פרק 11

 

 

במקביל לכל האירועים הללו, המשכתי במאבקי המר להוצאתו לאור של כתב היד. הקשיים לא פסקו. לאחד חודשים ארוכים של עבודה נסתיימה, כביכול, מלאכת העריכה. החוזה שלי עם ״עיינות״, וכל הארכות הרבות שהענקתי להוצאה זו, פג תוקפם. עתה יכולתי לפרסם את הספר בחוץ לארץ, ואף לחפש לי מו״ל אחר בארץ. אולם הייתי שבע רצון מן העריכה, שחשבתיה, לתומי, כסופית. אשר למתן רשות פרסום בחוץ לארץ, סברו ידידים, כי לא יהיה זה נכון שהספר יצא שם לראשונה. נוסף על כך, שילמה לי ״עיינות״ מפרעה חודשית והייתי זקוק מאוד לכסף. בסיכום, הצהרתי על נכונותי לדחייה נוספת לשלושה חודשים.

באפריל שוב לא הייתי מוכן להעניק ארכה נוספת. אז קרא לי עו״ד מיכאל כספי, פרקליטו של קאסטנר. הוא הסביר לי באורח ידידותי ביותר, כי אינני מסוגל כלל להעריך אלו תוצאות משפטיות עלולה להבשיל הופעתו של ספרי. גם רז׳ה אינו מבין זאת. כספי טען, כי הוא משוכנע שהספר יביא נזק עצום לרז׳ה ולניהול המשפט. אומנם יהיה זה נכון מצדי אם לא ארשה להכניס שינויים בתוכן, אולם מן הראוי שאסכים לדחייה נוספת של ששה חודשים. עם זאת מצא, כי זכאי אני לפיצויים על ההפסד הכספי שדחייה זו תגרום לי. אם אסכים להצעתו, הוא הבטיח לדאוג לכך, שאקבל מפרעה נוספת בסך 5,000 ל״י. לא נתתי למר כספי מייד תשובה סופית, אלא אמרתי שאשקול בדבר ואשוחח עליו עם רעייתי, עם קאסטנר ועם מספר ידידים אחרים. בהזדמנות זו, קוננתי מרות באוזני עו״ד כספי על כי טרם קיבלתי כל עבודה, וזאת למרות פניותי הרבות והתכופות בנדון. מר כספי הצדיק אותי והבטיח לעזור לי בכיוון זה. ואומנם כעבור ימים מספר שלח אותי יהודה ארז למשרד הביטחון. שם ידעו על כך הכל, ומייד נתנו לי משרה של מפקח על המחסנים.[1]

אף על פי כן דחיתי את הצעת עו״ד כספי לארכה לששה חודשים. וכן את 5,000 הל״י תמורתה. הודעתי כי אעניק סמכויות למר וייסברג בפאריז להוציא לאור את ספרי באירופה, אולם בארץ לא אעשה בינתיים דבר. כך תוכל ״עיינות״ להרוויח זמן, שכן עד שהספר יודפס באירופה יעברו מספר חודשים. אולם הפעם הייתי יותר זהיר: כתבתי למר וייסברג, כי לא יודיע לי כלל את שם ההוצאה, לה ימכור את הספר, וכי יחתום על החוזה בעצמו, אף בשמי אני. כאשר סיפרתי על כך ליהודה ארז, הוא אמר, כי עתה תוציא גם ״עיינות״ את הספר לאור. אולם עתה באו שבועיים שבהם לא יכולתי לדבר עם יהודה. רוב הזמן הוא לא היה במשרד וכאשר פגשתי אותו, לא הייתה לו שהות לשיחה. ב-14 במאי, כאשר, כדרכי מדי יום ביומו, חיפשתי אחריו במערכת ההוצאה, הוא השאיר לי פתק, שבו ביקשני לבוא בשעה שש בערב לקפה ״ירקון״. שם כבר חיכה לי יהודה ארז בלווייתו של וניה פומרנץ.

״יואל, נתקבלה החלטה, שהופעת ספרך אינה רצויה כרגע. יהיה זה בניגוד לאינטרסים של המדינה לפרסמו עתה. אנו דוחים איפוא בינתיים את הופעתו לעוד 6 חודשים. תמורת זאת תקבל פיצויים בסך 5,000 ל״י. לאחר מכן נראה כיצד ייפלו הדברים ונחליט מחדש״.

״יהודה, איני מסכים. אני עומד על כך שתפרסמו את הספר מייד. מכל מקום, לא אמנע את הוצאת הספר באירופה. כן אפנה ל׳מעריב׳ ואציע להם להתחיל בפרסומו בהמשכים״.

אולם ב״מעריב״ נתגלו קשיים. זמן קצר לפני מותו, הגעתי עם ד״ר ע. קרליבך לידי הסכם על הפרסום בעיתונו, אולם חייב הייתי לספק כתב יד עברי. התרגום כבר היה מוכן, אך יהודה ארז לא אבה לתת לי העתק ממנו. הכנת תרגום חדש הייתה גוזלת חודשים נוספים ועולה ממון רב. צריך הייתי איפוא לנסות ולהשיג משהו בדרך של משא-ומתן.

