מהצלת יחידים להצלה מאורגנת

פעולה זו להצלת קרובַי, שהייתה פרטית לגמרי, הביאה לידי ייסודו של ארגון בלתי-לגאלי, שהיקף תפקידיו גדל והלך; היו לו סוכנים בשירותיו החשאיים של האויב והוא הצליח ליצור מנגנון יעיל להברחה מתמדת של אנשים מעבר לגבול, וקיים קשרים קבועים ויעילים עם הארגונים היהודיים במחנה בעלות-הברית. כל זה לא נעשה כלל על-פי תוכנית קבועה מראש. נקלענו מבלי משים אל קלחת ההיסטוריה העולמית. אישתי ואנוכי ביקשנו תחילה לעזור לאנשים יחידים השרויים במצוקה, אבל עד מהרה נתרחב אופקנו. כל יום העלה תפקידים דחופים חדשים, שהיו טעונים ביצוע. כל מעשה-הצלה שהצליח פתח תחום-עבודה חדש. בעיצומו של מאבק זה הוקם הארגון. הוצרכנו בלי-הרף ומיניה-וביה לעשות מעשים שאינם סובלים כל דיחוי.

יוז׳י קראם שינן לנו שנן היטב, מייד לאחר נסיעותיו הראשונות, שעניינים אלה הצנעה יפה להם; כולנו עלולים להיירות אם יתגלו מעשינו למשטרה ההונגארית או לגסטאפו הגרמנית. אולם מה מועיל בכוונות טובות כאלה, אם הדברים אמורים באנשים נואשים, החרדים לחיי קרוביהם שנעקרו ממקומם? הניצולים סיפרו לידידיהם ולקרוביהם על אפשרות הבריחה, ואנשים אלה מצאו את דרכם אלי. דירתי ברחוב בוליובסקי הפכה למטה ראשי ממש.

תחילה אמרנו למנוע את זרם המבקשים, כי חששנו מפני בגידה; אבל חזק מדי היה לחץ הנואשים, שאבדו להם אב, בן, אם, אח. התחלנו להרגיש, שתעודתנו היא לא לדחות את שוחרי עזרתנו, אלא לארגן את הצלת האומללים בתנופה מוגברת. עם הצלחת קשרינו והרחבתם, נעלם גם הפחד. שוב לא היינו בודדים במערכה. בכל שלבי הארגון עבדו איתנו אנשים צעירים, שחירפו את נפשם מדי יום ביומו. דבר זה חיזק את ידינו ועודד את רוחנו.

האנשים שהוחזרו מאוקראינה סיפרו דברים איומים. בימים ההם עסקו הגרמנים בהכנת המסע הגדול להשמדתו הפיסית של העם היהודי באירופה. שדה-הניסיון היו גאליציה המזרחית ושטחי אוקראינה. השיטות היו שונות. באחד הלילות הקיפו חילות הס.ס. עיירה קטנה, הריצו את כל התושבים היהודים אל השדה שליד העיר, הכריחום לחפור שוחות ולכרוע על ברכיהם. אחר ירו בהם במכונות-ירייה, והחללים נפלו מאליהם לתוך השוחות. לעתים קרובות היו מכנסים את היהודים בבית-הכנסת העירוני ומעלים אותו באש. לפני ההריגות ההמוניות היו אנשי הס.ס. והאוקראינים עוקרים את שיני הזהב מפיות קורבנותיהם.

כבר קודם-לכן הגיעו אלינו שמועות על זוועות כאלו, אבל ניתנה האמת להיאמר, שלא נתנו בהן אמון גמור. עכשיו כפו החוזרים מאוקראינה, לפחות על גרעין-תנועתנו, שיכיר את האמת כולה, שיראנה כמות שהיא ושיתכונן לבאות. מעתה ידענו, שאין אנו אלא ״מתים בחופשה״, ושהצלת מספר גדול ככל האפשר של בני עמנו תהא תלויה בזריזותנו ועוז רוחנו.

כשהביא קראם את היהודים הראשונים, הלכתי אל ידידי סאמו שפרינגמאן וסיפרתי לו את כל המעשה. את סאמו שפרינגמאן הכרתי בקיבוץ ההכשרה של ״החלוץ״, שבו ביליתי את ימי הראשונים בבודאפשט. שפרינגמאן היה איש רזה, בן 35 שנים, בעל קומה ממוצעת, קל-תנועה, זריז וממולח. היה זה אדם ״שעשה את עצמו״, ללא השכלה גבוהה, אבל שוחר דעת בענפי-הרוח השובים. לפי מקצועו - סוחר-יהלומים וצורף, ולפיכך היו לו יחסים טובים מאוד עם הדיפלומאטים, שישבו בבודאפשט. דבר זה עמד להיות לנו לעזר רב לאחר-מכן.

מאמו שפרינגמן הוקסם מן האפשרויות שעמדו לפנינו, ומייד אמר לי:

״הדבר גדול הוא מכדי שנטפל בו לבדנו. סבורני שזהו התפקיד החשוב ביותר העומד לפני מפלגתנו, אבל עלינו ליצור קשרים עם חברינו בחוץ-לארץ. משייוודעו אפשרויותינו לסוכנות היהודית, תעזור לנו בעצות ובמעשים. עלינו לאכסן את הפליטים; לספק להם תעודות מזויפות; לנסות לשולחם הלאה, אם אפשר לארץ-ישראל, ואם לא ייתכן הדבר - לפחות לארצות נייטראליות, על כל פנים למקום, שיש תקווה לבלות בו עד תום המלחמה. כל זה יעלה בכסף, ובכסף רב. את הסכומים האלה לא נוכל להשיג כאן, אבל חברינו, שליחי הסוכנות באיסטנבול, יעזרו לנו ואף ישלחו כסף לצורך זה״.