מן המצר קראתי

בארלאס קיבל בינתיים את תשובת השגריר האמריקני מאנקארה. בתשובתו הודיע השגריר, שהוא מחכה לשנינו בקוצר-רוח ומבקשנו לבוא מייד. שוב אי-אפשר היה להשיג מטוס, לא הייתה לנו ברירה, אלא לנסוע נסיעה ארוכה ומעייפת ברכבת. למחרת בבוקר עברו כל השליחים עמי ועם בארלאס את הבוספורוס, ובאנו אל תחנת הרכבת ״היידר פאשא״ שבעבר האסיאתי.

וכאן קרה דבר משונה. כבר קנינו כרטיסי-נסיעה, והנה בא מר ברוד והיטה כמה מן השליחים הצדה. הם שוחחו בהתרגשות מרובה ופניהם העידו על תדהמתם. אחר כך ניגשו אלי ואמרו לי, שעלי לעזוב מייד את התחנה, כי המשטרה התורכית הוציאה פקודה לאסרני. הטעם: לא היה לי רישיון נסיעה לאנקרה. לברוד נודע על פקודת המאסר שהוצאה, אבל בזכות יחסיו עלה בידו לקבל רשות להחזירני אל המלון. בארלאס החליט לנסוע לבדו לאנקארה.

עקיבא לווינסקי החזיר אותי אל המלון. ברגע שנכנסתי צלצל הטלפון. השוער הודיעני, ששני בלשים של משטרת-הזרים מחכים לי בכניסה. תקפה אותי עצבנות. אמרתי לעקיבא בחיפזון:

״עליך לסלקני מן המלון ביציאה צדדית ולהסתירני. אם יאסרוני, ייוודע הדבר לגרמנים על-ידי שירותם החשאי, ואז יתברר להם, עד כמה נטולי-השפעה אנו כולנו כאן. אסור שיקרה כדבר הזה״.

עקיבא ביקש לעזור לי, אבל לא היה ביכולתו לעשות דבר. הוא ניסה להתקשר עם חבריו בטלפון. באנדי גרוס היה אף הוא במלון. זריז היה יותר ממני - והצליח להיעלם. השליחים הבטיחו לפעול בכל הדרכים לשם שחרורי. בעוד אנו מדברים בטלפון, נכנסו החדרה בלשים ממשטרת-הזרים, שכבר חיכו בחדר-ההמתנה של המלון.

הובאתי אל משטרת-הזרים. לא הוכנסתי לתא כי אם לחדר משרד, שבו היו אנשים יוצאים ונכנסים, אלא שנאסר עלי לצאת את החדר. כשביקשתי ללכת לבית השימוש, ליווני שוטר. הוא חיפש נשק בבגדי ונטל את אולרי הנאה, שלא הוספתי עוד לראותו. לבסוף נתקבלתי על-ידי הפקיד המוסמך והוא הודיע לי:

״עוד היום תוחזר דרך סווילנגראד. האם כל מטענך בידיך?״.

״אדוני הקומיסאר, כאן נפלה טעות. לא ייתכן שתתכוון לגרשני לפתע-פתאום. בבקשה להתקשר עם המשרד הארצישראלי ולקבל פרטים עלי״.

״אנו יודעים הכל עליך. החלטת הגירוש סופית היא. אין מקום שתוכל לערער בו עליה״.

באתי לידי ייאוש. לא הייתי בטוח אפילו שאוכל להגיע לבודאפשט. משאופיע בגבול השלטון הגרמני כיהודי בעל דרכון גרמני יאסרוני אנשי הס.ס. ויחסלוני מייד, כאשר קרה כבר לרבים בסווילנגראד. הרי שליחותי היתה סוד ממלכתי. משמרות הגבול של הס.ס. לא ידעו כלום על כך, ואף לא יאמינו לסיפורי ויהרגוני בלי לחקור ולדרוש בדבר. ואם גם אגיע לבודאפשט, ישמש הדבר ראיה לאייכמאן, שכולנו חסרי-ישע ואין לנו שום השפעה על בעלות-הברית. מעתה שוב לא יהא מתעסק איתנו ויצווה מייד לגרש את 800,000 היהודים ההונגארים, שנשארו עוד בחיים, ולהמיתם בגאזים. התחננתי ואיימתי, אבל לשווא. לבסוף אמר לי הפקיד:

״הרי באת הנה ללא אשרת-כניסה ולא תוכל לצפות מאיתנו שנחזיק אותך כאן זמן רב. בבואך לוינה, לך אל הקונסוליה התורכית ובקש אשרה כדת וכדין. זוהי העצה היחידה, שאני יכול לעוץ לך״.

קל היה לו להשיא עצה כזו. הוא פשוט לא ידע מי אני ומה מוטל על כף המאזניים. או שמא ידע יותר משהותר לו לומר?״.

עכשיו ניתן לי זמן להרהר במצב. לפני כמה שבועות הברקנו מבודאפשט. בארלאס השיב: ״יבוא יואל, חיים מחכה לו״. הכוונה הייתה לחיים בארלאס, ולא לחיים וייצמן, כאשר שיערנו אנו בבודאפשט. החלטנו לנסוע אל השגריר האמריקני באנקארה, ולפתע הוציאה המשטרה התורכית פקודה לאסרני. בדרך מסתורית נודע הדבר למר ברוד והוא מנע את מאסרי בתחנת הרכבת, ואפשר לי לחזור אל המלון. השליחים השאירוני לבדי. מה קרה כאן? איזו יד מסתורית כיוונה את הכל. בוויכוחי עם השליחים השונים נתרשמתי, שאחדים מהם עמדו במגע מתמיד עם הנציגות הבריטית בקושטא. האומנם יד אנגליה בדבר?

הפעם נעזרתי ע״י באנדי, אומנם לא על-ידי מעשה מצדו, אלא על-ידי היעלמו. המשטרה התורכית חיפשה אותו כל היום ולא יכלה למצאו. אחרי הצהריים הודיעה לי המשטרה, שגירושי נדחה ליום המחרת, הואיל ומר באנדי יגורש יחד איתי, ולפי שעה לא נמצא. עלי, איפוא, ללון כאן הלילה. אין זה מאסר אלא מעצר.

פרט זה פקח את עיני. לגבי דידי אפשר היה לטעון, שפגעתי בחוקי הכניסה לארץ, אבל באנדי גרוס מה חטאו? הייתה לו אשרה כדת וכדין, הוא עשה באיסטנבול כמה וכמה פעמים כמנהל חברת התחבורה ההונגארית והיו לו עסקים עם מנהל חברת התחבורה הממלכתית התורכית. מה רוצים ממנו? ממשלת תורכיה אפילו נודע לה דבר שליחותי הסודית - לא היה לה כל עניין להפריע אותה או לסייע לה. וכיצד נודע לה הדבר? האפשרות היחידה הייתה, שמפי מישהו נודע הדבר לאנגלים, והם שהפעילו את המכונה.

אותה שעה לא היו דברים אלה, אלא בגדר השערות בלבד. מדי פעם בפעם ביטלתי את חשדי. פשוט לא יכולתי להאמין שאנגליה, הארץ שנשארה לבדה בשדה הקרב, לאחר שכל ארצות אירופה הניחו את נשקן ונכנעו לעריצות, - אנגליה זו, אשר עוררה את התפעלותנו כלוחמת לבלי-חת למען החירות - אומרת להפקיר אותנו, את העלובים, החלשים והנדכאים.

בערב הצליחו התורכים למצוא את באנדי גרוס, הוא היה מלא חימה.

״כל ידידיך אלה שוטים גמורים ואינם משיגים לאיזה מצב הכניסו אותנו. אם נוחזר עכשיו לגרמניה, יירו בנו הנאצים על הגבול בכלבים שוטים״.

הוא רעד בכל איבריו והשביעני לעשות הכל על-ידי חברי כדי למנוע את גירושנו. כשאני לעצמי, כבר גיליתי אותה שעה סימני השלמה עם הגורל.

״באנדי, אולי יעלה בידנו לקפוץ מן הרכבת? במקרה הגרוע ביותר אגיד לאייכמאן שהשליחים הציונים הסכימו לכול, אלא שלא יכולנו להאריך את רישיון הישיבה באיסטנבול בלי לגלות לתורכים את טיב שליחותנו, וזאת לא רצינו לעשות בטרם נקבל הוראות מירושלים ומקאהיר. המשא-ומתן יימשך, ובעלות-הברית ישגרו מיופי-כוח לשווייץ, כדי לפגוש שם את השליחים הגרמנים״.

וזו הייתה תשובתו של באנדי, שנראתה אז בעיני כדברים בעלמא:

״יואל, תמים אתה כתינוק. אינך מבין את הנעשה מאחורי הפרגוד. כסבור אתה שאייכמאן רוצה לשחרר מיליון יהודים כדי לקבל דולארים או מכוניות-משא? דיברתי הרבה עם האֶר פון קלאגאֶס ויודע אני במה דברים אמורים. הנאצים יודעים שהפסידו את המלחמה. יודעים הם, שהיטלר לא יניח להם לכרות ברית שלום, והימלר מחפש קשרים לפתוח בשיחות עם בעלות-הברית. הזוכר אתה, שסיפרתי לך על שליחותי הסודית? את גיליון ההוראות הוכרחתי לקרוע במטוס. אולם במצב, שאנו נתונים בו בשעה זו, יכולני לגלות לך משהו: הוטל עלי כאן לבוא בקשרים עם אנגלים ואמריקנים ולהביא לידי משא-ומתן על שלום נפרד. כל הפרשה היהודית שלך לא הייתה אלא טפל-לעיקר. היינו יכולים להציל את היהודים, אלא שדבר זה עשוי להיות רק תוצאת-לוואי משליחותי כאן. אומנם לגבינו הרי זה העיקר״.

באנדי לא נתן לי מרגוע ודיבר על לבי בלי-הרף:

״יואל, אל תשלה את עצמך. אם יגרשונו ויחזירונו לשטח גרמני - אבדנו. הנאצים יראו אז, שכל קשרינו אינם שווים מאומה וישליכוני ככלי אין חפץ בו. איני מצפה לכל חסד מהם״.

באנדי חירף וגידף את השליחים הציונים:

״כיצד יכולה הסוכנות שלכם להחזיק אנשים חסרי-ישע כאלה כאן, בצומתה של הדיפלומאטית העולמית?״.

אני עצמי הייתי מלא חימה, ומה גם שראיתי, כי איש לא נתן דעתו עלי. בעוד שאורחים מבקרים את באנדי בזה אחר זה, באה אישתו, באה אהובתו, רקדנית הונגארית שהביא אותה עמו לאיסטנבול באמתלה איזו-שהיא. אחרי כן באו אנשי-מסחר תורכים מידידיו, שעמדו להושיט לו עזרה. אלי לא בא איש. מדוכדך ישבתי בקרן-זווית.

באנדי ניסה להפיח בי רוח חיים:

״יואל, אם תיכנע עכשיו, הרי אתה מאבד עצמך לדעת, ושנינו אבודים. אין אתה יודע, כמה חשובה שליחותי הסודית בשביל הגרמנים. הימלר סבור, שיעלה בידו להכניס טריז בין המערב לבין רוסיה. יודע הוא, שהיטלר לא יבוא לידי הסכם עם בעלות-הברית, אבל ייתכן, שברצונו להקריב את היטלר. פיקח הוא ויודע, שראוי לו להתרחק מן המדיניות האנטי-יהודית של היטלר. על כן עולים שני הדברים האלה בקנה אחד. הנאצים סבורים, שאנו האנשים המתאימים לשם יצירת המגע. אם יגרשונו עכשיו מכאן כזרים בלתי-רצויים, יתגלה כל הבלוף, והנאצים יחסלונו באין פוצה פה. אסור שיקרה כדבר הזה. עליך להרעיש שמים וארץ. אחת אגיד לך: אין אני יודע מה תעשה אתה, אבל אותי לא יביאו התורכים אל הגבול. אם לא אוכל לבצע את משימתי, שוב לא תראני בבודאפשט״.

״אבל מה עלי לעשות, באנדי? איני יכול להתקשר עם איש, ואיש אינו בא אלי״.

התנועה במשרד חדלה מכבר. הפקידים הסתלקו, והבלש התורן הודיע לנו, שמותר לנו ללון במשרד.

באנדי ביקש לשדלו:

״כיצד אתה מתאר לך את הדבר, אדוני הקומיסאר? היכן נישן - שמא על הרצפה?״.

התורכי יעץ לנו להסמיך שולחן לשולחן ולשכב, אבל לא איש כבאנדי יסכים לדבר כזה. בלשון משונה, בליל של תורכית, צרפתית וגרמנית, ובלוויית תנועות נסערות, הסביר באנדי לבלש, שהוא חייב להרשות לו להתקשר עם אישתו. סוף-סוף הסכים התורכי. באנדי צלצל בטלפון. לאחר מחצית השעה גררה האישה אל החדר שמיכות, סדינים, כרים. הצענו את משכבנו, הבלש יצא ונעל את הדלת אחריו.

אך יצא האיש מן החדר, מיהר באנדי שוב אל הטלפון. תוך רבע שעה שוחח כמעט עם תריסר אנשים, ואין לי כל מושג עם מי. כוונתו הייתה למצוא שתדלנים, שיתערבו לטובתנו. כשנרגע באנדי סוף-סוף, נטלתי אני את השפופרת - ניתנה האמת להיאמר, לא ביוזמתי אני, אלא בלחץ שידולו. צלצלתי אל מנחם באדר.

נראה שבאדר נדהם מאוד בשמעו את קולי בטלפון.

״מה קרה? האם שוחררת?״.

״לא״.

״מה קרה, איפוא?״.

״מנחם, הירגע. אני יושב כאן כלוא, לא בתא של בית הסוהר, אלא במשרד. הפקיד התורן כלא אותנו ויצא, ואז צלצלתי אליך״.

נתקררה דעתו. דרשתי ממנו, שיבוא מחר לבקרני, אך נבצר ממנו להתמצא במצב.

״איני מבין אותך, יואל. כיצד נוכל לבקרך, אם אתה אסור. נעשה את כל האפשר כדי לשחרר אותך״.

״מנחם, אין אני אסור. יושב אני במשרד, שבו אנשים יוצאים ונכנסים בלי-הרף. גם באנדי גרוס יושב כאן. אותו כבר ביקרו תריסר אנשים ואלי לא בא איש, אף על פי שיש בזה צורך ממש. פשוט איני מבין את פשר התנהגותכם״.

בסופו של דבר הבטיח לבוא ולהודיע לאחרים.

באנדי גרוס לא הסתפק בהצלחותיו. כל הזמן היה דופק על הדלת ודורש דרישות חדשות. השתוממתי שאין הפקיד התורכי גוער בו. ולא זו בלבד. באנדי פתח בשיחה עם התורכי על מצב משפחתו, ועד מהרה נתברר לו, שהאיש המסכן מבורך בילדים ועני בממון. יותר מזה לא ביקש באנדי לדעת, הוא הציע לו שוחד קטן על מנת שיעבירנו אל מלון ״פירא״. התורכי פסח על שתי הסעיפים.

״אבל הבינה, אדוני הקומיסאר, אנו נצטרך לישון כאן על השולחנות הקשים, ואתה תצטרך לשבת בחוץ ולשמור עלינו. מוטב שתקבל את הצעתנו. שלושתנו נשכור לנו חדר במלון ״פירא״, נסעד לבנו כהלכה ונשכב לישון במיטות טובות. אתה תנעל את הדלת ומחר בבוקר תחזירנו עוד בטרם יבוא איש הנה״.

השיקולים האלה, ואולי הטבין-ותקילין התורכיים שלנו, נראו לו לתורכי. נסענו אל המלון.

היחסים בינינו נעשו אינטימיים יותר ויותר. אכלנו ושתינו יין לרוב. לבסוף הצליח באנדי גרוס להפוך את לב התורכי לטוב עלינו, עד שהרשה לי להתהלך במלון באין מפריע.

עכשיו ראיתי שעת-כושר לי. טילפנתי אל מנחם באדר, זאב שיגד, אהוד אבריאל ומשה אוורבוך, וביקשתים לבוא מייד אל משרד הסוכנות במלון.

תגובת חברי הייתה פשוט בלתי-מובנת. אנשים צעירים אלה, שהיו בלי ספק נועזים מאוד ונכונים לכל קורבן אישי, לא הייתה להם, כנראה, הבנה לגבי נחיצותן של פעולות מיוחדות בלתי-לגאליות. אחד מהם אמר לי בטלפון:

״ראשית, לא היית רשאי להימלט ולסכן את המשלחת כולה. אם ייוודע הדבר למשטרה, היא תשלח את כולנו״.

הרעמתי קולי עליו:

״אם יגרשו אתכם, יהא זה האסון הקטן ביותר. אחרים יבואו במקומכם. אבל אם ישלחו אותי מחר בחזרה לגרמניה, יגורשו מיליון יהודים לא לארץ-ישראל, אלא לאושוויץ״.