בחוץ לארץ היה מצבי איתן. מר וייסברג כתב לי, כי הוא חתם על חוזה עם הוצאה גרמנית גדולה, אולם, בהתאם לבקשתי, לא מסר לי את שמה של ההוצאה. מכתב זה הראיתי ליהודה. הוא נוכח כי עתה שוב לא יועילו טכסיסי ההשהיה.

ואילו אני זקוק הייתי להעתק של התרגום העברי. יהודה ארז דיבר על לבי לערוך ישיבה נוספת עם טדי קולק. ישיבה זו צריכה הייתה להיערך על קרקע נייטראלית. הסכמנו לעשות זאת בביתו של ולטמאן, ב-24 במאי בשעה 9 בערב. טדי קולק ומאיר ולטמאן כבר המתינו לי כאשר באתי עם יהודה ארז. טדי ניגש ישר לעניין:

״יואל, העו״ד כספי הוא כרגע נגד הופעתו של ספרך. הוא טוען, כי עלינו לחכות עם פרסומו לאחר סיום המשפט. אולם עליך להבין אותי היטב. אין אנו רוצים למנוע את הוצאת ספרך ואף לא לשנות את תוכנו. אנו רק רוצים לדחותו. מאידך מבינים אנו, כי מסיבות כספיות ומוסריות אינך יכול לחכות יותר. לפיכך הננו מוכנים לפצותך בנדיבות לב על כל נזקיך ולערוב לך, כי לאחר שיסתיימו כל המשפטים הכרוכים בפרשת קאסטנר, יופיע ספרך ללא שינויים. מאיר ויהודה הם ידידיך. הבה נחשוב. אולי נוכל להגיע לעמק השווה על בסיס ידידותי״.

״טדי, אינני רואה כל אפשרות. עכשיו שוב אינני לבדי. גם מר וייסברג יש לו זכויות על כתב היד. אולם גם מבלי להביאו בחשבון ידוע לכם, כי רק במקרה אחד אהיה מוכן לוותר, אם תוכיחו לי, כי ספרי נוגד את האינטרסים של המדינה או שהוא פוגע בקאסטנר, שכבר סבל דיו, ובסיכוייו. שום סיבה אחרת לא תאלצני לוותר. ידעתי כאן אך סבל ותלאה. למעלה מעשר שנים הייתי מובטל. כלום יודע אתה, טדי, משמעותה של מילה זו? יש לי חובות מעל לראש. עתה מקווה אני, בעזרת ספר זה, להרוויח את הכסף הדרוש לי. ׳מעריב׳ ישלם לי 1,200 ל״י, אני מקווה, כי ׳עיינות׳ תמכור אלפי טפסים רבים ותפרע לי את אחוזי. וייסברג כתב לי כי ספרי יופיע בארצות ובלשונות שונות. מכל מקום אקבל את חלקי. בסופו של דבר, אוכל לרכוש לי דירה בישראל ולחיות כבן אדם״.

״יואל, ברבים מדבריך אתה צודק. צריכים היינו, כבר לפני שנים רבות, לתת לך משרה שתתאים לך. היה זה משגה כפול, שהרי גם אתה היית תורם משהו בשביל המדינה. עתה ישתנו פני הדברים. עד מהרה תקבל לפחות דרגה חמש. לאחר מכן תעלה שוב בדרגה. נמצא לך דירה נאה בת שלושה חדרים. נדאג להשיג לך את ה-15 עד 20 אלף לירות הדרושות לכך. אתה תחזיר את הכסף מתוך הכנסותיך מהספר. תן למאיר רשימה של חובותיך. הוא יפרע אותן. גם בשביל רהיטיך החדשים ושאר הרכישות ההכרחיות, נדאג לך שתשיג כסף. בכמה יכול כל זה להסתכם? ספרך יכניס לך סכום זה. אנו ניתן לך את הכסף כמקדמה ואתה תשלם אותו אחרי שספרך יראה אור״.

״טדי, הצעתך מושכת מאוד, אולם גם אם אני מסכים לה, וייסברג לא יסכים״.

״תן לנו הצהרה בכתב שאתה מבקש לדחות את מועד הופעתו של הספר. אנו ניקח דברים עם מר וייסברג, נסביר לו את המצב. אין הוא יכול להוציא את הספר בלי הסכמתך. דרך אגב, יואל, ביקרתי לא מכבר בניו-יורק ושוחחתי עם ג׳ו ברנס מ׳סיימון את שוסטר׳.

בשבועות שלאחר ישיבה זו ניהלתי שיחות רבות עם יהודה ארז ומאיר ולטמאן. הם לא קיבלו את דחיית הצעתם על ידי ברצינות, בסברם שאיני משתוקק אלא למחיר גבוה יותר. הם ניסו גם להשפיע על רעייתי ונדהמו להיווכח, כי גם אצלה מעלים הם חרס. אף באותו פרק זמן עברתי מדי יום ביומו עם יהודה, הפעם על התרגום העברי. הוא אמר לי כי ברצונו לקבוע את הנוסח העברי הסופי, יהיה מועד ההוצאה אשר יהיה. שוב רבנו משך שעות סביב ריכוכים, השמטות והוספות.

יום אחר הגיעו ההגהות מוייסברג. הוא דרש כי יוחזרו לו תוך 14 יום התיקונים. הספר בגרמנית צריך היה להופיע בימים הקרובים ביותר. עתה ראה יהודה כי המצב רציני. ושוב, אינני זוכר באיזו פעם, עברנו על כתב היד כולו. יהודה זימן גם פגישה מיוחדת עם מנחם באדר, צבי יחיאלי, ווניה פומרנץ, ושוב עם טדי קולק ומאיר ולטמאן. הפעם היה טדי קולק מסביר פנים. הוא רצה בראש וראשונה לקבל ממני הבטחה, כי השינויים שהסכמתי להם יוכנסו גם במהדורה הגרמנית. לעומת זאת, רבתי עם מאיר ולטמאן. וניה פורמרנץ ניסה לתת חירות ללשונו כדרך שעשה זאת פעם, ללא הצלחה, אהוד אבריאל. שיחה זו התקיימה בביתו של יהודה בקיבוץ גבעת חיים. מנחם באדר וצבי יחיאלי מסרו לי בפועל מספר עובדות, שלא היו ידועות לי. הכנסתי אותן לכתב היד, או שיניתיו בהתאם להן.

בשבועות ההם הועברתי ככדור מיד ליד, כשאני נתון באש צולבת של טיעון מכל הצדדים. בסופו של דבר, אמר לי יהודה:

״אני רוצה להיווכח במו עיני שהספר הגרמני יופיע כדרך שקבענו. לפיכך הנני מציע לך שניסע שנינו לאירופה, על חשבונה של ׳עיינות׳, כמובן. שם נעבור על ההגהות הגרמניות. אז יכול אני לערוב לך, כי גם הספר העברי ייצא תוך מספר שבועות, עוד לפני צאת הספר הגרמני״.

״טוב״, עניתי לו, ״אסע עמך. אולם לא לבית-ההוצאה. נוכל לפגוש את מר וייסברג גם בוינה ושם נוכל לקרוא את ההגהות״.

מעולם לא קיבלתי אשרה במהירות מסחררת כזאת, וכן היתר יציאה וכרטיס טיסה, כפי, שקיבלתי אותה שעה. ב-4 בספטמבר 1956 יצאנו, יהודה ארז ואני, במטוס לוינה.

עוד לפני שטסתי עם יהודה לפאריז, בחודש פברואר, נערכה על ידי שופט השלום הירושלמי מר פרץ בדיקה, אם ראוי לערוך חקירה מוקדמת בעניין הגשת תביעה על שבועת שקר מצד קאסטנר. היועץ המשפטי סירב ליטול לידיו את התביעה הפרטית שהגיש עו״ד שמואל תמיר, כך שהשופט פרץ נועד להכריע אם על אף עובדה זו יש סיבות מספיקות כדי להעמיד את רז׳ה קאסטנר לדין על שבועת שקר.

תביעתו של תמיר התבססה על פסק הדין של השופט בנימין הלוי, שקבע כי קאסטנר שיקר, בהשיבו על השאלה אם העיד לטובת פושע המלחמה קולונל ה-ס.ס. בכר בפני שלטונות בית המשפט לפושעי מלחמה בנירנברג, וגרם בכך לזיכויו. לנקודה זו נודעה חשיבות מכרעת, ולפיכך הייתה זו עדות שקר. פניהם של קאסטנר ופרקליטו, מיכאל כספי, הפיקו שלווה וחוסר-דאגה לגבי תוצאות המשפט. אך אני ידעתי, כי רז׳ה בילה לילות נדודים לא מעטים מחמת דבר זה. נחמה אחת, לפחות, עמדה לנו: עתה יהיה רז׳ה הנאשם ויוכל להגן על עצמו כרצונו.

כלום באמת כך היה?

לקאסטנר היה עורך-דין טוב, אולם גם יקר ביותר. למעשה היה זה משרד גדול, עם עורכי-דין ופקידים לרוב, שהכין את הגנתו ואת תביעת-הנגד נגד גרינוואלד. הוקם ״ועד להגנת קאסטנר״. בוועד עצמו עבדו שני מזכירים במשרה שלמה, הרי הם שולמית ארלוזורוב ופרץ רבס. שליחיו של הוועד, או של משרדו של עו״ד כספי, טסו לאירופה ולאמריקה כדי לגבות עדויות ולהשיג מסמכים. כל זה עלה ללא ספק עשרות - ואולי מאות - אלפי לירות. קאסטנר לא היה לו כסף. הוא היה שקוע ומשוקע בחובות. איני מאמין כי על ידי מגביות בקרב ידידיו אפשר היה לגייס, ולו חלק זעום בלבד, מהסכומים שהוצאו. מכאן שהצעה ברוח זו אף לא הועמדה במבחן הניסיון. קאסטנר השיב לשאלותי כדברים הבאים:

״שולמית היא המקשרת עם המפלגה. מפא״י היא המשלמת בעד הכל״.

אולם בעד רוב הדברים בחיים יש לשלם. וגם קאסטנר שילם, אם כי לא בלירות.

הוועד להגנת קאסטנר הכין גילוי-דעת לטובתו, עליו צריכים היו לחתום כל האישים היהודיים, יוצאי הונגריה, שתפסו מקום מרכזי בחיים הציבוריים. הרעיון הראשון היה להכין זאת בצורת גילוי-דעת של סולידריות עם קאסטנר. אולם פרץ רבס התרוצץ שבועות רבים עם גילוי-דעת זה, מבלי שהוא ייחתם על ידי האישים הנוגעים. נערכו ישיבות לאין ספור. פרץ סיפר לי, כי המפלגות השונות רצו להוסיף לנוסח גילוי-הדעת פסקות משלהן או למחוק פסקות קיימות. רבים רצו לשקול בדבר. פסק הדין של השופט הלוי, טענו, עוד איננו שריר. יש לחכות לפסק דינו של בית המשפט העליון. אפשר שכמה מהם אף חששו, כי עמדה גלויה לטובת קאסטנר עלולה להזיק להם בעתיד. נוסף על כך, היו לו לקאסטנר גם אויבים. תנועת ״חירות״ לחמה בו בכל החריפות. נערך מקח וממכר, נעשו הסכמים קואליציוניים, הושגו פשרות, נקצרו חצאי הישגים, מהצהרת הסולידריות המקורית לא יצא אלא משהו מימי ופושר ביותר. נדמה היה לי, כי על גבו של קאסטנר נערמות עסקות מפלגתיות קטנות. הדבר הרגיז אותי מאוד, עד כי הוכחתי את פרץ רבס, שהיה מבקר אותי לעתים מזומנות:

״כיצד תוכלו לנהוג ככה? כלום לא סבל רז׳ה דיו? למה צריך לנהל שיחות בין-מפלגתיות למענו? חברי הוועדה והחלוצים, אלה שעברו במחיצתו בבודאפשט, מוכנים לעמוד בגלוי לימינו של רז׳ה. והרי אנו יוצאי מפלגות שונות. לשם מה נחוצים לנו ה׳גדולים׳?״

״יואל, הנח לנו לעשות את המלאכה כראות עינינו״, השיב לי פרץ רבס. ״לראשונה עלינו לסלק את התביעה בקשר לעדות השקר. זוהי הנקודה המסוכנת. לאחר מכן נראה מה יהיה הלאה״.

שוחחתי גם עם רז׳ה על כך. נדמה היה לי כי הוא משתמט מלדבר על העניין, הוא גער בי:

״איני רוצה שינודו לי. לא הוועד ולא אתה. לא אכפת לי פסק דינו של הלוי. אף לא אם ישלחוני לבית הסוהר. יודע אני כי פסק הדין אינו צודק, וכי יום יבוא שבו יוכר הדבר בגלוי״.

במשפט על שבועת השקר הגן על קאסטנר עו״ד מיכאל כספי באופן מזהיר, רז׳ה נלחם לטובתו של מי שהיה קולונל ה-ס.ס. בכר, טען כי הלה הציל הרבה יהודים. עו״ד תמיר טס לאמריקה והביא מגנזך הפנטאגון מסמכים חדשים על פרשת קרומיי ובכר, והתערבותו של קאסטנר לטובתם. אולם בית המשפט החליט, כי אין לקבל מסמכים חדשים אלה כחומר הוכחה. אחד מעדי תמיר, אשר השיג בגרמניה מסמכים נגד רז׳ה, לא ידע אם במקורם ניתנו לבית-המשפט לפושעי מלחמה או לבית דין לטיהור נגד הנאצים. אולם זו הייתה השאלה המכריעה. קאסטנר מסר הצהרות ועדויות בשבועה לטובת בכר, כיוון שהאמין ביושרו. לעומת זאת, הוא הכחיש בתוקף את דבר הופעתו בפני שלטונות משפטיים, או בכל בית משפט שהוא, כעד לטובת בכר. עו״ד כספי טען כי בכר לא נתבע מעולם לדין בחזקת פושע מלחמה, וכי מעולם לא נערכה נגדו אף חקירה מוקדמת בקשר עם האשמה כזאת. כן טען כספי, כי בכר לא היה שייך באורח אוטומטי לקבוצת פושעי המלחמה, לאחר שלא היה חבר הגוף המפלגתי של ה-ס.ס., אלא קצין ואפן ס.ס. - גוף מורכב מחיילים שגויסו באורח סדיר, כשם שגויסו חיילים אחרים לחיל רגלים או חיל הים. כן הוסיף וטען כספי, כי על יסוד עובדה זו קבעו בנות הברית הנחיות, לפיהן יובאו לדין רק קצינים מדרגת גנראל ומעלה או אישים בודדים, אשר ביצעו בעצמם מעשי פשע. לא כל קולונל או רב-סרן של ואפן ס.ס. נתבע לתת באורח אוטומטי את הדין כפושע מלחמה, וזאת בניגוד לס.ס. הסדיר או לאנשי ס.ד., אשר הצטרפו בהתנדבות לארגון זה. ברם, הבדלים דקים אלה לא הובנו ברחוב הישראלי ואף לא בעיתונות המקומית. מובן הדבר, כי בתחושתו האינסטינקטיבית של הרחוב, היה כל גרמני בחזקת נאצי; הצעד השני - שכל נאצי הינו, אוטומטית, פושע מלחמה - היה קל עוד יותר. לא היה זה כלל נוח ונעים לכספי ולרז׳ה להבהיר השקפותיהם בעניין זה.

לדיוני בית המשפט נסעתי עם רז׳ה לירושלים. על המדרגות נתקלתי בעו״ד תמיר. הוא פנה אלי:

״ובכן, אתה בכל זאת עם קאסטנר״.

״אדוני העורך-דין, אתה טועה. אולי ניסה קאסטנר לסובבך בכחש בקשר להמלצתו על בכר. אולם לא היה בכך משום שבועת שווא. ייתכן שקאסטנר לא אמר מה שצריך היה לומר, לא בדו״ח שלו ואף לא במקרים אחרים. אולם דבר זה עדיין אינו עושה אותו לפושע מלחמה. אתה נלחם בכיוון לא נכון״.

על אף ביטחונו של עו״ד תמיר בניצחונו והפסימיות שלי, נתברר לי לאחר דיוני בית המשפט, בראשותו של שופט השלום פרץ, כי רז׳ה זכה במשפט וכי לא תתקבל שום תביעה נגדו על שבועת שקר. עם זאת דחה השופט פרץ את פרסום פסק הדין לשבוע ימים.

יום אחד לפני פרסומו התפוצצה שערורייה פוליטית. על קירות הבתים בתל-אביב וירושלים הודבקו עלונים, לפיהם תבע משה שרת אישית מהשופט פרץ, שיזכה את קאסטנר מהאשמה של שבועת שקר. על יסוד צעד זה יש לצפות, אמר בעלון, כי בית-המשפט ימלא את בקשתו של שרת. דעת הקהל נזדעזעה עמוקות. אולם מאחר שהמשטרה, על אף חיפושיה הקדחתניים משך חודשים, לא הצליחה, כפי שנמסר, לגלות את בית הדפוס שבו הודפסו העלונים, ואף לא לתפוס ולאסור איש ממחבריהם ומפיציהם - האמין הציבור, כי ייתכן שגרסה זו נכונה היא.

ברם, לאחר מותו של קאסטנר נתגלה, כי צמרת שירותי הביטחון ידעה כבר אז, מי האחראים למעשה, ראשי הש.ב. ראו את העלונים עוד לפני חלוקתם וידעו את כל הפרטים על תוכנית חלוקה זו.

סוכנים שכירים של הש.ב. מסרו על כל ההתרחשויות לממונים עליהם. אך המשטרה לא נקטה שום צעדים כדי למנוע את הפצתם של העלונים, שהכילו חומר שיסוי מסוכן. היא לא ערכה כל מעצרים גם לאחר המעשה, על אף החיפושים הקדחתניים, כביכול, אחר האשמים. והרי שלטונות הביטחון ידעו את כל פרטי הפרשה בטרם נתהוותה. רק אחרי רצח קאסטנר, כשהובאו לבית המשפט מבצעי ההתנקשות, נתגלה שמלבד עו״ד חירותי, היו כל משתתפי הפעולה נגד השופט פרץ סוכני הש.ב. או משתפי פעולה עמו.

בפסק דינו קבע השופט פרץ, כי לא הובאו לפניו שום הוכחות שקאסטנר נשבע שבועת שקר. פסק דין זה, שעשוי היה להכות גלים ולהפוך את דעת הקהל לטובת קאסטנר, לא השיג את המטרה בשל הכרוזים שהופצו. האזרח שברחוב, שלא ידע בדיוק מה מתרחש, תהה כאילו מה מידת האמת שצופניש בחובם העלונים.

אך רז׳ה היה שוב במצב-רוח מרומם. ידידים בחצי-לב מצאו מחדש את הדרך אליו, בפיהם איחולים וברכות. לי הוא אמר:

״אתה רואה, יואל, אכן צדקתי. עתה חכה מעט, עד שיגיע תורה של תביעתי הפרטית נגד גרינוואלד או אז תראה מה צדקתי!״

תביעה פרטית זו, על גרימת נזק, התבססה על אותו רקע של דיבה, עליו התבסס משפט הדיבה שהתנהל על ידי היועץ המשפטי. עם זאת היה הכל שונה בתכלית. במשפט זה היה התובע קאסטנר ובתורת שכזה הוא יכול להציג שאלות לעדיו ולעדי היריב ככל העולה על רוחו, וכן ניתן לו להזמין את כל אותם העדים, שהיועץ המשפטי לא הזמין במשפט הראשון. הוא יכול, בלא חישובי ״פוליטיקה״, להפיץ אור על נקודות, שהוא ראה אותן כחשובות לטיהור שמו. אשר לעו״ד כספי, יצאו לו מוניטין והוא הוכיח את עצמו כמתמצא היטב בחומר, בעת הבדיקה בקשר לתביעה על שבועת השקר.

גם משפט זה הוכן תחילה תוך תכונה רבה, אולם, משום מה, החל מזדחל. בעקבותיו של כל מועד שנקבע באו הדחיות. אומנם ״הוועד להגנת קאסטנר״ היה פעיל ביותר. פרץ רבס, שהינו חבר מכובד מאוד של קיבוץ ״כפר מכבי״, קיבל חופשה מעבודתו בקיבוץ לתכלית מיוחדת זאת. אם כי לא הוזמנתי מעולם לדיוניו של הוועד, עקבתי אחרי המתרחש בו. לא הייתי מרוצה. עם כל הפעילות לא התקדם העניין כמלוא הנימה. העדים שהיו חשובים בעיני, לא נחקרו. כן לא נשקלו בכובד-ראש הבעיות שהיו חשובות לרז׳ה. שוב הושם הדגש על המשא-ומתן בין המפלגות וקבוצות האינטרסנטים השונות. ומעל לכל: לרז׳ה לא נודעה כל השפעה על מה שנתרחש בוועד ההגנה ״שלו״. במקום לקדם במלוא התנופה את התביעה הפרטית של רז׳ה נגד גרינוואלד, פורסם גילוי-הדעת לטובת קאסטנר, שבהכנתו עסקו חודשים רבים. היה ברור לי, כי מעוניינים פחות בגילוי האמת על פעולות ההצלה ובזיכויו של קאסטנר, מאשר בשבירת הפסיכוזה שנוצרה בדעת-הקהל - פסיכוזה שחציה הופנו נגד ראשי המשטר. העניין שוב לא התקדם. רבס סיפר לי בסוד, כי הוחלט להניח את גילוי הדעת, בחזקת הצעת החלטה, על שולחן הקונגרס הציוני שעמד להיערך באותו קיץ, ועל ידי כך להטות את דעת הקהל לצדו של קאסטנר. רז׳ה שמח מאוד על גלולת הרגעה זו. אולם הקונגרס נתכנס וישב, ועל הצעת החלטה לטובתו של רז׳ה לא נשמע דבר. שאלתי על כך מדי יום ביומו. רז׳ה השיב לי כי ביום האחרון של הקונגרס ימסור הנשיא, נחום גולדמן, הצהרה בנידון. ברם, שום דבר דומה לכך לא אירע. הוכחתי שוב את פרץ רבס:

״מה מתרחש כאן? כלום אתם נמצאים בוועד כדי לעזור לרז׳ה או כדי לבלום את פעולותיו? תנו לנו לפעול כפי שהוא מוצא לנכון וחשוב. לפחות, הזמינו אותי פעם לישיבה. אני כבר אביא בפניכם כמה הצעות״.

פרץ רבס השיב לי מבלי שינסה להסוות את הדברים:

״אין אנו יכולים להניח לרז׳ה, שיפעל כראות עיניו. הוא הזיק למפלגה די והותר במשפט שלו. גם בך לא נוכל להיעזר בעבודתנו. האישים החשובים ביותר בוועדנו הם אהוד אבריאל, טדי קולק ומאיר ולטמאן. עמם ממילא לא תמצא שפה משותפת. רז׳ה צריך לשמוח ששחררנו אותו מהתביעה על עדות שקר; גם בדיוני הערעור נטהר אותו, באופן חלקי לפחות. רז׳ה אינו צריך לתבוע יותר מדי וגם אתה תיטיב לעשות אם לא תתערב בעניין״.

השבתי לו במרירות:

״כלום רוצים אתם לעשות משהו למען רז׳ה, או שמא יש לכם ועד להגנת אהוד וטדי? אני מזהיר אתכם. יגיע לידי כך, שרז׳ה לא יתאפק ויעשה מה שהוא רוצה. גם אני לא ארשה כל זאת״.

אולם רז׳ה היה אופטימי מאוד באותם ימים, ממש ריחף בעולמות העליונים. ניהלתי איתו פעם שיחה בנוסעי במכוניתו. הוא אמר:

״כאשר יסתיים משפט זה אתקבל אני, או שנינו יחד, על ידי נשיא המדינה. הוא יודה לנו על כל מה שעשינו למען העם היהודי. ברשימה הבאה של מפא״י לבחירות הכלליות לא אופיע עוד במקום החמישים וששה, אלא בין עשרים וחמשת הראשונים. גם אתה, זאת יכולני לערוב לך, תקבל משרה נאותה במנגנון הממשלתי. בדרגה 3 לפחות. האם ידוע לך, יואל, כי דרגה זו מקבילה ל״מאֵלטוּשאגוֹס אוּר״.[2]

״רז׳ה, אתה מוכה בסנוורים, אין לך מושג על המתרחש סביבך. אני אומר לך שתיזהר. ובראש וראשונה מידידיך. ייתכן שאתה צודק באומרך, כי כספי יגן עליך גם אם מפא״י תמשוך יד ממך. אולם במצב כפי שהינו כיום הוא מקבל את הוראותיו לא ממך, כי אם מהצד השני. נוסף על כך, הרי אמרת לי במו פיך לא פעם, כי טדי ואהוד אינם ידידיך. על תטפח בלבך שום אשליות על מושב בכנסת. גם אם יצליח ערעורך מכל הבחינות, לא תעלה אותך מפא״י לדרגה גבוהה״.

״הבלים, יואל. משך כל העת הייתי נאמן למפלגה. גם אם ירצו בכך, אינם יכולים לנטוש אותי. גם הם מיטיבים לדעת, כי לאחר כל מה שעבר עלי, עליהם לפצותני. הם אינם יכולים לפטור עצמם בכך, שיתנו לי משרה פעוטה. אתה יודע, יואל, הוזמנתי לבן-גוריון, לשדה-בוקר. אודה ולא אבוש, כי לא יצאתי משם מרוצה ביותר. עם זאת קיבלתי הבטחות ברורות מפי אינסטנציות גבוהות״.

״רז׳ה, חוששני כי נכונו לך אכזבות לא מעטות. לחץ על כך שתחול התקדמות בעניין משפטך נגד גרינוואלד. דאג לכך שהדברים יוצגו בצורה שאתה רוצה בה. אם לא תוכל להשיג זאת, עצתי לך שתוציא לך דרכון ותסתלק לחוץ-לארץ. משם, לפחות, תוכל להילחם כפי שתמצא לנכון, לומר את כל אשר עם לבך. אשר לי, אעמוד לימינך בכל הנסיבות״.

״וכי מה אעשה בחוץ-לארץ? ממה אחיה שם? נוסף לזאת איני יודע כלל אם יניחו לי לעזוב את הארץ. תמיר כבר יקבל הודעה טלפונית על כך וימנע את נסיעתי. מה יחשוב עלי אז הציבור?״

אולם היו גם ימים בהם היה רז׳ה שרוי במצב-רוח יותר פסימי. לא פעם התאונן על כך, שנרמז לו, כי המפלגה תמשוך ידיה מוועד ההגנה, אם לא יניח לוועד זה לפעול כראות עיניו. כאשר קאסטנר שרוי היה במצב-רוח כזה, לא יכולתי להיכנס עמו בשיחה. הוא היה קודר ועצבני.

זמן קצר לפני שיצאתי לוינה, סיפר לי יהודה ארז:

״קאסטנר טילפן לפני כחצי שעה. הוא אוסר עלינו את פרסומו של ספרך״.

משהו מוזר מאוד היה בהודעתו זו. רק זמן קצר לפני כן נתבשרתי מפי יהודה, כי סמוּ שפרינגמן כתב אליו, שאני מתקיפו בספרי ועל כן מתנגד הוא להופעתו. הואיל והיו לי בספרי רק מילות שבח לסמוּ, לא יכולתי שלא לראות מייד את ידה הנעלמת של ״המפלגה״, המתאמצת ללחוץ בכל דרך-לא-דרך. ברם, הידיעה על רז׳ה, זיעזעה אותי באמת ובתמים, לא משום שקיבלתי במלוא הרצינות את התערבותו, או חששתי ממנה. אולם דבר זה הוכיח לי בבירור, כי רז׳ה שוב אינו אדון לעצמו, כי הוא נאלץ לנהוג לפי צווים מן החוץ. בערב שלפני כן עשיתי במחיצתו של רז׳ה, ב״אוי קלט״ ובקפה ״עטרה״. הוא תמיד חיזק את ידי שלא ארשה להכניס שום שינויים בספר, וכי אתבע בתוקף את החשת הופעתו; כן דיבר על לבי, כי במידה שהוצאת ״עיינות״ המפא״יית תמשיך בסחבת שלה, אוציא את הספר באירופה. והנה, במפתיע, גם הוא ניצב כנגד!

״התקשר עם רז׳ה. רצוני לשמוע מה בפיו״,

יהודה ניסה להשתמט. אולי רז׳ה אינו בביתו. אולם רז׳ה היה בביתו. שמעתי איך שיהודה מדבר עמו וראיתי בעיני רוחי איך רז׳ה מקרטע ליד הטלפון. בחלקו השני של הספר, טען במגומגם, השתמשתי במספר מובאות מהדו״ח שלו. לגבי מובאות אלו יש לו זכות יוצרים. ביקשתי מיהודה שיאמר לרז׳ה, כי אשוב להיפגש עמו בערב. מעולם לא ראיתי את רז׳ה כפי שראיתיו באותו ערב. הוא התבייש לפני. אולם אני הבנתי את המצב ואת הקשר שבין ההתפתחויות:

״הדו״ח שאתה מדבר עליו מוכתר בכותרת דו״ח ועדת העזרה וההצלה בבודאפשט, מוגש מטעם ועדת העזרה וההצלה על ידי ד״ר ישראל רז׳ה קאסטנר. כלומר - גם בשמי שלי. דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם האמת, אולם זהו המצב. איני יודע מיהו שהביאך להתערבות זו. אולם מפא״י היא חזקה מאוד בישראל ואינני רוצה להסתכן. לפיכך אשכתב את המובאות המילוליות שנטלתי מהדו״ח ואמסור אותן בגוף שלישי. על כך לא חלה לבטח שום זכות יוצרים. זאת אעשה בספר העברי כדי למנוע פתחון פה מ׳עיינות׳. מה שנוגע להוצאת הספר בלשונות זרות, הרי שבעניין זה עליך לפנות למר וייסברג, המחבר הרשמי או לבתי ההוצאה עצמם. הללו כבר יידעו איך להתייחס לאלה שנתנו לך את ההוראות״.

רז׳ה ביקש להסביר. אולם אני הפסקתי כל ויכוח על הנושא. יותר לא דיברנו על כך מעולם. אולם לאחר שיחה זו נראו לי המושכים-בחוטים במשפט קאסטנר חזקים עוד יותר מאשר עד כה.

זמן קצר לאחר תקרית זו טסתי עם יהודה ארז לוינה, לפגישה עם מר וייסברג. ביום הטיסה נעשה ניסיון אחרון להניע אותי, שאסכים להכנסת שינויים בספר. טדי קולק, יהודה ארז ואנוכי ישבנו במערכת הוצאת ״עיינות״. שניהם הסבירו לי:

״יואל, ספרך הוא אנטי-יהודי בתוכנו. על ידי פרסומו אתה מזיק למדינתנו. הבריות יגידו שגם אנו אשמים בהרבה. הדבר יפריע לנו בגביית כספי השילומים. הרי אינך רוצה בכך. שמע איפוא בקולנו וּוַתר״.

בלילות נדודים רבים שקלתי נימוק זה. אולם כל שיקולַי וגם מצפוני אמרו לי, כי אין זה נכון וכי איני צריך לוותר, כי חייב אני למתים הרבים לספר את כל האמת כולה.

באותו יום כמעט, כפי שנמסר, נתן אחד יוסף מנקס, איש לח״י לשעבר ולדברי שלטונות הביטחון - טרוריסט מסוכן, אקדח לסוכן הש.ב. זאב אקשטיין, והורה לו באורח מפורט כיצד יתנקש בחייו של רז׳ה קאסטנר. סוכני ש.ב. עקבו, לדבריהם, אחרי יוסף מנקס, וראוהו מוציא שני אקדחים מתוך מחסן נשק חשאי וישן של לח״י. על אף העובדה, שהשלטונות ידעו על כך, ואם כי הכירו את יוסף מנקס כאדם חשוד בפעילות הסתה וטרור, לא נערכו שום מעצרים. באותו זמן לערך קיבל רז׳ה מכתבי איום. מכתבים אלה העמידו בפניו את הברירה:

או שיודה מרצונו הטוב בפשעים שיוחסו לו על ידי השופט הלוי וייאות ללכת לבית הסוהר,

או שתבוצע התנקשות בחייו.

המשטרה לא הצליחה לגלות את זהותם של שולחי המכתבים. היא לא נקטה בשום אמצעי זהירות נראים לעין. לעומת זאת, נפסקו הצעדים שננקטו משך שנים להגנת חייו של קאסטנר, וגם השמירה האישית עליו בוטלה. למותר לציין, כי לא נמסר לקאסטנר דבר וחצי דבר על התוכניות להתנקש בחייו, דבר שהיה פוקח את עיניו לרווחה להיזהר.

 

בוינה השארתי בידי אלכס וייסברג את ההגנה על השקפותי בוויכוח עם יהודה ארז. הוא עשה זאת בהצטיינות. אולם גם יהודה היה מאושר לרגל כמה מחיקות בעלות חשיבות משנית, שנעשו בנוסח הגרמני, ואף הודה על כך במאור-פנים. תוך שלושה ימים סיימנו את כל עבודות העריכה. לסיום הציע יהודה ארז להקדים לספר מבוא מפרי עטו. חיכינו שבוע ימים לדפי כתב היד של המבוא, שהושארו בישראל. אולם כאשר הגיעו - דחינו אותם. בשולי המבוא הכתוב במכונת-כתיבה גיליתי מספר תיקונים בכתב ידו של אהוד אבריאל.

יהודה ארז חזר לישראל. לפני צאתו הבטיח, שהספר יופיע בעברית תוך שבועות ספורים. לא ראיתי כל סימן לכך.

בינתיים, בנובמבר, הופיעה המהדורה בגרמנית. הייתי מאושר מאוד. רז׳ה כתב לי מתל-אביב:

״ספרך הופיע בצורה הנאה ביותר. אתה יכול לשמוח בו״.

תביעתו הפרטית של רז׳ה נגד מלכיאל גרינוואלד עדיין לא הגיעה לידי בירור. לעומת זאת נודע, כי בינואר ייערך סוף סוף הערעור בפני בית המשפט העליון.

חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלת ישראל, נשא ששה ימים רצופים את נאום ההגנה שלו. נימוקיו של העו״ד תמיר, שנאם אף הוא ארוכות, לא נראו לי משכנעים, אף על פי שהוא הדגיש חזור והדגש את חטאי ההזנחה של הסוכנות. קיוויתי כי השופטים קראו את ספרי בגרמנית. הייתי בטוח כי בית המשפט העליון יבטל את פסק דינו של השופט הלוי. אולם יפלו הדברים כאשר יפלו, הרי לאחר הופעת ספרי, שוב אי-אפשר יהיה לטשטש את האמת ההיסטורית על השמדתה של יהדות הונגריה ופעולות ההצלה שהוכשלו. את ביטחוני זה חיזקה גם עובדת עצירתו של קולונל הס.ס הרמן קרומיי, שהוכנה באותם הימים. איש זה ידע רבות ואפשר היה להציל את האמת מפיו.

אולם את הסיכוי המעשי ביותר לצלול לתוך כל רבדי האמת, ראיתי עדיין בתביעתו הפרטית של קאסטנר נגד גרינוואלד על גרימת נזק. האמנתי כי אוכל להשפיע על רז׳ה קאסטנר בעת ניהול משפט זה, בו אפשר יהיה להציג סוף סוף, בפני השופטים והציבור את העובדות כמות שהן, ללא כחל ושרק. על משפט זה נגזר שלא יתממש לעולם.

ב-4 במארס 1957, סיכלו אויביו של רז׳ה קאסטנר ואויבי האמת את התוכנית. אחרי שנים של התפרעות יצרים ומלחמת עצבים, של גילוי וכיסוי טפחים, של משחק אשר טרף ובלבל ידידים ואויבים - משחק שעמד עדיין בעיצומו ומניין הפתעותיו לא נשלם, החליט אי-שם מי שהחליט:

די.

 

הערות: