ימי נעורי
מזהה  31
שם הספר  9999999999 בשליחות נידונים למוות
מספר פרק  0.4
שם הפרק  ימי נעורי



ימי נעורי

 

מוצאי ממשפחה יהודית אמידה ברוס הקארפאטית, במזרחה של מלכות הונגריה. אבי-זקני היה מנהל הדואר במונקאץ׳. בימים ההם עדיין היה הדואר עסק פרטי, קניין כספו של סבי. הוא היה איש רב-פעלים:

פיתח את מעיינות הרפואה שבסביבה,

ייצר את היינות המשובחים שבאזור

והקים טורי-בתים שלמים בעיר מולדתנו.

עד היום האחרון לקיום הקהילה היהודית במונקאץ׳, נקראו על שמו אחד הרחובות ובית-כנסת. את רוב כספו הרב השקיע בדווקאטים של זהב, שהיה שומרם בחביות-יין ישנות. שבעת בניו חיו בנעימים. משאזל הכסף מכיסם, היו נוטלים דווקאטים מתוך החביות. סבא ביקש לעשותם תלמידי-חכמים, אלא שהם העדיפו חיי חולין. סבא בנה בית לשבעת בניו ובו שבע דירות, דומות בדיוק זו לזו. לאחר גמר הבניין יצא מן הארץ שבה גדל, ועלה לארץ-ישראל, ארץ געגועיו, כדי להיקבר באדמת הקודש. משבא לארץ, התחיל שוב בונה בתים, והוא הקים בתים אחדים ב״בתי הונגארן״. זקני-ירושלים המופלגים עדיין מרבים לספר על הנדבן הגדול. לבסוף בנה בית בן שבע דירות בשביל שבעת בניו. שנים מספר חיכה לבואם, אבל איש מהם לא בא להשתקע בארץ.

אבי היה קבלן. הוא ייסד את חברת הטלפונים בבודאפשט. אף על פי שהגיע למעמדו בכוחות עצמו ולא ביקר מעולם בבית-ספר גבוה, עסק כל ימיו בבעיות טכניות. העיסוק החביב עליו ביותר היה פיתוח האותתנות. אמי הייתה בתו של בנקאי מנאסוד שבטראנסילוואניה, ששם נולדתי ב-25 באפריל 1906.

בן ארבע שנים הייתי כשעקרה משפחתי לגרמניה. גדלתי באֵרפורט ושם עשיתי חוק לימודי בבית-ספר ריאלי, ועמדתי להתקבל לבית-ספר טכני גבוה בלייפציג. כשמלאו לי תשע-עשרה שנה אחזתני תאוות הנדודים. לאחר שעשיתי זמן קצר בביתו של דוד אמיד בניו-יורק, יצאתי למסעי הגדול. תחילה הייתי נע-ונד על פני ארצות-הברית, עבדתי בסלילת כבישים, בבתי-חרושת למכוניות, במכרות פחם. כן עבדתי כגורף-שלגים בניו-יורק, כמדיח-כלים בפילאדלפיה וסינסינאטי, הייתי עוזרו של אדריכל באטלאנטה, ג׳ורג׳יה, ולבסוף שימשתי מלח באוניות שונות. נסעתי להאוואי, לפיליפינים, ליאפאן, לסין, לאמריקה הדרומית. החלפתי לעתים קרובות את האוניות וביליתי מדי פעם בפעם כמה חודשים ביבשה. בקיץ שנת 1930 חזרתי לגרמניה ונכנסתי לעבוד בחברת הטלפונים, אשר ייסד אבי, שמת בינתיים.

תקופה של עבודה שְלווה נפתחה בשבילי בעיר הגרמנית הקטנה. בחיי הציבור הוכשר אז הקרקע למאורעות גדולים. ברחובות היו עוברים בסך אנשי החולצות החומות של היטלר, מזה, ואנשי ברית לוחמי החזית האדומה מזה. מחמת המשבר הכלכלי כבר נפלטו לזרועות הבטלה שבעה מיליוני אנשים. הממשלות נתחלפו בזו אחר זו, ושום ממשלה לא זכתה לרוב יציב בפרלמנט הגרמני. המשבר הכלכלי גרר עמו משבר רחב-ממדים, שנשא אופי מדיני. ידידַי מימי נעורי ציפו לפתרון בצורת מהפכה סוציאלית, אבל יד הפאשיזם הגרמני בצורתו הרצחנית ביותר הייתה על העליונה.

סערות אלו טרם השפיעו על חיי הפרטיים. רק תפיסת השלטון בידי היטלר בשנת 1933 העמידתני לפני מצב חדש.

לאחר שריפת הרייכסטאג נאסרתי, בדומה לכמה וכמה אנשי-השמאל ויהודים. לאחר שנתיים גורשתי מן הארץ בתורת אזרח הונגארי. הלכתי לבודאפשט.

עוד בהיותי תלמיד הגימנסיה הצטרפתי לחוגים סוציאליסטיים וקומוניסטיים. המאורעות בגרמניה ואלה שנתרחשו כמעט בעת-ובעונה-אחת בברית המועצות, אילצוני לבדוק מחדש את השקפותי הפוליטיות. הייתי לציוני. היה בכך יותר משום שיבה למסורת משפחתי ולראשית נעורי.

בבודאפשט הוצעה לי משרה רבת-סיכויים על-ידי חברת הטלפונים מיסודו של אבי. קיבלתי את המשרה. מעתה נפתחו לפני כל הדרכים לקאריירה מקצועית, אבל בתוך תוכי כבר ניערתי חוצני מאירופה. ביקשתי ללכת לארץ-ישראל ולהצטרף שם לאחד הקיבוצים. עדיין הייתי נתון להשפעת הרעיונות הסוציאליסטיים מתקופת חיי הסטודנטיים. ביקשתי לחיות חיי עבודה פרודוקטיבית בקיבוץ. הצטרפתי לקבוצת הכשרה. חיינו בצוותא. כל הכנסות החברים רוכזו בקופת הקבוצה. אפילו הבגדים היו רכוש משותף של הקבוצה.

כאן פגשתי את העלמה האנזי הארטמאן. העבודה המשותפת והשאיפה המשותפת קירבו אותנו זה לזו, ובסוף 1935 התחתנו.

באביב שנת 1936 עזבתי את קיבוץ ההכשרה. נאלצתי לעשות זאת מנימוקים כלכליים. אמי ושלוש אחיותי נמלטו אז מגרמניה, ומעתה צריך הייתי לדאוג לתריסר אנשים כמעט. המשכורת הגבוהה ביחס, שקיבלתי בחברת הטלפונים, לא הספיקה לכך. החלטנו, אני ואישתי, שהייתה סרגית, לייסד בית-מלאכה.

המזל האיר לנו פנים. כעבור שנים מספר העסקנו למעלה ממאה פועלים. הרעיון על העלייה לארץ-ישראל נדחה בינתיים. לעומת זאת גברה פעילותי בתנועה הציונית. נבחרתי לוועד של ״פועלי ציון״ או ה״איחוד״, כאשר קראנו לעצמנו בבודאפשט, ולוועד-הפועל של ההסתדרות הציונית הארצית; כן הייתן חבר הנשיאות של קרן היסוד.

גם בפרוץ מלחמת-העולם השנייה לא פסקה עבודתי השלווה. ניסינו לעזור לפליטים, שבאו בהמונים מעבר לגבול ומספרם הלך וגדל. הגברנו את תעמולתנו הציונית, אבל לא עלה על דעתנו, שעוד מעט ויקיץ הקץ - קץ-אימים! - על חיי היהודים באירופה המרכזית.


העתקת קישור