אל״מ (מיל׳) מרדכי בר-און היה רל״ש הרמטכ״ל בעת מבצע קדש. המאמר מבוסס על פרק בעבודת מחקר שלו על המבצע.

  ״בשבוע שעבר חתמנו על הסכם מסחרי עם צ׳כוסלובקיה, שלפיו תספק לנו מדינה זו נשק תמורת כותנה ואורז״

- מסר ראש ממשלת מצרים גמאל עבדול נאצר, ביום ג׳, י״א תשרי תשט״ז (27 בספטמבר 1955)[1] בנאום מאולתר, שנשא בעת פתיחתה של תערוכת צילומים קטנה שערכה בקהיר המחלקה ליחסי ציבור של הצבא המצרי.[2]

״בדרך זו מגשימה מצרים את שאיפת המהפכה המצרית להקים צבא לאומי חזק״,

הוסיף המנהיג המצרי, בהסבירו בקצרה את מניעיו לחתום על אותה ״עסקה מסחרית״, שבמהרה תהא נודעת ברחבי העולם כ״עסקת הנשק הצ׳כית-מצרית״, והישראלים הנדהמים יכנו אותה בקיצור: ״העסקה הצ׳כית״.

אף-על-פי, שכל העיתונות הישראלית ועיתוני העולם דיווחו במלואם על הכרזתו הדרמטית של נאצר, נראה, שבימים הראשונים לא נקלטה מלוא משמעותה המהממת, בתודעתם של הישראלים.[3] עד מהרה התברר להם ולמנהיגיהם, שהם ניצבים בפני תפנית מהפכנית ומרחיקת-לכת במצבה הביטחוני של ישראל וביחסיה הבין-לאומיים. הידיעות בדבר ה״עסקה הצ׳כית״, שהוסיפו לזרום לישראל בקצב גובר לאחר אותה הכרזה, השליכו את ישראל אל תהומות של חרדה והתחבטויות קשות, והאיצו את אותם מעגלי סיבה-ומסובב, שהוליכו בסופו של דבר אל מערכת סיני.

הצבת ההכרזה בדבר העסקה הצ׳כית בפתח סיפור קורות מדיניות הביטחון ויחסי החוץ של ישראל בשנת תשט׳׳ז מעוררת בעיה היסטוריוגראפיה של תיארוך (פריודיזאציה).

רוב החיבורים על קורות מלחמת 1956 מעדיפים לפתוח את שרשרת הנסיבות בתיאור הזעזוע של נאצר וחבריו-לשלטון בעקבות מבצע ״חץ שחור״ - פשיטת צה״ל אל מחנה הצבא המצרי מצפון לעזה ב-28 לפברואר 1955 - שדחף, לפי הגרסה המקובלת, את המצרים אל זרועות הסובייטים, ועורר אותם לחתום על ״העסקה הצ׳כית״. קנת לאו (Love), שהיה באותה עת כתב ניו-יורק טיימס בישראל ובמצרים, שמע זאת מנאצר בראיון מיוחד ימים ספורים לאחר פרסום העסקה. הוא פתח את ספרו על שתי מלחמות סואץ בתיאור פעולת עזה, וסיכם:

״זרם האירועים מ[פעולת] עזה למלחמה בצומת הדרכים של העולם, השפיע מאוד על זרמים של עימות לאומי ואישי״.[4]

סובייטולוגים רבים מוצאים סימוכין לכך שהמצרים קיימו מגעים ראשונים, לבדיקת הכדאיות והאפשרות לרכוש נשק מן הסובייטים כבר בשלהי 1953. חסן ראגאב, סגן שר המלחמה המצרי, סייר בראשית 1954 במזרח אירופה, ושהה כחודשיים בברית המועצות, בעוד הקבינט המצרי מאשר הסכם מסחרי עקרוני עם ברית המועצות, וקורא לחילופין של כותנה מצרית בנשק ובדלק סובייטיים.

הסובייטים החלו להתעניין במזרח התיכון הערבי בפרט, ובעמי העולם השלישי בכלל, כבר בימיו האחרונים של סטאלין. מייד לאחר מותו חלה תפנית מרחיקת-לכת במדיניותם, ובמרוצת שנת 1954 הופיעו ביטויים שונים - בנאומים, במאמרים ובצעדים מעשיים שנקטו הסובייטים - המצביעים על אוריינטאציה חדשה במדיניות החוץ הרוסית ועל מאמצים הולכים וגוברים לחדור למזרח התיכון באמצעות התקרבות מפליגה למדינות ערב בכלל, ולמצרים בפרט.

במחקרו על התפתחותה של העסקה הסובייטית מצרית[5] מביא אורי רענן שורה ארוכה של ראיונות לתמיכת טענתו, שגישושיו של נאצר לרכוש נשק מן הקומוניסטים התחילו חודשים רבים לפני פעולת עזה, ואילו ההחלטה העקרונית הסופית לבוא לידי הסכם עם ברית המועצות באה בעקבות ההכרזה על ברית ההגנה, שנחתמה בין תורכיה לעיראק (שעתידה במהרה לשמש גרעין להקמתה של ״ברית בגדד״). הכרזה זו - שעמדה בניגוד גמור למאמציו של נאצר לשכנע את המערב להשתית את תוכניות ההגנה שלו במזרח התיכון על ברית הביטחון הקיבוצי של הליגה הערבית, שנחתמה באפריל 1950 - הפתיעה אותו, ואיימה על מנהיגותו בעולם הערבי. לפי גרסת רענן, הגיב נאצר בדרכו האופיינית - על-ידי תמרון דווקני חריף, פנה אל הרוסים, בהסתמכו על המגעים והגישושים שכבר התקיימו זה זמן מה.

מן החומר המצוי בידינו כיום לא ניתן לקבוע במסמרות את העיתוי המדויק של תחילת המגעים המצריים-סובייטיים. רענן מתבסס על פרשנות מפורטת (לעתים מרשימה, אך לעתים מאולצת מדי) של מקורות סובייטיים שפורסמו -

נאומים של מלנקוב של מולוטוב ושל אחרים בסובייט העליון,

עיתונות סובייטית

ובמידת-מה אף על מקור חסוי, שהתגלה בעקבות עריקתו של איש ביון סובייטי.[6]

הליקוי העיקרי בעבודתו ובעבודות דומות הוא היעדר גישה אל המקורות העיקריים, העשויים לאשר, או להכחיש, את גרסתו - הארכיונים של מוסקבה. על כן ממצאיו חייבים להישאר בבחינת ״השערה מפורטת״.

בשלב הזה קשה גם להסתמך על המקורות המצריים. את הגרסה המצרית יונקים החוקרים והעיתונאים משלושה מקורות עיקריים:

מחמד חסנין היכל,

מייג׳ור צלאח סאלם

ונאצר עצמו.

היכל וסאלם אינם מקור ראשוני. היכל לא היה שותף פעיל לאירועים באותה תקופה, ואילו סאלם (שאומנם ליווה את נאצר לוועידת באנדונג), היה כבר אז בשלבי סילוקו מהשפעה. מכל מקום, למקרא גרסותיהם, מתחזק מאוד הרושם, שמבטא גם רענן -

״במזרח התיכון, חושבים שהיסטוריה אינה מדע מדויק, אלא תיבת מטמון שאפשר לשלוף ממנה נכסים בכל מצב מתאים״.[7]

לנאצר היו ללא ספק סיבות טובות לערפל את תהליך התקרבותו למוסקבה, ולטשטש את מקורותיו. זכר האירועים בגואטמלה ובאיראן - כאשר המערב סילק בחוזק-יד מנהיגים, שהעזו למרוד ולהתקרב התקרבות מדאיגה לברית המועצות - עדיין היה טרי. רבים ממקורביו של נאצר הזהירו אותו מפני אפשרות כזו. כדי לשכך את זעמו של המערב ולרכך את תגובתו, תמרן נאצר כמה חודשים, תוך פנייה מחודשת לקבל נשק מן המערב, ורקם לעצמו אליבי מתוחכם, שיפגין בעליל, שהוא נדחף לצעד כזה בניגוד לרצונו ובלית ברירה. במסגרת האליבי טבעי היה, שנאצר ישאף להבליט את ״הסכנה הישראלית״ כגורם מרכזי במערך מניעיו.

