חברים מספרים

אוניות שוקעות - אפרים יהלום

תדפיס מתוך מאמר ב״דבר השבוע״

ואת אלה צריך לטבע בים - צועק המנהל לתוך שפופרת הטלפון - את ״כתריאל יפה״ ואת ״חביבה רייק״. ואת אלו צריך להעביר לחוף ״שמן״ לפירוק כללי, הן ממתכת.

בבוקר השכם אני יוצא עם הפועלים ״לחסל״ את האוניות. העמדנו את המשאבות והפעלנו אותן. המים מתחילים לצאת, לאט-לאט מתרוממת האונייה: ״מריה סאוואוורה״, רטט עובר בגוף. היודעים אלה, הפועלים העובדים כאן, מה אומר השם הזה ללב? היא-היא ״כתריאל יפה״! והנה ״סאן פאסארו״ - שנקרא ״כף גימל״; וזו פֵאדא״ - ״ארבע החירויות״. מחפש אני את הרטט אצל האנשים העובדים אתי. אך לשווא! כאילו לא קרה כלום. כמה שנים מפרידות בינינו ובין עלילות הגבורה של ההעפלה?

נזכר אני ביוד׳לה צפתי. בליל חורף קר חיכינו לו בקוצר רוח ליד החוף בקרבת רומא, והוא חתר בסירה קטנה אל ״החוף הקטן״. שש מאות איש סחבנו בסירות גומי אל האונייה שעמדה כקילומטר אחד מהחוף. לפנות בוקר הפלגת, יהודה, והגעת לארץ בשלום, והבאת את ה״חבובה״ שלך ואתה, יהודה, לא תבוא להיפרד - נפלת בקרבות בנגב.

ופה גם ״ל״ה גיבורי גוש-עציון״ מה זו עושה כאן? היא סוחבת פחם בנמל. אני זוכר אותך. זה היה בוונציה, בלילה ואת שקעת בחול והשוטרים עומדים להגיע בכל רגע. איפה הם האלמונים שהובילו אותך והביאוך אל חוף ישראל? אני מוסיף לחפש. פה עמדה ״מריאנוק״ היא ״הפורצים״. היא איננה כבר, היא טובעה, לפני שנתיים ראיתיה רקובה למחצה, חיכתה לקץ גורלה.

נעלמה גם ״מריה כריסטינה״ היא-היא ״לא תפחידונו״. זו הייתה בעלת היסטוריה ארוכה. הבולשת הבריטית גילתה אותה בטרם נגמר בניינה. היא נמלטה לנמל בונטה-כריסטו, כשהיא עושה דרכה בין מוקשי ים ואחר כך חונה בין המוקשים, ופועלים איטלקיים עובדים עליה ומתקינים אותה לדרך  ההעפלה והספינה הריקה מתנדנדת והפועלים חולים במחלת ים...

ואלה שהובילוה, איה הם?

אחד אני יודע - פנחס מישקוב, נפל ליד כפר עציון.