ושוב אצל רב הטבחים

ימים אחדים אחרי מאורעות אלה הובאתי שוב אל אייכמאן. הפעם ישב לידו קצין ס.ס. גבוה, שעדיין לא הכרתיו. היה זה פון קלאגאֶס.

״מר בראנד, תפסנו חבילה, שהגיעה בשבילך משווייץ. יש כאן 270,000 פראנק שווייצי ולמעלה מ-50,000 דולאר. הכסף נועד לעזרת ילדים יהודים. אין לנו כל התנגדות לפעולותיכם הפילאנטרופיות. הא לך כספך. אשר מייד את קבלתו לממונים עליך״.

אייכמאן גחן על שולחן-הכתיבה ומסר לי את החבילה. קפאתי תחתי. לא יכולתי לתפוס מה אירע כאן. האם משחק הוא איתי או מערים עלי? מלבד זאת, עוד לא קיבלנו מעולם סכום גדול כזה במשלוח אחד.

״יש כאן גם מכתבים בשבילך. צרור גדול, רובם בעברית, באידיש, בפולנית. אין ביכולתנו לטפל בהם. קרא אותם. ודאי מדובר כאן על עזרה לילדיכם, אבל אם יש שם משהו אחר, עליך להודיעני על כך מייד״.

הדברים שגבו מבינתי. אייכמאן מינה אותי צנזור גרמני... כלום רוצה הוא להפילני בפח? האם צילם תחילה את המכתבים וברצונו לבדוק את ישרותי? שוב לא הבנתי מאומה.

אייכמאן המשיך במשפטים קטועים:

״אתמול חזרתי מברלין. קיבלתי את הסכמת השלטונות העליונים למשא-ומתן זה איתך. האם כבר נמלכת בדעתך אלו סחורות יש באפשרותך להציע לי? האם מוכן אתה לנסוע לאיסטנבול?״.

״הייתי יכול לנסוע מייד, אבל אין בידי להציע לך שום סחורות כעת. מה שהייתי יכול להמציא לך ללא ספק, הוא כסף-חוץ, ובסכומים גדולים״.

״דבר זה מעניין פחות, מר בראנד. הייתי מקבל ברצון מכוניות-משא. רוצה אתה לקבל מיליון יהודים?״.

״אני רוצה לקבל את כל היהודים החיים עדיין״.

״על כך אולי בפעם אחרת. כעת נדבר על מיליון. הריני מציע לך הצעה נוחה: אתה תיתן לי מכונית-משא בעד כל מאה יהודים. אין זו דרישה מופרזת״.

לא עניתי מאומה.

״בסך הכל הרי זה 10,000 מכוניות משא. המכוניות צריכות להגיע אלינו כשהן חדשות בתכלית, בצירוף קרונות ומותאמות לפעולות-חורף. אם רצונך להוסיף משהו - ויהא לבך סמוך ובטוח, שנגמול לך על כך - המצא לנו יחד עם מכוניות אלה כמה אלפי טונות תה, קפה, סבון ומצרכים אחרים״.

״אדוני האוברשטורמבאנפירר, אם הדברים אמורים בתה, קפה, שוקולאדה וצורכי-מזון אחרים, לא קשה הדבר. אבל מכוניות-משא הן חומר מלחמתי״.

״יכולני להבטיח לבעלות-בריתך בהן צדקי ובנאמנותי, שלעולם לא נשתמש במכוניות-משא אלה במערב. הן נועדו אך-ורק לחזית המזרח״.

בינתיים שבה אלי רוחי אחרי ההפתעה שהופתעתי, והתחלתי להגות ברצינות כיצד עלי להמשיך בעניין. ניתנה האמת להיאמר: לא האמנתי כל עיקר שבעלות-הברית ימסרו 10,000 מכוניות-משא, כדי להציל את שארית העם היהודי מההשמדה. אבל משוכנע הייתי, שבמרוצת המשא-ומתן יימצא פתרון אחר. עניתי:

״אדוני האוברשטורמבאנפירר, כשאני לעצמי הריני יכול להאמין לך, שתעמוד בדיבורך, אבל אין בידי עשרת אלפים מכוניות-משא. האנשים, שעלי לשאת-ולתת איתם באיסטנבול יבקשו ערובות. איש לא ימציא מראש עשרת אלפים מכוניות-משא. אלו ערובות יכול אתה להציע, שמיליון יהודים אלה אומנם יוצאו לחופשי?״.

כאן השיב אייכמאן אותה תשובה מכריעה, המשכנעת אותי, כי היה לנו סיכוי להציל את יהודי אירופה:

״אתם חושבים את כולנו לרמאים. אתם פוסלים אותנו במום שבכם. עכשיו אוכיח לך, שאני רוחש אליכם אמון יותר משאתם רוחשים אלי. כשתשוב מאיסטנבול ותודיעני שנתקבלה ההצעה, אפוצץ את אושוויץ ואעביר אל הגבול 10% מן המיליון שהובטח. אתה תקבל לידך את מאת אלף היהודים האלה ואחרי כן תמציא לנו 1000 מכוניות-משא. וכך יתקדם העסק צעד צעד. חלף כל 1000 מכוניות-משא - 100,000 יהודים. והרי זה מחיר זול״.

אחרי דבריו אלה נתקשיתי להסתיר את התרגשותי. בפעם הראשונה נפתח לנגד עיני פתח-הצלה לחלק מעמנו.

שתקתי רגעים מספר. אנשי הס.ס. לא השגיחו במתרחש בקרבי. לבסוף קמתי ממושבי.

״אדוני האוברשטורמבאנפירר, משוכנע אני שהצעה אחרונה זו תתקבל. מתי אוכל לנסוע?״.

״בימים הקרובים״.

עזבתי את המלון כחולם בהקיץ. נסעתי מייד אל משרדנו, כשחבילת הכסף והמכתבים נתונה תחת בית שחיי. שם חיכו לי כל חברי הנהלתנו.