למרות הרושם הברור, שהמצרים ניצלו לצרכים תעמולתיים את הזעזוע, שגרמה להם פעולת עזה,והפריזו בהצגת האירוע הזה כתפנית מהפכנית ביחסיהם הבין-לאומיים וכגורם מסובב ראשי בקורותיה של מלחמת סיני ואף שקשה לעמוד בצורה מוסמכת על סדר האירועים ולוח הזמנים, קשה שלא להתרשם מהעדויות, שאומנם גרמה פשיטת צה״ל לזעזוע ניכר בקהיר, ודחפה את נאצר ואת חבריו לשנות את סדרי העדיפות שלהם, לשקול מחדש את בעיות יחסיהם עם ישראל, ואולי אף האיצה בהם להקדים ככל האפשר את חימוש צבאם.

במאמר, שפרסם נאצר ברבעון היוקרתי Affairs Foreign בחודש ינואר 1955, שבועות מעטים לפני פעולת עזה, פרס ראש ממשלת מצרים את היעדים הלאומיים, שהמהפכה שלו הציבה. הוא הקדיש את המאמר כולו לתוכניותיו הכלכליות והחברתיות ולתהליך שחרורה של מצרים מהתלות בגורמים קולוניאליים. את בעיות הביטחון ואת היחסים עם ישראל הוא פוטר בהודעה צדדית קצרה למדי:

״המצרים חשים, שנעשה אי-צדק גדול לערבים... לישראל מדיניות תוקפנית ומתפשטת... למרות זאת, איננו רוצים לפתוח בעימות. למלחמות אין תפקיד במדיניות החיובית שתכנַנו כדי לשפר את תנאי החיים של עמנו... מלחמה תגרום לנו להפסיד - במקום להרוויח - הרבה ממה שרצוננו להשיג״.

אם כי אין להסתמך יותר מדי על מאמר כזה, שמניעיו והשיקולים המעצבים את ניסוחיו הם תעמולתיים ללא ספק, ניתן להניח, שהמאמר משקף את הלך רוחו של נאצר באותם ימים, את סדר העדיפויות ואת לוח הזמנים, שהוא קבע לעצמו. לאחר שנתיים וחצי של מאבקים פנימיים מרים נגד יריביו מבין המהפכנים, נגד יריביו הקומוניסטים, נגד האחים המוסלמים ונגד הבריטים, הוא השיג לא מכבר את אחר מיעדיה העיקריים של המהפכה - הסכם בדבר סילוק הכוחות הבריטיים מבסיסי התעלה. ניתן להאמין, שביקש לעצמו תקופה של שלווה מדינית, שתאפשר לו להגשים, לפחות חלק מהבטחותיו לעם המצרי בתחום הכלכלה והחברה. אפילו הניסוח המרגיע הזה מרמז על כך, שעשיית ״חשבון צדק״ עם ישראל לא סולקה באופן מוחלט מסדר יומו אלא נדחתה לפי שעה למועד מאוחר יותר. ספרונו הפילוסופיה של המהפכה הופיע בלשונות שונות כמה חודשים קודם לכן, וכלל במפורש את חיסול היישות הישראלית בתוך מניין היעדים המרכזיים של המהפכה.

