תוחלת נכזבה
מזהה  95
שם הספר  9999999999 בשליחות נידונים למוות
מספר פרק  45
שם הפרק  תוחלת נכזבה

 


תוחלת נכזבה

 

למחרת ביקר אצלי כתב אמריקני בשם לוי. חיכינו לשרתוק, אבל הוא עדיין לא בא. שלחתי לבודאפשט כמה מברקים. בתשובה לכך נתקבלו בשורות-איוב. החלטתי להודיע טלגראפית על חתימת ההסכם הזמני. הברקתי, ששליחים מיוחדים נמצאים בדרך. לא נתקבלה כל תשובה. נבצר ממני להבין את טעם הדבר. אז עדיין לא ידעתי, שאותה שעה נאסרו אישתי וכמה ממנהיגי הוועדה על-ידי המשטרה ההונגארית. לאחר ימים מספר שוחררה אישתי על-ידי הגרמנים, אשר חששו שמא יגלו ההונגארים את ״הסוד הממלכתי״ של שליחותי.

התורכים האריכו מיום ליום את רישיון הישיבה שלי. חיכינו לבואו של שרתוק. אך הוא לא בא. לחצתי על השליחים, והם ניחמוני בנחמות-שווא.

בינתיים חזר בארלאס מאנקארה. הוא שוחח עם שטיינהארדט. הידיעות עשו על שטיינהארדט רושם חזק. הוא יעץ לבארלאס, שלא ישלחני לירושלים בטרם יקבל הבטחה נאמנה מן האנגלים, שאוכל לחזור. בארלאס הבריק לירושלים. כפי שנודע לי לאחר זמן רב, השיב משה שרתוק, שהוא עושה את המאמצים הגדולים ביותר, כדי לבוא לאיסטנבול, אלא שעדיין לא קיבל את הניירות הדרושים. הוא ביקש מבארלאס שישתדל להאריך את רישיון הישיבה שלי בתורכיה עד לבואו; אבל אם לא ייתכן הדבר, עלי לנסוע בנסיבות הנוכחיות לא לירושלים אלא בחזרה להונגאריה.

שטיינהארדט הבטיח לשלוח מייד דין-וחשבון אל ממשלתו בואשינגטון, ואומנם עשה זאת, כפי שנודע לי לאחר זמן רב. אחרי קבלת הדין-וחשבון דן רוזבלט על הבעיה הזאת עם סטטיניוס והטיל עליו לשגר מיופה-כוח מיוחד לאיסטנבול. היה זה איירא א. הירשמאן. הירשמאן הגיע לאיסטנבול ימים מספר לאחר צאתי משם. כל זה הביא לידי תוצאות חמורות.

איירא הירשמן ביקר בקושטא שבועות אחדים קודם לכן. הוא בא בשליחות נשיא ארצות-הברית, שנענה ללחץ היהודים עליו למען הצלת היהודים באירופה. הודות להתערבותו אצל השגריר הרומני באנקרה הודיע אח״כ בשם ראש הממשלה אנטונאסקו, שהיהודים שגלו לטראנסדניסטריה יוחזרו לבתיהם.

בימים ההם היה באנדי גרוס שרוי בפעילות חסרת-מנוחה. שוב לא יכולתי להשגיח עליו. לא ידעתי עם מי הוא מקיים פגישות. הוא נהג סודיות רבה, אבל יום אחד בא והודיע לי החלטית:

״יואל, עכשיו סוף-סוף מצאתי פתרון. שנינו נלך לחלב ומשם לירושלים. נקשור קשרים ישירים עם בעלות-הברית. אין כל טעם לדבר עם השליחים. אתה תלך איתי״.

תקפני פחד. אייכמאן אסר עלי לעשות דבר בלעדי באנדי גרוס; לא רציתי ללכת לחלב או לירושלים. השעה דחקה. אייכמאן לא חיכה. מדי יום ביומו יצאו משלוחים גדולים אל מחנה ההשמדה שבאושוויץ. עלי לחזור. אבל באנדי גרוס לא היה מאנשי שלומנו. הוא לא הרגיש את עצמו אחראי לגורלם של מאות האלפים אשר שלחוני. ניסיתי להשפיע עליו והעליתי חרס. הוא כבר קיבל מידי האנגלים אשרת-כניסה לארץ-ישראל.

״יואל, יש לי קשרים חשובים עם בעלות-הברית. הנספחים הצבאיים של אנגליה ואמריקה כאן יעצו לי ללכת לסוריה ויהי מה. זהו המקום היחידי, שבו יוכרע גורל שליחותנו. אין כל טעם שתחזור לבודאפשט. אם לא נשיג כאן כלום, ישלח אותך אייכמאן ישר לאושוויץ. אם תקריב את עצמך, לא תצמח מזה תועלת לשום אדם״.

פניתי אל השליחים וביקשתים לשדל את באנדי גרוס, שלא ייסע לשם. הם לא נענו לי, או שנענו כאילו כפאם שד.

כעבור יומים הגיעה הידיעה שאכזבתני. משה שרתוק טלגרף, שאין נותנים לו אשרת כניסה לתורכיה. אותה שעה נבצר ממני להבין, על שום מה אין הוא יכול לקבל את אשרת הכניסה. כבר אז היה שרתוק בעינַי שר-החוץ של המדינה היהודית בהתהוותה. היהודים היו בעלי-בריתו של המערב - בעלי-בריתו הנאמנים ביותר. תורכיה הייתה קשורה בקשרי ידידות עם אנגליה. מפני מה מסרבים איפוא עכשיו לתת לבא-כוח הסוכנות אשרת-כניסה לארץ, שכבר ביקר בה במשך המלחמה?

באנדי גרוס יצא את איסטנבול באחד ביוני 1944, כלומר: אחד עשר ימים לאחר בואנו לתורכיה. בו-ביום אחרי הצהריים נתכנסו השליחים לישיבה, כדי לדון במצב שנתהווה עם איסור בואו של שרתוק. הודיעו לי רק את ההחלטה, שעלי לנסוע מייד לקראת שרתוק על מנת לפוגשו בסוריה, ואם לא אצליח להשיגו בחלב, אצטרך לנסוע לירושלים.

מחיתי על החלטה זו. לא היו לי אז שום חשדות לגבי אנגליה ולא חששתי מפני פרובוקאציה, אבל לא רציתי לקבל עלי את הפסד הזמן. החברים הרגיעוני ואמרו,

שנשאו ונתנו עם האנגלים והאמריקנים, ושניתנה הבטחה להעניק עדיפות למסעי במזרח הקרוב;

ששליחותי זכתה ליחס רציני מאוד;

שבכל מקום יועמדו לרשותי מטוסים, גם לצורך שיבתי לשטח הגרמני;

אלא שמן הצורך כי בא-כוחן של בעלות-הברית ייקח חלק בפגישתי עם שרתוק.

על כן עלי לנסוע.

ערב צאתי לדרך שוחחתי עם בארלאס.

״מר בארלאס, החברים כאן אינם יכולים להעריך את המצב בבודאפשט כמוני. כל יום חשוב הוא. אני נעדר משם זה שבועיים. זהו המועד האחרון שנקבע על-ידי אייכמאן. עלי לחזור. חוששני שלמען הסכם סופי עוד יידרשו כמה שבועות של משא-ומתן עם הסוכנות, עם בעלות-הברית, עם הגרמנים ועם ארצות-המעבר הנייטראליות. אין ביכולתי לחכות זמן רב כזה. הדבר, הנחוץ לי עכשיו, כדי להרוויח זמן בבודאפשט, כבר ניתן לי. ההסכם הזמני דיו בשבילי. עובדת היעלמו של באנדי היא אומנם בלתי-נעימה מאוד, אבל נוכל לסדר את העניין איכשהו. הרי גם הגרמנים מעוניינים בדבר״.

בארלאס ענה קשות:

״איני מרשה זאת, מר בראנד. קיימת החלטת ההסתדרות הציונית. עליך לציית לה. היה לנו משא-ומתן עם האנגלים, האנגלים מחכים לכם בחלב. בבעלות-הברית תלוי הדבר, אם נוכל לקבל את דרישות הגרמנים או לא. האנגלים רוצים לשמוע את דבר שליחותו מכלי ראשון. אינך יכול להמיט חרפה עלינו. הבטחנו שתבוא״.

ביקשתי להשמיע עוד נימוקים, אבל הוא דחה את כל טענותי.

״ניתנה לנו הבטחה גמורה, שהמשא-ומתן יסתיים בזמן קצר מאוד, ומייד תוכל לחזור לבודאפשט. ייעשה הכל כדי להחיש את נסיעתך. מנוי וגמור שעליך להיפגש עם מישהו מן הנהלת הסוכנות, ועליך לציית״.

נכנעתי.

אהוד אבריאל עמד ללוותני. חתמתי על כמה גיליונות ריקים לצורך מכתבים אפשריים לבודאפשט בזמן היעדרי. נתתי לחברים את מפתח הצופן. הברקתי לבודאפשט וביקשתי להודיע לאייכמאן, שעלי להמשיך בדרכי, כדי לשאת ולתת עם האינסטאנציות הגבוהות ביותר של בעלות-הברית. כן הודעתי, שבימים הקרובים ביותר יגיע לבודאפשט הנוסח של ההסכם הזמני.

 

העתקת קישור