ביקור אחרון אצל אייכמאן ביום 15 במאי נקראתי בפעם האחרונה אל אייכמאן. ״מר בראנד, עליך לנסוע מייד. בימים הקרובים יהיה מטוס-בלדרים מוכן
בשבילך. סדר את העניין במהירות האפשרית. איני יכול עוד לחכות כאן. היום מוכרח אני
להתחיל בגירושים. 12,000 יהודים יגורשו מדי יום ביומו. אבל נוטה אני לשלוח את
האנשים האלה לא לאושוויץ, אלא לאוסטריה. חלק מהם יוחזק בסלובאקיה. המשלוחים יעוכבו
שם עד שתשוב ואז יוכלו ללכת מייד אל הגבול הספרדי. אם לא תשוב, או אם לא תשוב בזמן
הנכון, יילכו האנשים לאושוויץ״. דמַי קפאו בקרבי. ״אדוני האוברשטורמבאנפירר, אם אומנם תתחיל עכשיו בגירושים, הרי אתה שם
לאל את המשא-ומתן. שום אדם באיסטנבול לא יאמין, שיש להתיחס להצעתך בכובד-ראש״. ״זהו עניין שלי. אני מבין את מלאכתי. עלי להראות עכשיו את נחת זרועי
ליהודיך. אם עכשיו אטפל בהם ביד רכה לא ימהרו כל כך לבוא לידי הסכם איתי״. ״אדוני האוברשטורמבאנפירר, כבר הוכחת לעתים קרובות למדי, שביכולתך
להשמיד את עמנו. אם רוצה אתה באמת להגיע לידי הסכם, מן הדין שתנקוט שיטות אנושיות
יותר לפחות בשעת המשא ומתן״. התחננתי לפניו. לשווא. הוא נשאר תקיף בדעתו. ״בידך להחיש את העניין ולסכל בזה את כל הסכנות. אם תשוב בעוד שבוע או
נגיד בעוד שבועיים לכל המאוחר, ותביא לי תשובה חיובית, אפוצץ את אושוויץ,
והמגורשים עכשיו יישלחו ראשונים אל הגבול הספרדי. אבל אני מזהיר אותך, מר בראנד,
לא תוכל לשהות שם זמן רב מדי. איני יכול לשים את יהודיך במקרר. אומנם הייתי יכול
לפי שעה להעסיק את הכשרים לעבודה, אבל ילדים, נשים וזקנים יש לסלק. הקדם ככל האפשר
את בואך לטובתך אתה״. ״אדוני האוברשטורמבאנפירר, אומנם נשיאנו מחכה לי באיסטנבול, אבל ייתכן
שנצטרך להשיג את הסכמת בעלות-הברית״. ״אם לאחר בואך לאיסטנבול תראה שלצורך זה עליך לנסוע הלאה לירושלים,
ללונדון או אולי אפילו לניו-יורק, עלה על המטוס הראשון שיזדמן לך. אנשיך הם
החייבים לסדר זאת שם. אבל
הברק לי מייד, ואפסיק את הגירושים״. עלי להדגיש כאן, שברגע זה
כבר
גמרתי אומר להביא תשובה חיובית לגרמנים ויהי מה, אפילו לא יהא עוד באפשרותה של
הנהלת הסוכנות לחתום על הסכם. הזמן היה בעינַי׳בעל-בריתנו המהימן ביותר, ועל כן לא
הפחידוני איומיו של אייכמאן. חששתי רק לגורלם של המגורשים בשעה זו. ניסיתי עוד פעם להשפיע עליו שישנה דעתו ונתקלתי בסירוב חריף. החרשתי,
ובמקרה נתתי עיני בתיק האקדח שהיה מונח על שולחנו. הוא השגיח במבטי ושם ידו על האקדח. ״יודע אתה, בראנד, לעתים קרובות אני מהרהר בכך, שאחד מאנשי שלומכם ייזום
להרגני נפש״. הוא נשען לאחוריו וחייך סארקאסטית. ״אל תשתעשע בתקוות, מר בראנד. אומנם ייתכן שהמצב ישתנה ואנו נפסיד את
המלחמה, אבל אותי ואת משפחתי - יש לי אישה ושני ילדים - לא תוכלו לתפוס. כבר דאגתי
לכך״. נתחוור, שאייכמאן צדק. ויסליצני נתלה בסלובאקיה אחרי המלחמה, קרומיי
זוכה בדין וחי עכשיו בגרמניה, אבל הגרוע שבמרצחים, אייכמאן, תליינם של מיליוני
יהודים - נעלם ואיננו. ובכן, מר בראנד, מחר אתה נוסע. האוברשטורמבאנפירר קרומיי יביא אותך
במכונית לוינה. שם תקבל את תעודותיך ותמריא במטוס-הבלדרים לאיסטנבול. קמתי ממקומי ופניתי ללכת. בהיותי ליד הדלת, קרא עוד אייכמאן אחרי: ״הזדרז, מר בראנד. שובה מהר. אין מהתלות עמדי״. קרומיי כבר הכין הכל והזמין אותי לבוא למחרת אל הקפה ״אופירה״ עם
מזוודתי; עלי להביא תצלומים; באנדי גרוס כבר קיבל הודעה. |