ההנחה - שבשלהי 1954 ובראשית 1955 ביקש נאצר תקופת רגיעה בחזית עם ישראל על מנת להתפנות להגשמת יעדים לאומיים אחרים, ולהבטיח את השלמת הנסיגה הבריטית מאדמת מצרים - מקבלת תימוכין גם ממקורות אחרים. כך מְספר מיילס קופלנד (Copeland), איש ה-CIA, שקיים בשנים 1953-1954, קשרים הדוקים מאוד עם נאצר ועם חבריו מכת הקצינים בכל הנוגע למגמותיהם, שסקרים שערכו ממשלת מצרים וה-CIA במרוצת 1954, גילו שהעם המצרי אינו מגלה עניין רב בישראל ובשאלה הפלשתינאית. נאצר, ככל הנראה, התרשם מחוות הדעת של ג׳ון אייכלברגר, נציג ה-CIA במצרים, ששנת 1954/5 היא השנה המסוכנת ביותר לשלטונו, ועליו להתרכז בבעיות פנים, ולהרוויח שקט מרבי ביחסי החוץ שלו.[8]

בחודשים האחרונים של 1954 הקפיד נאצר לקיים צינורות-מגע פתוחים עם אנשי משרד החוץ הישראלי, ואותת לעבר ישראל איתותים מרגיעים, ואפילו רמזים על נכונותו לבדוק אפשרות של פיוס מרחיק-לכת. במשך כמה חודשים התקיימו מגעים חשאיים קבועים בין אנשי גדעון רפאל, הממונה על מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ, לבין הצד המצרי.[9] ובמקביל התקיימו מספר פגישות חשאיות בין אבא אבן למחמוד עזמי, נציג מצרים באו״ם ומדינאים מערביים שונים התאמצו באותה תקופה עצמה לפשר ולגשר בין מצרים ובין ישראל, ונתקלו בדרך כלל באוזן קשבת. גם קרמיט רוזוולט (מראשי ה-CIA) קיים מגעים, שנועדו להבשיל פגישה בדרג גבוה בין נציג ישראלי לבין נציגי מצרים. המגעים הוקפאו על ידי שר החוץ משה שרת בעקבות הוצאתם להורג של שניים מנדוני ״הפרשה״.

בימים הראשונים של פברואר 1955, שבועות ספורים לפני פעולת עזה, חזר נאצר והעביר לישראל שדרים מרגיעים, שנועדו לחדש את המגעים שהוקפאו ולפייס את זעמם של הישראלים על תליית נידוני קהיר. רוג׳ר בלדווין, יושב-ראש ״אגודת זכויות האדם״ בארה״ב, שיצא לקהיר על מנת לנסות להניא את המצרים מן התליות, דיווח לשרת על פגישותיו עם נאצר, וציטט את נאצר כאילו אמר, כי

״אין חלקו עם אלה המבקשים להטביע את ישראל בים התיכון. הוא מאמין בקיום משותף עם ישראל ויודע כי סוף המשא ומתן לבוא״.

בעשרה בפברואר העבירו אנשי ה-CIA שדר מנאצר, שהציע לחדש את המגעים.

גם אחרי פעולת עזה עדיין נמשכו המאמצים להחיות את הקשרים. אך המבצע צינן את התלהבותו של נאצר לקדם את המגעים, או לפחות נתן לו תירוץ נוח לעכב את התפתחותם. בפגישה בלתי רשמית בין יוסף תקוע, הממונה במשרד החוץ על בעיות שביתת הנשק, לבין קולונל צלאח גוהר, הממונה על ענייני פלשתינה במשרד המלחמה המצרי, סיפר גוהר על פגישתו עם נאצר, זמן קצר לאחר פעולת עזה, שבה סיפר לו מנהיגו על המגע האישי, שהיה לו עם ראש ממשלת ישראל,

״וכי הדברים התנהלו. במישרים ומתוך סיכויים טובים להמשך - אך הנה באה ההתקפה על עזה, וכמובן עכשיו זה נגמר״.[10]

גם מחקרו של אהוד יערי על הפעלת הפידאיון בידי השלטון המצרי בתקופה שקדמה למבצע קדש,[11] מצביע על שינוי עקרוני במדיניות המצרית בכל הנוגע להסתננות חבלנית לשטח ישראל בעקבות ״חץ שחור״. למחקר הזה יש לייחס מהימנות גבוהה מאחר שהוא מתבסס רובו ככולו על מסמכי שלל, שתפס צה״ל בעזה ובאל-עריש לאחר מבצע קדש ולאחר מלחמת ששת הימים. המסמכים מצביעים בעליל, שעד למבצע התאמץ הצבא המצרי לבלום את ההסתננות האלימה והבלתי מבוקרת, שפשטה באותם ימים בקרב תושבי מחנות הפליטים. המצרים לא הצליחו לרסן את ההסתננות, וקרוב לוודאי. שבמקביל לכך ראו קצינים מצרים צורך לשלוח לשטח ישראל חוליות מודיעין; אף-על-פי-כן, בולט במסמכים השוני העקרוני: לאחר המבצע החלו נציגי המודיעין והצבא המצרי לארגן ביוזמתם את גדודי הפידאיון, ובמהרה שלחו אותם אל מעבר לגבול במגמה מחושבת לתקוף יעדים ישראליים ולנצלם לחימום הגבול ולהפגנת נחישות במאבק נגד ישראל.

ניסוחו של קרימנס (Cremeans) נראה לי כסיכום המאוזן ביותר לתיאור מקומה של פעולת עזה במהלך התפתחות המדיניות המצרית:

״ברור שתהיה זו טעות להסיק, כי פשיטה זו הייתה הגורם היחיד שהביא לפניית המצרים לסובייטים... [אולם] תוצאה חשובה של הפשיטה על עזה הייתה שהיא חשפה את החולשה של צבא מצרים. חולשת הצבא המצרי הובלטה לאו דווקא מתוך כישלונו בקרב - שאותו ניתן להסביר בהפתעה ובריכוז כוחות במישור הטקטי - אלא מתוך כך שהתברר היטב, שלשלטון המצרי אין אופציה ממשית להגיב על ההתקפות של ישראל מחמת חולשתו הכללית של הצבא המצרי ומחמת היעדר כלים מתאימים לניהול פעולות מוגבלות בהיקף יעיל״.[12]

★ ★ ★

כאמור נצטרך להמתין לשיפוטו הסופי והמאוזן של ההיסטוריון בפרשה זו עד שייפתחו בפנינו ארכיוני קהיר ומוסקבה: באיזו מידה היה ״חץ שחור״ מן הפרספקטיבה המצרית נקודת מוצא, פתח תקופה, מעבר דרמטי, או שמא היה זה רק גורם מסייע, דִרבּון נוסף ותירוץ נוח להיתלות בו - זאת נדע לאשורו רק בעתיד. מן הפרספקטיבה הישראלית אין השאלה כה מכרעת משני טעמים:

ראשית, גם בתודעתם של מעצבי המדיניות הישראלית של אותה תקופה נרשם ״חץ שחור״ כמאורע דרמטי למדי אך לא כנקודת מפנה מהפכנית. משה שרת כתב ביומנו באחד במארס 1955:

״נרעשתי. מספר [ההרוגים המצרים] משנה לא רק את ממדי התקרית ׳אלא את עצם מהותה. הוא הופך את התקרית למאורע העלול להיות כרוך בסיבוכים ובסכנות חמורות לימים הבאים - כל הזמן חשבתי מה יהיה באזור הספר של הרצועה והאומנם יבליגו המצרים על העלבון הצורב, שגרמנו לצבאם ובכמה קורבנות בין המתיישבים תעלה לנו תגובתם״.[13]

תגובתו של בן-גוריון הייתה שונה. גם הוא לא התעלם מעוצמת האירוע. ביומנו מאותו יום הוא תיאר כיצד נסע יחד עם משה דיין, וחיילים מחאו להם כף. להערתו של דיין, שהחיילים מוחאים כף לבן-גוריון, ענה ראש הממשלה: ״מוחאים לקרב עזה״.[14] ב״הת״עצות חברים״ העלה בן-גוריון על נס

״את חשיבות גילוי עדיפותנו הצבאית על המדינה הערבית החזקה ביותר וכן את תועלתו החיובית של מעשה גמול זה, בנסכו רוח של ביטחון עצמי בצבא וביישוב״.[15]

המנהיגים הישראלים ראו בכך אירוע דרמטי אך לא משבר עקרוני ובוודאי לא צומת דרכים היסטורי. רוב המנהיגים הישראלים לא היו מודעים לתפנית מהותית, שחולל המבצע במדיניות המצרית, אפילו במישור היחסים הצבאיים הצפויים בין ישראל למצרים באזורי הספר עצמם. עבור ישראל היה זה רק שלב נוסף בתהליך מתמשך, שאפיינה אותו התערערות גוברת של הסכמי שביתת הנשק והסלמה גוברת במתיחות הצבאית לאורך הגבול, ותחילתו זמן רב לפני אותו מבצע. באותה חוברת של Foreign Affairs, שבה התפרסם מאמרו המתון של נאצר, מופיע המאמר ״Israel's Borders and Security Problems״ מפרי עטו של משה דיין, שסיים זה עתה את שנת כהונתו הראשונה כרמטכ״ל. יש להניח, שגם המאמר הזה נכתב כחודשיים לפני פעולת עזה. דיין תיאר בהרחבה את ההתגברות הדרמטית של ההסתננות הערבית לתוך שטחה של ישראל, הביא פרטים סטטיסטיים, המצביעים על הסלמה בשילוח קבוצות חבלה על ידי כל מדינות ערב, והרחיב את הדיבור על איומי הערבים לפתוח בסיבוב שני.

המאמר הזה, אף שיש לראות גם אותו כחלק מן ההתנצחות ההסברתית בין ישראל לערב באוזני האמריקנים, נשען על חוויה אמיתית. במחצית השנייה של 1954 ובראשית 1955, הונחה על שולחנו של דיין שורה ארוכה של מסמכים סודיים ביותר שהפיקה מחלקת המודיעין במטכ״ל, ושהצביעו על מאמץ הולך וגובר, שמקורו בדרגים גבוהים בצבאות ערב בכלל, ובצבא המצרי בפרט, להפעיל לוחמה זעירה נגד ישראל. דו״ח מסכם מראשית 1955 מסר, ש

״בתקופה האחרונה בוצעו פעולות לוחמה זעירה עד ישראל מגבולות מצרים, ירדן ולבנון, כשהן מאורגנות ומתוכננות על ידי מצרים ברמה הגבוהה ביותר [בקשר ישיר לנאצר], תוך ניסיונות לתיאום בינערבי לצורך ביצוען. ארגון החוליות החל עוד בסוף 1954״.

ברוך קימרלינג בדק את בולטות (רמת העניין שיש לציבור בנושא מסוים - המערכת) הסכסוך הישראלי-ערבי בתודעה הישראלית לפי מספרן, מיקומן וגודלן של הכותרות הנוגעות לסכסוך כפי שהופיעו בעיתון ״הארץ״. לפי ממצאיו ירד מאוד העניין בסכסוך בתודעה הציבורית מאז 1949 (ירידה מ-2.5 לשנת 1949 לפי המדד של קימרלינג עד 1.09 בשנת 1952); אך החל משנת 1953 התחילה שוב עלייה, ובשנת 1954 נרשמת קפיצה תלולה כלפי מעלה (1.94 לשנת 1953 ו-2.8 לשנת 1954).[16] בשנת 1955 עלה מדד הבולטות שוב (מ-2.8 ל-2.95) וכן עלה מספר התקריות ל-55 ומספר הנפגעים ל-49 הרוגים ו-135 פצועים. עלייה זו קשורה ללא ספק במבצעי הגמול של צה״ל באותה שנה ובתגובת המצרים עליהם. התמונה הכללית, שבוודאי הסתמנה בעיניהם של הישראלים, היא הסלמה הדרגתית ומתמשכת, שתחילתה זמן רב לפני מבצע עזה. על רקע זה גם אפשר להבין את סיכומו התמציתי של משה דיין, שתיאר את 1954 כשנה, שבה

״רבו מעשי הסתננות ורצח בגבולות, בלי שיעשה מנגנון האו״ם דבר למניעת מעשים אלה. דבר זה יצר בישראל הרגשת בידוד וניתוק...״.

בין אם שגו אנשי המודיעין הישראלי (ועמם המנהיגים שקיבלו את גרסתם), בדבר מדיניות המצרים לפני מבצע עזה ובין אם לאו, החשוב לענייננו הוא שהמנהיגות הישראלית לא ראתה במבצע, ואפילו לא בתגובות המצרים לאחריו, ״מסה קריטית״, המשנה את תמונת המצב מיסודו. התפנית לפי דימויי הישראלים חלה עם חתימת העסקה הצ׳כית-מצרית. המצב - שאוּפיין על-ידי שחיקה הדרגתית של משטר שביתת הנשק ועל-ידי החרפה גוברת של המתיחות (אף שניתן היה לשלוט בו ולפקח עליו מבלי שהחשש למלחמה נוספת בהיקף מלא יחרוג מציפייה עקרונית למשהו, שעלול להתחולל בעתיד) - התהפך מן הקצה אל הקצה, ומנהיגי ישראל ראו עצמם ניצבים מייד בפני סכנה בהיקף מרבי.

״את האות המכריע להתקפה הקרבה ובאה עליה״ - כתב דיין - ״ראתה ישראל בעסקת הנשק שנעשתה בין צ׳כוסלובקיה ומצרים בספטמבר 1955״.[17]

שנית, הישראלים היו משוכנעים בשלב ההוא, ללא ספק, שמצרים, כמו גם מדינות ערב האחרות, נחושה בדעתה העקרונית לחולל ״סיבוב שני״. מייד עם תום קרבות מלחמת תש״ח, ועוד טרם יבשה הדיו שבה נחתמו הסכמי שביתת הנשק, התחילו להגיע אל ראש הממשלה ושר הביטחון, אל שר החוץ ואל הרמטכ״ל דו״חות חוזרים ונשנים של מחלקת המודיעין במטכ״ל ושל מחלקת החקר במשרד החוץ, המצטטים מאות הצהרות של מצביאים ומדינאים מכל מדינות ערב, המעידות מפורשות על תקווה נמרצת וציפייה מוחשית לרגע, שבו יינתן לצבאות ערב להביס את ישראל ב״סיבוב שני״.[18] חרף הוויכוח הנוקב לאחר 1953 בין בן-גוריון לשרת בכל הנוגע לסיכויי השלום ולמדיניות ישראל בסכסוך עם מדינות ערב, אוחדו מנהיגי ישראל בדאגה העקרונית שמדינות ערב יחדשו את המלחמה ברגע שיראו את עצמן מוכנות לכך צבאית ואת השעה כשרה לכך מדינית.

ביולי 1950 פתח ראובן שילוח, הממונה על שירותי הביון, דיון בדבר יחסי ישראל עם מדינות ערב, במסגרת כנס שגרירים (האירוע כונה אז ״ישיבת הצירים״) בהערכה פסימית ביותר בדבר כוונותיהם של הערבים:

״מבחינה צבאית שקלו [הערבים] ומצאו, שאם יכלכלו מעשיהם כראוי, יוכלו לנצח אותנו בסיבוב שני, וכי רק גורמים הניתנים לתיקון הביאו את הכישלון במערכה הראשונה״.

שר החוץ הרגיש באותו דיון את חיוניות השאיפה לשלום עבור ישראל, אך הוא שותף לחרדה שביטא שילוח, לפחות לטווח קצר ולטווח בינוני.[19]

לפיכך, מנקודת מבטה של ישראל ולצורך הבנת הכרעותיה המדיניות, לא היה זה משנה הרבה אם כוונותיו של נאצר להתחמש ולנסות להכות את ישראל בסיבוב נוסף היו מתגשמות לפני הגשמתן של תוכניות לאומיות אחרות שהיו באמתחתו, או לאחריהן. יש להניח, שאם אומנם עמדה בפניהם הברירה, היו מעדיפים מנהיגי ישראל להקדים את העימות אם אכן היה בלתי נמנע, כפי שרובם סברו, משום שלאחר שתסלק את הבריטים מן התעלה, תלאים את תעלת סואץ, ותצליח לאחד (במעט, או בהרבה) את העולם הערבי ולשלהב  אותו בשלהבת הלאומיות המחודשת - תציב מצרים בפני ישראל בעיה צבאית ומדעית קשה פי כמה. השאלה האם אומנם החליף מבצע עזה את סדר הקדימויות של נאצר או לא, לא העלתה ולא הורידה מאומה במערך שיקוליהם של הישראלים.

שליים[20] צודק בטענתו, שמערכת סיני הייתה תוצאה של יוזמה ישראלית, הגם שזו באה כתגובה ליוזמה המצרית. במערכת הסבוכה של סיבות ומסובבים היו ההשגות והשיקולים של מנהיגי ישראל לאחר 27 בספטמבר 1955, מנהירים הרבה יותר את מהלך האירועים משיקוליו של כל גורם אחר, ואת שיקולי הישראלים אין להבין אלא כתגובה לעסקה הצ׳כית.

הזעזוע המרכזי והחשוב ביותר, שפקד את האזור ושימש כמניע עיקרי למהלך האירועים, נבע איפוא מאותה הכרזה לאקונית של נאצר בפתיחת אותה תערוכת צילומים אלמונית.

סיכום

הפסקת האש, אשר נכנסה לתוקפה בשבעה בינואר 1949, פתחה פרק חדש בתולדותיה של ישראל: מלחמת העצמאות תמה והתחילה תקופת משטר שביתת הנשק. בראשית 1949 הציע דיין לבן-גוריון לכבוש את שכונת שייח׳ ג׳ראח על מנת לפתור אחת ולתמיד את בעיית הקשר הרצוף עם הר הצופים. לפי עדותו של דיין השיב לו בן-גוריון בפסקנות:

״המלחמה נגמרה, בלי הכותל המערבי, בלי הרובע היהודי, בלי הר הצופים. העדיפות הראשונה היא עכשיו להביא יהודים וליישב את הדרום, זו העדיפות הראשונה״.[21]

האשליה - אשר רווחה בזמן הדיונים על הסכמי שביתת הנשק - כאילו יוליכו הסכמים אלה במהרה להסכמי שלום מלא ורשמי, לא נמשכה זמן רב. במרוצת 1949 נמשכו שיחות השלום תחת חסותה של ועדת הפיוס של האו״ם בלוזאן והתקיימו שיחות מתקדמות על הסכם שלום עם עבדאללה. לקראת סוף אותה שנה כבר היה ברור למדי למנהיגות הישראלית, שהשלום המיוחל שוב אינו עומד מאחורי הכותל.

לא ניתן להבין את הכרעתו של בן-גוריון להטיל את צה״ל אל תוך מערכת סיני מבלי להכיר את התהליך המתמשך של התערערות משטר שביתת הנשק. מבחינות רבות ניתן לתאר את מערכת סיני כניסיון נואש להשתית את יחסי ישראל עם הגדולה במדינות ערב על בסיס טריטוריאלי, ליגאלי ומדיני חדש. בהתערערות משטר שביתת הנשק מהווה העסקה הצ׳כית נקודה דרמטית - ״נקודת אל-חזור״ - היא גיבשה את חומר הנפץ שהצטבר משך השנים הללו לכלל ״מסה קריטית״. הגם שמנהיגי ישראל חיפשו גם לאחר הזעזוע מוצא שלא בדרכי מלחמה, הוליכו הנתונים המדיניים החדשים, שנוצרו בעקבות העסקה הצ׳כית, אל ההתנגשות שפרצה בסתיו 1956.

אותה הכרזה בדבר ״עסקה מסחרית״ לחילופי נשק בכותנה ובאורז פתחה אפוא את המעגל האחרון, שחולל את ״הסיבוב השני״, לא ביוזמה ערבית, אלא ביוזמה ישראלית וכפְרי החרדות, שהיא חוללה בלבם. מעגל זה נסגר למשך כעשר שנים עם נסיגתו הסופית של צה״ל משארם א-שייח, ומרצועת עזה בראשית 1957.

הערות: