חיובי. מששמעתי על הרצח המחריד אמרתי לעצמי מייד, כי כאן עלי ללמד היתר לתגמול. בלמתי כמה וכמה התפרצויות, מנעתי אגב כך אסונות, אבל כך מתחתי מאוד את הרסן ׳עד דם׳ כמו שאומר {המשורר} ש׳ שלום - כלפי הצבא והציבור כאחד. אם גם הפעם אאסור תוגדש הסאה ועלולה לבוא התפוצצות ...

זיאמה וגולדה נכנסו לחדרי. מייד ראיתי על פניהם כי הם דרוכים לקרב. זיאמה פתח - הם ׳סבורים כי הפעם ...׳ לא הנחתי לו לסיים את הפסוק. אמרתי: ׳כוונתכם לתגמול? ככר אישרתי! ׳ מאוד נחה דעתם. זיאמה החל מצטדק על התערבותם.״[10]

הפסקה מלמדת, כי חלק משיקוליו הביטחוניים של שרת היו קשורים בדעת הקהל של הציבור והצבא. לא נעלם ממשה שרת, שהוא פועל כמעט כמי ששוחה נגד הזרם. זרם זה, שהשפיע על הציבור והצבא, ראה בפעולות התגמול את המענה היחידי למצב הביטחוני, שהיה חמור ופגע בעיקר בעולים החדשים, שזה מקרוב באו והעמיד בסכנה את התפתחותה של מדינת ישראל.

שרת מציין גם, כי זיאמה [ארן] וגולדה [מאיר], שהיו מעמודי התווך של מפא״י, מצאו אף הם לנכון ללחוץ עליו בנושא ביטחוני, שאינו בתחום סמכותם.

תגמול בסוריה

מן הראוי לשים לב, שגם משה שרת נתפס לדרך של התערבות בענייני הצבא, תוך עקיפת שר הביטחון והרמטכ״ל. לאור המצב הקשה בגזרה הסורית, אישר שרת פעולת תגמול, שמטרתה הייתה לתפוס שבויים סוריים, כדי שישמשו אמצעי לחץ לשחרור שבויים ישראליים, שהסורים סירבו לשחררם. שרת כתב ביומנו:

״מעל לכל אלה שוב ושוב נתתי דעתי על המצב בגבול סוריה - שיטת היריות על חורשים ורועים ועובדים בשדות ודייגים בכנרת, וחוצפת הסורים ההולכת ועולה, והחייל שנפל בידיהם והועלם ומי יודע מה גורלו, והארבעה הנמקים במאסר שרירותי. החלטתי לקבל עלי את הסיכון מפאת ההפרעה לנסיעתי ופתיחת ׳חזית שנייה׳ בימים אלה, ואישרתי את הפעולה למוצאי שבת. תקוע הודיע מייד את האישור למטכ״ל. אמרתי כי עוד אדבר בעצמי עם לסקוב ופטי בעניין הפעולה מחר בבוקר״.[11]

מן הדברים הללו עולה חוסר האמון של שרת במנהיגות הביטחונית, שר הביטחון והרמטכ״ל. למעשה חודר כאן שרת, כרוה״מ, למערכת הצבאית, כדי להבטיח שהנחיותיו אומנם יבוצעו והוא לא יעמוד שוב בפני הפתעות מצד הצבא. [חיים] לסקוב ופטי [יהושפט הרכבי], ששימשו באותה עת בתפקידי ראש אג״מ וראש אגף המודיעין במטכ״ל, היו כפופים לרמטכ״ל.

משמעויות על פי יורם פרי[12]

מאמרו של יורם פרי הדן בדפוסי הזיקה של צה״ל למערכת הפוליטית בישראל, נותן לדעתי, מכנה משותף לשתי התקופות:

תקופת הקמת המדינה ומלחמת העצמאות

ושנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

התפיסה המקובלת על הכל הינה, שצה״ל הוא צבא אינסטרומנטלי המתבטא בשלוש נקודות יסוד:

1. הצבא הינו כלי לביצוע מדיניות הממשלה.

2. בתור שכזה הוא נמצא בפיקוח ממלכתי יעיל.

3. הצבא מנותק לחלוטין מן המערכת המפלגתית.[13]

יורם פרי מביא את קביעתו של נדב ספרן הקובע בפסקנות, כי ההיסטוריה של ישראל עד כה הינה נקייה מהתערבות הצבא בפוליטיקה בכל צורה שהיא ושואל:״האומנם?״[14]

מקובל על כולם, כי צה״ל לא הפך לצבא פרטוריאני מכיוון שבישראל לא נוצרו התנאים לכך. ישראל הינה ״אומה במדים״ וצבאה הוא צבא העם. משמעות הדבר, שהצבא אינו משקף קבוצה או שכבה חברתית מסוימת, אלא מבטא את החברה הישראלית כולה.[15]

במדינות אחרות, בעיקר בעולם השלישי, שם קיים ניכור בין הצבא לחברה האזרחית, קיימת האפשרות ונוצרים התנאים להיווצרות פרטוריאניזם. לדעת יורם פרי יש לצה״ל מכניזם המעמיק את הזהות בין הצבא לאזרחים. רוב רובו של הצבא מושתת על צבא מילואים, כך שההשפעות האזרחיות חודרות באופן אורגני לצה״ל. הרוטציה בתפקידים בצבא הקבע והפרישה המוקדמת מונעים התגבשות של ממסד צבאי אינטרסנטי.[16]

יורם פרי מצביע על המודל של לאקהם - ממנו הוא לוקח שני משתנים בלבד:

״(א) באיזו מידה מפעיל המימסד הצבאי פיקוח על האינטראקציה של הפרסונל הצבאי עם הסביבה הלא-צבאית.

(ב) מידת הטשטוש בין התפקידים, המטרות והמבנה הארגוני של הצבא, לבין אלה של המגזר האזרחי״.[17]

לדעת יורם פרי, ניתוח פלורליסטי של יחסי חברה וצבא בישראל מאפשר לבודד את היחסים בין צה״ל ותת-מערכות חברתיות אחרות. ניתוח כזה יבהיר, כי צה״ל הינו לא רק כלי לביצוע מדיניות הממשלה, אלא הינו גורם רב-משקל בעיצוב מדיניות הממשלה בנושאי ביטחון.

מתברר, כי הפיקוח האזרחי על הצבא אינו אפקטיבי וסובל מרפיון.

כמו כן מתברר, כי צה״ל אינו מנותק מהמערכת המפלגתית, אלא להיפך, הוא קשור אליה, מושפע ממנה ואף משפיע עליה. זוהי למעשה שותפות צבאית פוליטית.[18]

קביעות אלה באות לביטוי בעיקר בעובדה, כי אגף המודיעין של צה״ל הינו צוות חשיבה אסטרטגי יחידי של הממשלה והערכת המצב הביטחונית-מדינית שלו היא היחידה המשמשת את הממשלה.

מבנה הפיקוד המאוחד, המתבטא במטה כללי אחד לכל שלושת הזרועות - יבשה, אוויר וים, שילוב התפקידים של המטה הכללי בארגון הצבא והכנת הכוחות וכמו כן פיקוד על הכוחות, נותנים בידי הרמטכ״ל עוצמה העולה על זו של עמיתיו בצבאות אחרים.[19] בעניין זה נראה לי, כי טעות בידי יורם פרי. גם יו״ר המטות המאוחדים בצבא ארה״ב הוא החוליה היחידה המקשרת בין צבא ארה״ב לפנטגון. הכנת כוחות למלחמה חייבת להיעשות ע״י אותו מטה, שמתפקידו לפקד על הכוחות בעת מלחמה. כזהו המצב בכל צבאות העולם והוא מוצא את ביטויו גם בתורות הצבאיות.

יורם פרי רואה ייחודיות ויתר כוח בזאת, שצה״ל אחראי על הממשל הצבאי ועל הפונקציות האזרחיות ביהודה, שומרון וחבל עזה. גם כאן נראה לי שהוא טועה בקביעתו. על פי החוק הבינלאומי חייב שטח כבוש להתנהל ע״י ממשל צבאי זמני, עד שתתקבלנה החלטות סופיות לגבי מעמדו של אותו שטח. זהו המצב גם בישראל לאחר מלחמת 1967.

בן-גוריון יצר בעיה פוליטית בצה״ל מבלי שהתכוון לכך. הוא קבע כי הטיפול בנושאי ביטחון יהיה נתון בידי אנשי צבא בלבד ולא בידי הפוליטיקאים. היות ושיקולים ביטחוניים קשורים ומשולבים באופן הדוק בשיקולים מדיניים, הפכו קציני צה״ל הבכירים לפוליטיקאים בכורח מציאות זאת.[20] מצב זה אינו מאפשר להפעיל באופן יעיל מנגנוני פיקוח בדרכים אחרות. לדעת יורם פרי הקשרים הפוליטיים בין מפא״י ובין קציני צה״ל הם חלק מהדרכים האחרות של הפיקוח האזרחי על צה״ל.[21]

למצב זה יסודות קודמים עוד מתקופת תחילתה של מדינת ישראל. במפא״י הוקמה מחלקה למגויסים, אשר פעלה כחלק ממרכז המפלגה. היה לה סגל עובדים קבוע והיא שימשה תא מפלגתי לקציני צה״ל. פעולתה הייתה דיסקרטית מאחר שהיה בזה ניגוד מוחלט להכרזותיו של בן-גוריון על ביטול כל השפעה מפלגתית על הצבא.[22]

גם אניטה שפירא מתייחסת למחלקה זו במפא״י ומצביעה על כך, שלמרות הדיבורים הרמים, בן-גוריון וחבריו לא היו נקיים מפניות פוליטיות.[23] אניטה שפירא מסבירה את הקשר הטבעי וההגיוני בין ה״פלמ״ח״ ומפקדיו ובין מפ״ם והקיבוץ המאוחד. ה״פלמ״ח״ היה מזוהה עם הקיבוץ המאוחד מראשיתו. כאשר עמד ה״פלמ״ח״ בפני פירוק בשל חסרון הכיס של ההנהלה הציונית, העניק הקיבוץ המאוחד הלוואה להסתדרות, להבטחת המשך קיומו. אחר-כך, באמצעות השיטה של ״ההכשרה המגויסת״, ששילבה ימי עבודה וימי אימונים במשקים, נשא הקיבוץ המאוחד בעול העיקרי של אחזקת ה״פלמ״ח״. לא ייפלא, איפוא, שלקיבוץ המאוחד - לימים סיעה ב׳ ולימים מפ״ם - הייתה השפעה מכרעת בפלמ״ח. עובדה זו לא סייעה להעלות קרנו של הפלמ״ח בעיני בן-גוריון.[24]

הדבר מסביר את הקשר שהיה בין ה״פלמ״ח״ ובין הקיבוץ המאוחד. ברור כי התמיכה והאכסניה, שנתן הקיבוץ המאוחד לפלמ״ח, השאירה את אותותיה על אנשי הפלמ״ח בצורות שונות ומגוונות, החל מהשקפות פוליטיות וכלה בהשקפות מעמדיות והתיישבותיות.

ניתן לסכם פרק זה ולומר, כי היסודות והזרעים שייסד וטמן בן-גוריון בצה״ל למן ראשיתו, באים לידי ביטוי בתקופות שנסקרו בעבודה זו. לאורך הדרך ניכרות השקפותיו והחלטותיו של בן-גוריון ורוחו שורה בכל.

גבולות חדירים ואטומים ויישומם

א.ר. לאקהם מגדיר את מערכת היחסים שבין הצבא והשלטון האזרחי במודל של גבולות הנמתחים בין הצבא ובין המערכת האזרחית. הוא מבחין בין:

״1. ארגונים או מערכות שגבולותיהם בלתי-חדירים (למשל גבולות ברורים וחדים ביותר שנתייצבו במרוצת הזמן ואשר המערכת יכולה לשמור על היותם בלתי-חדירים לטווח ארוך, אפילו בעתות של מתיחות);

2. מערכות או ארגונים שגבולותיהם חדירים ואין קו מפריד ברור בין המערכת שבפנים לבין הסביבה החיצונית;

3. מערכות או ארגונים שגבולותיהם מקוטעים, כלומר, מבחינות מסוימות הם בלתי-חדירים ומבחינות אחרות חדירים״.[25]

המודל של לאקהם נראה לי מתאים למקרה הנבחן בעבודה זו, בקטגוריה השלישית, קרי, מערכת של ״גבולות מקוטעים״, פעמים חדירים ופעמים אטומים. מדי פעם חודר הצבא לתחום האזרחי ומכתיב את רצונו ומדי פעם נשמרים הגבולות. מצב זה הורתו ולידתו בתקופת דוד בן-גוריון בהיותו ראש הממשלה ושר הביטחון, ערב הקמת המדינה ובזמן הקמתה וכינונה. היה זה בן-גוריון, שקבע את דמותו הממלכתית של צה״ל.

עוד בתקופת מלחמת העצמאות העמיד עצמו בן-גוריון בעמדה, שאפשרה לו להיות הקובע והמחליט. הוא נמנע מהגדרות חד משמעיות, כדי לשמור לעצמו את הגמישות למצבי המלחמה והמדיניות המשתנים במהירות. כפי שהוזכר לעיל, אפשרה מחלתו של הרמטכ״ל יעקב דורי את קיומו של מצב זה. יגאל ידין התייחס לבעיית אי-תפקוד הרמטכ״ל ב״ועדת החמישה״:

״אין ראש מטה כללי, זו היא אשליה אם מדברים על ראש מטה כללי. אני רוצה שלכל הפחות פה לא תהיה אשליה זו. במשך כל המלחמה, פרט לשבוע-שבועיים, מטה זה עבד בלי רמטכ״ל, ובטבע הדברים, שמישהו מעל לראשי האגפים היה צריך להכריע בכמה דברים.

זו היא הבעיה המרכזית. בן-גוריון אינו יכול להכריע, אם הוא אינו ראש המטה. הצעתי לו בעצמי: תמנה את עצמך כראש המטה הכללי, זה אינו רק דבר פורמלי, פירוש הדבר אלא אם מפקד לא מילא פקודה עליו לעמוד אחר-כך על סיבת חוסר המשמעת. מוכרחה להיות אינסטנציה...״.[26]

ידין ביטא את הקושי היום יומי במצב של היעדר רמטכ״ל, מצב שמחייב להביא בעיות של יום יום בפני ראש ממשלה של מדינה במלחמה, שזמנו והתעניינותו אינם יכולים להיות נתונים לבעיות טריוויאליות. זהו מצב, שהדרג האזרחי מתערב וחודר לתחום הצבאי מבלי שהוא נושא באחריות. בן-גוריון סמך על כושרו ועל מנהיגותו ועד לסיום מלחמת העצמאות השאיר את צה״ל למעשה ללא רמטכ״ל. עם סיום המלחמה, והקמת המדינה, מינה בן-גוריון את יגאל ידין לרמטכ״ל. הוא השאיר בידיו את תפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון. מבחינה מבנית ניתן לתאר את המצב בתרשים הבא: [במקור יש במקום זה תרשים].

בתרשים אנו מוצאים את המשבצת הריקה מיועדת לשר הביטחון, אשר מיקם עצמו במשבצת ראש הממשלה. בכך יצר מצב, שמעמד הרמטכ״ל יכול להיות מקביל לשר ולפעמים למעלה ממנו.

על פי המודל של לאקהם במקרה זה, הגבול בין ראש הממשלה והצבא הינו גבול מקוטע. הכל תלוי בכוחו וביכולתו של ראש הממשלה לשלוט בצבא. יתרה מזאת, זהו מצב שהרמטכ״ל יכול לעשות שימוש גם בסמכותו וגם בקרבתו אל ראש הממשלה, שהוא גם שר הביטחון הממונה עליו מטעם הממשלה כולה.

בתקופה שבה כיהן משה שרת כראש ממשלה ושר חוץ ופנחס לבון היה לשר הביטחון, ניתן להבחין במצב דומה, על פי התרשים שלהלן: [במקור יש במקום זה תרשים].

בתרשים זה אנו מוצאים, שמשבצת שר הביטחון מאוישת (ע״י פנחס לבון), משבצת שר החוץ נשארת ריקה, כיון ששר החוץ, שהפך להיות ראש ממשלה, השאיר בידיו את תיק החוץ. פנחס לבון, על פי התנהגותו ודרך פעולתו, ראה עצמו כמחליפו של בן-גוריון. הוא התקשה לקבל את ראש הממשלה ושר החוץ כסמכות ביטחונית, ולחץ הצבא על לבון תרם לכך, ששר הביטחון חדר לתחום הצבאי והמדיני. הצבא ראה את עצמו בר סמכא במדיניות הביטחון ונוצר מצב של גבול מקוטע כפול:

האחד בין הצבא לשר הביטחון

והשני בין שר הביטחון לראש הממשלה-שר החוץ והצבא.

סיכום

עבודה זו, מטרתה להציג ולבחון תופעות של פרטוריאניזם בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. תופעה זו נוגדת לכאורה מעצם טבעה את המשטר הדמוקרטי. אבל כפי שנאמר כבר, הפרטוריאניזם המודרני מוצא לעצמו דרכים להתקיים בצורות שונות, בתוך המגבלות, שמשטר דמוקרטי מטיל על תופעות מסוג זה.

תקופת טרום היות המדינה, הקמתה ושנותיה הראשונות, מאופיינת באישיותו הדומיננטית של בן-גוריון. ייתכן שלו היה בן-גוריון קצר רוח פחות ונוטה יותר לפשרה, לא היה מקים נגדו את פיקוד ההגנה ואת המפקדים המרכזיים בניהול מלחמת העצמאות - תוך כדי ארגונו והקמתו של צה״ל. התופעות הפרטוריאניות נובעות בחלקן הגדול מאישיותו של בן-גוריון, יותר מאשר מרצונם של המפקדים להכתיב ולכפות את רצונם על בן-גוריון.

גם תקופת שרת ״סובלת״ מן הדומיננטיות של בן-גוריון, גם כאשר לא נשא בכל תפקיד שלטוני וישב הרחק בשדה-בוקר. כל פעולותיו והחלטותיו של משה שרת כראש ממשלה, ״סבלו״ מהחשש מה יאמר בן-גוריון. על שיקול דעתו השפיעה המחשבה כיצד היה בן-גוריון פועל במצב ביטחוני כזה או אחר. אצל שרת נבעה תופעת הפרטוריאניזם יותר מצד יוזמת צה״ל ומפקדיו. אין לראות במשה שרת ראש ממשלה חלש או חסר כישורים. להיפך, משה שרת הפעיל מערכת שיקולים אזרחית רחבה ולא קיבל את מפקדי צה״ל ואת עמדותיהם כתורה מסיני. הפרטוריאניזם של מפקדי צה״ל בתקופת שרת נשען על תמיכתו הגלויה של שר הביטחון פנחס לבון ועל הביקורת הגלויה והסמויה של בן-גוריון ממקום מושבו בשדה-בוקר.

יורם פרי, מתוך ראייה היסטורית ועניינית, מצביע על כך, ששורש הדברים נעוץ באישיותו, בהחלטותיו ובמעשיו של בן-גוריון. רצונו ויכולתו לנהל את המדינה וביטחונה בכוח הכריזמטיות של אישיותו, הביא אותו לידי כך, שהשאיר נושאים שונים פתוחים ובלתי קבועים בדרך של חקיקת חוקים וכללי ממשל תקינים.

מצב זה משפיע עד היום ומאפשר, אם כי בצורה פחותה, תופעות של פרטוריאניזם וערבוב תחומים וסמכויות בין הצבא ובין השלטון והמערכות הפוליטיות במדינת ישראל.

ביבליוגרפיה

1. האנציקלופדיה העברית, כרך כ״ח, ירושלים תש״ט.

2. תולדות מלחמת הקוממיות, ענף היסטוריה במטכ״ל והוצאת מערכות, 1967.

3. יומן דוד בן-גוריון, ארכיון בן-גוריון, שדה-בוקר.

4. בן-גוריון, דוד. בהילחם ישראל. הוצאת מפלגת פועלי א״י, תשי״א.

5. גלבר, יואב. למה פירקו את הפלמ״ח. ירושלים/תל-אביב: הוצאת שוקן, 1986.

6. פעיל, מאיר. מן ה״הגנה״ לצבא ההגנה. תל-אביב: זמורה, ביתן, מודן, 1979.

7. פרי, יורם. ״דפוסי הזיקה של צה״ל למערכת הפוליטית בישראל״, בתוך: אהרון יריב (עורך), מלחמת ברירה - קובץ מאמרים. הוצאת הקיבוץ המאוחד והמרכז למחקרים אסטרטגיים ע״ש יפה, אוניברסיטת תל-אביב קו אדום, 1985.

8. שרת, משה. יומן אישי. כרכים א׳, ב׳, ג׳, ה׳. ספריית מעריב, 1978.

הערות: