פגישות ראשונות באיסטנבול

בחצי-האי הבאלקאני נחתנו בשתי תחנות-ביניים. גרוס גילה זריזות מרובה. הוא הכיר כל פקיד קטן בשדות-התעופה, שכן כבר טס בדרך זו עשרות פעמים. כל אחד זכה לקבל ממנו מתנה קטנה או לפחות לשמוע כמה מילים טובות מפיו. בשעת הטיסה היה קורא בעיון מכתב בן כמה עמודים.

״אלו הן ההוראות הסודיות שניתנו לי - אמר גרוס ברוב חשיבות, - עלי לשננן על-פה ולהשמיד את המסמך״.

הוא סירב לגלות את תוכן המסמך. אותה שעה הייתי שקוע ראשי ורובי בבעיות שמאחרי ומלפני, ודעתי לא הייתה נתונה לדברי ההתפארות של באנדי. אחר כך קרע באנדי לעיני את המכתב לגזרים קטנים, ונראה היה שהוא עושה זאת לשם הפגנה, כדי לעשות רושם עלי.

בשעה מוקדמת לפני הצהריים נחתנו בשדה-התעופה של איסטנבול. בשעת היציאה מן המטוס הניח באנדי לשאר הנוסעים לצאת לפניו והתבונן סביביו.

״הרואה אתה את המכונית שם לפני השער, בראנד? שם עומדים בארלאס ושמעון ברוד״.

חיים בארלאס היה ראש השליחים של הסוכנות היהודית באיסטנבול, ושמעון ברוד היה אחד מהמסייעים בידי המשלחת. גרוס הכיר את שניהם מביקוריו הקודמים. והנה קרה דבר מוזר: השניים כיוונו מבטיהם אלינו. נראה שהכירו את גרוס, ומייד עלו למכונית והסתלקו.[1]

הדבר לא הדאיג אותי. כסבור הייתי שאפגוש את שניהם באולם ההמתנה. ולא היא. איש לא נמצא באולם לקבל את פני. עצבנותי גדלה והלכה. נבצר ממני להבין על שום מה לא בא איש להסיעני העירה. לפני בואי החלפתי עמם מברקים והם ידעו כי אני עומד לבוא.

במשרד המכס נתברר, שלא הופקדה אשרה בשבילי. גרוס דיבר עם הפקיד, וחזר ושאל, אם אין אשרה על שם אויגן באנד ולשווא. אין אשרה ואין רישיון נחיתה. מפי נעתקו מילים. בבודאפשט קיבלנו כמה מברקים מאיסטנבול ובהם נאמר׳ שרישיון הכניסה מוכן בשבילי. מוינה הברקתי את שמי המדומה. בטוח הייתי, שחיים וייצמן יקבל את פני בראש נציגי הסוכנות באיסטנבול, והנה אף שליח אחד לא המתין לי.

הפקיד התורכי הודיעני, שאסור לי ללכת העירה. עלי להישאר בשדה-התעופה; בבוקר עומד המטוס להסיעני בחזרה לוינה. ייאוש תקפני. בהתרגשותי הראשונה תיארתי לי תמונות-זוועה על מה שעתיד להתרחש בבודאפשט. אייכמאן בא בדברים איתנו ובמוחו הנאצי תיאר לו שאנו מייצגים מעצמה עולמית סודית. עכשיו יראה שקשרַי אין בהם אפילו כדי לסדר בשבילי אשרה תורכית. אותה שעה היה ברור לי, מה תהא תגובת הגרמנים. בשובי יאסרו מייד אותי ואת כל הוועדה וישלחונו לאושוויץ, ובכך תיפתח שחיטת יהודי הונגאריה, שהנהגתם תינטל מהם.

אפשר שהתורכים היו באמת מחזירים אותי לשטח השלטון הגרמני, אך כאן התערב בדבר סוכן חרש הונגארי, אותו אדם שהיה זר לנו - באנדי גרוס. נדמה היה לי, שקשריו עם השלטונות התורכיים היו הדוקים יותר מקשרי שליחינו. באנדי גרוס הצליח לקבל מידי הגרמנים את הרישיון לטוס איתי, ומנוי וגמור היה עמו לא לשוב אל הגרמנים. הדבר נתחוור לי אחר כך. רעיון הבריחה עלה על לבו ברגע ששמידט הודיע לו על כניסתם הקרובה של הגרמנים. מטעם זה סידר גרוס כבר אז אשרה לאיסטנבול בשביל אישתו ושילחה עוד לפני כניסת הגרמנים. עכשיו חיכתה לו אישתו כאן. משדה-התעופה התקשר איתה טלפונית ופקד עליה לנסוע מייד אל מאמוּט ביי. הוא היה נשיא חברת התחבורה התורכית הממלכתית-למחצה, ולפיכך קיים מכבר קשרים טובים ביותר עם באנדי גרוס, שהופיע באיסטנבול תמיד כמנהל חברת התחבורה ההונגארית הממלכתית ״איבּוֹס״. למאמוט ביי הייתה השפעה מרובה על חוגי הפקידים הממשלתיים באיסטנבול. באנדי גרוס אמר לי, כי הוא ערב לי במיניסטריון הפנים. לאחר מחצית השעה נתנו לי התורכים את חותמת הכניסה. באנדי גרוס הסיעני אל המלון ״פאלאל פירא״, מקום מושבה של המשלחת היהודית, ואילו הוא עצמו התאכסן אצל אישתו.

שתי דקות לאחר בואי, בעוד אני מתכונן להיכנס אל האמבטיה, נפתחה פתאום דלת החדר. איש צעיר ותמיר פרץ החדרה וחיבקני.

״אתה יואל, אני ואֶניה. מתי עזבת את בודאפשט? מה שלום ידידינו וחברינו? האם נכון הדבר שכתבתם לנו, כי הגיע התור גם ליהודי הונגאריה להיגרש? רציתי לענות לו על שאלותיו, אך אותה שעה נכנס החדרה בנימין גריפל, נציגת של ״אגודת ישראל״. אני נמניתי עם מפלגה סוציאליסטית ולא אהדתי את הנוהים אחרי מפלגה אורתודוכסית זו, אבל גריפל עצמו עשה עלי רושם טוב. בקי היה בכל המתרחש אצלנו ולא הטיל ספק בדיוקן של סקירותינו. הוא היה הוזה במקצת. אנו בבודאפשט שמרנו תמיד על עשתונותינו בתוך הבהלה הכללית. מעולם לא נקטנו דיבורים גבוהים ודנו תמיד בצורה עניינית על תפקידי היום, גם בשעה שפתרונם דרש מידה מרובה של גבורה. ואילו גריפל זה היה מתהלך כשרוי בעולמות עליונים. הוצאתי ממטעני עוגה, שאישתי נתנה לי צידה לדרך, וכיבדתי בה את גריפל ואת ואניה. אמר גריפל:

״אומנם אין אני נוהג לאכול מפתם של אנשים זרים, שמא איננה כשרה. אבל מידך אקבל הכל, כי קודש היא״.

מחמאתו הביאתני במבוכה מסוימת. הסיבותי פני ממנו.

שניהם הודיעוני, שכל הוועדה נתכנסה ומחכה להופעתי בהתרגשות יתירה.

התרחצתי חיש-מהר והלכתי עם השניים אל משרדו של חיים בארלאס, שנמצא באותה קומה.

כתריסר אנשים היו מכונסים במשרד. מסרתי את ההרשאות שקיבלתי לנציגי המפלגות והקבוצות השונות, ואז ניתנה לי רשות הדיבור.

דיברתי משך כמה שעות. אין אני מן הדברנים המובהקים והייתי נרגש, אך זאת הפעם היטבתי להסביר. גודל תפקידי עוררני ואף עורר את השומעים. עד מהרה היו כולם מסוערים. קצתם הזילו דמעות. סיפרתי על העוני והמצוקה, על אימי יום-יום. דיברתי על תקוותינו, תיארתי בפרוטרוט כל מפנה במשא-ומתן שלנו עם מנהיגי הנאצים. לבסוף הגעתי אל עצם שליחותי:

״חברים, איני מבין מה עשיתם עד כה? לפני שלושה שבועות הברקנו אליכם. עניתם, שאבוא. הייתי בטוח שיבוא חיים וייצמן. כלום לא בא איש מן הנהלת הסוכנות? עם מי עלי לישא וליתן? האם יש לכם ייפוי-כוח להחליט בעניין זה, שבו תלוי גורלם של מיליונים? הדברים אמורים בימים, ואולי בשעות. אייכמאן אינו מחכה. יום-יום נסחבים שנים עשר אלף איש אל הקרונות. אייכמאן מבטיח להחזיקם באוסטריה עד שאשוב. אבל מי לידי יתקע, שלא ישלחם מייד אל תאי הגאזים? האם תוכלו לקבל עליכם את האחריות אפילו לשחיטת עוד אלף יהודים, רק משום שלא בא איש מוסמך מטעם הנהלת הסוכנות במועד הנכון לאיסטנבול?״.

החברים לא השיבו, אלא התחילו להתווכח בינם לבין עצמם בהתלהבות, בלשון העברית. לא הבינותי אף מילה אחת וחמתי בערה בי. המתנתי כמה רגעים, אחר המשכתי:

״חברים, אין אני שומע עברית. תוכלו לדבר גרמנית, אנגלית או אידיש. מן ההכרח שאוכל לעקוב אחרי כל מילה ומילה. ברצוני רק לומר לכם דבר אחד: לא אכנע לשום החלטה של רוב. אני רואה את עצמי אחראי למאות האלפים אשר שלחוני. חייהם בסכנה. כסבור הייתי, שיהיה כאן איש מהנהלת הסוכנות. יש לי זמן שבוע ימים. הבריקו כדי שיבוא מייד מישהו. לי עצמי ברי, שלא ייתכן להגיע לידי החלטה בעניין רציני כזה תוך זמן קצר כל כך. איננו מאמינים, שהאנגלים ימסרו בעיצומה של המלחמה מכוניות-משא לגרמנים, אבל לא לכך אנו מתכוונים. צריך להציע הצעה רצינית איזו-שהיא, כדי להיאחז בה במשא-ומתן. מחר אבריק לבודאפשט ואבקש למסור לאייכמאן, שהעניין מתקדם יפה והצעתו נתקבלה מבחינה עקרונית, בתנאי שהגירושים יופסקו מייד. אם אייכמאן יעשה זאת, יוכלו שליחי הגרמנים והסוכנות להיפגש באחת הארצות הנייטראליות ולסיים את העניין. אין צורך למסור מכוניות-משא. אפשר להציע צורכי-מזון. בסופו של דבר אפשר להציע גם כסף בלבד. הבינו, חברים, שהקרקע בוערת תחת רגלי הגרמנים. מרגישים הם בשואה המתקרבת ורוצים במשא-ומתן. אייכמאן הציע מקדמה של 100,000 יהודים. התדעו מה פירוש הדבר להפנות 100,000 יהודים אל הגבול הספרדי, להשיג אוניות להסעתם לארצות שמעבר לים, לישא וליתן עם ארצות הקליטה? דבר זה יימשך 6 חודשים. לפי מצב הדברים בשעה זו, אפשר לצפות, שתוך מחצית השנה ימוגרו הגרמנים. אבל נניח שעדיין יחזיקו מעמד. כסבורים אתם, שלאחר שיפוצץ אייכמאן את כבשני אושוויץ ויישא-וייתן רשמית עם הסוכנות, ולאחר שישלח לחוץ-לארץ 100,000 אנשים, אשר יספרו באוזני העולם על הנעשה בפולין - יוכל לחדש את ההמתה בתאי-הגאזים, רק מפני שלא נספק לו 1000 מכוניות-משא? ואף אם הכול ייכשל, ולא נוכל לקיים את הבטחתנו לגרמנים, הרי גם אז הצלנו 100,000 איש. האם דבר מועט הוא? מלבד זאת תימשך עבודתנו התקינה. יכולים אנו לצייד את האנשים בתעודות של אריים, לשכנם בבונקרים, ורבים מהם יימלטו אל הפארטיזאנים. הזמן יקר-ערך הוא. כל שעה מחירה 500 ניצולים ממיתה״.

החברים החרישו. אז קם בארלאס וניסה להרגיעני.

״יואל, כולנו מסכימים לדעתך, אלא שאנו מבקשים למצוא את הדרך הטובה ביותר״.

דרשתי להבריק לירושלים, שוייצמן או משה שרתוק, שהיה אז מנהל המחלקה המדינית, יבוא לאיסטנבול.

״אני עומד על כך, שיבוא איש ידוע-שם בעולם. אין ספק, שהגרמנים יעקבו כאן אחרינו. מנגנונם הסודי יגלה מייד, אם וייצמן או שרתוק יבוא הנה. אף אם לא נוכל להשיג כלום מידי בעלות-הברית, במשך הזמן של שהייתי כאן, אוכל לשוב ולומר לאייכמאן, שהסוכנות קיבלה את ההצעה. אז תפוּצץ אושוויץ ותתחיל הגירתם של מאת האלף. אחר כך נבוא בדברים - הסוכנות עם בעלות-הברית, הסוכנות עם הגרמנים, ואולי אפילו נציגי בעלות-הברית עם נציגי הגרמנים. יוצעו סחורות אחרות, אולי כסף, אבל נרוויח זמן. עכשיו בוערת הקרקע מתחת לרגלינו. מן ההכרח שהגירושים יופסקו. מרגיש אני, שאנשינו לא ישולחו לאוסטריה, אלא לתאי-הגאזים. ואני מאמין באמונה שלמה, שהגרמנים מתייחסים להצעה ברצינות. בסופו של דבר יישארו אנשינו בחיים, אם נקבל עכשיו את ההצעה או אפילו נעמיד פנים, שההצעה נתקבלה. אולי אצטרך לעשות מעשה ׳בלוף׳. אבל איני יכול לעשות כלום, אם אין כאן איש אחראי״.

אמר מנחם באדר, חבר ״השומר הצעיר״:

יואל, אין לעשות את הדבר על רגל אחת, כפי שאתה סבור. עניינים מסוג זה אין לסדר טלגרפית, ואף אין אנו בטוחים שמברקינו יגיעו במועד הנכון. אין אנו יודעים, אם לא יגיעו בצורה משובשת.

הייתי נסער ונרעש:

״הדבר נשגב מבינתי. אנו, אנשי המחתרת בבודאפשט, היה בידינו ליצור קשרים בארצות האויב מעבר לגבול, ואתם אינכם יכולים מכאן, מתורכיה, לשלוח מברק לירושלים, שבה יושבים האנגלים, שהם כמעט בעלי בריתה של תורכיה?״.

הוא השיב לי תשובה מתחמקת. לראשונה נולדה בי ההרגשה, שכאן מתרחשים דברים, שאין ביכולתי לירד לעומקם. אותו רגע נזכרתי בהוראות, שניתנו לי בישיבה האחרונה של ועדתנו בבודאפשט:

״חברים, אחת אבקש מכם: אל תספרו לפי-שעה מאומה לאנגלים על ההצעה הגרמנית. אם יעלה על דעתם לדחות את עניין המכוניות רשמית ומייד, שוב לא אוכל לעצור זמן רב בעד אייכמאן. בבודאפשט החלטנו לשוחח עם השגריר האמריקני שטיינהארדט ולספר לו הכול. אומרים ששטיינהארדט הוא יהודי חם ואדם טוב בכלל. הוא יוכל לרכוש את לבב ממשלתו למען העניין הזה, ואז ניצלנו״.

הכרת פני שומעי ענתה בהם, שהרעיון נתקבל על דעתם.

בארלאס הודיע:

״מחר אתקשר טלפונית עם שטיינהארדט ואשאלהו, מתי הוא יקבל את שנינו לשיחה. שטיינהארדט יכול לעשות הרבה מאוד״.

לבסוף הוחלט להבריק לירושלים ולדרוש את בואו של משה שרתוק.

אהוד אבריאל התערב בשיחה:

״לא די להבריק לירושלים. עלינו לשגר שליח לשם. מחרתיים יוצאת רכבת. ייסע ואניה וישוב עם שרתוק. ברכבת יוכל לספר לו הכל בפרוטרוט״.

״פירוש הדבר - הפסד של שבוע. למה לא ימריא ואניה במטוס, אם אפשר - עוד הלילה?״ - שאלתי.

החברים חייכו. כולם דיברו בבת אחת:

״אתה מתאר לך את העניינים בצורה פשטנית מדי, יואל. לא יתנו לנו מטוס״.

״איני מבין. אצל הגרמנים יכולתי להשיג מטוס-בלדרים מיוחד, ואתם אינכם יכולים לקבל מקום במטוס לירושלים?״.

מן הנמנע היה לעשות דבר. נראה שבבודאפשט הערכנו יתר על המידה את השפעתם של חברינו באיסטנבול.

יום המחרת עבר בשיחות נפרדות. באיסטנבול היו מיוצגות תריסר מפלגות וקבוצות, כל מפלגה וכל קבוצה היה לה קו פוליטי משלה, ויש שהיו להם כמה קווים אלטרנאטיביים. נזדעזעתי להיווכח, שאנשים אלה אינם רואים את היער מרוב העצים.

בשיחות פרטיות הם ביקרו זה את זה, וכל אחד ניסה להוכיח לי, שעמדתו של הזולת עלולה להמיט אסון על העם. אומנם גם בבודאפשט פרצו חילוקי דעות וסכסוכים מפלגתיים, אבל כאן נלחמו הכל נגד הכל, על עמדות המפלגות שהם ייצגו. הם הרבו לדבר על ״עלייה ב׳ ״ - כינוי לעלייה הבלתי-לגאלית לארץ-ישראל. אחרי הופעת ״הספר הלבן״ האנגלי, שצמצם את העלייה במידה מרובה, הקימו חברינו בירושלים ארגון לעליית יהודים בניגוד לרצונה של ממשלת המאנדאט. השליחים אהוד אבריאל, זאב שינד ומשה אוורבוך סיפרו לי בסוד, שעיקר משימתם עכשיו הוא שכירת אוניות בלתי-לגאליות לשם הובלת פליטים מארצות הבאלקאן, אבל מספרם של פליטים אלה עלה במקרה הטוב ביותר למאות בחודש, בעוד שבהונגאריה עמדו כעת בפני מיתת-גאזים 500 איש מדי שעה בשעה.

מנחם באדר ואחרים עמדו על בעיית ההגנה, על ארגון התנגדות צבאית בהונגאריה. הכרתי את התנאים בהונגאריה וידעתי, שהמחתרת היהודית לא תעצור כוח לעשות דבר, שיהא בו כדי גרימת נזק צבאי לגרמנים. לפי דעתי, עשויות פעולות החבלה להיות רק בעלות ערך הפגנתי, אבל אם נצטרך להקדיש לכך חלק מעבודתנו, מן הדין, שמטרות הפעולות ייבחרו בהתאם לגזירת השעה והעניינים שלנו.

פירטתי את תוכנית מחנה הריכוז באושוויץ.

הצבעתי על כך, שיש להפציץ את תאי-הגאזים והכבשנים.

דרשתי פעולות-חבלה והפצצות-אוויר על צמתי קווי הרכבת המובילים לאושוויץ.

מסרתי ידיעות מפורטות על המקומות המתאימים לנחיתת צנחנים יהודים, ורשימת המסמכים וצורכי-העזר האחרים, שהצנחנים זקוקים להם לביצוע משימתם.

כן ציינתי שורה של תחנות-ביניים בדרך לבודאפשט עם כתובות של עוזרים מהימנים.

ראש המשלחת, חיים בארלאס, עסק בענייני העלייה הלגאלית. באי-כוח ה״אגודה״ דרשו את כל הסרטיפיקאטים רק בשביל רבנים אורתודוכסים ומנהיגים נכבדים של הקהילות האורתודוכסיות. אנו בבודאפשט חדלנו זה כבר להבחין בין רישיונות-עלייה חוקיים לבלתי חוקיים; לגבינו היה הכול לגאלי-למחצה ובלתי-לגאלי-למחצה. הראיתי טופס שזויף בידינו לבא-כוח המשרד הארצישראלי, שתפקידו היה לסדר את הסרטיפיקאטים ולחתום עליהם. הוא נדהם ולא ידע להבחין כלל בין חתימתו המזוייפת על הטופס ובין חתימתו האמיתית.

דין ודברים אלה לא היה בהם כדי להסיח את דעתי מתפקידי העיקרי, שכירסמני כ״דיבוק״, עד שנדבק לאט-לאט גם בזולתי. בצהריים הודיע לי בארלאס, שהשגריר האמריקני מוכן לקבלני ומבקש שאבוא לאנקארה במהירות האפשרית. עשינו את כל ההכנות הדרושות לנסיעה.

לדבר אחד נוסף נתתי דעתי במיוחד: הגשתי חשבון למנחם באדר, הממונה על ענייני הכספים של המשלחת. אילו עלה על דעתי בבודאפשט, שמטעני לא ייבדק בוינה ולא אחר כך בבואי לחוץ-לארץ, הייתי נוטל עמי את כל החשבונות. כעת נאלצתי לסמוך על זיכרוני. אבל כשעיינתי בכל החומר לאחר-מכן, ניתן לי לקבוע שלא נכשלתי כמעט בטעות. מסרתי דין-וחשבון לא רק על הכסף שקיבלנו מאיסטנבול ומן ה״ג׳וינט״ משווייץ, אלא גם על הסכומים שגייסנו בבודאפשט גופה. באדר היה מרוצה.

אחרי הצהריים בא אלי ערי ז׳אבוטינסקי. השיחה איתו לא היה בה כל תוכן של ממש. כל מעייניו היו נתונים להקמת לגיון יהודי, והוא הראה לי את מודעות התעמולה, שפרסם בעיתונים אמריקניים. בגאווה הודיע לי: ״מודעה זו עולה 3000 דולאר, בעד זו הוכרחנו לשלם 5000 דולאר״. לשאלות המכריעות של מצבנו הנוכחי לא גילה הבנה כלשהי. נתאכזבתי מן האופק הצר, שבו שרוי בנו של אדם גדול.

כל הדיונים הנפרדים האלה השאירו בי טעם תפל. אין ספק שהאנשים הללו היו בחורים טובים. הם חיו חיי צנע וטיפלו בנאמנות בתפקידים שהוטלו עליהם מטעם המוסדות הלאומיים בא״י, אך לא תמיד הייתה להם ההבנה הדרושה לגבי הצעדים המכריעים, שהיה בהם צורך באותה שעה. בבודאפשט חרגנו מכבר מתחומי הלגאליות. ידענו מה אנו עלולים להפסיד, ומנוי וגמור היה עמנו לשחק את המשחק הגדול.

ועוד דבר אחד דיכדך אותי כאן. בבודאפשט חדלנו לעסוק במדיניות מפלגתית ציונית. העובדה, שאיש כמו יועץ-החצר שטרן נשמע לעצותינו ותמך בנו, שימשה סמל לכך, שאנו ייצגנו את ענייני העם כולו. שליחי הארץ בקושטא, ראו דרך עיקרית בעלייה לארץ, וזו עשויה הייתה להציל חלקים קטנים בלבד של העם.

למחרת ליווינו את ואניה פומראנץ אל הרכבת. הוא עמד לשוב במהירות האפשרית עם משה שרתוק ולמסור לו, בשעת המסע הארוך מירושלים לאיסטנבול, את פרטי המצב.

ביליתי את היום בביקורי-נימוסים אצל חברים שונים. באנדי גרוס ביקשני לבקר עמו את מר מאמוט ביי, מנהל חברת התחבורה התורכית, אשר השתדל למעננו אצל משטרת-הזרים התורכית. בארלאס הסכים לכך. אחרי הצהריים התוודעתי ליהודי תורכי עשיר, מר שמעון ברוד, שעשה את כל אשר ביכולתו לעזור לשליחים הציונים באיסטנבול. הייתה לו השפעה מרובה בחוגי השלטונות התורכיים, ובה השתמש למען בני עמו הנתונים בצרה. איסטנבול הייתה אותה שעה צומת של קווי-המנוסה מארצות היטלר. דרך ארצות הבאלקן עברו משלוחי המהגרים הלגאליים והבלתי-לגאליים. בתורכים היה תלוי מתן הרשות לישיבת-מעבר, כלומר: מתן האפשרות לבוא במגע עם צירויות אלו-שהן לשם קבלת אשרות כשרות במקום הסרטיפיקאטים המזויפים. ברוד הושיט עזרה במסירות ובמרץ בכל מקום שנדרשה.

הערות: