מַדיאַרים מתעוררים ויהודים מוכים

לפני מלחמת-העולם הראשונה הייתה הונגאריה אחת הארצות האירופיות, שהצטיינו ביותר ביחסן האוהד ליהודים. היהודים בערי הונגאריה התבוללו באומה השלטת הרבה יותר משהתבוללו היהודים בארצות אחרות שבאירופה המרכזית. הם זכו לכל האפשרויות של התקדמות בחיי החברה, במנגנון המדינה ובמקצועות האינטלקטואליים. דומה היה, שהספרות, האמנות והמדע בארץ זו - לא יהא להם קיום בלעדי הוגי-הדעות והאמנים היהודים. גם ביחסי הציבור מילאה האנטישמיות תפקיד קל-ערך בלבד. אפילו האצולה ההונגארית, ששלטה בארץ זו הפיאודלית-למחצה, באה לעתים קרובות בקשרי-משפחה עם יהודים. מצב זה נשתנה בבת-אחת עם עלייתם של ניקולאוס הורטי ו״המאדיארים המתעוררים״ לשלטון, לאחר נפילת הרפובליקה המועצתית בשנת 1919.

באה תקופה של אנטישמיות עזה. בקסרקטיני ״המאדיארים המתעוררים״ עונו יהודים וסוציאליסטים, לעתים קרובות, עד מוות. המשטר השליט פרסם חוקים, שכל כוונתם הייתה למנוע את השתתפות היהודים בחיי הציבור ולצמצם במידה מרובה את פעילותם המקצועית. אולם אירופה עוד עמדה אז בסימן הרעיונות ההומניסטיים והדמוקראטיים, פרי ניצחונן של מעצמות המערב על האימפריאליזם הגרמני. הפאשיזם ההונגארי לא יכול איפוא לשגשג במלוא כוחו. לאט-לאט גברה הנטייה הדמוקראטית בארץ, החוקים האנטי-יהודיים שפורסמו - הוגשמו בחלקם בלבד. המונארכיה ההאבסבורגית צוינה בשעתה תכופות כ״אבסולוטיזם שהומתק על-ידי רשלנות״; ואילו הונגאריה של הורטי ראויה הייתה שתצוין כ״פאשיזם שהומתק על-ידי שחיתות״. הדברים הגיעו עד לידי כך, שהורטי, אשר אסר פעם מלחמה על ״השלטון היהודי האדום״ כביכול, נאלץ בסוף ימיו להתנגד לדרישותיו הרצחניות של היטלר בדבר חיסול היהודים.

משפרצה המלחמה ונכבשה טראנסילוואניה, חל מפנה בהתפתחות זו. פורסמה שורה של ״חוקי גזע״ חמורים. על היהודים הוטלה מעין עבודת-כפייה צבאית. המעשים שנעשו במרוצת הזמן, בפלוגות-עבודה אלה, לא נפלו כל עיקר מן המעשים במחנות הגסטאפו. משפרצה המלחמה עם רוסיה, נשלחו רבבות עובדי-כפייה כאלה, בבגדים קלים, אל השטחים הכבושים בידי החֵילות ההונגאריים. רובם אבדו. תליות, המתות-בירייה ועונשי-פירגול אכזריים ביותר היו מעשים בכל יום. לעתים קרובות הוכרחו פלוגות שלמות לזחול על ידיהן ורגליהן ולהשמיע קולות-נביחה, כשהן מחזיקות את סיר האוכל בין שיניהן. במקרים מסוימים הגיעו הדברים לידי פעולות השמדה המונית ממש. כך, למשל, הוקף לילה אחד בית-חולים צבאי בקרבת קורוסטאן, שבו שכבו 500 עובדי-כפייה חולי-טיפוס. מסביבו הוצבו מכונות-ירייה והוא הועלה באש. הנמלטים נורו ללא-רחמים. לעתים קרובות נערך ״טרייביאגד״ (ציד-רדיפה). היהודים הוכרחו לטפס על עצים ולקפוץ כקופים מענף לענף, ואוי לו למי שנפל מן העץ. הציידים חיכו לו ברובים טעונים. אלה שקפצו קפיצות אטיות מדי, הוכו בידי רודפיהם במקלות ובשוטים. יש שיהודים ניתלו כשידיהם קשורות מאחוריהם. כל אימת שהיו מאבדים את הכרתם השיבו את רוחם בדלי-מים, ואחרי שנשפכו עליהם פעמים אחדות דליי מים, קפאו בקור הרוסי כגושי קרח. ויש שהיו אוסרים יהודים בשלשלאות וזורקים אותם למדורות אש.

אולם כל מעשי הזוועה ממין זה, נעשו לפי שעה רק בשטחי הספָר, בהשפעתם הבלתי אמצעית של הס.ס. הגרמנים. יהודי הונגאריה עצמם עדיין לא טעמו את טעמם. יהודים אלה כמעט שלא האמינו בידיעות על אימי ״שירות-העבודה״ ברוסיה. מאורע אחד בלבד פרץ את חומת השתיקה בבירת הונגאריה.

בינואר שנת 1942 חתמה הממשלה ההונגארית על חוזה ידידות עם יוגוסלאביה. למחרת כבשו חילות הונגאריה שטח יוגוסלאבי. החיילים שנכנסו לבאצ׳קא ערכו פרעות איומות בתושבים. תוך שעות מספר נרצחו כמה אלפי יהודים באכזריות של חיות-טרף. הפעם התערב בדבר העוצר עצמו, ועובדה זו אופיינית היא לגבי הסתירות שהיו קיימות בימים ההם במערכת הממשלה ההונגארית. כשהגיעה הידיעה לבודאפשט, שלח העוצר מייד את שליחו לעיר באצ׳קא ושם קץ לפרעות, אף העמידו למשפט את הקצינים האחראיים. הקצינים נתחייבו בדין ונכלאו, אך דלתות בית-הסוהר נפתחו לפניהם, כדי שיוכלו להימלט לגרמניה הפאשיסטית. כעבור שלוש שנים חזרו להונגאריה בלוויית חילות הס.ס. הגרמנים.

אני עצמי השתתפתי במסע המלחמה בטראנסילוואניה בתורת ״פרח-קצונה״ הונגארי. לאחר ייסוד ״שירות-העבודה״ גורשתי מן הצבא כמו כל חברי היהודים. אנוס הייתי לשוב לבודאפשט ולחכות שם עד שיקראוני אל שירות העבודה. אך גמרתי אומר כמו כל ידידי להתחבא ולהשתמט ויהי-מה. בעזרתו של אחד הרופאים הוקצה לי מקום בבית-החולים ״סאנקט אישטוואן״. כשבא השליח עם צו ההתייצבות קיבלו את פניו הטבחית שלנו וארשוני רוזוי ואישתי. שתיהן סירבו לאשר את קבלת הצו ואישתי הודיעתני על כך. מייד הלכתי אל בית-החולים ונשארתי שם כמה שבועות, בשל נטייה למחלת סוכר. ידידי הרופאים הזריקו לי כמויות מסוימות של סוכר ובדקו כל הזמן את דמי. מששמעתי שפלוגתי עזבה את בודאפשט, חזרתי הביתה. כסבור הייתי שכבר נפטרתי מעונשו של שירות העבודה. ולפתע-פתאום הועמדתי בפני בית-דין צבאי באשמת סירוב להתייצב לשירות עבודה. אולם בימים ההם עדיין היו בתי-המשפט בהונגאריה בלתי-תלויים ונהגו לפי החוקים. התגוננותי הייתה פשוטה: לא קיבלתי כלל צו התייצבות. רופאי בית החולים אישרו, שהייתי אותו זמן חולה אנוש ושכבתי במיטה. אישתי העידה לטובתי. התובע הצבאי היה מלא חימה.

״למה לא הבאת מייד את צו הגיוס לבעלך? כלום אין את יודעת, שהתנהגותך היא מעשה-חבלה?״

״סליחה, אדוני השופט, אין אני עוסקת בפוליטיקה. אותה שעה היה בעלי חולה אנוש. לא היה לי רצון כלשהו לגרום לו התרגשות במכתבים כאלה. בין כך ובין כך לא היה אז ביכולתו לקום ממשכבו. דיי בצערי על שהוא נאלץ עכשיו להתרגש בגלל כך. אדם חולה הוא, ואין ספק שדברים כאלה אינם משפיעים עליו לטובה״.

חמת התובע בערה בו, אבל קצרה ידו מלהענישני כרצונו. עדיין לא היה חוק המחייב את הנשים לשמש דוורים לצבא. בית-הדין זיכני. לפי דרישת התובע הצבאי העביר בית-הדין את התעודות לבית-המשפט האזרחי, כדי לברר אם אישתי פגעה בחוקים האזרחיים. אבל הצלחנו לחסל את העניין על-ידי מתן דמי-שתייה לחוקרים מפקידי המשטרה. מעתה ניתנה לי מנוחה יחסית במשך חצי שנה, אבל בקיץ שנת 1941 נתחוללו מאורעות, שהוציאו אותי מתחומם הקטן של חיי הפרטיים וכפו אותי למלא תפקיד בחיי עמי האומלל. תפקיד שלא היה לפי כוחי.