מתוך ספר על הדיפלומטיה הישראלית באסיה, שיתפרסם בקרוב. לנוחות הקורא השמטנו כאן את מראי המקומות שיופיעו בספר לכשייצא לאור. המאמר מבוסס בעיקרו על תעודות מן הארכיון הציוני המרכזי, גנזך ויצמן, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי ומקורות אחרים. החלק הראשון של מאמר זה פורסם בגיליון מס׳ 5 של כיוונים חדשים.

ד״ר משה יגר הוא עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים. היה איש משרד החוץ במשך ארבעים שנה. שירת, בין השאר, בבורמה ובמאלזיה והיה סמנכ׳׳ל לענייני אסיה ואפריקה.

ב-27 ביוני 1938 כתב וייצמן לנהרו, שנמצא אז בלונדון, וביקש להיפגש איתו לשיחה. נהרו ניאות והפגישה התקיימה ב-20 ביולי. השתתף בה גם ברל לוקר (1972-1887) שהיה אז יועץ מדיני לאקזקוטיבה הציונית בלונדון, והוא רשם את פרטיה. מרישום השיחה לא ניתן לדעת אם וייצמן ולוקר ידעו, שימים אחדים קודם לכן נאם נהרו ב״ועידה לבעיות השלום והממלכה״ (הבריטית), שנערכה בלונדון בימים 16-15 ביולי. נאומו פורסם בעיתון ב-17 בו. נהרו טען בנאומו, שבעיית ארץ-ישראל צמחה רק לאחר המלחמה, וכי נוצרה בעיקרה על-ידי האימפריאליזם הבריטי. אין זו בעיה של סכסוך דתי בין יהודים לערבים, אלא מאבק לאומי לעצמאות, שהערבים מנהלים כנגד הבגידה שהבריטים בגדו בהם וכנגד הניצול האימפריאליסטי. בעיה זו יכולה להיפטר רק אם הערבים והיהודים יתעלמו מן האימפריאליזם הבריטי ויגיעו להסכם ביניהם. ליהודים יש זכות לראות בירושלים את עיר הקודש שלהם ולזכות בגישה חופשית אליה, אך לא להקים בארץ-ישראל המקודשת להם מדינה בתוך מדינה, ההולכת וגדלה בתמיכת האימפריאליזם הבריטי. גם עבור הערבים זו ארץ קדושה. הם חיים בה כ-1,300 שנה או יותר. ארץ-ישראל לא הייתה ארץ ריקה המצפה להתיישבותם של זרים מבחוץ. היא הייתה ארץ מיושבת, שבה נותר מקום פנוי מועט ביותר למספר גדול של מתיישבים מבחוץ. לפיכך, אין להתפלא על גילויי ההתנגדות של הערבים.

האשליה מן השיחה עם נהרו

העניינים שנהרו דן בהם בנאומו-מאמרו נדונו, כמובן, גם בשיחה עם וייצמן ולוקר, אך ללא התייחסות ישירה. וייצמן פתח ואמר, שהם באו לראותו בשל הערכתם הרבה לכוח המוסרי הגדול שהוא וחבריו מסמלים בעולם. היהודים אינם יכולים להרשות לעצמם, שאנשים כמו נהרו, גאנדי וחבריהם לא יבינו אותם או שיהיו עוינים לעניינם. וייצמן הסביר, שיש ליהודים זכות מוסרית על ארץ-ישראל. מאז יציאתם לגלות לא ניתקו היהודים את ארץ-ישראל מלבבם. תמיד הרגישו, שהיא שייכת להם ולא ויתרו על התקווה לחזור אליה יום אחד כעם חופשי. וייצמן תבע:

״אם אתה, נהרו, סבור שאנו שוגים מוסרית אז לא יהיה יותר דיון בינינו. רק אם תכיר בבסיס המוסרי של שאיפותינו בארץ-ישראל יהיה היגיון כלשהו להיכנס לפרטים״.

נהרו השיב, שקיים גם קשר היסטורי בין העם הערבי לפלסטין. התנועה הערבית היא תנועה לאומית, אך יש גם יסוד דתי בקשר של הערבים לארץ. וייצמן הגיב, שהציונים לא הכחישו שגם לערבים יש תביעה צודקת על הארץ, והפתרון היחיד לסכסוך הוא, שאף צד לא יקבל מאה אחוז משאיפותיו. הוא חושב שנהרו וחבריו יכולים להביא את הערבים לכך, שיבינו שעליהם להכיר בהגינותה של התביעה היהודית, מה עוד שהשאיפות הלאומיות הערביות מולאו בנדיבות, וארץ-ישראל מהווה רק חלק קטן מאוד מן הטריטוריות הרחבות שברשותם. נהרו אמר:

״פירוש הדבר שאתה מביא בחשבון את כל הטריטוריות הערביות״.

וייצמן השיב:

״כמובן, אם אתה מדבר על שני עמים״.

כאן העלה נהרו את עניין האימפריאליזם הבריטי ונוכחותו בארץ-ישראל. וייצמן אמר, שלגבי היהודים קיים רק המניע היהודי, וציין כי

״בין המדינות האימפריאליסטיות בריטניה איננה, אחר ככלות הכל, הגרועה ביותר״.

לוקר הוסיף נתונים על שיפור מצב האוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל והגידול הרב במספרה, על-ידי הגירה, רובה בלתי-חוקית, מארצות ערב, בעקבות עבודות הפיתוח שעשו היהודים. נהרו אמר, שבכל ארצות אסיה קיימת אהדה רבה לעם הערבי השואף להשתחרר מהשלטון האימפריאליסטי.

לוקר סיים את הדו״ח בהערכה,

ש״נהרו נראה כמי שהתרשם מאוד מן השיחה״.

הייתה זו אשליה, כפי שהתברר מנאום שנשא נהרו ב-8 בספטמבר 1938, שבו חזר שוב על דעתו לגבי האימפריאליזם הבריטי במקומות שונים בעולם, כולל ארץ-ישראל, המעורר את התנגדותם של עמי הודו. המאבק בארץ-ישראל הוא מאבק לאומי לחירות (של הערבים), והאימפריאליזם הבריטי משתמש בכוחות צבאיים הולכים וגדלים, כדי לדכא העם (הערבי).

״הבעיה היא בעיקרה יציר כפיה של הממשלה הבריטית ועליה לשאת באחריות למה שאירע״.

בסיום פגישתם של וייצמן ולוקר עם נהרו הוסכם שייפגשו שוב להמשך השיחה. ב-13 בספטמבר 9381, כתב וייצמן לנהרו וביקש לקבוע מועד לשיחה נוספת.

אין עדות על כך ששיחה זו התקיימה.

כדאי להוסיף, שבמהלך הביקור הממושך, שנהרו ערך בלונדון ב-1938, הוא ניסה לעשות סידורים כדי לקלוט בהודו כמה פליטים יהודים מגרמניה. יהודים אחדים, בעלי מקצוע, כבר היגרו מגרמניה והצליחו להגיע לבומביי ולכלכתה ולהתיישב בהן. נהרו, שידע על הנעשה באירופה, רצה להביא בעלי מקצוע כישרוניים נוספים. גאנדי, שגם לו הייתה עדות מספקת על רדיפת יהודים בגרמניה, תמך בכך, וב-31 באוגוסט 1938 כתב לו:

״ ... בקשר ליהודים אני מרגיש כמוך. אני מחרים סחורות זרות, לא כישרון זר. אני חש אהדה ליהודים הנרדפים. כהצעה מעשית אני מציע ... להבהיר להם שעליהם להיות מוכנים להזדהות איתנו ולקבל את רמת חיינו״.

היוזמה הזו הוכשלה על-ידי הממשלה הבריטית, שדרשה שכל פליט יקבל מראש ערבות למשרה מובטחת ולהעסקתו לכל חייו, לפני שיותר לו להיכנס להודו. אף ממשלת מחוז או חברה תעשייתית בהודו לא יכלה לתת התחייבות כזו.

גנדי: ״ארץ-ישראל שייכת לערבים״

ב-26 בנובמבר 1938, פרסם גאנדי בעיתונו האריג׳אן מאמר מקיף שבו פירט את השקפותיו על היהדות ועל הציונות. הייתה זו הצהרה בלתי-אוהדת, במפורש, לציונות. גאנדי התייחס לשתי שאלות:

השאלה הערבית-יהודית בארץ-ישראל

ורדיפת היהודים בגרמניה.

הוא הכיר בכך, שהיהודים סבלו מ״יחס לא-אנושי״ מצד הגרמנים, אך שאל:

״מדוע לא יעשו את הארץ שבה נולדו ומצאו את פרנסתם למולדתם כמו כל בני-אדם בעולם?״

ליהודים הציע לפעול לפי עקרונות תורת ה״אי-אלימות״ (סאטיאגראהה) שלו. הוא דחה את תביעת היהודים לבית לאומי בארץ-ישראל ואף את הצורך שלהם בהגשמה לאומית בכלל.

״הקריאה לבית לאומי ליהודים אינה מוצאת הד בלבי״, הודה. ״מבקשים אישור לכך בתנ״ך ובעיקשותם של היהודים, ששאפו תמיד לשוב לארץ-ישראל״. ״ארץ-ישראל שייכת לערבים״, כתב, ״באותו מובן שאנגליה שייכת לאנגלים או צרפת לצרפתים״. על יהודי ארץ-ישראל כתב ש״הם הולכים בדרך בלתי-נכונה ... לא נכון הוא להיכנס אליה [לארץ-ישראל] בצל הרובה הבריטי ... הם יכולים להתיישב בארץ רק על סמך רצונם הטוב של הערבים. עליהם להשתדל להפוך את לב הערבים לטובה עליהם ... הם יכולים לאחוז באמצעי ה׳סאטיאגראהה׳ גם כלפי הערבים ולומר להם: ירו בנו והשליכונו לים-המלח, בלי לנקוף אצבע נגדם. אז ימצאו את דעת הציבור בעולם תומכת בשאיפתם הדתית ... כיום הם שותפים לבריטים בעושק עם, שלא עשה להם כל רע״.

מאמרו זה של גאנדי אכזב את המנהיגים הציונים. כאישיות בעלת מוניטין מוסרי עולמי ציפו ממנו להבעת תמיכה, בייחוד לנוכח רדיפות היהודים באירופה, ואילו הוא ביכר לתמוך מוסרית בערבים. תגובה ראשונה פורסמה כבר ב-2 בדצמבר 1938, במאמר מערכת בכתב-העת הציוני שיצא לאור בבומביי. הכותב היה, כנראה, מנהל המשרד הציוני ומשרד קרן היסוד בבומביי, א״א שוחט, שכבר נזכר לעיל. הוא התפלמס עם גאנדי בתקיפות,

ניתח את שגיאותיו העובדתיות ואת הנחותיו והשוואותיו המופרכות,

האשימו בבורות לגבי מצבם של יהודי גרמניה ולגבי המצב האמיתי בארץ-ישראל,

במשוא-פנים כלפי הערבים

ובדעה קדומה.

תשובה אחרת, בסגנון לעגני, פרסם חיים גרינברג (1953-1889), ממנהיגי תנועת העבודה הציונית בארצות-הברית, בחוברת מארס של כתב-העת ,Jewish Frontier שיצא לאור בניו-יורק.

תשובותיהם של בובר ומאגנס לגאנדי

המאוכזבים ביותר מהצהרת גאנדי היו חברי קבוצה קטנה של אינטלקטואלים בארץ-ישראל, שנקראו בשם ״העול״, שהקימו ב-1942 את תנועת ״איחוד״. תנועה זו שאפה להקים בארץ-ישראל מדינה דו-לאומית, יהודית-ערבית. כמה מהם היו מעריצי גאנדי ותיקים. שניים מן הבולטים בחוג זה קיבלו עליהם לקיים איתו דיאלוג.

האחד היה הפילוסוף מרטין בובר,

והשני נשיא האוניברסיטה העברית ד״ר יהודה ליב מאגנס.

כל אחד מהם חיבר, בנפרד, תשובה מפורטת למאמרו של גאנדי בהאריג׳אן.

על שניהם הייתה מקובלת הדעה שידידות ערבית-יהודית היא הבסיס האפשרי היחיד להגשמת מטרות הציונות, אך מה שהיה טעון תשובה, לדעתם, היו

ההבנה המעוותת של גאנדי את היהדות,

דעתו הקדומה הפרו-ערבית

ואי-הבנתו את מהותה של גרמניה הנאצית.

מכתבו של בובר נכתב בזהירות והיה רצוף רחשי כבוד והערצה לגאנדי ולחוכמתו, עד כדי חנופה והתבטלות עצמית. כך, אם כי באורח שונה מעט, גם מכתבו של מאגנס. בובר טען, שתוכחות המוסר של גאנדי אינן צודקות, שהשוואת מצב יהודי אירופה וסבלותיהם למצב ההודים בדרום-אפריקה חסרת בסיס, וכי אין מקום לנהוג בגרמניה בשיטת הסאטיאגראהה. לגבי ארץ-ישראל טען בובר, שגאנדי דואג רק לצד הערבי ואינו שואל לזכותו של הצד היהודי.

 מאגנס ניסה לשכנע את גאנדי במכתבו, שאם יש עם בתולדות העולם שהוא, דור אחרי דור, עם של אי-אלימות, הרי זהו עם ישראל. הוא תיאר את רצח היהודים בגרמניה ואת רדיפתם, כדי להסביר לגאנדי שאינו מבין את משמעות המשטר הנאצי. מאגנס הדגיש את דבקות עם ישראל בארץ-ישראל מאז ימי התנ״ך ועמד על זכות היהודים לארץ-ישראל שהיא, לכל הפחות, צודקת ככל הזכויות האחרות. הוא ציין את מדיניות ״ההבלגה״ של היישוב היהודי בארץ-ישראל לנוכח ההתקפות הערביות בשלוש השנים האחרונות, ושאל את גאנדי מדוע אינו מייעץ לערבים לנהוג בשיטת הסאסיאגראהה.

שני מכתבים אלה נשלחו לגאנדי על-ידי מאגנס ב-26 באפריל 1939. במכתב הלוואי הביע מאגנס את תקוותו שגאנדי ישיב עליהם. ב-19 במאי נשלחה למאגנס גלויה בחתימת ,K.C. Aganose, כנראה אחד ממזכיריו של גאנדי, המאשרת את קבלת המכתב, אך מודיעה שמה שהגיע היה

״גיליון בודד ללא מעטפה והמכתבים שאתה מתייחס אליהם [זאת אומרת, אלה מד״ר בובר וממאגנס] אינם נמצאים. שני מכתבים מודפסים, כל אחד כ-16 עמודים, שהגיעו במארס האחרון, נמסרו כבר למאהאטמה גאנדי. ייתכן מאוד, שטרם עבר עליהם בגלל לחץ העבודה״.

מאגנס חזר וכתב לאגאנוסה ב-27 במאי 1939, וצירף למכתבו העתק אחר של שני המכתבים לגאנדי במקום אלה שהלכו לאיבוד. הוא הודיע

ש״זו גרסה מודפסת [זאת אומרת, בדפוס] עם שינויים מעטים של המכתבים המודפסים [במכונת כתיבה] ששלחתי לו במארס האחרון״.

ממכתב זה של מאגנס מתברר, שבמארס שלח לגאנדי גרסה מוקדמת של שני המכתבים, שהגיעו ליעדם. ב-26 באפריל שלח גרסה בדפוס והם אבדו, וב-27 במאי חזר ושלחם שוב. ב-31 ביולי 1939, חזר מאגנס וכתב לגאנדי עצמו. שוב צירף למכתבו עותק בדפוס של שני המכתבים וביקש מגאנדי לקרוא אותם ולהגיב עליהם, שכן אנשים שונים (שמות אחדים נזכרים במכתב) שואלים אם הגיעה תשובה ו״לצערי הרב היה עליי להשיב בשלילה״.

אין לדעת אם גאנדי קרא את מכתבי בובר ומאגנס. מכל מקום, לא נמצאה עדות לכך, שטרח להשיב עליהם.

האכזבה מגאנדי

גאנדי בחר דווקא, משום-מה, להשיב לביקורת החמורה, שהטיח בו חיים גרינברג במאמרו שנזכר לעיל, שפורסם במארס בג׳ואיש פרונטייר. הוא פרסם את תמצית מאמרו של גרינברג בהאריג׳אן וצירף את תשובתו. הוא לא ראה צורך לשנות את דעתו בדבר יעילות עקרון אי-האלימות ולא חזר בו גם ב-1946, לאחר מפלת גרמניה הנאצית, בשיחה שקיים עם הביוגרף שלו, לואיס פישר, כאשר ממדי רצח היהודים כבר היו ידועים.

דומה שאת רגשות התסכול והאכזבה מגאנדי היטיב לבטא ישראל כהן, מבקר ספרותי, עורך ועסקן במפא״י (בשנים 1970-1948 ערך את השבועון הפועל הצעיר. הוא היה גם יו״ר אגודת הסופרים העבריים בארץ-ישראל). ב-20 בדצמבר 1938, פרסם מאמר תגובה למאמרו של גאנדי שבו טען, שמאמר זה יכול לשמש מופת חותך עד כמה משובשת, עדיין, הבנת הציונות בקרב חוגים שונים של אנשי רוח.

״כמעט כל הפירכות וטעויות התפיסה ביחס לשיבת ציון, שאנו נתקלים בהן במחנה המתנגדים ... מבצבצות ועולות במקובץ במאמר זה״.

כהן מסביר, שהציונים ציפו להבנה דווקא מאישיות כמו גאנדי, והנה אופן הסתכלותו על מצבו של העם היהודי בעולם נראה כאילו נלקח

״מאחד התזכירים של הערבים הקיצוניים או של הרדיו הגרמני״.

בהמשך מאמרו מתחקה כהן על שורש טעויותיו ועל הצעותיו המשובשות של גאנדי, ומסביר מדוע הוא מתקשה להבין את הנסיבות המיוחדות של שאלת עם ישראל.

מאמצי ההידברות עם גאנדי נמשכו. בעזרתו של הרמן קאלנבאך, שחזר להודו בראשית 1939, פגש א״א שוחט את גאנדי. הראיון לא היה מוצלח. שוחט השתכנע, שדאגת גאנדי ליחסים בין ההינדואים והמוסלמים שקולה כנגד כל השיקולים האחרים, והוא מתבונן בשאלת ארץ-ישראל מזווית הראייה המוסלמית בלבד. שוחט שוכנע שאין לצפות מגאנדי למאומה.

גאנדי חשש להעלאת חמתם של מוסלמי הודו

גאנדי היה מוכן להוסיף ולקבל מידע על עניינים ציוניים. לפיכך, סידר קאלנבאך, ב-22 במארס 1939, פגישה עם גאנדי ועם נהרו ליוסף נדיבי, מזכיר עיריית תל-אביב, שהיה אז בביקור בהודו בענייני קרן היסוד. שוחט נלווה אליו. נדיבי התפלמס עם מאמרו של גאנדי מנובמבר 1938, וניסה להוכיח שהמידע שבידו על הנעשה בארץ-ישראל לקוי ולפיכך גם מסקנותיו לקויות. גאנדי השיב, שקשה לקבל את תיאורי נדיבי על הברכה שהיהודים הביאו לערביי ארץ-ישראל לנוכח ההתנגדות הערבית התקיפה, והעובדה שהבריטים החישו צבא נוסף לארץ-ישראל. פעמים אחדות חזר ואמר, שאהדתו נתונה ליהודים, אך הוא אינו רואה מה עוד יוכל לעשות או כיצד יוכל לסייע. הוא סירב לבקשת נדיבי ושוחט להגיב על התעמולה העוינת, שרווחה בקרב מוסלמי הודו. נדיבי ושוחט נפגשו ב-20 במארס, עם נהרו, שגם הוא לא שינה את השקפותיו.

מכל מקום, בעקבות דיווחו של נדיבי על ביקורו בהודו, ובמקומות אחרים באסיה, החליטה הסוכנות היהודית בירושלים לתמוך בעבודת ההסתדרות הציונית בבומביי, כדי להגביר את אפשרויות ההשפעה על דעת הקהל בהודו. היה זה בהמשך להחלטה שהתקבלה שנתיים קודם לכן, בעקבות ביקורו של ד״ר עמנואל אולסוונגר, להקציב סיוע כספי להסתדרות הציונית בבומביי.

גאנדי המשיך להתייחס לשאלת יהודי גרמניה בכמה ממאמריו בהאריג׳אן, באותה תקופה. מאמרים אלה מוכיחים, לדעת גדעון שמעוני, שטבעו של הנאציזם היה לחלוטין מעבר לתפיסתו של גאנדי. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה סירב גאנדי, יותר מאשר לפני כן, להצהיר הצהרות פומביות בשאלה היהודית. לאחר המלחמה, הועלה העניין בפניו פעמיים ב-1946, על-ידי יהודים שלא היו נציגים ציונים או נציגי ארגונים יהודיים.

האחד היה חבר פרלמנט בריטי, סידני סילברמן, שנודע כתומך נלהב בעניין ההודי.

השני היה הביוגרף שלו, לואיס פישר.

סילברמן נפגש עם גאנדי במארס. גאנדי אמר לו, שבגלל שיטות הטרור שהיהודים נוקטים בהן בארץ-ישראל לא יוכל לתמוך בעניין היהודי. סילברמן ניסה להסביר לגאנדי, שרוב יהודי ארץ-ישראל מתנגדים לפעולות האלימות. גאנדי שאל אם אין ליהודים מקום אחר ללכת אליו מלבד ארץ-ישראל, והתנגד לכך, שהרוב הערבי בארץ-ישראל יהפוך למיעוט. פישר שוחח עם גאנדי ביוני, כנזכר לעיל. הוא שאל אותו על מכתבי בובר-מאגנס ועל שיחתו עם סידני סילברמן. גאנדי השיב שאינו זוכר מכתבים אלה, מה שמחזק את הסברה, שכלל לא קרא אותם. גאנדי נשאר בשלו, שהציונות טועה, מוסרית ופוליטית. את תמיכתו החזקה בערבים ביטא שוב במאמר שפרסם בהאריג׳אן, באוגוסט 1947. במארס 1947 פגש גאנדי בפעם האחרונה משלחת של נציגי היישוב היהודי בארץ-ישראל, שבאה לניו-דלהי, כדי להשתתף בכנס הכל-אסיאני הראשון, שאורגן ביוזמת נהרו. עניין זה יידון להלן בנפרד. פגישה זו נמשכה עשר דקות בלבד. הוא סירב לבקשת המשלחת להשמיע את קולו לטובת העם היהודי הנרדף ורמז, שאם יתעקשו שעליו לומר משהו בשאלת ארץ-ישראל יכוונו דבריו, בהכרח, נגד הטרור היהודי. לפיכך מוטב, לטובתם, להניח לו.

אין ספק, שגאנדי לא רצה להעלות את חמתם של מוסלמי הודו על-ידי הצהרות בשאלה היהודית. שאיפתו לשמור על אחדות הינדו-מוסלמית עמדה בפני סכנה גדולה, כאשר מועד חלוקת הודו הלך וקרב בשנות הארבעים. דאגתו בעניין זה קדמה בעיניו לכל הבעת תמיכה בציונות וביהודים. בניגוד לכך היה מוכן תמיד להכיר בזכות ההגדרה העצמית של הערבים בארץ-ישראל. אפשר בהחלט לקבוע, שהוא נקט באיפה ואיפה כלפי היהודים בהשוואה לערבים.

גאנדי ונהרו: היהודים עדה דתית אירופית

ואומנם ב-9391 ערב מלחמת העולם השנייה, גברה שוב פעילותם של מוסלמי הודו לטובת ערביי ארץ-ישראל. בן גוריון חשש מפני האפשרות שתושמע הטענה, גם מפי ידידים בארצות-הברית, שהאימפריה הבריטית בסכנה, ושעזרת אנגליה לציונות עלולה לקומם נגדה את העולם הערבי והמוסלמי ואין אנגליה יכולה לסכן את עצמה בכך. כבר הזכרנו, שהוא עצמו סבר שאין יסוד לטענה זו, למרות שהיא נשמעה הגיונית כביכול, בגלל שמוסלמי הודו לא התעניינו בארץ-ישראל. לדבריו זו גם דעת ״המומחים הגדולים ביותר באנגליה״, שאת שמותיהם רשם. גם וייצמן דיווח, ששמע מידידים אנגלים, אוהדי הציונות, שאין הם מחשיבים

״את כל הדיבורים בקשר למוסלמי הודו״, וש״המכירים את הודו היטב מאמינים שהאינטרס המוסלמי-הודי בארץ-ישראל הוא דתי בלבד״.

דעות אלה עמדו, כמובן, בסתירה לעובדה, שדעתם של מוסלמי הודו העסיקה תמיד את הבריטים בהקשר לוויכוח על הציונות. ב-25 באוגוסט 1939, פגש משה שרתוק בלונדון את גנרל אדמונד איירונסייד (1959-1880), שהיה אז ראש המטה הכללי האימפריאלי. איירונסייד אמר לשרתוק, שהוא מכיר את הודו וכי

״המוסלמים בהודו אינם ערבים ואף אינם חשים דבר אל הערבים״,

אך הוא הוסיף והסביר, שבממשלה יש דעות אחרות.

ואומנם, ב-5 בנובמבר 1939, הגיש עלי ג׳ינאח, מנהיג הליגה המוסלמית, לממשלה הבריטית ארבע תביעות. אחת מהן הייתה, שהממשלה הבריטית תנסה למלא אחר כל התביעות הלאומיות ההגיוניות של הערבים בארץ-ישראל. בתשובתו מה-23 בדצמבר כתב המשנה-למלך בהודו

ש״בעיצוב מדיניותה בפלסטין התאמצה ממשלת הוד מלכותו למלא אחר כל התביעות הערביות הצודקות ותמשיך להיות ערה לחשיבות העניין״.

לא ג׳ינאח ולא המשנה-למלך הבהירו מהן ״התביעות הלאומיות ההגיוניות״ של הערבים, אם כי ב-24 בפברואר 1940, הודיע ג׳ינאח למשנה-למלך, שהליגה המוסלמית אינה מסתפקת בתשובתו בקשר לארץ-ישראל ושיש למצוא פתרון שיספק את הערבים.

רוב מנהיגי התנועה הלאומית ההודית - מפלגת הקונגרס - לא ראו בציונות תנועה אמיתית לשחרור לאומי. הדבר נבע מאי-הכרת הקשר בין העם היהודי לארץ-ישראל, והתפקיד היסודי שהזיקה לארץ-ישראל מילאה בתולדותיו של עם ישראל לכל אורך ההיסטוריה שלו. לפיכך, גאנדי ורוב עמיתיו דחו את הרעיון הציוני ואת התביעה הציונית על ארץ-ישראל, קודם כל בגלל שהיה בה רוב ערבי. רבים מהם, סברו שמקור הדרישה הציונית לארץ-ישראל הוא בהצהרת בלפור, שהייתה בעיניהם פעולה אימפריאליסטית בריטית, ששתלה את היהודים ״הזרים״ על אדמה ערבית. ואם כך, הרי זו תופעה של קולוניאליזם. ואומנם, הקונגרס התנגד בחריפות לקולוניאליזם ולאימפריאליזם הבריטיים ויצר זהות בינם לבין הציונות.

גנדי ונהרו ראו ביהודים עדה דתית אירופית. היהודים לא היו, לדעתם, חלק אורגני מן המזרח התיכון הערבי, אלא קבוצה זרה, שהכוחות האימפריאליסטיים המערביים השתמשו בה באזור לצורכיהם. גאנדי והקונגרס תמכו בעקביות ובאורח מלא בתנועה הלאומית הערבית לעצמאות פלסטין, שהיא ארץ ערבית, ולשחרורה מהאימפריאליזם הבריטי. נהרו ראה בערבים לוחמים נגד שלטון אימפריאליסטי וגינה את היהודים, שחברו לשליט הזר במקום להצטרף אל הערבים במאבקם. פתרונו לשאלת ארץ-ישראל היה לפי הקו הערבי, דהיינו, הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל והגנה על זכויות המיעוט היהודי. קו זה ננקט בעקביות גם בגלל הצורך לרצות את מוסלמי הודו.

הפעילות הדיפלומטית הציונית התרכזה בהכרח באנגליה, במדינות אירופה העיקריות האחרות ובארצות-הברית. הן היו המדינות הקובעות בין שתי מלחמות העולם. אין להאשים את התנועה הציונית בהזנחת אסיה, ובייחוד הצמרת הפוליטית ההודית. מכל מקום, כאשר החלה התנועה הציונית לפעול בהודו בשנות העשרים והשלושים היא לא הצליחה במאמציה אלה. מאמצים מאוחרים אלה של הציונים, להציג בפני המנהיגים ההודים את השקפתם בשאלת ארץ-ישראל, כמעט שלא עשו רושם ולא שכנעו את גאנדי ואת עמיתיו.

יותר מאוחר, היו לכך תוצאות שליליות מבחינתה של מדינת ישראל, שהתבטאו בהיעדר יחסים דיפלומטיים תקינים בין הודו לישראל העצמאית במשך יותר מארבעים שנה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חדלה כל פעולה דיפלומטית ציונית באסיה בכלל ובהודו בפרט. פעולה מדינית זו חודשה לאחר סיום המלחמה.

ההכנות לוועידת עמי אסיה,  1947

בתום מלחמת העולם השנייה התמוטט במהירות השלטון הקולוניאלי באסיה. הפיליפינים הייתה הראשונה שקיבלה את עצמאותה מידי ארצות-הברית ב-4 ביולי 1946. הבריטים פינו את נחלאותיהם בתת-היבשת ההודית (שפוצלה להודו ולפאכיסתאן), בבורמה ובציילון. גם בחצי-האי המאלאי החלה לפעול תנועה לאומית שהשיגה עצמאות שנים אחדות מאוחר יותר. הולנד שאפה לשמור על שלטונה באינדונזיה, אך נאלצה גם היא לצאת ממנה. וכך, בהדרגה, גם צרפת ויתרה על שלטונה בשלוש ארצות הודו-סין - ויאטנאם, קמבודיה ולאוס.

המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית חידשה את פעולתה בהודו סמוך מאוד לסיום המלחמה, כבר בסוף 1945. האמת היא, שהיוזמה לכך באה מצד נציגי הסוכנות בהודו, או שליחים מארץ-ישראל, ששהו בה, והתעוררו להציע הצעות לפעולה. הערכת מצב ראשונה ומקפת על דרכי הפעולה, שיש לנקוט בהודו נשלחה מבומביי לירושלים ב-20 בנובמבר 1945. נציגי הסוכנות העריכו, שהיחס לציונות אינו ידידותי, הן מצד הנהגת מפלגת הקונגרס ההינדואית ובראשה נהרו, והן מצד הליגה המוסלמית, מן הסיבות שכבר עמדנו עליהן.

המסקנה הייתה, שלנוכח דעת הקהל העוינת בהודו לרעיון ארץ-ישראל יהודית יש לנסות ולהשפיע עליה, ולשכנע את המנהיגות ההודית, שהתנועה הציונית נלחמת למען חירות העם היהודי, ושסיועה של אנגליה התבקש רק משום שלא הייתה לפניה שום דרך אחרת. הוצע להשתמש בעבודת ההסברה גם בהצלחת היישובים השיתופיים והמוסדות הסוציאליסטיים בארץ, שכן נראה היה שעניין זה עשוי לעניין מאוד חוגים העוסקים בחיפוש אחר דרכים להתקדמותה של הודו.

עלתה הצעה לנסות ולפעול גם בקרב אישים מוסלמים משכילים הדוגלים בליברליזם ובבין-לאומיות. היו ביניהם אקדמאים, סופרים ועיתונאים שנראה היה, שכדאי לעבוד איתם. שליחי הסוכנות בבומביי הציעו, קודם כל, להגדיל את כמויות חומר ההסברה שיופץ בהודו.

שנית, לשגר איש מתאים לתקופה של שנה, שייעזר בביקורים תקופתיים של פוליטיקאים אנגלים ואמריקנים פרו-ציוניים ובעלי השפעה.

אליהו אפשטיין (לימים אילת), שהיה אז נציג הסוכנות היהודית בוושינגטון, הציע לשרתוק לשגר להודו את ציר בית-הנבחרים האמריקני עמנואל סלר, לפגישות עם אישים הינדואים ומוסלמים. סלר, יהודי, היה פופולרי מאוד בהודו בגלל המערכה שניהל בקונגרס בוושינגטון למען המאבק הלאומי ההודי. סלר היה מוכן לקבל על עצמו שליחות זו, ורצה לקחת איתו עוד שני צירי קונגרס לא-יהודים ופרו-ציונים. אפשטיין הציע עוד להזמין ארצה לביקור את סיר סארוופאלי ראדאקרישנאן ,(Sir Sarvepally Radhakrishnan) ,פרופסור לדתות ולאתיקה של המזרח וסגן-נשיא של האוניברסיטה ההינדואית בבנארס (כיום ואראנאסי). הוא היה ידיד קרוב של גאנדי ונחשב לאחד האינטלקטואלים הבולטים בהודו (לימים נבחר לנשיא הודו). אפשטיין האמין, שראדאקרישנאן יוכל לתרום הרבה לפיתוח הבנה טובה יותר בין ראשי היישוב העברי בארץ-ישראל לבין המנהיגות ההינדואית בהודו. גולדה מאירסון הודיעה ליו״ר ההסתדרות הציונית בבומביי ב-16 במאי 1947, שאומנם הוחלט לפתוח בהודו משרד קבוע של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

תוך כדי חילופי איגרות ומברקים אלה על הדרך הטובה לעבודת הסברה ושכנוע בהודו, נקרתה לסוכנות היהודית הזדמנות גדולה, כאשר נהרו החליט לכנס בדלהי ועידה של עמי אסיה.

״משלחת האוניברסיטה העברית, פלשתינא״

לנוכח השינויים המהירים שחלו באסיה בתום המלחמה, שאף נהרו לבצר לעצמו מעמד של מנהיג אזורי. כמי שעמד להפוך, בקרוב, לראש ממשלת הודו העצמאית, כינס במארס 1947, חודשים אחדים לפני חלוקת תת-היבשת ההודית להודו ולפאכיסתאן, את ״הוועידה הראשונה ליחסים אסיאניים״, כדי לדון בבעיות ארצות אסיה המשתחררות ולהגביר את שיתוף הפעולה ביניהן. הגוף המארגן היה המועצה ההודית לעניינים בין-לאומיים, שנהרו היה היו״ר שלה. נושאי הדיון בוועידה היו:

תנועות לשחרור לאומי,

ענייני הגירה פנים-אסיאנית ובעיות גזעיות (עדתיות),

ענייני פיתוח כלכלי ושירותים סוציאליים,

בעיות תרבות ומעמד הנשים.

בוועידה השתתפו נציגים רשמיים או משקיפים מ-23 ארצות ותנועות לשחרור לאומי, ובהן גם הרפובליקות האסיאניות של ברית-המועצות.

 הליגה המוסלמית של הודו החרימה את הוועידה. כמה מארצות ערב, שלא רצו לפגוע במוחמד עלי ג׳ינאח, לא השתתפו, אלא רק שלחו משקיפים לא-רשמיים. מצרים, למרות שאינה מדינה אסיאנית, הוזמנה והשתתפה. הליגה הערבית שלחה משקיף. מלבד ארצות ערב לא השתתפו גם יפן, שהייתה עדיין תחת כיבוש אמריקני, סין ותורכיה.

נראה שמלכתחילה לא היה בכוונתו של נהרו להזמין לוועידה נציגים של היישוב העברי בארץ-ישראל. אליהו אפשטיין ביקש מעמנואל סלר לעזור וזה התקשר לויג׳איה לקשמי פאנדיט, אחותו של נהרו ונציגת הודו לעצרת הכללית של האו״ם. הוא הסביר לה, שהיישוב העברי בארץ-ישראל הוא חלק מן העולם האסיאני ויש להזמין את נציגיו לוועידה המתוכננת. גב׳ פאנדיט הבטיחה לבקש מאחיה לשלוח הזמנה, וזו אומנם נשלחה. המשלחת נקראה רשמית ״משלחת האוניברסיטה העברית, פלשתינא״. המשלחת עצמה קראה לעצמה ״משלחת יהודי ארץ-ישראל״ ,(Jewish Palestine Delegation) וניסתה לקבוע שהיא מייצגת רק את החלק היהודי של ארץ-ישראל, אך ללא הצלחה.

חבריה היו פרופ׳ הוגו ברגמן (ראש המשלחת), דוד הכהן (מנהל סולל בונה), ברכה חבס (רעייתו של הכהן ועיתונאית), ד״ר עמנואל אולסוונגר, ד״ר חנה ברכיהו (רופאה, נציגת האגודה לשוויון זכויות לנשים בארץ-ישראל), ד״ר אלפרד בונה (כלכלן), ד״ר מאי מרמינסקי (פסיכולוגית), בן-ציון אילן (חקלאי מקיבוץ אפיקים), פ״וו פולק (בומביי) ויעקב שמעוני מן המחלקה הערבית של הסוכנות היהודית (מזכיר המשלחת).

נהרו מתעלם מן המשלחת היהודית

המשלחת התכוננה לנסיעתה ביסודיות ואף הכינה מסמך מיוחד, בן עשרה עמודים, שכלל סקירה היסטורית ממצה על תולדות העם היהודי, המתחילה

ב״שחרור הלאומי משיעבוד מצרים״

והמשכה בתיאור ההתנחלות בארץ-ישראל,

החורבן והגלות,

ההתיישבות היהודית בארץ שלא חדלה מעולם,

התנועות המשיחיות

והאמונה העיקשת והבלתי-מתפשרת בשיבת ציון

ובניינה מחדש של ירושלים,

הדיכוי, הרדיפות, העינויים, הטבח, קידוש השם,

הגירושים מארץ לארץ,

האמנסיפציה שבאה בעקבות המהפכה הצרפתית ושבירת המסורות הלאומיות וההתבוללות,

הרדיפות ברוסיה הצארית,

התפשטות האנטישמיות המודרנית במרכז אירופה ובמערבה,

האפליה הכלכלית והחברתית,

רצח שישה מיליון יהודים בידי גרמניה הנאצית,

התחייה הלאומית היהודית שהחלה במחצית השנייה של המאה ה-19 והשאיפה לחזור ולהקים קהילה יהודית חופשית בארץ-ישראל,

תחילת העליות החלוציות וההתיישבות על הקרקע בשנות השמונים של אותה מאה על קשייה וסבלותיה,

בניית חברה יצרנית בארץ-ישראל ותהליך עליית יהודים לארץ,

קבלת הכרה בין-לאומית במנדט על ארץ-ישראל ב-1922 ועוד.

הסקירה מסתיימת בקביעה, שהיהודים הם חלק מהקהילייה הגדולה של אסיה ושהם חוזרים עכשיו למקורם ולארץ מוצאם. מעניין שאין בה אזכור של המונח ציונות. גם הצהרת בלפור אינה נזכרת. ייתכן שזה מקרה וייתכן שמחבריה לא רצו להזכיר את המילה ״ציונות״, שכבר קיבלה גוון של גנאי אצל מתנגדיה. ואילו הצהרת בלפור הייתה קשורה באנגליה האימפריאליסטית, וגם זה היה לגנאי בקרב חוגים רחבים באסיה.

הוועידה החלה ב-23 במארס 1947, בשורת נאומי פתיחה. נהרו קידם בנאומו בברכה, אחת לאחת, כל משלחת שבאה אליה. הוא הזכיר גם את המשלחת הערבית ואת נציג הליגה הערבית, אך התעלם לחלוטין מן המשלחת היהודית מארץ-ישראל. גם נשיאת מפלגת הקונגרס, סארוג׳יני נאידו, שנודעה באהדתה לציונות, דיברה בנאומה על תרבויות אסיה השונות ועל ההשפעות ההדדיות ביניהן, אך לא הזכירה את עם ישראל ואת היהדות. למחרת היום נמשכו נאומי הברכות של ראשי המשלחות השונות, ואז אירע מה שכונה בשם ״האינצידנט הארץ-ישראלי״. פרופ׳ ברגמן הביא את ברכת האוניברסיטה העברית והוועד הלאומי של היישוב. הוא דיבר על

מקומו ההיסטורי של עם ישראל באסיה,

על מצב העם היהודי בעולם

ועל בעייתו הלאומית המיוחדת.

הוא הביע תקווה שבעיית ארץ-ישראל תמצא את פתרונה במאמץ משותף לניצול המדע והמחקר, כדי להגביר את יכולת הקליטה של הארץ לטובת כל המעוניינים בה. נציג הליגה הערבית מחה על נאום זה ויו״ר המושב, הפילוסוף סיר ראדאקרישנאן, ביקש מן הנואמים הבאים להימנע מכל התייחסות לעניינים פוליטיים קונטרוברסליים. הוא לא הזכיר במפורש את נאום ברגמן, אך היה ברור שהתכוון אליו.

התקרית עם הוגו ברגמן

נהרו לא נכח באולם כשברגמן נשא את דבריו. הוא חזר לאחר מכן, ונטל מחדש את ניהול הישיבה לידיו. בעקבות דרישת המשלחת המצרית ונציג הליגה הערבית נתן את רשות הדיבור לכרימה אל-סעיד המצרייה, שמחתה על נאום ברגמן ותקפה בחריפות את הציונות. היא הכריזה

ש״אנו מתנגדים בתוקף לכל פתרון בארץ-ישראל שיהיה מיוסד על קיום מדינה יהודית ... אין אנו רוצים שהאירופים-השמיים הללו יבואו לארץ בחסותם של האנגלים״.

גם המשקיף מטעם הליגה הערבית, תקי אל-דין א-סולח, דיבר על

״פלסטין המדוכאת יותר מכל ארץ אחרת ... [העם היהודי] מנסה עכשיו לנצל את מצבו כמיעוט מיוחד בהגנת הכידונים הבריטיים. אנו מתנגדים לכך ומקווים שתעמדו איתנו לצד הצדק״.

נהרו סירב לתת לברגמן רשות להגיב. ברגמן ירד מהבמה וכל חברי המשלחת יצאו החוצה יחד איתו. לאחר מאמצי שידול מצד נציגים הודים שונים חזר ברגמן לבמה. בנאום הסיכום של מושב זה התנצל נהרו על הפגיעה בברגמן, אך הוסיף:

״ ... העם ההודי הביע בשנים האחרונות את אהדתו המרובה לסבלות היהודים באירופה ובמקומות אחרים. עם זאת ברור ... שהעם ההודי גרס תמיד, מטעמים מובנים, כי ארץ-ישראל היא ארץ ערבית בעיקרה ואין לקבל כל החלטה בלי הסכמת הערבים״.

הוא הביע תקווה שהיהודים והערבים יגיעו להסכמה הדדית. זה יהיה קל יותר אם ״הצד השלישי״ יסתלק.

פרופ׳ ברגמן סבר, שתקרית זו הביאה גם תועלת, משום שעוררה עניין כללי בעניין הציוני והעניקה לו פרסומת, שלא הייתה מושגת בדרך אחרת. כפיצוי ניתן לדוד הכהן לשמש, במשך יומיים, כיו״ר הוועדה הכלכלית. גם נהרו עשה מחווה והזמין, כעבור יומיים, את משלחת האוניברסיטה העברית לארוחת ערב בביתו. נכחו בה אחותו ויג׳איה לקשמי פנדיט ובתו אינדירה גאנדי. לא היו מוזמנים אחרים. חברי המשלחת סברו, שנהרו לא רצה לתת פרסומת לארוחה זו, מה עוד שבכל מהלך הוועידה גילה נהרו הסתייגות כלפי המשלחת, לא גילה בה עניין ולא בירך את חבריה בפגישות באולם, במסדרונות, בחדר האוכל או בכל מקום פומבי, בניגוד לחיבה המיוחדת שהפגין כלפי המשלחת המצרית. בארוחה בביתו נדונה בקשת המשלחת להארכת שהותם בהודו של כמה מאות פליטים יהודים מאפגאניסתאן, שעמדו להיות מגורשים. נהרו הסכים באי-רצון, בהנחה שהמשלחת תשיג להם, או למספר ניכר מביניהם, רישיונות עלייה ארצה. חברי המשלחת לא הצליחו לשכנעו לשנות את דעותיו בשאלת ארץ-ישראל. נהרו הביע את דעתו הנחרצת שהבריטים לא יוכלו להמשיך ולשלוט בארץ-ישראל. דוד הכהן העלה את רעיון חלוקת הארץ כפתרון האפשרי היחיד. נושאים אלה סוכמו לאחר מכן במכתב, שנשלח לנהרו בחתימת דוד הכהן. נהרו לא השיב למכתב ולא התייחס אליו. לאחר סיום הוועידה שלח אולסוונגר שני מכתבים לנהרו, ב-01 באפריל, וב-19 בו. הוא האשימו בכך, שלא היו בדברים שאמר בוועידה על ארץ-ישראל לא בשורת אהבה ולא בשורה של אמת. ב-13 ביוני, קיבל מנהרו תשובה סתמית, ללא תגובה לטענותיו על יחסו העוין.

חברי המשלחת נפגשו גם עם גאנדי, כפי שכבר נזכר לעיל, פגישה קצרה שנמשכה עשר דקות בלבד. לאחר שדוד הכהן ביקש מגאנדי שישמיע קולו לטובת אנשים נרדפים, שאל גאנדי על ״הטרוריזם הנורא בארץ-ישראל״. הוא רמז שאם יתעקשו שיאמר משהו על שאלת ארץ-ישראל הרי דבריו יכוונו בהכרח נגד הטרוריזם, ולפיכך, יהיה זה לטובת המשלחת להשאירו מחוץ לתמונה. גאנדי התכוון לפעולות של תנועות המחתרת היהודית בארץ-ישראל.

חוסר הידע על זיקת היהודים לארץ-ישראל

העבודה העיקרית של הוועידה לא נעשתה בנאומי המליאה, אלא בקבוצות הדיון השונות, ובראשן בקבוצת הדיון לפיתוח כלכלי ולשירותים סוציאליים. בקבוצה זו גילתה ״משלחת האוניברסיטה העברית״ את עיקרי פעילותה. ד״ר בונה הרצה על בעיות כלכליות שונות. בן-ציון אילן הרצה על ההתיישבות החקלאית ועל שיטות הקואופרציה היהודית בארץ-ישראל. כזכור, שימש דוד הכהן יו״ר בדיוני קבוצה זו במשך יומיים. הנציגים היהודים דיברו גם בדיוני הקבוצות, שעסקו בתנועות לשחרור לאומי, בבעיות תרבות ובתנועות נשים. בכל דיון כזה נמסר מידע על הנעשה בתחום זה בארץ ואף הועלו הצעות שונות לשיתוף פעולה. בקבוצות הדיון לענייני גזעים והגירה אמר יעקב שמעוני, שלפי החוק הבין-לאומי, כפי שנקבע על-ידי חבר הלאומים בכתב המנדט על ארץ-ישראל, ולפי השקפת היהודים, אין להתייחס להגירת יהודים לארץ-ישראל כאל הגירה זרה. המונח ״זר״(alien)  אינו חל על היהודים בארץ-ישראל.

חברי המשלחת לא הרגישו לגמרי בנוח, בסביבה האסיאנית שנקלעו אליה. לא היה להם לבוש לאומי שייחד אותם, כפי שהיה לכל המשלחות האחרות. מלבד כמה מהנציגים הסובייטים, שמשלחתם הורכבה מעמי הרפובליקות הסובייטיות באסיה, היו הארץ-ישראלים בין המעטים שלבשו לבוש אירופי. זרותם בלטה גם בקלסתר פניהם האירופי. אך הייתה לכך סיבה עמוקה יותר. חברי המשלחת גילו, שעמי המזרח הרחוק

אינם מכירים את הציוויליזציה, התרבות וההיסטוריה של עם ישראל,

ואינם יודעים על מקורן בארץ-ישראל וזיקתן אליה.

מה שהתפרסם בעיתונות ההודית על הציונות ועל הנעשה בארץ-ישראל בין היהודים לערבים ובין היהודים לשלטון הבריטי, היה עוין בעיקרו ומסולף במידה רבה.

״גם אלה המעטים אשר שמעו משהו על יהודים, אינם יודעים דבר כמעט על ספר התנ״ך - כשם שאנו וילדינו לא למדנו בבית ספרנו על כתבי הקודש של ההודים ... הופתעתי בשיחותיי עם הודים משכילים, שגם אם ידעו יפה את התנ״ך ... לא ראו קשר כלשהו בין בני ישראל המופיעים בסיפורי המקרא והנביאים ... ובין היהודים הפזורים ברחבי העולם כיום ... דברי ימי ישראל במשך אלפיים השנים האחרונות ... כל זה היה חדש לגמרי לאותם שניים-שלושה ההודים המשכילים, אשר איתם שוחחתי ואשר מותר לי להניח, כי רבים עוד כמותם בהודו״.

הצעות פאניקאר

למרות ההתנסות הזו סברו חברי המשלחת, שהייתה תועלת בהשתתפות בוועידה ובהצטרפות היישוב העברי לארגון עמי אסיה, שעל הקמתו הוחלט בה. אם כי הניחו, שאין לתלות תקוות מופרזות בערכו של הארגון החדש, ובעיקר במקום שיינתן בו ליהודי ארץ-ישראל.

פרופ׳ ברגמן קבע בדו״ח הסיכום שלו,

ש״הדבר החשוב והחיובי ביותר של השתתפותנו בוועידה היא עצם השתתפותנו. השתתפות זו לכשעצמה קבעה, לדעתי, את א״י היהודית כחלק מיבשת אסיה וחברה במשפחת עמי אסיה״

(העתיד הוכיח, שלקביעה אופטימית זו לא היה הרבה על מה להסתמך).

יתרון נוסף ראה ברגמן בקשרים הרבים, שחברי המשלחת קשרו עם אישים מארצות שונות. הוא ציין במיוחד את גילויי הידידות של ראש המשלחת הבורמנית, השופט או צ׳ו מינט ,(U Kyaw Mint) ושל ראש המשלחת הציילונית, השופט ס.וו.ר.ד. באנדארנאייקה,(S.W.R.D. Bandarnaike)  לימים ראש ממשלה. עם זאת התרשמו חברי המשלחת, שרגש הסולידריות של המוסלמים עם הערבים - ביבשת שבה האסלאם נפוץ מאוד - יהיה גורם מרכזי

ש״יקשה מאוד על מעמדנו באסיה ... אף על פי כן, אין בדעתי לומר, שעלינו למשוך את ידנו מפעולה באיגוד עמים אסיאתי ולוותר על המקום המגיע לנו בו. להיפך, עלינו להיאבק עליו, לתפוס את מקומנו בו ולהגיע לידי כך, שתהיה אוזן קשבת לדברינו, למרות השנאה והשטנה ... ״ (ברכה חבס).

אחת התוצאות המעניינות ביותר של השתתפות משלחת היישוב העברי בארץ-ישראל, בוועידת עמי אסיה, הייתה תזכיר על היחסים בין ההינדואים לציונים שהוכן (ב-8 באפריל 1947) על-ידי ק״מ פאניקאר, שהשתתף בוועידה, וכלל הצעות מעשיות לפעולה. הוא קבע, שדעת הקהל ההינדואית תתמוך בכל העניינים, שלגביהם יש למוסלמי הודו רגשות חזקים מסיבות פוליטיות פנימיות. למרות זאת, תהיה זו טעות להניח, שדעת הקהל ההינדואית תומכת כולה בתביעות האסלאמיות בארץ-ישראל. קיימת, לדעתו, אהדה רבה, אם כי לא מגובשת, לעניין היהודי.

פאניקאר הניח, שהאישים הפוליטיים הבכירים של הודו, כמו גאנדי ונהרו, עקביים במדיניותם ולא ניתן יהיה להשפיע עליהם. דעתם נקבעה על-ידי שיקולים פוליטיים והיא פרו-ערבית, בהכרח, ותמשיך להיות כזו כל עוד יראו צורך לפייס את דעת הקהל המוסלמית. לפיכך, אין לכוון את המאמצים הציוניים כלפי המנהיגים הבכירים. יש להיזהר לא לעסוק בתעמולה גלויה, אלא להתחיל בפעולות הכשרה שקטה כלפי מנהיגים מן השורה השנייה, שעדיין חופשיים לעצב את דעותיהם. פאניקאר הציע לשלוח לניו דלהי נציג קבוע של הסוכנות היהודית, לא-רשמי לפחות בשלב הראשון, שתפקידיו יהיו

לפתח קשרים,

לעסוק בהסברה,

להרצות,

להשפיע על העיתונות

ולשמש מקשר בין קבוצות בהודו האוהדות את העניין הציוני לבין ארגונים יהודיים בחוץ-לארץ.

״האיש שייבחר צריך להיות בעל שיעור קומה אינטלקטואלי ופוליטי מספיק״.

שנית, יש לשלוח להודו משלחות רצון טוב של חקלאים, טכנאים וכלכלנים, שישתתפו בתוכניות השיקום הגדולות של הודו. פעולות כאלה יתרמו ליצירת רצון טוב ויהיה בהן יתרון גדול.

בתחום קשרי התרבות, שפאניקאר ייחס להם חשיבות רבה, הציע, שהיהודים יקימו קתדרה ליהדות וללימודים שמיים באוניברסיטה הודית, רצוי באוניברסיטה ההינדואית בבנארס. ההודים יעריכו צעד כזה ואולי יניע אותם הדבר להקים קתדרה דומה ללימודים הודיים או לסנסקריט באוניברסיטה העברית.

הוא המליץ על פעולות נוספות, כמו חילופי פרופסורים, פרסום ספרים על הודו בארץ, שיגור הזמנות לאישים בולטים לביקור בארץ-ישראל, ארגון תערוכות ועוד. ולעשות כל זאת

״מבלי לגרום לסקרנות ציבורית בלתי-נחוצה!״.

שש ההצעות של הוגו ברגמן

המשלחת מארץ-ישראל אימצה את רוב הצעותיו של פאניקאר. בדו״ח הסיכום שכתב פרופ׳ הוגו ברגמן הציע:

1. לשגר מייד להודו נציג פוליטי קבוע, ״לא רשמי״, של הסוכנות היהודית, ולהעמיד לרשותו את התקציב הדרוש, שיאפשר לו לחיות שם ולפעול;

2. להקים מייד מדור להודו ולאסיה במסגרת המחלקת המדינית של הסוכנות היהודית;

3. לשלוח באורח סדיר חומר הסברה, כולל ספרות רצינית, שיופץ לרשימה רחבה של אישים נבחרים ולעיתונות, וכמו כן לעודד עיתונאים בארץ-ישראל להציע את שירותיהם ככתבים לעיתונות ההודית;

4. לבחון את האפשרות לפתוח בבומביי משרד קישור כלכלי מטעם התאחדות היצואנים, המכון לסחר חוץ והמחלקה למסחר ולתעשייה של הסוכנות היהודית;

5. לדון ברצינות בהצעה להקים קתדרה ללימודי יהדות באוניברסיטת בנארס;

6. ולבסוף, לבדוק ברצינות אם לא ניתן לעשות שימוש רחב יותר לטובת העניין הציוני בכמה מדינאים אמריקנים פרו-יהודים שהם גם פרו-ציונים, כמו ציר הקונגרס עמנואל סלר, המוכר היטב בהודו ומקובל בה.

גם י׳ שמעוני הדגיש בדו״ח הנפרד שלו את הצורך למנות נציג בהודו, ובמקביל להקים בארץ גוף, שיטפל בקשרים עם מדינות אסיה. ד״ר אלפרד בונה הצטרף להצעה להקים מדור להודו במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וכן הציע להקים בארץ מכון מתקדם לכלכלה מעשית ולחקלאות שיהיה פתוח לסטודנטים זרים. אולסוונגר סבר, שיש להקים בארץ מוסד מיוחד לענייני אסיה, ולמנות את יעקב שמעוני למנהלו. ואכן, ד״ר ולטר איתן מן המחלקה המדינית הודיע, שיחפשו מועמד לשולחו להודו מטעם המחלקה המדינית, בנפרד מהתפקיד של נציג מיוחד מטעם הקרן הקיימת לישראל, שמזה זמן-מה מחפשים לו מועמד מתאים.

דוד הכהן הציע לטפח קשרים עם אישי מפתח פוליטיים הודים וציין, במיוחד, את אחותו של נהרו, לקשמי פנדיט ואת קרישנה מנון

ש״יש לו ערך רב, כנראה, בהשפעתו על נהרו והפוליטיקה החיצונית ... [הוא] שליחו האישי של פנדיט נהרו באירופה ומושבו בעיקר בלונדון. זה אדם מעניין, הודי קנאי, סגפן, והגישה אליו אינה קלה. השתמט מלהראות לנו ידידות ומשיחה תכליתית בענייננו ... הייתי מציע שאוברי [אבא אבן] יעשה ניסיון כזה בלונדון״.

הכהן הציע גם קווי טיעון לפעולה הסברתית, כולל חשיפת כל התכונות השליליות של החברה הערבית והמשטרים בארצות ערב.

הזרעים להקמת הגוש האפרו-אסיאני

בסיום דיוניה החליטה ועידת עמי אסיה לכנס את הוועידה הבאה בסין כעבור שנתיים, וכן גם להקים ברית של אגודות לידידות עמי אסיה, שתהיה מורכבת מאגודות לאומיות שתוקמנה בכל ארץ באסיה. ב-9 ביולי 1947, הוקמה בירושלים האגודה של היישוב העברי בארץ-ישראל. היא נקראה בשם ״קדם״ - אגודה עברית ארץ-ישראלית לקשרי ידידות בין עמי אסיה. מטרתה הייתה, בהתאם להחלטות הוועידה בדלהי,

״להעמיק את ההבנה בבעיות אסיה, לטפח קשרי ידידות ופעולות גומלין בתוך עמי אסיה״. נקבע ש״האגודה תעסוק בסידור הרצאות, תערוכות, הצגת סרטים, הקמת ספריות, חילופי מרצים וסטודנטים וקבלת אורחים מבין עמי אסיה״.

באותו זמן היה היישוב שקוע כבר במערבולת המדינית, שהביאה להחלטת האו״ם על חלוקת ארץ-ישראל, ובעקבותיה למלחמה עם הערבים ולהקמת מדינת ישראל. הטיפול בענייני אסיה בכלל והודו בפרט, נדחה.

לכאורה, סיפקה ועידת עמי אסיה הזדמנות לנציגי היישוב העברי והתנועה הציונית להציג את עניינם בפני בכירי המנהיגים של עמי אסיה. במידה מסוימת הדבר נעשה. אך הייתה זו ההזדמנות הראשונה והאחרונה. משלחת רשמית ישראלית לא הוזמנה יותר להשתתף בוועידות של עמים אסיאניים. כאשר מנהיגים אסיאניים, שנהרו בלט ביניהם, הקימו שנים אחדות לאחר מכן את הגוש האפרו-אסיאני, שארצות ערב היו מרכיב חזק ובעל משקל בתוכו ושהפך גורם חשוב בזירה הבינלאומית, לא נמנתה ישראל על חבריו.

סין מושכת תשומת-לב בזירת אסיה

באפריל-יוני 1945, התכנסה בסן-פרנציסקו ועידה של האומות המאוחדות, שמטרתה הייתה לקבוע את חוקת הארגון. האו״ם בא במקום חבר הלאומים, שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה. ניו-יורק נקבעה כמקום מושבו של מרכז האו״ם. בשנים 1948-1945, ניהל אליהו אפשטיין (אילת) את המשרד המדיני של הסוכנות היהודית בוושינגטון, כשליח מטעם המחלקה המדינית בירושלים. תחילה יצא לסן-פרנציסקו לרגל ועידת האו״ם, שהתכנסה שם, וכדי לארגן את העבודה המדינית מטעם הסוכנות היהודית. דאגת המנהיגות הציונית הייתה מה יעלה בגורל היישוב העברי בארץ-ישראל לאחר המלחמה, ומה יהיה על ההבטחות שאנגליה נתנה בהצהרת בלפור, שנכללו בכתב המנדט של חבר הלאומים.

מקרב מדינות אסיה משכה את עיקר תשומת-לבם של הנציגים הציונים, סין, שנחשבה אז לאחת מן המעצמות הגדולות, וכן גם הדיפלומטים ההודים שהגיעו לוועידה, למרות שהודו טרם קיבלה את עצמאותה וטרם חולקה לשתי מדינות - הודו ופאכיסתאן. משלחת סין הייתה מעוניינת בכל צעד ומעשה בזירה הבין-לאומית, שהיה בו כדי לתרום לחיזוקן של מדינות אסיה. לפיכך, סייעו נציגיה פעמים אחדות במהלך ועידת סן-פרנציסקו, לנציגי המדינות הערביות שהשתתפו בה. מסיבה זו, היה זה חשוב מאוד למשלחת הציונית לפגוש נציגים סינים ולהסביר להם את עמדתה. הרב ד״ר סטיפן וייז, נשיא הקונגרס היהודי האמריקני, נפגש לשיחה כזו עם גב׳ וו יי-פאנג (Wu Yi-Fang), שהייתה חברה במשלחת הסינית וחברה במועצה המדינית של סין. אחת השאלות הראשונות ששאלה את וייז הייתה: האם היהודים קתולים או פרוטסטנטים? היא עצמה הייתה נוצרייה. בעקבות שיחה זו הגיע וייז למסקנה, שרבים במשלחות השונות לוועידה בוודאי לא שמעו מעולם על הבית הלאומי, על הצהרת בלפור ועל הספר הלבן, וגם על העם היהודי הם יודעים מעט מאוד.

כדי להקל את יצירת הקשרים עם המשלחת הסינית הזמין סמואל ברונפמן, מראשי הקונגרס היהודי הקנדי, את מוריס אברהם כהן לסן-פרנציסקו. כהן, יליד לונדון ובן להורים חרדים יוצאי פולין, היה ידידו של סון יאט-סן, מאז 1908. ארבע-עשרה שנים מאוחר יותר נעשה סון יאט-סן לנשיא סין וכהן הגברתן הפך לשומר ראשו. ב-1925, נפטר סון יאט-סן וכהן הפך לאיש סודו של גנרליסימו צ׳אנג-קאי-שק. על עזרתו בארגון הצבא ובאימונו הוענקה לו דרגת גנרל. גם לאחר שפרש מצבא סין שמר על קשריו האישיים עם רבים מידידיו הסינים. לאחר המלחמה התגורר במונטריאול (נפטר ב-9701 בגיל 83). על ידידיו נמנה גם ט״ו סונג (T.V. Soong), שר החוץ הסיני, שעמד בראש משלחת סין לוועידה. כהן דיווח, שהערבים פעילים מאוד בקרב המשלחת הסינית וסיפר, שהידע של הדיפלומטים הסינים על יהדות ויהודים קלוש ביותר וספק אם שמעו אי-פעם על הציונות. הוא המליץ על עריכת פעולת הסברה יסודית ושיטתית בקרב מנהיגי סין, עקב התפקיד החשוב שמדינה זו עתידה למלא בארגון האומות המאוחדות.

פגישות עם הסינים

ימים אחדים לאחר שהגיע לסן-פרנציסקו סידר כהן לנשיא ארגון ציוני אמריקה (ZOA), ד״ר ישראל גולדשטיין, ולכמה מעמיתיו פגישה עם חבר המשלחת הסינית גנרל ווי. התברר, שגם הוא היה נוצרי. הוא קיבל את גולדשטיין וחבריו בידידות רבה והבטיח את תמיכתו.

גנרל כהן הסדיר לאליהו אפשטיין פגישה חשובה יותר עם הדיפלומט הסיני הוותיק, שהיה אז שגריר בלונדון וצורף למשלחת הסינית בסן-פרנציסקו, וולינגטון קו (V.K. Wellington Koo). בשנים 9221-9241, היה קו הנציג הקבוע של סין בחבר הלאומים ואז רכש לו, בניגוד לעמיתיו במשלחת הסינית, בקיאות בשאלת ארץ-ישראל. במהלך שנות העשרים כיהן גם פעמיים כשר חוץ וכראש ממשלה. הוא נחשב לאיש השני בחשיבותו במשלחת הסינית, אחרי שר החוץ וראש המשלחת ט״ו סונג. בתקופת שירותו בחבר הלאומים בג׳נבה פגש וולינגטון קו את חיים וייצמן ודיפלומטים ציונים אחרים. השיחה נערכה ב-22 במאי 1945. קו שלל את זכותם של מדינה או מוסד כשלהם, חוץ מהאו״ם, לשנות באופן חד-צדדי את אופיו המיוחד של כל מנדט שאושר על-ידי חבר הלאומים. בכך כיוון לדעתו של אפשטיין. דברים אלה היו כלליים, אך כשאפשטיין ניסה לכוון את השיחה לעניינים הקשורים ישירות בארץ-ישראל, נרתע קו מלהמשיך בשיחה. כנראה חשש, שמעמדו כשגריר בלונדון עלול לסבכו עם הממשלה הבריטית, אם תוכן השיחה יפורסם. בעזרתו של גנרל כהן נפגש אפשטיין לשיחות בעניין עתיד המנדט הבריטי על ארץ-ישראל עם חברים נוספים במשלחת הסינית. גנרל מוריס כהן המשיך להתעניין בענייני ארץ-ישראל ובאפריל 1946, עת ביקר בשאנחאי, ביקש מנציגי הסוכנות היהודית לסייע בפתיחת השוק הסיני ליצוא כימיקלים מארץ-ישראל לסין.

בתקופת שהותו בסן-פרנציסקו פעל אליהו אפשטיין גם לטיפוח קשרים עם דיפלומטים הודים. ב-11 במאי 1945, נפגש עם סר פירוז ח׳אן נון (1970-1893 ,Firoz Khan Noon), שהיה הממונה על ענייני הביטחון במועצת המושל הכללי בהודו וחבר המשלחת ההודית לוועידה (בשנים 1941-1936, היה נציב עליון של הודו באנגליה, וב-1945-1944, נציג הודי לקבינט המלחמה הבריטי. בשנים 1957-1956, היה שר החוץ של פאכיסתאן, וב-1958-1957, ראש ממשלתה). חיים וייצמן ניסה לפוגשו בלונדון כשנה לפני כן, אך הדבר לא הסתייע. התנהלה אז ביניהם תכתובת, שעסקה באפשרות לנצל בהודו ניצול תעשייתי, תהליכים כימיים שוייצמן פיתח. אפשטיין הסביר לפירוז ח׳אן נון את דרישות המשלחת הציונית. פירוז ח׳אן שאל על הנעשה בארץ ועל יחסי היהודים עם הערבים. כמוסלמי הדגיש את הקשר הרוחני של בני עדתו עם ירושלים, והביע את דעתו, שהמופתי הירושלמי, לשעבר, גרם נזק מוסרי למאבקם המדיני של ערביי ארץ-ישראל בגלל קשריו עם היטלר. במה שנוגע לשאלת ארץ-ישראל, אפשטיין הבין, שפירוז ח׳אן וכמוהו גם כל חבר אחר במשלחת ההודית לא יוכל, ובוודאי גם לא ירצה, לעשות דבר המנוגד לעמדת ממשלת בריטניה. ואכן, עיתונאי הודי, ג״ג סינג, בן הכת הסיקית, ושליח עיתונו לוועידה בסן-פרנציסקו, אמר לאפשטיין כי

״המשלחת ההודית אינה אלא מכשיר בידי היועצים הבריטיים שבה״.

עיתונאי זה היה תומך נלהב בציונות ומבקר חריף של מנהיגי העדה המוסלמית בהודו

״החותרים תחת שלמות האומה ההודית ועתידה״.

עלי ג׳ינאח והמופתי הירושלמי לשעבר הפכו, לדעתו, את האסלאם למכשיר של ריאקציה. סינג זה עזר לאפשטיין גם בעצה טובה לגבי הדרך כיצד לפעול בקרב אישים הודים המגיעים לארצות-הברית. הוא הזכיר את חשיבותו, בתחום זה, של ציר בית-הנבחרים מאזור ברוקלין בניו-יורק, עמנואל סלר, הידוע בהודו בשל תמיכתו הנלהבת במלחמת הודו לעצמאותה. סלר היה גם ציוני פעיל מנעוריו.

הקנוניה בין רומולו הפיליפיני לבין הערבים

גם חיים וייצמן, ששהה אז בלונדון, עשה מאמצים לטיפוח דיפלומטים הודים-מוסלמים. הוא הכיר את סיר זאפרואללה ח׳אן, שמע על ביקורו הצפוי בארץ-ישראל, כתב על כך לוועד הפועל הציוני בירושלים וביקש שיעניקו לו תשומת-לב. תוך זמן קצר, עתיד היה זאפרואללה ח׳אן למלא תפקיד חשוב בוויכוחים על עתיד ארץ-ישראל. הוא היה משפטן בהשכלתו. ב-1931 היה נשיא הליגה המוסלמית בהודו. עם חלוקת הודו עבר לפאכיסתאן ובשנים 9471-9541, היה שר החוץ שלה. ב-964-19611, היה נציג פאכיסתאן באו״ם. בשנים 973-19701, נבחר לנשיא בית-הדין הבין-לאומי בהאג. לאחר ביקורו בארץ, כתב זאפרואללה ח׳אן לוייצמן, שבעיית ארץ-ישראל יותר מסובכת ממה שתיאר לעצמו. וייצמן כתב גם לנשיא ארצות-הברית, הארי טרומן, ב-12 בדצמבר 1945, וניסה לשכנעו שיש הגזמה רבה בחשש מפני תגובתם השלילית של מוסלמי הודו לאפשרות שתקום מדינה יהודית. לדעתו, יש להם די דאגות משלהם. וייצמן הזכיר, שמוסלמי הודו הגיבו ללא התלהבות יתרה על המתרחש אצל אחיהם המוסלמים, בשטחים הקרובים להודו יותר מארץ-ישראל. אלא שכאשר ב-4 באוקטובר 1946, פורסמה תביעתו של טרומן להרשות ״עלייה ניכרת״ מיידית של יהודים לארץ-ישראל מבלי לחכות לפתרון בעיית ארץ-ישראל בשלמותה, פרץ זרם של מחאות ערביות נזעמות. גם מוחמד עלי ג׳ינאח, מנהיג מוסלמי הודו, הכריז על חובת המוסלמים בכל העולם לגנות את הודעת הנשיא טרומן, ולבוא לעזרת אחיהם בארץ-ישראל.

מדינאי אסיאני אחר שגרם דאגות לאליהו אפשטיין, היה ראש משלחת הפיליפינים, גנרל קרלוס רומולו. השגריר הצרפתי סיפר לאפשטיין, כי קיימת קנוניה בין רומולו לבין הערבים.

״כנראה מקווה רומולו להפיק תועלת כלשהי לעצמו בוועידה בעזרת הערבים. לדעתו [של הצרפתי] רומולו הוא שאפתן חסר עקרונות, המוכן לכל מעשה שיש בו לקדם את תוכניותיו האנוכיות״.

ימים אחדים לאחר מכן רשם אפשטיין ביומנו:

״ ... נודע ... שרומולו הפיליפיני ממשיך בפעולתו החתרנית נגדנו...״

נחום גולדמן, שהיה אז יו״ר ההנהלה של הקונגרס היהודי העולמי וחבר האכזקוטיבה של הסוכנות היהודית, העריך, כמנהיגים ציונים רבים אחרים, שהעם היהודי והתנועה הציונית נכנסים לתקופה קריטית בהתפתחות הפוליטית של סוגיית ארץ-ישראל. הפתרון יהיה בידי האו״ם. ארצות ערב תנהלנה מערכה אלימה, והן תיהננה מתמיכת ארצות אחרות כמו הפיליפינים. ייתכן, שהושפע בעניין זה מן הדיווחים על התנהגותו של רומולו.

בן גוריון, ששהה אז בפריז, סבר, כמו מנהיגים ציונים אחרים, שיש להתכונן לקראת התקופה הקרובה. הוא אף הכין ״ראשי פרקים למצע״, שכללו תוכנית לפעולות הסברה במדינות שונות בעולם וביניהן הודו וסין.

עמנואל סלר נזף בנהרו

אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית התכנסו אז בלונדון. בשורת התייעצויות שקיימו במהלך ינואר ופברואר 1947, גיבשו הערכת מצב לגבי הצפוי במקרה שאנגליה תחליט למסור לידי האו״ם את בעיית ארץ-ישראל. ההנחה הייתה, שבין מדינות אסיה תגלינה הודו, סין, סיאם, פיליפינים, אפגאניסתאן, איראן ותורכיה מדיניות אנטי-ציונית, וכי יש לפעול בקרבן. נקבע שיש להפנות תשומת-לב מיוחדת להודו ולהרחיב את הקשרים עם אישים הודים שונים. המשלחת הארץ-ישראלית, שהתעתדה לצאת לוועידת עמי אסיה בדלהי במארס, ושפעולתה שם נסקרה כבר לעיל, התבקשה לשים לב למשלחת הפיליפינים, וכמובן לנהרו ולאישים הודים אחרים. הוחלט גם לפנות לאלברט איינשטיין ולבקשו, שיכתוב לנהרו. נשיא האגודה הציונית בבומביי כתב לגולדה מאירסון וביקש לשלוח להודו משלחת, שתפגוש את נהרו ומנהיגים פוליטיים אחרים לפני שיביעו הזדהות מוחלטת עם הערבים. הוא הטעים, שהדבר דחוף לקראת ההתפתחויות הצפויות באו״ם. גולדה ושרתוק השיבו לו, שמשלחת מוסמכת של הוועד הלאומי תצא להודו, כדי להשתתף בוועידת עמי אסיה.

ב-8 באפריל, פגש שרתוק את שגריר הודו בארצות-הברית ובאו״ם אסף עלי, שהיה גם יו״ר מפלגת הקונגרס. השגריר אמר לשרתוק, שעל היהודים והערבים להיפגש ללא התערבות הבריטים או גורם זר אחר, ולעשות מאמץ נמרץ לגשר על חילוקי הדעות ביניהם. שרתוק השיב, שהיהודים מוכנים לכך, והסביר לשגריר ההודי את מהות התנועה הציונית, שהיא תנועה לאומית לשחרור עצמי ולא ״עמדה קדמית של שלטון זר״. שרתוק התרשם שאסף עלי מחויב לחלוטין לעניין הערבי. גם אליהו אפשטיין נפגש עם אסף עלי והתרשמותו הייתה דומה.

גם בן-גוריון נפגש בראשית מאי לשיחה עם אסף עלי, שהציע הפסקת העלייה היהודית לארץ-ישראל לתקופה של חמש שנים. בן-גוריון השיב

ש״זה אינו בא בחשבון, אפילו לחמש שניות, ואז אמר [אסף עלי], שאין לו על מה לדבר״.

ב-6 במאי, כתב עמנואל סלר לנהרו וציין

״באכזבה עמוקה ובעצבות את תמיכתך בליגה הערבית בתביעתה למדינה ערבית בארץ-ישראל״. הוא טען, שסגירת שערי ישראל להגירת יהודים ״ממשיכה להיות אחד המעשים האכזריים ביותר של ימינו״,

לאחר רצח שישה מיליון יהודים על-ידי הנאצים. לולא הספר הלבן של 1939, היו ניצלים חיים רבים. רק ארץ-ישראל מציעה ביטחון למאות אלפי הניצולים הנמצאים במחנות. מדינות ערביות עצמאיות קמו בשטחים שהיו פעם תחת שלטון תורכי,

ו״ועדות שונות קבעו, שהיהודים נמצאים בארץ-ישראל בזכות ולא בחסד״. סלר נזף בנהרו, ״אני משוכנע שהקרבת את עקרונותיך למען כדאיות פוליטית״,

והוסיף, שבין כה וכה לא ישתנה דבר אצל מוחמד עלי ג׳ינאח.

״אני מצטער מאוד שראית צורך לצדד בעמדת הליגה הערבית בעניין ארץ-ישראל״.

המחלוקת על תוכנית החלוקה

ב-24 בפברואר 1947, הודיע שר החוץ הבריטי ארנסט בווין (951-18811), על כוונת ממשלתו למסור את עניין ארץ-ישראל לאו״ם כדי שיפתור את הבעיה. ב-15 במאי החליטה עצרת האו״ם לשגר לארץ ועדת חקירה מיוחדת – (United Nations Special Committee on Palestine (UNSCOP. הוטל עליה להכין המלצות לפתרון שאלת ארץ-ישראל, לקראת עצרת האו״ם של סוף אותה שנה. אחת-עשרה ארצות, לפי מפתח גיאוגרפי, שלחו את נציגיהן לוועדה. אסיה יוצגה על-ידי איראן והודו. נציגים אלה היו עוינים לציונות ופרו-ערבים בצורה גלויה ובוטה.

לנציג הודו באונסקו״פ מונה מוסלמי, סיר עבד אלרחמן. מ-1943 היה שופט בבית-הדין העליון בלאהור. דוד הורביץ העיד עליו:

״מוסלמי הודי זה הפך דובר מובהק של הערבים, בלי שניסה כלל להסתיר או להסוות את עמדתו״.

גם חיים וייצמן, דוד בן-גוריון, משה שרתוק ואחרים ציינו את עוינותו הקשה של הנציג ההודי באונסקו״פ. התנגשות חריפה במיוחד אירעה בין עבד אלרחמן לבין דוד בן-גוריון, שהעיד לפני הוועדה ב-4 וב-8 ביולי 1947, בירושלים. עבד אלרחמן גילה חוסר נימוס מובהק, קנטרנות ותוקפנות כלפי בן-גוריון. היושב-ראש נאלץ להתערב ולהשקיט את הרוחות. שאלותיו שיקפו את קו טיעוני התעמולה הערבית האנטי-ציונית, שהערבים התמידו בהם גם עשרות שנים לאחר מכן. שורש הרע של הבעיה הארץ-ישראלית היה, לדעת עבד אלרחמן, שאיפת ההתפשטות היהודית. השפעתם העצומה של היהודים בבריטניה ובארצות-הברית היא, לדעתו, נשק עזר פוליטי שחשיבותו ראשונה במעלה ומכרעת.

ב-31 באוגוסט 1947, פרסמה אונסקו״פ שני דו״חות.

דו״ח הרוב, אותו הגישו חברי הוועדה נציגי קנדה, צ׳כוסלובקיה, גואטמלה, הולנד, פרו, שבדיה ואורוגואי, המליץ על חלוקת ארץ-ישראל המערבית לשתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, עם איחוד כלכלי ביניהן ומשטר בין-לאומי נפרד לירושלים וסביבותיה.

דו״ח המיעוט, שהוגש על-ידי נציגי הודו, איראן ויוגוסלביה, היה קרוב יותר לעמדת הערבים, והמליץ על הקמת פדרציה ערבית-יהודית. בפדרציה תהיינה שתי מדינות אוטונומיות. במשך שלוש שנים יותר ליהודים להגר למדינתם בהתאם ליכולת הקליטה שלה, כפי שייקבע על-ידי ועדה בין-לאומית.

הסוכנות היהודית קיבלה את תוכנית החלוקה, שעליה המליץ הרוב בוועדה.

הערבים דחו את שתי התוכניות כאחת.

הנציג ההודי, עבד אלרחמן, הסביר, שהצעת המיעוט הייתה מבוססת על ההשקפה, שאין לבסס את חלוקת ארץ-ישראל על יסודות דתיים. השקפה זו התחזקה אז בקרב מנהיגי הודו בעקבות חלוקת תת-היבשת ההודית להודו ולפאכיסתאן, שהייתה רוויה בשפיכות דמים. למרבה האירוניה העדיף עבד אלרחמן, עצמו, לעבור לפאכיסתאן שקמה על בסיס של הגדרה דתית.

ב-16 בספטמבר 1947, נפתח בלייק-סאקסס, ניו-יורק, המושב הרגיל של העצרת הכללית של האו״ם, והחל הדיון בדו״חות אונסקו״פ. בין מאי לספטמבר נוספו לגוש המוסלמי באו״ם שתי מדינות חדשות - תימן ופאכיסתאן. העצרת הכללית העבירה את שאלת ארץ-ישראל לדיון בוועדה מיוחדת, ועדת אד-הוק, שכל המדינות החברות באו״ם היו מיוצגות בה, ושפתחה את ישיבותיה ב-25 בספטמבר. בדיונים אלה קיבלו הערבים תגבורת חזקה מצד נציג פאכיסתאן, מוחמד זאפרואללה ח׳אן, שהיה פולמוסן מבריק. הוא הפך לטוען הראשי לעניין הערבי, גם בעצרת הכללית לאחר מכן, ומשענת למשלחות הערביות בניהול מערכתן. נאומו בוועדת האד-הוק ב-7 באוקטובר, יוחד לביסוס משפטי של דרישות הערבים. הוא ביטל את הצהרת בלפור כ״מסמך בלתי-חוקי״, האשים את ממשלת המנדט, שלא קיימה במלואו את הספר הלבן של 1939, ושהפלתה את הערבים לרעה, טען שבעיית העקורים היהודים היא בעיה שעל כל אומות העולם לדאוג לפתרונה, וכי אין להטיל עול זה על הערבים. הוא שלל את חלוקת הודו כתקדים לחלוקת ארץ-ישראל, שכן חלוקת הודו נעשתה בהסכמת שני הצדדים. לדעתו, יש לחתור להסכם בין היהודים לבין הערבים, ואם לא יושג הסכם - צריך להעניק עצמאות לארץ-ישראל, שבמסגרתה תובטח ליהודים היושבים כבר בארץ אוטונומיה דתית, לשונית ותרבותית.

המאבק המדיני של הציונות - בין סין להודו

חשיבות מיוחדת נודעה לעמדת שתי המדינות האסיאניות הגדולות, סין והודו, למרות שהמאבק המדיני באו״ם עתיד היה להיות מוכרע על-ידי הרוב, שהורכב באותם ימים ממדינות לא-אסיאניות. הסוכנות היהודית ייחסה ערך מוסרי, ולא רק מדיני, לתמיכתן של הודו וסין בשאיפות הלאומיות של העם יהודי לעצמאות מדינית. לסין הייתה חשיבות נוספת בשל היותה חברה קבועה במועצת הביטחון.

משלחת הסוכנות היהודית העריכה, שתמיכת סין בשאיפות הציוניות לא תימשך. משה שרתוק צפה, שהתחרות בין סין להודו, שסימניה כבר ניכרו, תביא לידי כך, ששתיהן תחזרנה אחרי הערבים.

מצד שני, רווחה בקרב נציגי הסוכנות היהודית גם ההנחה, שמשלחת סין קיבלה את השראתה מן האמריקנים.

מצד אחד, הביעו הנציגים הסינים בנאומיהם באו״ם הבנה ל״שאיפות הלאומיות של ערביי ארץ-ישראל״,

אך מצד שני, כלל ראש המשלחת הסינית לאו״ם, השגריר ד״ר קואו טאי-טשי, את המשפט הבא בנאום שנשא במליאה:

״ ... הטרגדיה של העם היהודי היא טרגדיה היסטורית גדולה ... העם היהודי שתרם רבות לא רק בתחום הדת, כי אם גם במדע, באמנות ובספרות ראוי לבית לאומי משלו ... הוא ראוי למקום שיוכל לראותו כשלו ושיוכל לחיות בו חיים של אושר, חופשי מאפליה חברתית ומדינית ומוגן מפני פחד נצחי של רדיפות״.

ב-29 ביולי, קיים אליהו אפשטיין שיחה עם שגריר סין בוושינגטון, ד״ר וולינגטון קו, שאיתו קשר קשרים עוד בוועידת היסוד של האו״ם בסן-פרנציסקו. אפשטיין הבחין בדברי בן-שיחו, שסין שואפת למלא תפקיד פעיל בענייני אסיה, כולל המזרח התיכון, וחוששת שאם לא תמהר עלולה הודו להיעשות למנהיגת עמי אסיה. אין ספק, שוועידת עמי אסיה, שנערכה בדלהי חודשים אחדים לפני כן, חיזקה את חששות נשיא סין, צ׳אנג קאי-שק, שנהרו עלול להוות אתגר ליוקרתה של סין. יפן הובסה במלחמה והייתה עדיין תחת כיבוש אמריקאי. סין והודו היו, עתה, שתי המדינות הגדולות והחשובות ביותר באסיה. קו היה שבע רצון, כששמע דברי הערכה להצהרה של ראש משלחת סין לאו״ם המצוטטת לעיל, אך אפשטיין לא הצליח ללמוד, בשיחתו עם הדיפלומט הסיני הזהיר, מה תהיה עמדת ממשלת סין בשאלת ארץ-ישראל, בעצרת הכללית הקרובה. הוא הבין, שממשלת סין לא התחייבה לפני הערבים לתמוך בדרישותיהם, אך גם לא גילה, שתהיה נכונות לתמוך בצד היהודי. ואכן, בנאום שנשא נציג סין במועצת הביטחון, ד״ר טסיאנג טינג-פו (Tsiang Ting-Fu), ב-11 באוקטובר, בוועדת אד-הוק, הוא אמר, שאינו יכול לתמוך בהצעת הרוב של אונסקו״פ או בהצעת המיעוט, וכי הוא מציע לקיים משא ומתן נוסף בין היהודים לבין הערבים, במטרה להגיע להסדר מוסכם ביניהם.

הערפול בעמדת סין

במקביל, פעלה אז בשאנחאי יהודית האסר (Hasser), חברת הוועד הפועל של המפלגה הרביזיוניסטית, כדי להשפיע על הצבעת סין באו״ם. האסר הצליחה להשיג מכתב תמיכה בציונות מנשיא המועצה המחוקקת של סין, סאן פו (F0-Sun), שהיה בנו של מייסד הרפובליקה של סין, ד״ר סון יאט-סן. במכתבו מה-4 ביולי 1947, כתב לה, שהוא מקבל לחלוטין את השקפות אביו, שתמך בציונות. ב-30 באוגוסט שלחה האסר העתק ממכתב זה למשלחת סין לאו״ם.

למרות הכל, המשיכה עמדת סין להיות מעורפלת. אליהו אפשטיין מספר:

״ ... נודע לנו שבמשלחת סין היו הדעות חלוקות, והאמריקנים לא השתדלו להכריע לטובתנו. להתנהגות זו של האמריקנים בנושא של ארץ-ישראל נודעה משמעות בעיני הסינים, מאחר שבכל שאר הנושאים, שנדונו בעצרת הכללית דאגו האמריקנים להכשיר את הקרקע במשלחת הסינית, כדי שמדיניותם תתקבל וכדי שסין תתמוך בה. היה בכך כדי לחזק את ידי התומכים בעמדת הערבים במשלחת סין, ואת אלה הגורסים, שמוטב להימנע מנקיטת עמדה. במאמצינו לרכוש את תמיכת המשלחת הסינית בתוכנית החלוקה נעזרנו בעזרתה של מרת פאני הולצמאן, ציונית פעילה ומשפטנית לפי מקצועה. היא שימשה, באותו הזמן, יועצת משפטית לשגרירות סין בארצות-הברית ונשאה תואר כבוד של שגריר, שהוענק לה על-ידי ממשלת סין, על התרומות שתרמה לסין בזמנים הקשים של מלחמת העולם השנייה ולאחריה. היו לה קשרים אמיצים בקרב חוגים בעלי השפעה בממשלת סין ומשלחתה בעצרת הכללית. בשיחות שהיו לה עם חברים אחדים במשלחת ... הסבירו אלה, שמאחר שהאמריקנים לא פנו אליהם ולא ביקשו, שיתמכו בהמלצות הרוב של הוועדה המיוחדת [אונסקו״פ], הסיקה המשלחת ... שלא חשוב להם איך ינהגו הסינים ובאיזו עמדה יתמכו. הם טענו שסין, כמדינה גדולה ביבשת אסיה, המעוניינת בתמיכת הגוש הערבי-המוסלמי בארגון האומות המאוחדות, ואשר תושבים רבים שלה הם מוסלמים, תפיק תועלת גדולה יותר אם תתמוך בעמדת הערבים, או לפחות תנקוט בעמדה נייטרלית בסכסוך הארץ-ישראלי. הסינים, שהיו רגישים לדעת הציבור האמריקני, ראו בנקיטת עמדה נייטרלית מוצא למניעת ביקורת מצד אוהדי המאבק הציוני הרבים בארצות-הברית. לדברי מרת הולצמאן, ממשלת סין, שעמדה באותה שעה בפני בעיות חמורות בארצה והייתה זקוקה לדעת קהל אוהדת בארצות-הברית, חששה מפני ביקורת על מעשיה בארצות-הברית, ושיקוליה מבחינה זו עשויים היו לסייע בידינו יותר מאשר דאגתם לעתידנו בארץ-ישראל. על אף כישלונה, לא הניחה מרת הולצמאן לסינים והאמינה, שבסופו של דבר יתמכו הסינים בתוכנית החלוקה״.

השתדלותו של הסנאטור טאפט אצל הסינים

עמדת סין לא חדלה להטריד את משלחת הסוכנות היהודית. האמריקנים, כאמור, לא טרחו להשפיע על עמיתיהם הסינים, כדי שיתמכו בתוכנית החלוקה, ואילו הערבים לא חדלו ללחוץ על הסינים. השגריר וולינגטון קו, שהעריך את החשיבות הנודעת לדעת קהל אוהדת בעיתונות ובקונגרס האמריקני, בשעה שממשלת סין תהיה זקוקה לעזרת ארצות-הברית לשיקום כלכלתה ועוצמתה הצבאית, היה האיש שמנע קבלת החלטה פרו-ערבית על-ידי חברי המשלחת. הסנטור האמריקני הרפובליקני, רוברט טאפט, תרם תרומה מכרעת לשינוי שחל בעמדת משלחת סין לטובת תוכנית החלוקה. השגריר קו נפגש עם טאפט וביקש ממנו לתמוך בבקשת ממשלת סין לקבל הלוואה של שישים מיליון דולר מארצות-הברית. מילוי בקשתה של ממשלת סין, שנדונה באותו זמן בוועדות הקונגרס האמריקני, היה תלוי באישור הסנאט. קו אמר לטאפט, שאם יוכל להסביר לעמיתיו ולשולחיו, שהיענות לבקשתו בעניין ארץ-ישראל תגדיל את סיכויי סין לקבל את ההלוואה, יקל עליו הדבר להמליץ על תמיכת ממשלתו בתוכנית החלוקה. טאפט אמר לקו, שלסין חשוב שבמזרח התיכון תקום מדינה יהודית עצמאית ודמוקרטית. טאפט תמך בסנאט בהענקת המלווה לסין, וב-22 בנובמבר הודיע וולינגטון קו, בנאומו באו״ם, שמשלחתו תצביע בעד תוכנית החלוקה. אלא, שלמחרת נאום זה קיבלה משלחת סין הוראה מפורשת מממשלתה להצביע נגד תוכנית החלוקה. התברר, שלאחר נאומו של קו הודיע שר המלחמה בממשלת סין, מוסלמי, שתמיכה בתוכנית החלוקה תכביד על יחסי סין עם שתי שכנותיה המוסלמיות, פאכיסתאן ואפגאניסתאן. שר המלחמה טען, שהמוסלמים בכל העולם יתייחסו לתמיכת סין בצד היהודי בסכסוך הארץ-ישראלי כאל מעשה עוין, העלול לפגוע במעמדה של סין ובאינטרסים שלה ביבשת אסיה. הוראה זו גרמה מבוכה למשלחת סין באו״ם. לאחר חילופי מברקים בין המשלחת הסינית לממשלתה החליטה הממשלה, שעל המשלחת הסינית יהיה להימנע בהצבעה. מאמץ נוסף נעשה על-ידי שלושת נציגי הסוכנות היהודית - חיים גרינברג, חבר ההנהלה הציונית, אוברי אבן (אבא אבן) ודוד הורביץ. הם נפגשו עם ראש המשלחת הסינית לאו״ם, ד״ר טסיאנג, שנחשב על-ידם לעוין, אך ללא הועיל.

נהרו מתייצב חד-משמעית לצד הערבים

עמדת משלחת הודו הייתה פרו-ערבית מובהקת והיא הזדהתה עם עמדת הערבים. זאת, למרות הודעותיו של ראש המשלחת, אסף עלי, שהיה גם שגריר הודו לוושינגטון, שעמדתה של הודו בסכסוך הארץ-ישראלי היא ״נייטרלית״. אליהו אפשטיין נפגש בלייק-סאכסס עם ד״ר קאוואלאס מאדהאווה פאניקאר, שנשלח על-ידי ראש הממשלה, ג׳אוואהארלאל נהרו, להצטרף למשלחת הודו לאו״ם. פאניקאר ידע על הציונות ולא הסתיר את אהדתו, אם כי בהסתייגויות מסוימות. הוא פגש לראשונה את חיים וייצמן עוד ב-1926, ושוב, בניו-יורק ב-9431, התרשם ממנו עמוקות וחש כלפיו הערצה. הוא קיים יחסי ידידות גם עם משה שרתוק ועם אליהו אפשטיין. הוא גם יעץ למשלחת היישוב היהודי בוועידת עמי אסיה בדלהי. בתקופת הדיונים באו״ם ב-1947, פגש את וייצמן פעמים אחדות, כדי להסביר לו את נקודת ההשקפה ההודית.

 בפגישתו עם אפשטיין הבהיר פאניקאר, שאין סיכויים שהודו תתמוך בתוכנית החלוקה. אחת הסיבות לכך הייתה, שנציג הודו באונסקו״פ, עבד אלרחמן, נמנה על אלה, שהציעו את תוכנית המיעוט הפדרלית. בעניין זה פעל עבד אלרחמן לפי הוראות ממשלת הודו, ששללה כינון מדינה יהודית בארץ-ישראל. זו הייתה המדיניות הקבועה של מפלגת הקונגרס, שתמכה באורח חד-משמעי בדרישות הערבים. הדבר נבע גם מיחסו האישי, השלילי של נהרו לציונות ולמטרותיה. עם השגת עצמאותה של הודו וקבלתה כחברה באו״ם, היה לנהרו עניין לרכוש את אהדת הערבים ולזכות בשיתוף פעולה מצדם במאבקי הודו נגד פאכיסתאן המוסלמית. בוודאי שלא רצה לתת בידיה קלף נגד הודו על-ידי גילוי תמיכה בצד היהודי, ובכך לסבך את יחסי הודו עם מדינות ערב. לפאניקאר היו קשרים אישיים טובים עם אחדים מראשי המשלחות הערביות, והוא הכיר את הלכי הרוח שלהם ואת תוכניותיהם. אפשטיין למד ממנו הרבה על הנעשה בקרב משלחות אלה בתקופת הדיונים באו״ם ב-1947 והתייעץ איתו בהזדמנויות שונות.

פאניקאר סיפר עוד, שיחסה לציונות של ראש המשלחת ההודית, ויג׳איה לאקשמי פאנדיט, שונה מזה של אחיה, ג׳אוואהרלאל נהרו. במלחמת העולם השנייה פגשה כמה מן הפליטים היהודים מגרמניה, שהגיעו להודו. סיפוריהם השפיעו עליה וגרמו לה להתייחס בכובד ראש לבעיות העם היהודי לאחר השואה. עם זאת, הבהיר פאניקאר, היא הייתה תלויה תלות מוחלטת בהוראות, שקיבלה מאחיה, ולא יכלה לשנותן. באורח אישי גילו פאנדיט וכמה מעמיתיה הבנה וידידות, אך בנאומה בוועדת אד-הוק ב-11 באוקטובר הציגה את ההצעות הרשמיות של ממשלת הודו לפתרון בעיית ארץ-ישראל:

א. יש להפריד בין בעיית ארץ-ישראל לבין בעיית הפליטים והעקורים היהודים;

ב. יש לסיים את המנדט הבריטי ללא דיחוי ולהכיר בעצמאותה של ארץ-ישראל;

ג. במסגרת המדינה הארץ-ישראלית יש להבטיח למיעוט היהודי אוטונומיה רחבה באזורים שבהם היהודים יושבים כיום.

גם שרתוק נפגש עם פאנדיט לשיחה ארוכה. הוא התרשם מאישיותה, אך שיחתם לא עודדה אותו לקוות, שממשלת הודו תתמוך בתוכנית החלוקה. עמנואל סלר עשה ניסיון נוסף להשפיע על עמדת הודו. הוא כתב לה מכתב, שבו התפלמס עם עמדת ממשלתה וטען שהודו שוגה, אך לשווא. חיים וייצמן שוחח עם פאנדיט ב-24 בנובמבר, אך גם הוא שמע שהמשלחת ההודית תצביע נגד תוכנית החלוקה

ו״לבה שבור בגלל כך. היא מסבירה אנומליה זו על-ידי העובדה, שהקבינט של נהרו מורכב מרוב של ריאקציונרים, כך שהמשלחת כאן חסרת אונים״.

מברקו הדרמטי של וייצמן לנהרו

פאניקאר, וכן גם המנהיג הציוני-אמריקני הוותיק, שופט בית-המשפט העליון פרופ' פליכס פרנקפורטר (1965-1882), הציעו לוייצמן ולאפשטיין להיפגש גם עם האחים סיר בנגל ראמה ראו ושיווה ראו. וייצמן פגש את סיר בנגל ראמה ראו, ופאניקאר הפגיש את אליהו אפשטיין עם שיווה ראו, שהיה חבר במשלחת ההודית. הוא הציגו כידיד הציונות המכיר היטב את עניין ארץ-ישראל. אשתו הייתה פליטה יהודייה מגרמניה וציונית. חברי המשלחת הציונית שמרו על קשרים עם פאניקאר ועם שיווה ראו, והתייעצו איתם בהזדמנויות שונות, אך פאניקאר הבהיר לאפשטיין, שלמרות האהדה האישית של רוב חברי המשלחת ההודית לא יוכלו לנהוג בניגוד להוראות שקיבלו –

״נהרו אינו רגיל שיפרו את הוראותיו״.

וייצמן עצמו עשה ניסיון דרמטי אחרון וב-27 בנובמבר, יומיים לפני ההצבעה בעצרת האו״ם, הבריק לנהרו:

״אני פונה אליך בחרדת קודש בשעה הגורלית ביותו באלפיים שנים של היסטוריה יהודית. אינני יכול להאמין, שהודו מבקשת לחלוק באחריות לאכזבה טרגית, שלא תימָחה לעולם מזיכרוננו הלאומי. הבסת ההצעה משמעה הזמנה לערביי ארץ-ישראל, בהנהגת המופתי, לתקוף את היהודים בארץ-ישראל, כיוון שהיא כרוכה באובדן כל שליטה של האומות המאוחדות במצב ובנטישתה של ארץ-ישראל לסכסוך גלוי. קבלת ההחלטה המוצעת משמעה

עצמאות הן לרוב הערבים והן לרוב היהודים,

סיום המנדט

ותנאים טובים להבנה מיידית, יהודית-ערבית.

מייד לאחר שהעצרת תמליץ בחיוב, אני עצמי, וכן ידידיי, ניצור מגעים עם מנהיגים ערבים ונדון בפיתוח הרמוני ועצמאי של אסיה המערבית. אבל הדבר לא יוכל להיעשות, אלא לאחר החלטה בין-לאומית על כינונן של מדינה יהודית ומדינה ערבית. מבקשך בחרדת קודש לא למוטט סיכויים כה גדולים בתוך אנרכיה, שתצמח ממחדל של האומות המאוחדות. מבקש שתיתן את דעתך על תמיכתן של ארצות-הברית, ברית-המועצות וכל אירופה המתקדמת בתוכנית למתן עצמאות שווה ליהודים ולערבים בארץ-ישראל. נבצר ממני להבין איך הודו יכולה לרצות לחתור תחת הסכם שכזה. ולוואי ותחושת אחריות היסטורית לשלומה של אסיה תנחה את פעולת ארצך״.

למשלחת הסוכנות היהודית נודע, שלפאנדיט הייתה שיחת טלפון קשה עם אחיה. היא, יחד עם פאניקאר ושיווה ראו, ביקשו מנהרו רשות שמשלחתם תימָנע לפחות בהצבעה על תוכנית החלוקה, אך נהרו גזר להצביע נגד.

שבוע לאחר ההצבעה באו״ם, נאם נהרו בפרלמנט בדלהי, ומתוך שכנוע עמוק חזר והסביר מדוע הצעתה של הודו, כלומר הצעת המיעוט של אונסקו״פ להקמת מדינה פדרלית בארץ-ישראל, שתורכב מחלקים אוטונומיים, אך בעלת רוב ערבי שינהל את המדינה הפדרלית, היא לא רק פתרון הוגן וצודק, אלא הפתרון היחיד לבעיה, למרות שרוב חברות האו״ם לא קיבלו אותו.

רומולו נעלם והממשלה הפיליפינית תומכת בתוכנית החלוקה

עמדתה של ממשלת הפיליפינים לא הייתה ברורה. קארלוס פ׳ רומולו, שר החוץ וראש משלחת הפיליפינים לאו״ם, תמך בדרישות הערבים בוועידת סן-פרנציסקו. הוא אמר דברים שונים לאנשים שונים, והיה ברור  שלא ניתן לסמוך על דבריו. לנציגי משלחת הסוכנות היהודית אמר, שאך טבעי הדבר שהפיליפינים, בעלת בריתה של ארצות-הברית, תלך בעקבותיה ותצביע בעד תוכנית החלוקה, אך בנאומו בעצרת האו״ם ב-26 בנובמבר, הודיע שמשלחתו תצביע נגדה. עוד באותו יום ביקשו חברי משלחת הסוכנות את התערבותם של כמה אישים. ביניהם היו ציר הקונגרס האמריקני, סול בלום (1870- 1949), שפעל בקרב חברי משלחת הפיליפינים, וברנד ברוך, כלכלן בכיר ויועצם של כמה נשיאים בארצות-הברית, ששוחח עם רומולו. הנרי מורגנטאו (1967-1891; היה שר האוצר של ארצות-הברית בשנים 1945-1934, ויו״ר המגבית היהודית המאוחדת ומפעל איגרות מלווה הפיתוח של ישראל בשנות החמישים הראשונות), ושופטי בית-המשפט העליון בארצות-הברית, פליכס פרנקפורטר ופראנק מורפי, פנו לשגריר הפיליפינים בוושינגטון, כדי שיעביר לנשיא הפיליפינים, מנואל א׳ רוחאס, את בקשתם, שמשלחת ארצו לעצרת האו״ם תתמוך בתוכנית החלוקה. השגריר הפיליפיני הבריק לנשיאו והזהירו, שאם משלחת הפיליפינים באו״ם לא תתמוך בתוכנית החלוקה תימָתח עליה ביקורת קשה בארצות-הברית. השגריר הדגיש, כי בארצות-הברית לא יבינו כיצד מדינה, שנפגעה במלחמה על-ידי היפנים, אינה תומכת בשרידי השואה באירופה, וזאת, בזמן שהיא זקוקה לעזרה מקיפה של ארצות-הברית לשיקום כלכלתה ולפיתוחה.

ב-27 בנובמבר, הבריק חיים וייצמן לנשיא הפיליפינים, רוחאס, פנייה של הרגע האחרון. הייתה זו איגרת דרמטית מאוד בניסוחה, דומה לאיגרת שוייצמן הבריק אותו יום גם לנהרו. רומולו נעלם מניו-יורק, והנציג שהחליפו נאם בעד תוכנית החלוקה.

סיאם היוותה גם היא בעיה למשלחת הסוכנות היהודית. בהצבעה, שנערכה בוועדת אד-הוק, הצטרפה סיאם לגוש הערבי והצביעה נגד תוכנית החלוקה. לאחר מכן, במשך כל ימי הדיונים בעצרת הכללית, לא הצליחה המשלחת הציונית לברר כיצד תנהג סיאם. חברים שונים במשלחתה הביעו דעות שונות. ניסיונות להשפיע על אנשי המשלחת האמריקנית, שיפעילו את השפעתם על משלחת סיאם לא נשאו פרי. והנה, פרצה הפיכה בסיאם באותם ימים. הממשלה הודחה והממשלה החדשה ביטלה את כתב האמנה של המשלחת בעצרת הכללית של האו״ם, וטרם מינתה משלחת חדשה במקומה. בבוקר ה-29 בנובמבר עזב ראש משלחת סיאם את ניו-יורק, וסיאם כלל לא השתתפה בהצבעה, שנערכה באותו יום.

לקראת ההצבעה המכרעת באו״ם

רוב מאמצי משלחת הסוכנות היהודית, בימים האחרונים שקדמו להצבעה, הוקדשו לשינוי עמדתן של כמה מדינות. באסיה היו אלה בייחוד סין והפיליפינים. מדינות אלה, ומדינות נוספות ביבשות אחרות, נחשבו כנתונות למידה מסוימת של השפעה אמריקנית בסוגיות בין-לאומיות. הספקות בדבר נכונות משלחת ארצות-הברית באו״ם להפעיל את השפעתה, הביאו את חיים וייצמן לשלוח איגרת לנשיא טרומן עצמו, ולבקש ממנו, שארצות-הברית תפעיל את השפעתה להבטחת הרוב הדרוש באו״ם למען תוכנית החלוקה. הוא רשם במכתבו את שמות הארצות

״הקרובות למדיניותה הכללית של ארצות-הברית, העלולות לסייע לערבים בהכשלת תוכנית החלוקה, על-ידי הצבעה נגדה או הימנעות״.

הרשימה כללה בתוכה, בין היתר, את סין, הודו, סיאם והפיליפינים.

ההצבעה המכרעת בעצרת האו״ם נערכה ב-29 בנובמבר, אך הדיונים החלו עוד יום קודם לכן. הנואם הראשון היה ראש משלחת פאכיסתאן, זאפרואללה ח׳אן, שעשה ניסיון נוסף לסכל את תוכנית החלוקה. היה זה נאומו האחרון לפני נסיעתו להאג, לתפוס את מקומו כשופט בבית-הדין הבין-לאומי. בהצבעה שנערכה למחרת כבר לא השתתף. שבועות אחדים לאחר מכן, ב-4 בינואר 1948, כתב לו חיים וייצמן מכתב אדיב וידידותי, והזמינו לבקר בארץ-ישראל, כדי

״להראות לך משהו מעבודתנו ולדון איתך אישית בבעיותינו״.

וייצמן כתב לו עוד, שבעיות רבות תהיינה משותפות לשתי הארצות, ושהוא מקווה שאפשר יהיה לדון בהן

״יחדיו ובשיתוף פעולה לטובת שני עמינו״.

לא נמצאה תשובתו של זאפרואללה ח׳אן למכתב זה, אך הוא ווייצמן נפגשו בניו-יורק ב-12 באפריל 1948.

בתמיכת ארצות-הברית וברית-המועצות קיבלה עצרת האו״ם את תוכנית החלוקה, בהצבעה של 33 בעד, 13 נגד ו-10 נמנעים. מקרב מדינות אסיה תמכה רק הפיליפינים בחלוקה. הודו, פאכיסתאן ואפגאניסתאן התנגדו. סין נמנעה ואילו סיאם נעדרה מן ההצבעה. ישראל לא התקבלה באסיה בקבלת פנים ידידותית. הדבר מצא את ביטויו גם בשנים שלאחר מכן, כשישראל העצמאית ניסתה להתקבל לחברת עמי אסיה.