משה שרת בשולי "בשליחות נידונים למוות" הספר
"בשליחות נידונים למוות" מאת יואל בראנד יצא לאור בהוצאת
"עיינות" של מפלגת פועלי ארץ-ישראל ב-1957. משה שרת הוסיף בסוף הספר
הארות והערות מנקודת המבט של מי שהיה בתקופה הנדונה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות
היהודית (עמ' 238-231 ). דבריו מובאים כאן בשלמותם. נעניתי ברצון לבקשתו של יואל בראנד, אשר בתוקף תפקידי
[כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים] באותם הימים [שנת 1944] עקבתי
מקרוב אחרי כל פרשת שליחותו והשתתפתי במאמצי ההצלה שנעשו בעקבותיה, כי אלווה את
ספרו בדברי הסבר והערכה מצדי. ממילא מובן, כי לא יכולתי לעשות זאת מבלי להביא לפני
הקורא את ידיעתי וראייתי-אני את ההתרחשויות שעליהן מספר יואל בראנד בספרו. ספר זה הוא בעיני סיפורו של יחיד, אשר חי בגופו ובכל
ייסורי נפשו את פרשת האימים של השמדת יהודי הונגריה; אשר נעשה שליח למשימה תמוהה
ודמיונית, שמצד יוזמיה היתה מכוונת לכאורה להצלתם; ואשר האמין בתום לבו כי אותה
משימה, שחרגה הרחק מכל מסגרת של היגיון מעשי בנסיבות הזמן ההוא, היתה בת ביצוע. כיחיד שחי את הדברים והם יוקדים בקירבו עד היום, זכאי
המחבר לספר את סיפורו ברבים. הספר מבטא את התרשמותו העמוקה והרוטטת-סבל של המחבר
מאחד הפרקים הטרגיים ביותר בהיסטוריה העקובה מדם של יהדות אירופה בשנות מלחמת העולם
השנייה. עם זה, אין לראות את הספר כמות-שהוא כפרק של היסטוריה המושלם בתוך עצמו.
בטבע הדברים נבצר מהמחבר, על כל פנים בימי שליחותו, לראות את הרקע וההיקף של
המאורעות שהוא נוגע בהם, אף לא להבין ולהעריך נכונה את עובדות היסוד שעיצבו את
המציאות הבינלאומית בשנות המלחמה, וחרצו את גורל המאבק על הצלת המוני יהודים מידי
התליין הנאצי. אפשר אין לבוא במשפט עם המחבר על שלא העביר, לאחר
מעשה, תחת שבט הביקורת את החוויות שהוטבעו בהכרתו בשעת המעשה עצמו. אך לעומת זאת
לא יוכל המחבר לצפות כי ספרו, שהינו ללא ספק תעודה אנושית מזעזעת בפרשת
המרטירולוגיה היהודית, יתקבל גם כתיאור עובדתי מקיף ומאוזן של המאורעות כהווייתם. להלן ייעשה ניסיון לעמוד במרוכז על הליקויים העיקרים
בסיפור שלפנינו ולתקן את זוויות ראייתו. א ההנחה המשתמעת לכאורה מן הספר, כי פרשת הצלת יהודי
אירופה החלה בשליחותו של יואל בראנד, יש בה התעלמות מעובדות ראשוניות. עוד בקונגרס
הציוני הכ"א, שננעל בז'נווה ממש ערב פרוץ המלחמה [16–25 באוגוסט, 1939],
החליטו תנועות ארץ-ישראל העובדת להחזיר [מהקונגרס בז'נווה] למקומותיהם את שליחי
ארץ-ישראל שפעלו באירופה, על אף הסכנות שהיו צפויות להם [בארצות שליחותם], ודווקא
משום הסכנה שנשקפה באירופה לכל בית ישראל. הוקם בראשונה מרכז בשווייצריה לארגון
הפעולה של קשר ועזרה ברחבי היבשת. עם פרוץ המלחמה הוגברו המאמצים של הסוכנות
היהודית ו"ההגנה" להעלות יהודים מאירופה לארץ בדרכים "בלתי חוקיות"
– זאת אומרת בניגוד למדיניות "הספר הלבן" [של 1939] – כדי להחיש להם
מיפלט בעוד מועד. מאמצים אלה נשאו פרי ואוניות רבות הגיעו לארץ עם פליטי אירופה
במשך המלחמה העולמית. כן חתרו הסוכנות היהודית וארגון "ההגנה" מראשית
המלחמה להחדיר לאירופה – באמצעות הצבא הבריטי, שהיה המכשיר היחיד אשר בא אז בחשבון
למטרה זו – חוליות של מתנדבים מהארץ על מנת לארגן יהודים להתנגדות לאויב הנאצי
ולהצלת עצמם. הסוכנות היהודית עמדה במערכה קשה, שלא תמיד היתה
לשווא, גם על מיצוי כל האפשרויות של עלייה חוקית מארצות האויב תוך חרדה עמוקה
לגורל אלה שלא יוכלו לעלות ויופקרו לזדון ליבו של היטלר. מאמצי הצלה רבים נעשו על ידי
"הקונגרס היהודי העולמי" מזה, ועל-ידי ה"ג'וינט" מזה, שהודות
להם יחידים רבים וקבוצות שלמות נמלטו בעוד מועד מהתופת והגיעו לחופי מיבטחים.
כשנתקבלו הידיעות המזעזעות הראשונות על ההשמדה המאורגנת וממדיה, הן לא הוצנעו אלא
פורסמו ברחבי תבל. הן סוכמו בדין וחשבון שהופיע מטעם "הקונגרס היהודי
העולמי" עוד ב-1942. ניתן להן ביטוי פומבי רב-רושם בשורה של כינוסים יישוביים
בארץ, בישיבת בית הנבחרים הבריטי בדצמבר 1942 ובאסיפת המונים בניו-יורק בינואר
1943. לקראת סוף 1942 הוקם בארץ "ועד הצלה"
יישובי, שמאחוריו עמדו הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, והצטרפו אליו כל חוגי
הציבור המאורגן. אורגנה "מגבית התגייסות והצלה", שהטילה מיסים על היישוב
כולו וחלק הגון מהכנסותיה הקבועות הוקדש להצלת יהודי אירופה. הוקם מרכז בקושטא,
שחתר והגיע, לרוב בדרכי מחתרת, לקשר עם כמה מהארצות שהיו כבושות בידי הנאצים,
העביר לשם וקיבל משם ידיעות על המצב, עורר והדריך פעולות הצלה מקומיות ושלח כספים
למימון הפעולות האלו. המרכז אירגן חבר של שליחים ובלדרים, אשר עשו את שליחותו
בעשרות נסיעות חשאיות ומסוכנות, והקים מרכזי פעולה בשטחי האויב לשכירת אוניות
ושילוחן – מרכזים שפעלו במחתרת, אך לעיתים הסתייעו בקשריהם עם פקידים מקומיים של
שלטונות הכיבוש לשם הצלת יהודים. המרכז הקושטאי התקשר גם עם בודפשט, ועמד בהתמדה
בחילופי ידיעות ובקשרי טיכוס עצה עם הוועד שהוקם שם. אילמלא קשר זה, שנוצר ביוזמתם
של שליחי ארץ-ישראל בקושטא עוד לפני פרוץ השואה בהונגריה, לא היו בראנד וחבריו
מגיעים כלל לידי מחשבה על טיסתו לאותה עיר. גם שליחותו למזרח התיכון של מר איירה
הירשמן, יהודי אמריקני שפעל על פי סמכות מיוחדת מאת נשיא ארה"ב בענייני
פליטים, באה בעקבות היוזמה היהודית הציבורית באמריקה, אשר שאבה בהרבה את השראתה
מהפעולה בארץ. הירשמן הגיע למזרח התיכון לפני בואו של בראנד, ומשנודע לו מנציגי
הסוכנות היהודית על השליחות הזאת, התמסר מיד לבירור האפשרות להביאה לידי תוצאות של
ממש. הדאגה לגורל יהדות הונגריה וארצות הבלקן העסיקה את הסוכנות וחוגי "ועד
ההצלה" מראשית הופעת הסכנה של כיבוש אותן הארצות בידי היטלר. הידיעות
הראשונות על מסע ההשמדה בהונגריה הגיעו לארץ, התפרסמו והחרידו את הישוב לפני הופעת
יואל בראנד בקושטא. ב המחבר נתפס להפרזת כוחה ועוצמתה של הסוכנות היהודית
בימים ההם. בתוך אימת הבדידות וחשכת הייאוש, שאפפה פתאום את יהדות הונגריה, טבעי
היה שייווצרו בקרב עסקניה מושגים מוגזמים ומוטעים בתכלית על יכולת הסוכנות,
והציבוריות היהודית כולה הן לנקוט פעולה ישירה, הן להשפיע על מדיניותן של בעלות הברית.
אבל כל הבקי, ולו גם כלשהו, במצב העניינים הממשי באותם הימים, אי-אפשר לו שלא
לפגוש בחיוך מר את קיטרוג בראנד נגד השליחים בקושטא על שניבצר מהם להמציא לו מיד
אווירון. למען הקורא, שנסיבות הימים ההם אינן נהירות לו,
יצויין כי כל אמצעי התחבורה של ארץ-ישראל עם העולם החיצון היו בידי השלטון הצבאי
הבריטי, וכל נסיעה וכל טיסה לארץ אחרת היו טעונות רישיון, שהשגתו עלתה במאמצים
מיוחדים ואשר לפעמים לא ניתן. קרה שראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית
בירושלים לא קיבל אשרה לתורכיה. גם לא תמיד הושג מירושלים מקום באווירון בדחיפות
הנדרשת. בכלל, חופש הפעולה של "מרכז ההצלה" הקושטאי היה מקוצץ ומחובל.
על אנשיו נגזר להיאבק בלי הרף עם מיגבלות חמורות. אלה נבעו הן ממשטר שיתוף הפעולה
עם בעלות הברית – אשר בלעדיו לא היתה בכלל תקומה לאותו מרכז – והן מהמכשולים
שהונחו בדרכו על ידי השלטון התורכי, אשר שמר עד סוף המלחמה על קשריו התקינים עם
גרמניה. גם קובלנתו של בראנד על אי-הפצצת מרכזי ההשמדה
באירופה ומסילות הברזל שהובילו אליהם, מקורה במושגים שלא היתה להם כל אחיזה
במציאות – כאילו עמדו אז מפציצים, ודווקא ארוכי טווח, לרשות הסוכנות היהודית או "ההגנה",
או כאילו חיל האוויר הבריטי והאמריקני היו מוכנים לפעול לפי תידרוך ציוני. לאמיתו של דבר, נעשו מאמצים ממושכים על ידי הסוכנות
היהודית להניע את הבריטים להפצצת אותם היעדים – ודווקא לפי יוזמתו של חבר הנהלת
הסוכנות וראש "ועד ההצלה" יצחק גרינבוים, אשר המחבר דן אותו ברותחין. ג התעלמות אחרת המציינת את הספר – והיא הרצינית ביותר –
היא מהמדיניות שנקטו בעלות הברית לגבי כל מגע עם האויב וכל פעולה שהיה בה משום
עזרה לו, וכן מייחסן לבעיית הצלתם של יהודי אירופה במהלך המלחמה, ובכלל מהרקע
המדיני של מלחמתן בהיטלר ויחסיהן זו עם זו כחברי הקואליציה הלוחמת. משלוח עזרה
חומרית לאויב, ויהי לשם מטרה נעלה ביותר, היה מהדברים הפסולים והמגונים ביותר
שאסור היה להעלותם על הדעת, ולשווא ינסה מישהו להתעלם מהעובדה, כי הצלת יהודים לא
שימשה מטרה למלחמת מעצמות הברית בגרמניה אלא נועדה, לכל היותר, להיות תוצאת לוואי
לניצחונן. ממילא מובן, כי מעצמות הברית נמנעו ואף סירבו לקבוע את הצלת היהודים כקו
מנחה את ניהול המלחמה מבחינה מבצעית (אופרטיבית). יתר על כן, מזמן לזמן נתקלה
הנציגות הציונית באי-רצון לקבל את הצעותיה לשיתוף פעולה במלחמה, שנבע מתוך חשש פן
יתקבל הרושם בקרב עמי אירופה כי המלחמה מתנהלת במיוחד למען היהודים. כל תביעה להביא בחשבון את העובדה המחרידה של השמדת
היהודים, ההולכת ונמשכת, בקביעת טכסיסי המלחמה או בהוראת היתר לסטות מחוקיה – היתה
נתקלת בתשובה אחת: "הדרך היעילה היחידה להצלת בני עמכם היא להבטיח ולהחיש את
הניצחון על היטלר על ידי ריכוז כל המעיינים במלחמה עצמה". העובדה כי בינתיים
מובלים מיליונים כצאן לטבח לא השפיעה לשינוי הקו. כבר מטעם זה בלבד היה ברור גורל
ההצעה, כי בעלות הברית תספקנה לגרמנים, בעיצומה של המלחמה, צורכי מחיה ואמצעי
תובלה ושאר מיצרכים חיוניים [תמורת יציאת יהודי הונגריה]. תוכנית כזו נדונה ממילא
להיראות כמחשבת טירוף הסותרת לחלוטין את המושכלות הראשונים של מלחמה באויב עד
חורמה. יתר על כן, משנקבע במושב בעלות הברית העיקרון של
"כניעה ללא תנאי" כמטרה ראשית של המלחמה, נשתררה בקירבן עצבנות מיוחדת
להיזהר ולהימנע מכל צעד העלול להתפרש כגישוש אחרי אפשרות פשרה עם היטלר, או בכלל
כסטייה כלשהי מהמגמה שנקבעה. החשדנות ההדדית בין בעלות הברית בנידון זה, זאת אומרת
בין מעצמות המערב לבין רוסיה, וכן הרגישות של כל שותף לגבי החשדנות של חברו, ומתוך
זה החשש פן יפורש צעד זה או אחר שלא כהלכה על-ידי השותף – עמדו בשיאם. ודאי, מותר
היה להניח כי אילו עמדה על הפרק השמדת מיליון אנגלים או מיליון אמריקנים, כי אז
דעת הקהל היתה מכריחה את הממשלות – אילולא התעוררו בעצמן – להפר כל כלל ולדוש בכל
עיקרון ולהיכנס לכל סיכון כדי להצילם ויהי מה. אבל מדובר היה אז במיליון יהודים,
ומכיוון שלמעשה לא נשקפה אותה סכנה להמוני אנגלים או אמריקנים, ולא הובאה הצעה כזו
להצלתם, ממילא לא הועמד הצד המוסרי של העמדה הקשיחה במיבחן מכריע. ד במיוחד לא נתנו – או לא יכלו לתת – בראנד וחבריו את
דעתם על האופי הממאיר של עמדת אנגליה עקב מדיניות "הספר הלבן". כל מעשה
של הצלת יהודים בסיוע של אנגליה, שהיה עלול להיות קשור בסופו של דבר עם עלייה
לארץ, עמד בסתירה למדיניות חבלנית זו ונראה כמאיים על השלטון הבריטי בסבך ללא מוצא.
האסון המחריד של "סטרומה"[1] הוא עדות ניצחת למצב המפליץ ששרר אז. אפילו
לגבי ההסתייעות ביהודי ארץ-ישראל למען המאמץ המלחמתי במסגרת הצבא הבריטי – על ידי
גיוס לצבא, הקמת כוח לוחם ופעולה בעורפו של האויב – היתה אנגליה כבולה בידי עצמה
על ידי המדיניות שנקטה ערב המלחמה וקיימה אותה בקשיחות כל ימי המלחמה. במידת שנחלה
הפעולה הציונית והיישובית הישגים מסוימים בכיוונים אלה, הם באו במאוחר ורק לאחר
ההתגברות על המעצורים ששם בדרכם "הספר הלבן". כמה
יוזמות חשובות של פעולה מלחמתית נכשלו בגלל אותה מדיניות. ה ושוב, אין לתמוה על אנשי "ועד ההצלה"
בבודפשט, בכללם יואל בראנד, על אשר טחו עיניהם מראות את מערכת הנסיבות בעולם שמעבר
לחומת המצור שהושם על יהודי אירופה, ואת מעמדם האמיתי של העניינים היהודיים בקרב
מחנה הלוחמים נגד היטלר. כאנשים שחייהם היו תלויים להם מנגד והיו שקועים בחשכת
המחתרת, טבעי הוא שנטו להיאחז בכל זיק של תקווה, ותהא הקלושה ביותר, להצלתם והצלת
המוני אחיהם. לכן ניפתו להאמין, כי "חיים" אינו אלא חיים וייצמן, אשר
ישב אז ישיבת קבע בלונדון, ולא חיים ברלס, נציג הסוכנות היהודית בקושטא, אשר פעל
שם תקופה ממושכת בארגון עליית ההצלה ושמו היה ידוע היטב בכל מרכזי הגולה הנצורה. הפער בין המושגים שרווחו במחתרת בודפשט, לבין העובדות
שמעבר לחומה, נתגלה מייד בהגיע יואל בראנד לתורכיה וגרם לו זעזוע חריף. הוא נדהם
כשלא מצא בנמל האויר של קושטא אשרה מוכנה בשבילו, תוך הנחה משתמעת כי השלטונות
התורכים נהגו אז למלא כל מישאלה של שליחי הסוכנות היהודית. למעשה, הוכן בשבילו
רישיון כניסה אבל העניינים נשתבשו בשל הופעת בן-לוויה לו [הסוכן הכפול אנדור-באנדי
גרוס], שעל בואו לא נתקבלה שום ידיעה מראש, ושהיה ידוע לשלטונות בעלות הברית
כאישיות מפוקפקת ביותר. כל מה שאירע ליואל בראנד בקושטא, ואחרי כן בחאלב, מפתיע
ומקומם אותו ונראה לו כפרי איזה בלבול, או מישגה קטלני, או הקלת ראש בחשיבות
העניין או אפילו הזנחה פלילית. לעומת זה, היה מובן היטב לכל מי שהתמצא אז בנסיבות
הקיימות, כי הופעתו לפתע פתאום בקושטא – שהיתה לכאורה נייטרלית, אבל למעשה היה
לבעלות-הברית מעמד מכובד בה – של שליח מארצות האויב, ולו יהי יהודי, כשבלווייתו
אדם החשוד כסוכן [גרמני] – הריהי דבר-מה יוצא דופן לחלוטין, הכרוך ממילא בסיבוכים
חמורים אשר מעמד הסוכנות היהודית לא היה בכוחו להתירם. ו זה בקצרה סיפור המעשה של פרשת יואל בראנד מיום הגיעו לקושטא ואילך, כפי שהיא ידועה לאנשים
שפעלו בה מעבר מזה. אביא תחילה עדות לאופן קבלתו של יואל בראנד על ידי חברי המרכז הקושטאי להצלה. כאשר הוא הופיע לפניהם וגולל את ההצעה [הנאצית]
שהושמה בפיו – "דם תחת סחורה" – נדהמו
חברי המרכז למשמע אוזניהם והדבר היה בעיניהם מעבר לכל היגיון אנושי. אף על פי כן, הם
נאחזו בו. ואלה דברי אחד מן החבורה, מנחם באדר, בספרו "שליחויות
עצובות": קפואים כאבן שמענו את דבריו של יואל: את תיאור האסון,
את פרטי המשא ומתן, את המחיר שנתבע
בעד חיי היהודים בהונגריה, את ההבטחה להפוגה – או, כדבריו של אייכמן, "לשים
את היהודים במקרר למשך שבועיים, שכן זמן זה מספיק
עד שהאינטרנציונל שלכם יחליט אם יש לו עניין
בעסק". התגובה הראשונה – לאחר שסיים יואל את דבריו – היתה
התשוקה לקום ולצעוק: שקר וכזב! הצעת רמייה ונבלות! ודאי משערים הגרמנים, כי מעצמות
הברית יתנגדו להסכם כזה, שהרי ידוע להם, לנאצים, כמה לא אצו הללו לסייענו בהוצאת
היהודים מבולגריה ומרומניה, וברור כי אך כוונה אחת גלומה בהצעתו של אייכמן: להוכיח
לעיני כל העולם כולו, כי גם אויבי גרמניה לא איכפת להם גורלם של היהודים, וכי שום
קורבן לא יביאו חסידי אומות העולם להצלתם של יהודים העומדים על סף הכבשן. אך תגובה
ראשונה זו נבלמה בלב בטרם תפרוץ. כל אחד מאיתנו שאל את נפשו: איך יענה
"לאו" ואיך ישיב תשובה שלילית ויטיל על מצפונו את חיסולו של סיכוי זה –
ואפילו הוא מפוקפק ביותר ואפילו כוונות זדון הן העשויות להוליכנו שולל. הרי אין
ברירה, הרי ממילא נגזרה הכליה, וכאן אולי... החלטנו, כי אחד מאיתנו ייסע מיד לארץ-ישראל ויביא
לפני המוסדות את ההצעה בצירוף בקשתנו לעשות למענה גם את העל-אנושי. והנה, בבוא יואל בראנד לקושטא התברר מייד, כי יהי אשר
יהיה, הוא לא יוכל להשתהות שם. השלטונות
התורכים עמדו להחזירו מיד כלעומת שבא, והשגת רישיון לכל יום של שהייה נוספת היתה
כקריעת ים סוף. לעומת זה, היה ברור, כי צו עליון הוא לא להחזירו בידיים ריקות, שכן
שובו ללא כל תשובה בפיו היה משחרר את התליינים מכל "התחייבות" ומתיר את
הרצועה לזירוז קצב ההשמדה, שלמעשה כבר החלה. במצב זה, קודם כל כדי להרוויח זמן ולרסן במידת-מה את
המרצח על ידי יצירת רושם כי הסוכנות היהודית מתייחסת לשליחותו של בראנד בכל
הרצינות, ובעיקר כדי למצות את כל האפשרי והבלתי-אפשרי לשם הצלה ממש, באה ההצעה מצד
החברים בקושטא להסיע את בראנד לירושלים, ואחד מהם יצא מיד לארץ לשם סידור הדבר.
אבל אנו, היושבים בירושלים, חששנו כי משיעבור בראנד את הגבול הסורי, וירחיק דרומה
לתוך השטח הכפוף לשלטונן של מעצמות הברית, שוב לא יורשה לחזור לארץ אויב – והרי
אי-שיבתו כלל כמוה כשיבתו ריקם, זאת אומרת פירושה סתימת הגולל על אחרית התקווה
ליהודי הונגריה. בהיותנו נתונים בין המצרים צצה בתוכנו ההצעה, כי
הפגישה עם יואל בראנד תתקיים בחאלב, עיר הגבול של צפון סוריה. האנגלים בקושטא
הסכימו לתוכנית זו והבטיחו כי יינתן לבראנד לחזור. מלכתחילה היו חששות פן לא יעמדו
האנגלים בדיבורם, אבל השיקול שלנו היה כי מכל מקום אין לנו מה להפסיד. הסעת בראנד
לחאלב, תור סיכון מסוים, נראתה כרע במיעוטו. עם כל החששות, בא מעצרו של בראנד ברגע
שהגיעה הרכבת לתחנת חאלב, כתדהמה למלווהו מקושטא אהוד אבריאל, וכאכזבה מרה לחתום מטה
ומלוויו שבאו מירושלים. כאשר מחיתי אחר כך לפני הנציב העליון בירושלים על מעילה זו
באמון, שמעתי תשובה חותכת: "אנו במלחמה ואין לבוא אלינו בקושיות ובטענות כאלו".
ההקפדה על הקו המלחמתי ללא סטייה, על כל פנים ללא סטייה למען סיכוי כלשהו של הצלת
יהודים – באה כאן שוב לידי ביטוי מלא. אבל הסוכנות לא אמרה נואש גם לאחר מעצרו של בראנד
ושילוחו למעצר במצרים. על יסוד דין וחשבון ששמעתי מפיו בחאלב, בנוכחות קצין בריטי,
טסתי מיד ללונדון. נשיא הסוכנות היהודית דר' וייצמן ז"ל ביקר בלווייתי את שר
החוץ אנתוני אידן, ודרש לחרוג מגדר כל העקרונות הקבועים לשעת מלחמה לשם הצלת המוני
נפשות יהודיות. נתקלנו בתגובה רצופה, לכאורה, הבעת אהדה, אך הססנית ומסויגת ביותר
– למעשה שלילית. נתקיימו התייעצויות בין בעלות הברית. לפי האנגלים, הביעו הרוסים
התנגדות גמורה לטיפול כלשהו בתוכנית. מצד ארצות-הברית לא באה שום תגובה חיובית.
היחס הכללי היה כאל עניין שאין בכלל מה לדבר עליו. אף על פי כן, נמשכו השיחות עם
משרד החוץ הבריטי. באחת מהן אמר מנהל מחלקת הפליטים לנציג הסוכנות: "ואילו
באמת היה אפשר להוציא מיליון יהודים מאירופה – אנה היינו באים? כיצד היינו מובילים
אותם? היכן היינו משכנים אותם?" לאחר כמה ניסיונות נוספים של הטחת הראש בכותל, לא
נותר לסוכנות אלא לטפל בשחרורו של יואל בראנד עצמו על מנת שיוכל לבוא לארץ. ז עוד לפני פרשת בראנד, וערב כניסת הגרמנים להונגריה,
הגישה הסוכנות הצעה מפורטת למיפקדה הבריטית במזרח התיכון בדבר משלוח חוליות
יהודיות מזויינות להונגריה ולארצות הבלקן לשם פעולות חבלה בעורף האויב, גיוס יהודים
להתנגדות ומאמצי הצלה של יהודים. לאחר כישלון פרשת בראנד נראה סיכוי, כי כפיצוי-מה
תאושר התוכנית הזאת, ואף אומנם ניתן האישור על-ידי [ראש ממשלת בריטניה] וינסטון
צ'רצ'יל עצמו, לאחר שנמצאה הדרך להגיע אליו במישרין. נעשו פעולות הכנה מעשיות, אך
לבסוף ניצחו מצוקים את אראלים – שוב הכריעו הסתייגויות שנבעו ממדיניות "הספר
הלבן", וגם על תוכנית זו נסתם הגולל. * * * מסתבר מכל האמור, כי יש לראות בספר זה ניסיון נאמן
לתאר במפורט את ההשתלשלות בתוך הונגריה; ביטוי ללבטים, לייסורים ולמאמצים הנואשים
של יחיד אשר מצא עצמו אז בנקודת המוקד של הפרשה האיומה; ועדות נוספת על הנוראות
שעברו באותה תקופה על אחינו באירופה ושהפכו לסיוט חייהם של רבים מאלה שניצלו. לעומת זה, לא היה ביכולתו של המחבר להעריך נכונה את
אפשרויות ההצלה שהיו קיימות למעשה מעבר מזה של המיתרס, על רקע עמדתן של מעצמות הברית,
אף לא היתה כוונתו – וזאת הוא מדגיש לא אחת – לערוך כתב האשמה נגד אלה, שתוך
נפתולים בלתי פוסקים עם קשיים ואיסורים התאמצו לעשות כל מה שנראה לאפשרי וגם מה
שהיה בהחלט בלתי-אפשרי – כדי להציל אחים מכליה. כל פרשת מפעל ההצלה בשנות מלחמת-העולם השנייה, על
מאמציה, הישגיה וכישלונותיה, אורותיה המעטים וצלליה הכבדים, הלהט והמסירות שהושקעה
בה וחוסר האונים שהתבוססה בתוכו, עדיין לא סופרה ולא סוכמה כהלכה ועודנה מצפה
לגואלה. הערה (של משה
שרת) [1] אונייה רעועה זו ["סטרומה"],
שהפליגה מרומניה לארץ-ישראל בדצמבר 1941 כשעליה 769 יהודים שנמלטו מהשחיטות,
גברים, נשים וילדים, עוכבה בקושטא ועגנה שם חודש ימים לעיני כל המעצמות. כל
המאמצים להניע את השלטון הבריטי להרשות את כניסת הפליטים לארץ עלו בתוהו. שום ארץ
אחרת לא הציעה להם מקלט. לבסוף הכריחו השלטונות התורכיים את האונייה לחזור כלעומת
שבאה, כשזעקות הזעם והייאוש של המוחזרים לתופת נשמעות לאורך חופי הבוספור. בצאת
האונייה לים השחור היא פגעה במוקש [ב-24.2.1942] וטבעה. רק אחד מכל נוסעיה ניצל.
[לפי גירסה אחרת, האונייה טובעה בידי צוללת רוסית].
|
