חברים מספרים
מכתב מחיה, חברת הפלמ״ח שחזרה מהשבי - 20.6.1948
רק
ימים מספר עברו מיום חזרנו ארצה ישראל משבי, בו נפלנו עם כניעת גוש-עציון, לאחר
מלחמה קשה ונואשת נגד צבא הלגיון הערבי-בריטי הרב והמצויד.
הורים שכולים, לא אבוא לספר לכם את אותה פרשה כאובה, הידועה לכולנו, בה לחמנו
בשינינו ואחזנו בזרועות ברזל בכל רגב אדמה ושתיל רך. לא אבוא לתנות על אותן השנים
הקשות של בניין ויצירה ודריכות מתמדת שהקריבו לבניין ויישוב גוש-עציון בקרבת
ירושלים, בתוך השממה הערבית ועל הרי חברון.
משערת אני, שלא על פרטי הקרב רצונכם לדעת, הן קרבות רבים נטושים וכל הארץ חזית
אחת היא, אך אספר לכם יקרים, במילים קצרות על פנחס בנכם, פיניה קראנו לו תוך חיבה
ולעתים גם פינצ׳וק.
חיינו חודשים יחדיו. חודשיים תמימים לעבודה, למצור, לקרב. גרנו כחיילים בכפיפה
אחת ועדים היינו לגילויים רבים ותגליות שבהכרח ניכרות תוך שכנות ויחסי חברות יפים.
בין הבוגרים בינינו היה ובעל הדרגה הגבוהה ביותר. לא אחת שמחנו, במסיבות השבת
והחול, בסיפוריו על ים ועל יבשת. לא אחת ישב עמנו והוסיף לנו דעת בהשכלתו הרחבה
והגבוהה ועד לחיי היום הפשוטים לכל פרטיהם, וכלה בניסיון הדרכה וקרבות, לימודים
ושיטות חינוך.
דוד קראנו לו, בחדר, הדוד מאמריקה:
על כי חילק את ממתקיו שקיבל מהבית לכל החבריא טרם צאתו לשדה עם שחר, עת נחנו
עדיין על משכבינו.
על כי ידע להפתיענו בבשורות שמחה מהחזית והבית
ועל נתחו כל פרק ספרותי, מאמר פוליטי בעיתונות וכל סקירה מדינית ברדיו.
זכורתני: עד כמה רגז עת ״כתב הארץ״ יעץ בעיתונו: שאת גוש עציון יש לעזוב, וזאת
בתחילת המלחמה. כיצד יכול אותו כתב לכתוב כך, זעם פיניה? גוש-עציון הוא מפתח
ירושלים והנגב; אדמה ברוכה בו, נוף נהדר ועתיד מזהיר נשקף לו. לא עלה כזאת על דל
שפתיו:
להפקיר את הגוש?
לוותר על החיים, שפע והדר, שממנו ינקו תושביו את עוצמת כוחותיהם ואהבתם למקום?
לא, אף שעל אדמה ולו גם הקטנה שבקטנות...
כזה היה, ובעמידתו זו גם יצא עם החבריא כולה ממשואות-יצחק לכפר-עציון המותקפת
בתותחים ועמהם לא חזר... רק דממה... שקט... ותמרות עשן... בישרו את כפר עציון
הנכנעת.
משפחה יקרה! לא בודדת הינך. שותפת הינך לאותה אומה נלחמת ונאבקת על שחרורה
ולאותן המאות שנלקחו באבם...
בנכם לחם בגבורה. בנכם היה לנו אב ומדריך וחבר כאחד. לסמל היושר והטוהר והאדם
בכללו.
וכל אותם שאינם... בידיהם ובציפורניהם הגנו על הנותרים, עד הכדור האחרון,
והאמינו בהדיפת האויב ובהתגברם עליו. בנשמותיהם הצעירות התפללו לשלומכם ובגופותיהם
חסמו את הדרך לירושלים המתגוננת עד אחרון האנשים בכפר.
גדול הוא הכאב, ומילים בפה אין על מנת לבטא את הכל.
התברכו בפיניה שלכם, קצין התרבות ואיש הספר והחייל משחר נעוריו ועד יומו
האחרון.
עם כניעתנו והילקחנו בשבי, קיווינו למוצאו בין יתר השבויים, חשבנו לפגוש עוד
רבים מחברינו בין רוכסי ההרים, בין כותלי הסוהר או השבי בכפרי האויב. אולם לא
נודעו פעמי צעדיהם...
את כפר עציון הכבושה לא ראינו במו עינינו, ומוטב כך: בל נזכה לחיות בשפל
ולחזות באובדן היקרים לנו לריק.
מי יתן והיו הם האחרונים בשברנו וננוחם!
היו חזקים יקרים והאמינו בקדושת המפעל, לו הקריבה משפחתכם את נזרה!
|
