חיבורים מבית הספר

אוניות טובעות - י״ד שבט ת״ש - 1940

לכל אונייה סגנון מיוחד הן בבנייה הן בטביעה. ושונה הוא מראה האונייה בטביעתה.

אוניית מלחמה כי תטבע, טובעת היא וכל אנשיה במילוי חובתם טובעים איתה, במעמד זה שולטת החובה והכבוד. לא ירוצו מלחיה לחפש סירות ההצלה ולא יקימו שאון, כולם עומדים על משמרתם ואינם פונים לדברים גשמיים בהצלת נפשותיהם, הם על גשמיותם כאנשי מלחמה רוחניים יותר מכל אנשים אחרים הטובעים בים.

לעומתם אנשי אוניית נוסעים, אם גדולה האונייה ומסודרת - שוטף עניין ההצלה ואינו אלא תמרון, כאן אנו בעולם הגשמי, איש איש במקומו ובסירתו, אבל לא טביעה בים סוער כטביעה בים שקט. למראה הים השקט - שקט גם לב נוסעי האונייה והם נוחים יותר למלא אחר הוראות המצילים, אך אם הים סוער והסכנה נראית חמורה יותר, מתרגשים הנוסעים ומסיבת הבהלה ואי-הסדר הופך האסון לגדול יותר. אין האנשים העומדים לטבוע מרגישים את הדבר, הם עסוקים בצעקות ודחיפות, בחיפוש מקום בסירת ההצלה והצלת כמה מחפציהם. לא ניתן מקום לאדם הפרטי להתבודד לפני מותו, או אפילו לחשוב רק מעט, כולו טרוד ועסוק בבהלה. יש והים יפה, המוקש או הסלע פוגע בנחת באונייה בלי השמיע שאון רם או במקרה שאין תקווה לאדם להינצל הוא מתייאש מלכתחילה, עסקנותו פוסקת והוא שוקע בדממה. כל פרט ופרט באונייה מסכם את דרך חייו בפעם האחרונה ושוקע האדם לתוך עצמו, אין הוא מתעניין בנעשה סביבו, ודממה משתררת על האונייה הגוססת, ומעיקה דממה זו יותר מאשר השאון וההיסטריקה באונייה אחרת. דומה כאילו האדם בודד לנפשו ואין עוזר ונעזר על-ידי חברו. אם נפגעה ספינת דייג קטנה שלא רחוקה מהחוף, אם ביום יפה ואם כשהים סוער, נעשית פעולת ההצלה באופן פשוט כמובן מאליו, אין המלחים מרגישים במיוחד שבדבר - הם יגיעו לחוף אם יצליחו, ואם לא יצליחו ייטבעו, אבל לסכנה זו הם מוכנים עוד בצאתם מביתם ורגילים הם לים וסערתו ובוטחים בו. אין הוא יכול לגרום להם רעה תחת אשר היו עד עכשיו בו ואוהבים הם אותו מעודם.