אין זה נהוג להתווכח עם הביקורת וגם אני שותף לדעה, שיש להשאירה לשיפוט הקורא. לפיכך לא אגיב על מאמרה של אייל כפכפי[1] על ספרי עונת הגז.[2] תמיהותי מופנות כולן לעורך עיונים בתקומת ישראל. שכן הוא לא נתן את דעתו לכך, שהמאמר אינו דן בסוגיות העיקריות של ספרי:

לא בפרשת משפט טוביאנסקי,

לא בפעולת הנפל של יחידה 131 במצרים ביולי 1954 (״עסק הביש״),

לא ב״פרשת לבון״ ולא בהשלכותיה ובהתפתחויותיה בשנים שלאחריה, שהביאו להתפטרויותיו של בן-גוריון ב-1961 וב-1963, להתפוררות מפא״י ולשינוי המשטר בישראל.

מאמרה של כפכפי מצטמצם בעיקרו ביחסי גיבלי-לבון-דיין-פרס בשנת 1954, וסיכומו מוקדש כולו לאחת מהשלכותיה של פעולת קיביה באוקטובר 1953. וכאן יש לתמוה על העורך: לו עיין במפתח השמות והעניינים שבסוף הספר היה נוכח מייד - קיביה נזכרת בעונת הגז פעם אחת ויחידה, בעמ׳ 39, שעוד נשוב אליו. וכך, מאמר האמור לדון בספר חדש עוסק בחלק חשוב שלו בספר ישן ובפרשה משנית - העתק פקודת קיביה - שאינה נזכרת בו כלל.

יתר על כן, מן הראוי היה לציין, שהמבקרת עצמה טורחת בכתיבת ספר על חיי לבון, וככזאת הריהי ״בעלת-עניין״ בכל דיון שלבון עומד במרכזו. היה זה נאה אילו לפחות ציינה היא עובדה זו, ולו רק כדי להסיר מכשול מדרכו של קורא.

אייחד אפוא את שורותי אלה להבהרת כמה תמיהות המתעוררות למקרא החלק ה״קיביאי״ במאמרה של כפכפי, שהיו צריכות להנחות את העורך שעה שזה הונח על שולחנו.

כפכפי קובעת, ש״טבת אינו מוסר את הדברים לדיוקם״, ובניסיונה להוכיח זאת היא מתייחסת[3] לקטע בעונת הגז,[4] שבו הבאתי דברים שמשה שרת רשם ב-1954 ביומנו ושהתפרסמו ביומן אישי[5] שלו; דברים ששמע מפי גולדה מאיר, ששמעה מפי שמעון פרס.

היא מחשידה אותי בעיוות האמת, כיוון שלא ציטטתי אותו קטע-יומן במלואו, דהיינו, שגולדה גם סיפרה לשרת, כי פרס אמר לבן-גוריון ש״לבון זייף את פקודת קיביה: להרוג ולהשמיד״.[6]

דומה שכפכפי נדרשה כל-כך לעניין קיביה, עקב עיסוקה היא בפרשה זו, שכן ב-31 בינואר 1992 - שבעה חודשים לפני שהמהדורה הראשונה של עונת הגז ראתה אור - היא כתבה לי את השורות הבאות:

״במסגרת כתיבת הביוגרפיה של לבון נתקלתי בכתוב בספרך משה דיין[7] עמ׳ 393, שלבון זייף את פקודת קיביה והגיש אותה לשרת, או אמר למישהו לעשות זאת. מהיכן ידיעה זו?״

בתחילת פברואר היא חזרה על בקשתה זו. השבתי לה פעמיים - בטלפון ובמכתב - שעלי לחפש בניירות מלפני 21 שנה, ואעשה זאת כשיימצא לי זמן. אך כשפתחתי את עמ׳ 393 מצאתי שלא כתוב בו כלל שלבון זייף פקודה. כתוב בו:

״לאחר הפעולה בקיביה, שהרעישה את דעת הציבור, בישראל ובעולם, ביקש שרת דין-וחשבון מלבון, וכיוון שלא סמך לחלוטין על יושרו, אף תבע ממנו שיעביר אליו את הנוסח הכתוב של הפקודה. מנוסח זה הורה לבון למחוק שורה בהעתק שהוגש לשרת.״

ובכן, מדובר במחיקה מהעתק [כל ההדגשים כאן ולהלן שלי - ש״ט] ולא בזיוף של פקודת קיביה. טלפנתי לכפכפי ואמרתי לה, שהסימוכין שלי למחיקה הם דברים מפי משה דיין, שר החקלאות, שבן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, רשם ביומנו ב-1960. בזמן פעולת קיביה היה בן-גוריון בחופשה, שרת שימש ראש ממשלה בפועל, לבון שימש שר ביטחון בפועל ודיין היה ראש אג״ם. ביומן בן-גוריון נכתב:

״כשנשאלו שאלות בממשלה [על פעולת קיביה] הוא [דיין] זוכר, כי לבון מחק פסוק אחד מהפקודה״.

אבל תשובתי זו לא מנעה מכפכפי לעוות את הכתוב במשה דיין ולכתוב במאמרה, כי בעמ׳ 416 שם

״מצוטטים דברים שאמר דיין לבן-גוריון ב-1960 ונרשמו ביומנו של האחרון, כאילו לבון מחק שורה מפקודת קיביה כשהוגשה לממשלה״.[8]

אך המעיין בעמ׳ 416 יתאכזב כשלא ימצאם שם ויהיה עליו להטריח את עצמו לעמ׳ 393. אך גם בעמוד זה - ובשום עמוד אחר באותו ספר - לא כתוב

ש״כאילו לבון מחק שורה מפקודת קיביה כשהוגשה לממשלה״.

היא מנסה אפוא ליצור רושם, שדיין מאשים את לבון במחיקת שורה מפקודה, שהוגשה לממשלה לפני הפעולה, לשם אישורה, בעוד שהספר מדבר בפירוש על מחיקה בהעתק הפקודה שלבון הגיש לשרת, ראש הממשלה בפועל, אחרי הפעולה.

מדוע לא אִזכרתי בעונת הגז את דברי פרס בעניין זה, כפי שנדפסו ביומן האישי של שרת?

ראשית, הספר הזה אינו עוסק, כאמור, בפעולת קיביה.

שנית, יומן בן-גוריון קובע שדיין, ולא פרס - כדברי גולדה לשרת - היה מקור הגרסה, שלבון מחק פסוק מהעתק פקודת קיביה.

שלישית, בינתיים מצאתי ביומן בן-גוריון רישום נוסף באותו עניין. ב-1965, בשיחה בין חבר הכנסת דיין וחבר הכנסת בן-גוריון, השיב הראשון לשאלת השני:

״כשמשה שרת ביקש [ב-1953 את] הפקודה [לפעולת קיביה] קרא אותה לבון וציווה למחוק פסוק מהפקודה״.

ורביעית, פרס עצמו אמר לי, ש״על המחיקה״ שמע ב-1954 מדיין.

בניגוד לגרסת כפכפי על ״כללים ראשונים בכתיבת היסטוריה״, אין צורך להזכיר מקור משני, כשיש מקור ראשוני, ואין רגליים לטענתה, שהשמטת הגרסה הזאת מהציטוט מיומן שרת היא עיוות, או ניסיון להסתיר, כלשונה, את ״חתירת״ מנכ״ל משרד הביטחון פרס תחת שר הביטחון לבון. התנהגותו זו מתוארת בעונת הגז בצבעים חיים בעמודים אחרים.[9]

ולבסוף מגישה כפכפי בעניין ה״זיוף״ כעין פרפרת. היא מפריכה את ההאשמה הזאת, שלא הועלתה בספרי, בסיוע בר-סמכא חשוב ושואלת:

״למי יכול היה לבון להגיש את המסמך המזויף, כשבן-גוריון נמצא בשטח ומנהל בפועל את ישיבת הממשלה הראשונה לאחר קיביה? אפשר לסמוך על חיים ישראלי, שסיפור הזיוף לא היה ולא נברא״.[10]

ישראלי, מזכירם ואיש-אמונם של בן-גוריון ושל דיין, הוא בקי גדול בהיבט המיניסטריאלי של מערכותיה הצבאיות של ישראל. אולם תשובתו לכפכפי הייתה מותנית בניסוח שהציגה בפניו: הוא ענה בשלילה לשאלתה אם לבון זייף את פקודת קיביה, כשהגיש אותה לממשלה. לו שאלה אותו אם דיין האשים את לבון במחיקת פסוק מהעתק הפקודה, שהגיש לשרת אחרי הפעולה - כפי שנכתב בעמ׳ 393 בספר משה דיין - היה ישראלי משיב לה, כדבריו, בחיוב. ישראלי חי עמנו וכל המתעניין יכול לשאול לדעתו.[11]

* * *

המבקרת, הנאמנה ל״כללים ראשונים בכתיבת היסטוריה״, מתעלה על עצמה בסיפא של מאמרה. שם היא מחמיאה לטבת, מחבר משה דיין, רק כדי לבייש את טבת, מחבר עונת הגז, בהעירה ש״נימה זו של מאמץ להיות אובייקטיבי כלפי לבון [במשה דיין] נעלמה מקלב״ן. בספר השני, היא כותבת,

״טוען טבת שקיביה באה לדיין ולשרון ב׳השראת לבון׳. ואם כבר בקיביה עוסקים אנו, השוואה בין טבת בספרו משה דיין לבין טבת של קלב׳׳ן מבהירה את הגישה שאימץ לעצמו עכשיו, כשדיין [שאינו בחיים - ש״ט] לא יוכל עוד להסתייג מהאשמת לבון בטבח קיביה״.[12]

לשון אחר, טבת, לדבריה, מפיק תועלת ממותו של דיין. עתה, כשאינו יכול להשמיע את קולו, יכול טבת לטעון, בספרו החדש, שההשראה לפעולת קיביה ״באה לדיין ולשרון״ מלבון. אבל מניין לו לטבת הביטחון - צריך היה העורך לשאול את כפכפי - ששרון לא יקום וישלול קביעה זו? וכמו לא די בכך, היא ממשיכה וטוענת, טבת מוסיף פשע על פשע ומאשים את לבון, שהוא אף יזם את ״טבח קיביה״.

כאן כבר קשה להבין את שוויון-נפשו של העורך. כלום אין חדשה זו בספרו של טבת בגדר שערורייה? הכיצד לא נרעש העורך ומדוע לא תמה על אמצעי התקשורת - שעסקו הרבה בעונת הגז - מדוע הם פסחו דווקא עליה?

ועל סמך מה מוכיחה כפכפי את הפלא הזה? היא מפנה את הקורא[13] לעמ׳ 29 של קלב״ן

״ועוד יותר מכך לעמ׳ 39, שם מייחס טבת את טבח קיביה ל׳יוזמתו והשראתו׳ של לבון״.

על העורך היה לבדוק סימוכין אלה. מאחר שלא עשה כן, אעשה זאת במקומו.

קריאת שני העמודים האלה מעוררת ספקות כבדים כלפי כפכפי כקוראת. שכן, בעמ׳ 29 לא נזכרים לא קיביה ולא שרון, ואילו עמ׳ 39 - שגם בו אין זכר לשרון - דן בלהיטותו של לבון להפעיל את יחידה 131 במצרים; להיטות

ש״עלתה בקנה אחד עם הקו האקטיביסט, הקיצוני - ׳נצי׳ בלשון ימינו - שלו״.

ועוד נכתב שם באותו עניין:

״קו זה היה ידוע לכול מנאומיו, אבל יותר מכול תעיד עליו שרשרת פעולות-הגמול שננקטו ביוזמתו ובהשראתו, ששפלן הפעולה בקיביה ... שלבון יזם או אישר. את חלקן ביטל דיין, ורובן חסוי עד היום״.[14]

מדובר אפוא ב״קו״ של לבון, שהתמצה בפעולת הנפל במצרים ביולי 1954 (״עסק הביש״). קו זה מצא את ביטויו גם

ב״תגובות מפליגות גם על תקריות גבול מזעריות״,

כדברי מקלף, שגם טען, כי לבון אמר לו

״שצריך לסכסך בין האמריקנים לבין הירדנים ברבת-עמון על-ידי חבלות״.

כמו כן נתן לבון הוראות - שהרמטכ״ל ביטל אותן -

״להפציץ בעוד בירות במזה״ת״,[15] והיה בכוונתו ״להרעיל [מעבר לגבול] בארות בחיידקים״.[16],

לאלה התכוון בן-גוריון, כשדיבר במרכז מפא״י על

״הוראות ביטחוניות ׳הרפתקניות׳ [של לבון] שביצוען נמנע״

על-ידי הרמטכ״לים מקלף - שבגלל ״הקו״ הזה, בין השאר, סירב לשרת תחת לבון - ודיין. לעומת השיאים ״ביוזמתו והשראתו״ של לבון, שתוו את הקו ה״נצי״ שלו, רואה עונת הגז בפעולת קיביה את שפל הקו הזה, ואין הספר מייחד אותה ל״יוזמתו והשראתו״ של לבון, אלא מונה אותה בין הפעולות ״שלבון יזם או אישר״. לבון עצמו לא טען מעולם, שהוא לא אישר פעולת תגמול בקיביה.

תמוה שכפכפי, המגדירה כעיוות אי-ציטוט מלא מיומן שרת, אינה נדרשת בעצמה, אפילו ברמז, ליומן שרת מ-25 בינואר 1955, המלין לא רק על פשעים אישיים שלבון פשע כלפיו, אלא גם על:

״פשעים ומומים הרבה יותר חמורים ... מבחינה ממלכתית ... הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ״לים - עם כל נכונותם של אלה לכל מעשה הרפתקני. דיין היה מוכן לשוד מטוסים וחטיפת קצינים מרכבות. אך הוא הזדעזע מההצעה [של לבון] לגבי רצועת עזה [הרעלת הבארות - ש״ט]. מקלף תבע יד חופשית לרצוח את שישקלי, אך הוא התחלחל, כשנתן לו לבון פקודה מטורפת לגבי אזור הספר של ׳המפורז׳ הסורי. לבון אחראי לזוועה של קהיר גם אם גרסתו העובדתית נכונה ב-100 אחוז״.[17]

דומה אפוא, כי יומן שרת כשר בעיניה רק כשהוא מהווה אסמכתה להשקפותיה, אבל כשהוא נוגד אותן ומציג את לבון באור שלילי - היומן יוק!

כפכפי לא הצליחה עדיין להפריך את הרישומים ביומן אישי של שרת על הצעותיו החריגות של לבון ובייחוד על כוונתו ״להרעיל [מעבר לגבול] בארות בחיידקים״;[18]

כוונה שאילו הייתה יוצאת אל הפועל היו מוצאים את מותם לא עשרות, כמו בקיביה, אלא אלפים אם לא רבבות. על העורך היה לשאול אותה מדוע היא מתעלמת מן הרישום הזה בדוּנה ״ביוזמתו והשראתו״ של לבון.

בעמוד האחרון של מאמרה היא מביאה שני נוסחים של פקודת קיביה:

״האחד [מדבר על] ׳פגיעה מכסימלית בנפש׳ [לכך, כנראה, התכוון שרת ביומנו במלים ׳להרוג ולהשמיד׳ - ש״ט] והאחר [על] סתם פגיעה בתושבים״.

מכאן, שגם לגבי דידה יש מקום לטענה, שפסוק מסוים נמחק בהעתק של אחד מהם, כטענת דיין זה מכבר.

אבל כפכפי, כדי להחמיר את טענתה נגדי על שהאשמתי כביכול בספרי את לבון ב״טבח קיביה״, מוסיפה נופך וכותבת:

״גרסה אחרת של הזיוף רומזת, שלבון לא מחק שורה אלא להפך, הוסיף הוראה על השמדת הכפר. אם כך, הרעיון שקיביה באה לדיין ולשרון ׳בהשראת לבון׳ הוא לפחות דמיוני״.[19]

לטענתה זו, האשמה מחרידה כשלעצמה, אין היא מביאה שום אסמכתה. ואפילו עורך שלא שאל מה עניינה של ״גרסה אחרת״ זו לביקורת על הספר עונת הגז, שאינו דן בקיביה, חייב היה לברר במה דברים אמורים. שכן משוכנעני שאין לו - כשם שאין לי - מושג על מה היא מדברת ולמה היא מתכוונת בסיכומה: ׳אם כך, הרעיון שקיביה באה לדיין ולשרון ״בהשראת לבון״ הוא לפחות דמיוני׳. האם היא מתכוונת לדמיונה שלה?

* * *

ולבסוף, אולי אין זה מקובל לדרוש מעורך לדקדק בכל כתב-יד שמוגש לו גם בסתירות היגיון פשוטות, אולם דומה שזו חובתו כשהן עולות מיֶדע אישי, כביכול, או מפראפסיכולוגיה. כך, למשל, מציינת כפכפי, שטבת הסתמך על ״הגרסה הסודית של חגי אשד״, שהגישה אליה נמנעה ממנה. אם כך, מאין היא יודעת שאותה גרסה מלוּוָה ״בכמה וכמה מסמכים״ וגם על אלו מהם[20] מסתמך טבת?

על טענתה שאני מאשים את לבון בטבח קיביה משום שדיין אינו בחיים

ו״לא יוכל עוד להסתייג מהאשמת לבון בטבח קיביה״,

חייב היה העורך לשאול: על מה היא סומכת את דבריה אלה?

על דברים שטבת כתב (איפה? עונת הגז אינו דן בקיביה),

על היכרות קרובה מאוד (הכיצד? אנחנו בקושי מכירים),

או על חוכמת הנסתר?

עורך משכיל גם יכול היה להרגיעה: תנוח דעתה, בכל הנוגע ללבון ולפעולת קיביה קולו החי של דיין נשמע גם מתוך קברו. את אי-הסתייגותו מאותה פעולה - הוא הגן עליה בעצרת הכללית של האו״ם - הוא הנציח בספרו האוטוביוגרפי, בכותבו שתוצאותיה הטראגיות היו ״שלא באשמת איש״.[21]

אולם גם מעבר לכך העורך היה צריך אולי להעיר לכפכפי, שמות דיין אינו בהכרח סיבה יחידה לשינוי גישה אצל טבת, אפילו היה שינוי כזה. במשך עשרים שנות מחקר עשוי כל חוקר להגיע למסקנות חדשות, ובמקום להאשים את טבת מן הראוי שהיא תעריך אותו על שהוא מודה בשגיאות העבר ולא מכסה עליהן. אך בעובדה לא העמיד העורך בפניה כל סימן שאלה ופרסם הכפשה חסרת-שחר.

טעמיו של העורך לבחירתו - להפקיד את הביקורת על עונת הגז דווקא בידי מי שסִפרה על לבון טרם ראה אור וטרם עמד במבחן הקריאה והביקורת - שמורים עמו. אולם לו קרא את מאמרה ביתר עיון ושאל את השאלות המתבקשות מאליהן, ספק אם היה משתכנע שיש לה כל הכישורים הדרושים לשפוט ולבקר אחרים.

הערות: