הפרידה מאת חברים וידידים

כשבאתי הביתה, כינסתי מייד את החברים. תחילה דנו על הידיעות המבעיתות בדבר הגירושים שהתחילו. החלטנו לשגר שוב שליחים אל הגטאות בערי השדה, כדי להמריץ את האנשים שיימלטו לבודאפשט ולהונגאריה המרכזית. אף על פי שהיינו אז משוכנעים, כי נציל את עמנו על-ידי ההסכם עם הגרמנים, לא העמדנו את הכל על קלף זה. החלטנו להזהיר את היהודים, לחלק תעודות מזויפות בכמויות גדולות ולבנות בונקרים. דרשנו להתנגד לגירושים. קווה קיווינו, שהגרמנים יירתעו עכשיו מפני מרחץ-דמים. החלטנו לקנות נשק בכל מקום שנוכל להשיגו.

לאחר-מכן טענו נגדנו שלא הזהרנו די הצורך את האנשים בערי השדה מפני הסכנות המאיימות עליהם. אין לשכוח, שאפשרויותינו היו מוגבלות מחמת חסימתן של דרכי הארץ. ניצלנו אותן ככל אשר השיגה ידנו, אבל הקושי היה לא בכך, שאזהרותינו לא הגיעו אל ההמונים בערי-השדה, אלא שלא מצאו אוזן קשבת.

ז׳יגא לב, מזקני הציונים הכלליים ונשיא הקהילה האורתודוכסית בטראנסילוואניה (כנכה-מלחמה וקצין מצטיין לשעבר, קיבל רשות לעבור לבודאפשט), אמר:

״הגרוע שבדבר הוא, שאין האנשים מאמינים, ששואה מתרגשת ובאה עליהם. העליתי את סיסמת הבריחה, והשתדלתי להשפיע על יהודים שיברחו לרומניה דדך הגבול הסמוך, או שלכל הפחות לא ילכו אל הגטו, אלא ירדו למחתרת בעזרת תעודות מזויפות. יחידים שמעו בקולי וניצלו. ויש שנתפסו, ורובם של אלה נרצחו. אבל רובם של היהודים קיימו בנאמנות את צו הגרמנים, והלכו אל הגטו על אף כל האזהרות. חוששני, שאם לא ימצאו ברגע האחרון את הכוח והרצון להתקומם לגירושים הבאים לא יימלטו מן המוות. רוב היהודים - והוא הדין רוב הנוצרים - פשוט אין שכלם תופס, שעם שלם עומד להישחט כצאן. קשה מאוד לשדל אנשים, שכל חייהם עברו בתנאים כתיקונם, שיתקוממו לחוק ולסמכות, שיקבלו עליהם מעמד בלתי-לגאלי וישלימו עם תקלות גדולות ביותר בגוף וברוח, תוך ידיעה, שאם ייתפסו, יוצאו להורג בעינויים קשים. אין מועיל בנימוק ההגיוני, שהנאצים וההונגארים גם יחד אין להם די שוטרים לבלוש אחרי כל יהודי ויהודי ולתופסו, אם יסתתרו בשמות מזויפים או יבריחו בלילות את הגבולות - ויהי מספר המלשינים מבין האוכלוסים האזרחיים רב כאשר יהיה. הסיכויים לארגן התנגדות מזוינת פחותים עוד יותר. חסרים לנו תנאי-היסוד לכך. קשה מכל הוא לשכנע את האדוקים, שסכנה נשקפת להם. אין הם תופסים בשכלם, שעומדים להשמידם. דוגמה טיפוסית הוא דודי, אנסלם גרינפלד, יושב-ראש החברא-קדישא. כשדיברתי על לבו שייעלם, כינס כמה יהודים זקנים, הצביע עלי וצעק: אל תשמעו בקולו. נשיא קהילתנו האורתודוכסית מחלל שם שמים. אומר הוא, שאלוהים יניח לקהילתנו הקדושה ברוכת המעשים הטובים - שתיעקר מן השורש. אל תשמעו לו ולתוכניותיו. התפללו, ואלוהים יעזור לנו בחסדו״.

אחר עברנו אל הסעיף השני בסדר היום - אל מסעי.

קאסטנר אמר:

״יש להישמר מפני האנגלים. הם ימאנו למסור מכוניות-משא. עליך, יואל, להשיג הצעה נגדית איזו-שהיא. אל תדבר עם בעלות-הברית, אלא עם וייצמן והשליחים. הסוכנות כבר תמצא מוצא. העיקר הוא שהמשא-ומתן עם אייכמאן יימשך, שתביא איזו הצעה נגדית המתקבלת על הדעת ושתשוב מייד, אנו יושבים כאן אל עקרבים״.

וקומולי אמר:

״יש למצוא דרכים גם אל בעלות-הברית. באנקארה יושב שטיינהארדט, השגריר האמריקני. יהודי הוא. יואל צריך לנסוע אליו ולספר לו הכל. הוא יודיע על כך לרוזוולט ויעמוד לימיננו״.

ההוראות שניתנו לי, ברורות היו: עלי להביא הצעה נגדית איזו-שהיא. משוכנעים היינו, שבסופו של דבר יסכים אייכמאן לקבל כסף או צורכי-מזון. ועוד אמר לי קומולי:

״כשתדבר עם שטיינהארדט, בקש ממנו, שהדברים יישמרו בסודי-סודות. מקווה אני, כי שטיינהארדט ישפיע על הנשיא רוזוולט, שינקוט איזה פתרון המתקבל על הדעת״.

כולם השביעוני להפר סוף-סוף בחוץ-לארץ את קשר השתיקה בדבר גורלם של יהודי אירופה; האזנו לשידורי האנגלים; השידורים סיפרו על כל מיני מאורעות, ומעולם לא שמענו ידיעות על השמדת היהודים בידי הנאצים. עלי לנסות ולהזעיק את העיתונות הגדולה של בעלות-הברית.

אחרי הישיבה לקחני קאסטנר הצדה:

״אין אני מבין, יואל, כיצד יכולת להסכים, שבאנדי גרוס ייסע איתך״.

״וכי סבור אתה, שהדבר נעים בשבילי, רז׳ה? הלא אייכמאן שולח אותו כדי להשגיח עלי״.

״אילו השתתפתי אני בשיחות, לא היה הדבר מגיע לידי כך, אבל אתה מנעת ממני כל הזמן מלהשתתף״.

״כיצד יכול אתה לומר כדבר הזה, רז׳ה? הרי לא יכולתי להביאך עמי כשומר-ראש בשעה שאייכמאן הזמין אותי. אל כל מקום שאפשר היה, הלכנו יחדיו: אל ויסליצני, אל קרומיי. הקולר תלוי בלאופר ובבאנדי גרוס. לאופר הוא שהחדיר לראשו של אייכמאן את הרעיון, שאתה איש-אמונם של ההונגארים. הכחשתי זאת מייד, אבל לא הצלחתי לשכנעו״.

״באנדי גרוס הוא שהעלה את העניין, ומטעם זה בלבד חייב היית לנקוט עמדה חריפה נגדו. באנדי רוצה לנסוע רק כדי להציל את נפשו. אסור היה לך להתקשר עם אדם חסר-אחריות זה. שנינו צריכים היינו לנסוע״.

אותה שעה היו לי דאגות אחרות. ודאי שבאנדי גרוס כמלווה לא היה מקובל עלי, אבל אילו היו הגרמנים מצרפים אלי נאצי, היה הדבר בלתי-נעים עוד יותר.

למחרת אחרי הצהריים נפרדתי מילדַי. הגדול בהם היה בן חמש ומחצה. שניהם הרגישו שאני עומד לעוזבם. הם ניצבו ליד המכונית וביקשו לעכב את יציאתי.

אישתי ליוותה אותי אל הקפה ״אופרה״. שם כבר חיכו לי קומולי, סילאגי וקאסטנר. לאחר שעה הגיעה מכונית של ס.ס., נהוגה בידי קרומיי. לידו ישב באנדי גרוס. חיבקתי את אישתי ואת חברי ועליתי על המכונית.

עברנו את הגבול ללא עיכוב. בערב הגענו לוינה. קרומיי הביא אותי אל מלון ״מטרופול״, המטה הראשי של הגסטאפו, ושם ניתן לנו חדר, שהכיל 6 מיטות. רשאים היינו לצאת מן המלון, אבל אסור היה לנו לשהות בחוץ יותר משעה. קרומיי רשם את נתוני האישיים; לגרוס היה דרכון שירות הונגארי.

למחרת אחרי הצהריים הביא לי קרומיי את דרכוני. היה זה דרכון-מסע גרמני לכל-דבר על שם אויגן באנד, מהנדס מארפורט. תאריך הלידה נכון היה. קרומיי הציגני לפני האוברשטורמבאנפירר אדולף אֶבּאֶרט, מפקד ס.ס. של וינה. אחר דרש ממני תשלום בעד כרטיסי-טיסה בשביל גרוס ובשבילי בדולארים. היו אצלי למעלה מאלפיים דולאר, על אף תקנות-הדוויזים הגרמניות היה הדבר מובן מאליו בעיני האֶר קרומיי.

למחרת, בשעה 5 בבוקר, הביא אותנו קרומיי במכונית אל שדה-התעופה. הביקורת הייתה רק למראית עין. לא נבדק מטעני ואף לא כיסי. שאלוני אם יש לי כסף. לפי הוראתו של קרומיי עניתי בשלילה.

שעה קלה לפני ההמראה היטני קרומיי הצדה, וביקש שלא אשכח אותו בשעת המשא-ומתן בתורכיה; עלי להודיע שם, שבקרב הס.ס. ישנם אנשים לא רק מסוגו של אייכמאן, אלא גם קצינים הגונים כמוהו וכויסליצני; הוא מצדו יעשה הכול להצלת היהודים. בדבריו הרגשתי את פחדו מפני השואה הנשקפת למשטר הנאצי.

״מר בראנד, שובה מהר וסדר הכל כהלכה. יהא לבך סמוך ובטוח, שאנו כאן נעמוד בדיבורנו. מדי שבוע יוצא מטוס-בלדרים מאיסטנבול לוינה. לשניכם שמורים תמיד שני מקומות״.

עלינו על המטוס.