פרק 3 - ניסויי התפשרות - 1955-1953

שלוש השנים שקדמו למלחמת סואץ באוקטובר 1956 היו תקופה חשובה ומכוננת בהתפתחות מדיניותה של ישראל כלפי העולם הערבי. מנהיגי ישראל היו חלוקים עמוקות בשאלת מהותו של האיום המרחף על ארצם והדרך המיטבית שתערוב לביטחון המדינה. לא הייתה שום תפיסה אחידה לגבי אופיו של האיום הערבי וממדיו ולא שררה תמימות דעים לגבי הדרך הרצויה להתמודדות עמו. נהפוך הוא, התנהלותה של ישראל בסכסוך נתעצבה מתוך מאבק פנימי בין שתי אסכולות:

האחת ״נצית״, האחרת ״יונית״;

האחת ״אקטיביסטית״, האחרת ״מתונה״;

האחת דוגלת בתגובות גמול, האחרת במשא-ומתן.

שתי אסכולות אלה התגלמו בשני אישים - דוד בן-גוריון ומשה שרת - שבתקופה הגורלית נסקרת פה החליפו זה את זה בכהונת ראש הממשלה.

אישים וקווי מדיניות

בישראל מוערך משה שרת, בדרך כלל, כמדינאי חלש, הססן ודל השפעה, כמי שהיה כנוע לבן-גוריון והואפל על ידו כליל. מעטים הישראלים אשר ישלימו עם האפיון שיובא להלן, והוא כי שרת היה הוגה עצמאי ומקורי בשאלות היסוד של ביטחון ישראל, וחשוב אף יותר, שהוא ייצג חלופה רצינית לאסכולה השלטת, שבן-גוריון עמד בראשה והשרה עליה מרוחו אפילו בתקופת פרישתו מכס ראש הממשלה ושִבתו בשדה בוקר, שארכה מעט יותר משנה. הנטייה הרווחת בישראל היא להמעיט בחשיבותו של שרת ולנקוב בשמו כמושג נרדף לפייסנות ולמורך לב.

עצם השוני בין בן-גוריון לבין +שרת באישיות ובאופי אינו מוטל בספק. יקשה לתאר שני בני אדם כה שונים במזג ובסגנון. שרת עצמו הודה:

״הייתה בינינו אי-תאימות מוחלטת במזגינו. אני שלֵו, מאופק, זהיר. בן-גוריון אימפולסיבי, חסר סבלנות ופועל מכוח אינטואיציה. על דגלי חרותה זהירות. על דגלו – תעוזה

 (Courage" is s'BG ,My capital C is Caution").[1]

חוסר התאימות התגלם מזה באיש ההחלטי והפעלתן, ומזה באמן השכנוע הרגוע.

מזה במנהיג הסמכותי אשר לא יכול לשאת חולק, ומזה באינטלקטואל רחב האופקים שבחן בעיה מכול זווית אפשרית והשקיע מאמץ ניכר בהבנת נקודת המבט של זולתו.

חרף האי-תאימות שבמזג, פעלו בן-גוריון ושרת במשך שני עשורים כצמד סוסים רתום ליצול אחד עד שאפשר לומר עליהם, כי השלימו איש את רעהו. ואולם מ-1953 ואילך, בלחץ המצב הביטחוני המתערער, נתחדדו והלכו ביניהם חילוקי הדעות המדיניים-ביטחוניים והגיעו לשיאם בקרע טרגי ב-1956.[2]

שורשיהם של חילוקי הדעות, שנתגלעו בין השניים בזירת המדיניות היו נעוצים בדימויים שונים של הערבים. בקיאותו של בן-גוריון בתולדות הערבים ובתרבותם הייתה קלושה להדהים, והוא נעדר שמץ אמפתיה כלפיהם. הוא שלט בשש שפות, אך הערבית לא הייתה אחת מהן. מגעיו הישירים עם ערבים משורות העם היו מזעריים ולא עוררו בו שום רגשות אמון או אהדה כלפיהם. הדימוי הבסיסי של הערבים, לגביו, היה של אויב קנאי, אכזר ופרימיטיבי, המבין רק את שפת הכוח. בנאומיו הארכניים חזר בן-גוריון והטעים את השוני והתהום הפעורה ״בינינו״ ו״ביניהם״.

״אנחנו חיים במאה העשרים, הם - במאה החמש עשרה״, אמר באחד מנאומיו. הוא העלה על נס את העובדה, ש״אנו הקימונו חברה מתוקנת (...) בתוך עולם של ימי הביניים״.[3]

בן-גוריון לא היה מסוגל לצייר במחשבתו חברה רב-אתנית הכוללת יהודים וערבים. הוא השווה תכופות את ישראל לסירה ואת הערבים לים אכזר, וביטל כול אפשרות של חיים הרמוניים עמם יחד. מטרתו הייתה לחזק את הסירה עד ששום סערה או מערבולת בים לא יטביעוה.[4]

שרת, לעומת זאת, בילה פרק מילדותו בכפר ערבי, דיבר ערבית צחה והיה בקי בתולדות הערבים, בתרבותם ובעולמם המדיני. היו לו ידידים ערבים והוא עמד עמם במגע. בהיותו משוכנע כי אפשר לתת בערבים אמון, היה ביכולתו לרכוש את אמונם בקשרים מדיניים כחברתיים. הוא ראה בערבים עם ולא רק אויב - ״עם גא ורגיש״, כפי שהגדירם פעם.[5] דימוים של הערבים בעיניו היה גמיש מזה של בן-גוריון, והוא היה רגיש הרבה יותר להשפעת התנהגותם של היהודים על רגשותיהם-הם. בדיון של הוועדה המדינית של מפא״י חלק שרת על ההשקפה, שהערבים פרימיטיבים ופראים וכי שנאתם את היהודים מושרשת בהם עמוק עד כדי כך, שכמעט שום מעשה שיעשו להם היהודים לא יוכל להחריפה עוד יותר. לערבית, אמר, יש

״הבנה חדה ביותר וחושים חריפים״. אמת, ״בינינו ניצבת חומה, וקיים תהליך טרגי בכך, שחומה זאת גבוהה והולכת. אבל, אף על פי כן, אם ניתן למנוע את התגבהותה של החומה הזאת, כי אז חובתנו הקדושה לעשות את ככול שרק ניתן״.[6]

בשאלת התנאים המקיפים של ההסדר עם הערבים לא היה הבדל ממשי בין שרת ובן-גוריון. שני האישים סברו, כי את ההסדר יש להשתית על הסטטוס קוו. שרת, כבן-גוריון, היה נכון לקבל חזרה את רוב הפליטים הפלסטינים או לוותר על נתחי שטחים נרחבים אם זה יהיה המחיר שיידרש מישראל בתמורה לשלום עם הערבים. אולם, שלא כבן-גוריון, ייחס הוא ערך ניכר לדיפלומטיה סבלנית ויצירתית ולמחוות של אהדה במאמץ להקהיית העוינות הערבית. הוא הסתייג מהוספת גורמים משניים כלשהם לסיבה השורשית של הסכסוך הערבי-ישראלי - כול עוד אין לעקור משורש את עוינות הערבים, מן הראוי שבעתיים לנסות לְמַתְנהּ ולהשתדל שכול ערוץ אפשרי של תקשורת ודו-שיח עמם יישאר פתוח.

רכיב חשוב אחר בהשקפה המדינית של בן-גוריון ושרת היה יחסם ל״גורם החיצון״. עיקר ראשון במעלה בתורתו המדינית של בן-גוריון היה הסתמכות עצמית. הייתה לו אמונה עזה ביכולתו של העם היהודי לעצב את עתידו במזרח התיכון מכוח פעולה ישירה וקביעת עובדות. תולדה של הסתמכות עצמית זו הייתה זלזול במקומו ובחלקו של ״הגורם החיצון״ בהקמתה ובהתקיימותה של המדינה היהודית.

״עלינו להיגמל״, כתב ב-1954 במאמר על האו״ם, ״מהאשליה האווילית המחוסרת שחר - כאילו ישנו מחוץ לישראל כוח ורצון בעולם, שישמור על חיי אזרחינו. כושר התגוננותנו הוא ביטחוננו היחיד״.[7]

אך אין דבר המבטא באורח כה קולע את אדישותו של בן-גוריון לאו״ם ולדעת הקהל הבינלאומית מאשר אמרתו המצוטטת שוב ושוב:

״עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!״.[8]

שרת, בניגוד חריף לבן-גוריון, היה רגיש עד מאוד לא רק למה שאמרו ואומרים הגויים, אלא אף יותר למה שעשו ויכולים לעשות. הוא הכיר בתפקיד החיוני, שמילא האו״ם בהקמת מדינת ישראל, והוא גרס מתן אפשרות לאו״ם למלא תפקיד נרחב ורב-השפעה יותר ביישוב הסכסוך הערבי-ישראלי. הוא גרס כי לדעת הקהל הבינלאומית נודעת השפעה על ביטחונה של ישראל, ולפיכך היא מהווה נכס שמִן הראוי להביאו בחשבון. יתר על כן, הוא שאף לגייס את אהדת מעצמות המערב ותמיכתן בחתירתה של ישראל לביטחון ולשלום, ונוכח יעד זה סבר, כי יש להישמע לכללים המקובלים של ההתנהגות הבינלאומית ולהימנע מפעולות אשר יזינו ויתגברו את האיבה הערבית.

מ-1953 ואילך התמקד הוויכוח הפנימי בישראל יותר ויותר בשאלת פעולות הגמול. בן-גוריון וחסידיו צידדו במדיניות של ביצוע גמול צבאי מיידי וחריף בתגובה לפעילות המסתננים החודרים לישראל מעבר לגבולותיה. שרת לא פסל פעולות גמול מתוך גישה שבעיקרון. הדבר שהטרידוֹ היה, בעיקר, התוצאות השליליות המרחיקות לכת שיהיו מפעולות גמול הן ליחסיה של ישראל עם הערבים והן למעמדה הבינלאומי. אף שראה בפעולות גמול אמצעי אחרון, שבמצבים מסוימים אין מנוס מלהיזקק לו, חשש שפעולות אלה יידרדרו לשגרה צבאית בלתי שקולה. הוא עמד על כך, שכדי למזער את תוצאותיהן השליליות של פעולות הגמול מבחינת האינטרסים האזוריים והבינלאומיים של ישראל, מן ההכרח להקדים להפעלת כוח שיקול זהיר של סוגיות הממדים והעיתוי של פעולות אלה לאור היעדים הכלליים של מדיניות החוץ הישראלית.

מינויו של פנחס לבון לשר הביטחון דמה להטמנת פצצת זמן מתחת לכס ראשות הממשלה של שרת. שרת שלל מינוי זה בתוקף ונכנע לו רק מפני, שאילו נטל הוא לידו את תיק שר הביטחון, היה עליו לוותר על תיק שר החוץ, ולכך לא היה נכון. שר הביטחון החדש היה, לדברי גולדה מאיר, שרת העבודה בממשלת שרת,

״אחד מאנשי מפא״י המוכשרים ביותר ואם גם הפחות יציבים, אינטלקטואל יפה תואר ומסובך, שבעבר תמיד היה ׳יונה׳ גדולה אלא שהפך להיות ׳נץ׳ פראי מאין כמותו מזמן שהתחיל לתת דעתו על עניינים צבאיים״.

מאיר ורבים מעמיתיה במפא״י חשבוהו לבלתי מתאים לכהונה רגישה זו הן משום שהיה חסר ניסיון והן משום שלקה, לדעתם, בהיעדר שיקול הדעת הדרוש. הם ניסו להבהיר זאת לבן-גוריון, אבל

״הוא, כרגיל, לא היה מוכן לשנות את דעתו״.[9]

התמורה שהתחוללה באופיו של לבון עם כניסתו למשרד הביטחון הדהימה את כול מיודעיו. מתינותו הקיצונית, שבמרוצת שנים רבות הבליטה אותו כמייצג את היפוכה המובהק של עמדתו הנוקשה של בן-גוריון, נתחלפה עד מהרה ב״ניציות״ קיצונית לא פחות.

מאיש הגות סוציאליסטית הפך לכוהן ה״ריאל-פוליטיק״;

את מקום המטיף לאחוות עמים כבש עתה לאומן רוחש בוז לערבים.

אופיו הבלתי יציב, שאיפתו להאפיל על שרת והפחד שקינן בלבו שמא ייחשב לחסר אומץ בהשוואה לעומדים בראש צה״ל - כול אלה עשו להסתגלותו המהירה לאקלים האקטיביסטי ששרר בסביבת כהונתו החדשה.

לבון ראה בסטטוס קוו מצב פגום וטען, כי ניתן לשנותו לטובת ישראל אך ורק בהפעלת כוח צבאי. ישראל - אמר - נתונה בעמדה נחותה במיוחד מפני שהיא מוקפת שכנים עוינים מכול עבריה ומפני שמצבה הגיאופוליטי פגיע מאוד. השלום אינו בגדר אפשרות מעשית, שכן לערבים אין שום עניין בשלום ואילו ישראל אינה יכולה לתת להם שום דבר של ממש בתמורה לשלום. יתר על כן, כוח המיקוח של הערבים גובר והולך הודות למשאבי הנפט שלהם ובשל המלחמה הקרה, שעה שכוחה של ישראל נחלש והולך. מעצמות המערב מחזרות אחרי הערבים ולא אחרי ישראל. אם תבקש ישראל הסדר סופי של הסכסוך בתנאים אלה, ברי כי הדבר יבוא על חשבונה. הרדיפה אחרי הֶסדר עלולה להניב רק הסדר גרוע. מסקנתו של לבון הייתה, שעל ישראל להתכונן לחיות זמן-מה במצב של לא-שלום ולא-מלחמה. מצב זה לא יאפשר לה להשיג את יעדיה הלאומיים, אך לפחות יניח את האפשרות להשיגם במועד מאוחר יותר. בינתיים על ישראל לנקוט מדיניות, שתושתת על שלושה עיקרים:

למנוע ולדחות הסדר מדיני של הסכסוך הערבי-ישראלי;

לעמוד איתן על כול זכויותיה ולסרב לוותר ויתורים כלשהם;

להגיב בכוח על כול פעולה כוחנית המתבצעת נגדה.[10]

הדבר שאותו לא חשף לבון בפומבי היה, כי בדברו על ״יעדים לאומיים״ התכוון

להרחבת גבולותיה של ישראל על חשבון שכנותיה,

או לכך שיעדים אלה ניתן להשיג, לפי ניתוחו, אך ורק על ידי הפעלת כוח צבאי.

במילים אחרות, ההזדמנות אשר לה שיחר הייתה הזדמנות לצאת למלחמה כדי לשפר את מצבה הגיאופוליטי הפגיע של ישראל. לבון קרב מאוד להודאה בכך בישיבה של מרכז מפא״י, שהתקיימה באפריל 1954, שם, בבוטחו בשומעיו כי ישמרו דבריו בסוד, אמר, כי מנקודת מבט צבאית גרידא אין ליציאה למלחמה זמן מתאים מן הזמן הנוכחי:

״היום היה לנו יותר כדאי מאשר מחר, ומחר יותר מאשר מחרתיים, כי ממחר ומחרתיים מעמדנו הצבאי יהיה הרבה יותר חמור מאשר עכשיו. אינני יכול להגיד: אינני רוצה מלחמה. אני אומר: הייתי רוצה, והלוואי והיה מצב כזה שלא היו אנגלים ולא אמריקנים, והיינו רק אנו והערבים, והיינו יכולים היום לעשות זאת״[11]

אם היה מינוי לבון פצצת זמן אחת, שהוטמנה מתחת לכס שרת, היה מינוי משה דיין לרמטכ״ל צה״ל פצצה נוספת. משה דיין נמנה עם דור חדש של מפקדי צבא קשוחים יליד הארץ. יליד דגניה ב-1915, הצטרף ל״הגנה״ בשנות העשרה שלו.

ב-1941 איבד עין בפעולה של בעלות הברית נגד כוחות וישי הצרפתיים בלבנון.

במלחמת 1948 פיקד על הגדוד שכבש את רמלה ולוד,

ואחר כך נתמנה מושלה הצבאי של ירושלים.

הרטייה השחורה שכיסתה על עינו השמאלית הפגועה הייתה לסמלו הנודע. דיין, איש נבון מאוד וקצין מוכשר ביותר, היה גם עצמאי בחשיבתו ובלתי ממושמע מטבעו, וככזה לא היה אפשר לסמוך עליו כי יכבד את סמכות הדרג האזרחי. ובעוד ששלושת הרמטכ״לים שקדמו לו לא נמנו עם מפלגה כלשהי, היה הוא חבר מפא״י פעיל, שם יצא לו שם של רב-מזימות ומי שידו רב לו בתככנות פוליטית.

שרת התנגד למינויו של דיין. לדעתו פעל דיין כאיש צבא רק בשעת מלחמה, אבל בימי שלום הוא איש פוליטי, ולפיכך יוליך מינויו לפוליטיזציה של המטכ״ל. התנגדות ניכרת למינוי דיין השמיעו גם שותפיה של מפא״י בקואליציה הממשלתית, אולם בן-גוריון כרגיל, השיג את שלו.[12] דיין הפגין נאמנות אישית מוחלטת לבן-גוריון, שהיה לו מורה, פטרון ודמות אב. אחרי פרישת בן-גוריון נהגו דיין ושמעון פרס, מנכ״ל משרד הביטחון, לבקר את ״הזקן״ דרך קבע בשדה בוקר ולדווח לו על ענייניהם השוטפים ולהיוועץ בו. איש מהם לא הפגין כול נאמנות ממין זה כלפי מי שעמד מעליהם בדרג הממלכתי.

דיין היה חסיד התפשטות טריטוריאלית ואקטיביסט גם יחד. הוא גרס, כי יש להרחיב את גבולות ישראל כדי לתקן את ההחמצות של מלחמת 1948, ובייחוד עמד על כך, שאין להשלים עם הגבול עם ירדן, שהוא עצמו היה שותף למשא-ומתן על התווייתו, וכי יש להמירו בגבול טבעי שיתמשך לאורך נהר הירדן. הוא היה אקטיביסט מתוך משוכנעותו כי הפתרון לבעיות הביטחון של ישראל יושג בפעולה צבאית ישירה, שתגביר את כוח ההרתעה של צה״ל ותכפה על ממשלות ערב לבלום הסתננות משטחיהן לתוך ישראל. מדיניות זו הושתתה על ההנחה, כי הנוגדן היחיד להתמודדות בכוח הוא כוח - לא הסתמכות על רצונן הטוב של השכנות הערביות או על הגנה בידי כוחות חיצוניים וסוכנויות בינלאומיות.

השקפותיו של דיין על תפקידו המכריע של כוח צבאי בהסדרת היחסים בין ישראל והערבים היו שלובות במהודק בראייתו את מהות הסכסוך. הוא תפס את הסכסוך הישראלי-ערבי כמאבק קיומי בין שתי קהילות, שהאינטרסים שלהן אינם ניתנים ליישוב, ומכאן שהסכסוך אינו פתיר בדרכי שלום. כול שיכולה ישראל לשאוף לו, מעשית, הוא לאלץ את הערבים להימנע מפעולות עוינות חרף עמדתם העוינת הבלתי משתנה. הסיכוי היחיד של ישראל לשרוד טמון בעירנות, בעוצמה ובנחישות. על מסקנה זו חזר דיין שוב ושוב בהתבטאויותיו הפומביות, והיא נוסחה בבהירות ובלשון צחה בהספד שנשא על קברו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז, שנרצח בידי מסתננים ערבים מרצועת עזה באפריל 1956:

אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם, אל נא נטיח היום אשמות אל הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי, איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל-עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקורענו לגזרים - השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית, לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים.

מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו, אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תַקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא יוגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו.

את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי - אור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.[13]

דיין לבטח לא היה אטום לרגשות הערבים. הוא הכיר באי-צדק, שגרמה ארצו למאות אלפי ערבים. אך דווקא אמפתיה זו שלו היא שנטעה בלבו פסימיזם עמוק לגבי אפשרות השלמה עמם. לאו דווקא צדקנות עצמית, אלא הכרה ברורה כי שרידותה של ישראל מונחת על כפות המאזניים, היא שהוליכה אותו לשלול כול רוחב לב. השקפת עולמו הייתה זו

של מי שנולד במלחמה,

של מי שחי כול חייו במלחמה,

של מי שתמיד עמדה מלחמה במוקד חשיבתו.

ההספד שנשא בהלוויית רועי רוטברג גילם את השקפת העולם הקישחת של ״הלוחם בערבים״ - דמות שוות ערך למי שנהגו האמריקנים לכנות ״הלוחם באינדיאנים״ - טיפוס אדם בן הדור השני של המתיישבים, הצומח בארץ אשר בה מי שאך זה באו נאלצים להיאבק באוכלוסייה המקומית.[14] חושיו האינסטינקטיביים של דיין, שאמרו לו כי נגזר על הארץ להתקיים בלוחמה מתמדת, והציפייה הקודרת שנבעה מכך, עשוהו לסמלו של דור שלם של ישראלים אקטיביסטיים או ״הלוחמים בערבים״.

דיין היה מעורב כול-כולו במדיניות הגמול מלכתחילה. כבעל אופי חזק ונחרץ וכמי שלא ידע עכבות כמעט, היה רחוק מחיבוטים מוסריים לגבי הפעלת כוח צבאי אפילו נגד אוכלוסייה אזרחית. ואכן כבר בשלב מוקדם, ביוני 1950, בישיבה משותפת של מזכירות מפא״י עם חברי הכנסת של מפלגה זו, לימד סנגוריה על מדיניות הענישה הקיבוצית נגד כפרים ערביים, שנחשדו במתן מחסה למסתננים ולמחבלים. הצקה לכפר, לרבות לנשים, זקנים וטף - אמר – היא

״השיטה היחידה שהוכיחה את עצמה כיעילה, לא כמוצדקת או כמוסרית, אבל יעילה, כאשר ערבים מניחים מוקשים אצלנו״.[15]

מינוי דיין לרמטכ״ל היה תמרור על דרך התפתחותה של הדוקטרינה הצבאית הישראלית, שעמוד התווך שלה היה מדיניות הגמול. עד להתמנותו בוצעו פעולות הגמול מכוח שיקולי ביטחון שוטף; מטרתן הייתה למַזער את ההסתננויות. עתה, משהתמנה לרמטכ״ל, הן בוצעו מכוח שיקולי ביטחון עקרוניים - מטרתן הייתה

להעצים את כוח ההרתעה של צה״ל,

להפגין את עליונותה הצבאית של ישראל כלפי ממשלות ערב

וּלְאַיֵן כול תקווה שטיפחו להכחיד את ישראל.

במילים אחרות, תכלית פעולות הגמול השתנתה: מגורם מסייע להשלטת רגיעה לאורך הגבולות הן נעשו מכשיר לתגבור ביטחונה היסודי של ישראל נגד איום תקיפתה בידי הצבאות הסדירים של מדינות ערב.

הביטוי המובהק ביותר של תמורה זו, שחלה בדוקטרינה הצבאית הייתה המעתק מאסטרטגיה של ״נגד ערך״ לאסטרטגיה של ״נגד כוח״.

אסטרטגיית ״נגד ערך״ מכוונת נגד אזרחים;

אסטרטגיית ״נגד כוח״ - נגד יעדים צבאיים.

מבחינה זו סימן טבח קיביה נקודת מפנה: עד אז כוּוְנו פעולות הגמול נגד אזרחים ערבים ונגד כפרים ערביים; מאז ואילך חדלו אזרחים מלשמש יעדים מתוכננים. אסטרטגיית ״נגד כוח״ זו, לבד מן ההיבט האנושי הבלתי מכוון שלה, שהשתקף באי-פגיעה באזרחים חפים, שימשה מכשיר יעיל יותר לקידום הביטחון היסודי.

הניתוח המפורט והסמכותי ביותר של אורח חשיבה זה נוסח בידי דיין עצמו בהרצאה שנשא לפני קציני צה״ל באוגוסט 1955. הנושא העיקרי של דבריו היה משחק הגומלין המתקיים בין ביטחון שוטף וביטחון יסודי:

לניצחונותינו וכישלונותינו בקרבות זעירים לאורך הגבול ומעברו נודעת חשיבות רבה בהשפעתם על ״הביטחון השוטף״, על הערכת הערבים את כוח ישראל ועל אמונת ישראל בכוחה. (...) יש לכן לעשות מאמץ עליון כדי להבטיח חיי שלום ותנאי עבודה ויצירה תקינים ביישובי הגבול ובפנים הארץ. חייבים אנו לקבוע כללי מותר ואסור ביחסי הארצות הערביות ותושביהן אלינו. (...) אין בידינו להבטיח כול צינור מים מפיצוץ וכול עץ מעקירה. אין בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן. אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו - מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה ליישוב הערבי, לצבא הערבי, לממשלות הערביות, לשלמו. יכולים אנו להבטיח, כי הכפרים הערביים יתנגדו לכנופיות העוברות דרכם במקום להושיט להם עזרה. בכוחנו להבטיח כי מפקדי הצבא הערבי יבכרו הגשמה קפדנית של התחייבויותיהם בשמירה על הגבול על פני כישלונם בהתנגשות עם יחידותינו. בידינו לגרום לוויתור הממשלות הערביות על ״מדיניות של כוח״ כלפי ישראל על-ידי הפיכתן להפגנה של חולשה.[16]

אלה היו העקרונות שהנחו את התנהלותו של דיין לאורך ארבע שנות רמטכ״לותו. דיין, כמוהו כז׳בוטינסקי, ביקש לבנות ״קיר ברזל״ של כוח צבאי יהודי. כז׳בוטינסקי רצה גם הוא להסתייע ב״קיר״ זה כדי להמחיש לערבים את נחיתותם הצבאית. וכז׳בוטינסקי קיווה גם הוא, שבמרוצת הזמן ישים ״קיר הברזל״ קץ לתקוות הערבים להכריע אי פעם את היהודים במאבקם נגדם.

הרצאתו של דיין מלמדת גם עד כמה קרוב היה לבן-גוריון בהשקפה על הסכסוך הערבי-ישראלי בכלל ועל השימוש בכוח הזרוע כמכשיר של מדיניות לאומית בפרט. אכן, בכך אין להפתיע, שהרי שני האישים היו חסידי ״קיר הברזל״. שניהם היו משוכנעים, שהערבים מהווים איום קבע על ביטחונה היסודי של ישראל, שניהם דגלו במשתמע בעיקרון ״המטרה מקדשת את האמצעים״, ובעיני שניהם היה הכוח הצבאי ערובה יעילה יחידה לשרידתה של ישראל.

בין האקטיביזם מן הסוג התוקפני וחסר המעצורים של דיין ובין המדיניות המתונה שדגל בה שרת שרר ניגוד ממשי, בלתי ניתן ליישוב. בהרצאה סגורה שנשא באוזני קבוצת חברי מפלגתו (מפא״י) באוקטובר 1957, למעלה משנה אחרי שהודח מן הממשלה, הציג שרת בהיגיון נוקב את מכלול המחלוקת הנטושה בין חסידי מדיניות הגמול ושולליה על רקע העימות הנטוש בין שתי אסכולות חשיבה ישראליות בסוגיית ניהול היחסים עם הערבים.

שרת, בהגינות ובאובייקטיביות אופייניות לו, שָטַח הן את אורח החשיבה של מה שהגדיר ״אסכולת הגמול״ והן את נימוקי שלילתו אותה, בהציגו לפני שומעיו את ״אסכולת המשא-ומתן, אשר בה תמך הוא. הוא לא המעיט במורכבות מצבה של ישראל, אף לא התיימר שבצקלונו פתרונות פשוטים כלשהם. אף על פי כן, הוא חלק על ההנחות הפסימיסטיות של האסכולה הראשונה באומרו, כי זו מתעלמת לחלוטין מן ההשפעה שנודעת להתנהגות ישראל עצמה על הערבים. הוא פסל את מסקנת האסכולה הראשונה, שלפיה נגזר על ישראל להתקיים כמבצר נצור המגן על עצמו ומרתיע את אויביו על ידי הישענות על החרב לבדה, אך באותה שעה הבהיר, כי אינו מאמין באפשרות של קיצור דרך אל פתרון הבעיה הערבית-ישראלית.[17] המדיניות שנקט בהיותו ראש ממשלה הייתה גישוש אחרי מדיניות חוץ חלופית, שלא נבעה ולא נוהלה מתוך ראיית ישראל כמבצר נצור, אלא חתרה להנמיך את המחיצות המפרידות את ישראל מסביבתה.

שרת מול האתגר האקטיביסטי

שנתו הראשונה של שרת כראש ממשלה הייתה קשה לישראל הן בחזית המדינית והן בחזית הביטחון השוטף. במהלך 1954 חלה הידרדרות ביחסי ישראל-ארצות-הברית כתוצאה מהחלטת ממשלת ארצות-הברית לספק נשק למדינות ערב ולהשתית במידה גוברת והולכת את תוכניותיה הצבאיות להגנת המזרח התיכון על עיראק ומצרים. לאור זאת ראתה ישראל את עצמה דחוקה למעמד שולי. הסכמת בריטניה לפנות את כוחותיה מאזור תעלת סואץ עוררה אף היא דאגה בישראל. המצב לאורך הגבולות הורע בשל ריבוי מקרי הסתננות, גניבה, רצח וחבלה, שאותם נבצר ממנגנון הפיקוח על הסכמי שביתות הנשק למנוע. כול ההתפתחויות הללו יחדיו השרו בישראל תחושות של בדידות וננטשוּת, והדבר העצים את העימות בין שתי האסכולות.

שרת הגביר את פעילותו בזירה הדיפלומטית האמריקנית במאמץ לבלום את הסיוע הצבאי לערבים ולהשיג נשק וערובות ביטחון לישראל.

לבון, לעומתו, ראה את הפתרון בפעילות צבאית להרתעת הערבים.[18]

מצב הדברים הורע ביתר שאת עקב סירובו של לבון להשלים עם סמכותו של שרת בענייני ביטחון. לבון התייחס אל שרת כמי שאינו יותר מאשר שר חוץ, וניסה להגביל את מעורבותו במה שנתחם לדידו בשליטת משרדו. לבון לא דיווח לשרת בסדירות על מבצעי צה״ל לאורך הגבולות, והדוחות שטרח להגיש היו תכופות חלקיים ומטעים.[19] לבון גם הסתיר מן הממשלה היבטים חשובים של מדיניות הביטחון ולא נקט שום מאמץ לרכוש את אמון עמיתיו ותמיכתם. לקראת אמצע 1954 החל שרת לכנס ועדה של חמישה שרי מפא״י בכירים - הוא עצמו, לבון, שרת העבודה גולדה מאיר, שר האוצר לוי אשכול וזלמן ארן (שר בלי תיק) - לדיונים בנושאי ביטחון ומדיניות חוץ. תפקידה העיקרי של ועדה זו, שכונתה ״ועדת החמישה״, היה לשמש בורר במחלוקות בנושאים אלה. מטרתו של שרת בהפעלתה הייתה להסתייע בעמיתים חברי מפלגתו לריסון לבון ולשליטה בו, ולמנוע התנגשויות גלויות עמו בישיבות הממשלה. שרת גם חשש פן יוליך מבחן כוח עם לבון לפילוג במפלגה ולהיווצרות נסיבות לחזרת בן-גוריון. קיומה של ועדת החמישה נשמר בסוד.

ב-31 בינואר 1954 התנהל ביוזמת לבון דיון לא-פורמלי בבית ראש הממשלה בהשתתפות שרי מפא״י והרמטכ״ל החדש. שרת רשם אותו לילה ביומנו:

משה דיין גולל תוכנית אחרי תוכנית של ״פעולה ישירה״. הראשונה - מה ייעשה כדי לפרוץ את ההסגר על מפרץ אילת. יש להשיט אונייה בדגל ישראלי ואם המצרים יפגיזוה, אזי להפציץ את העמדה המצרית מהאוויר, או לכבוש את ראס אל-נקב או לפרוץ מדרום לרצועת עזה עד החוף. הייתה התקוממות כללית, שאלתי את משה:

״אתה מבין כי פירוש הדבר מלחמה עם מצרים?״ אמר: ״בהחלט״.

כול הנוכחים שללו תוכנית זו, ולבון מיהר לחזור בו.

הצעתו השנייה של דיין הייתה מבצע צבאי נגד הסורים במטרה לקבע את זכותה הבלעדית של ישראל על הדיג בכנרת.

ההצעה השלישית הייתה לחצות את גבול סוריה ולהשתלט שם על עמדות סוריות במקרה של פלישה עיראקית לסוריה.

שרת הבהיר מפורשות, כי שום מבצע צבאי לא יוּצא לפועל בטרם תתקבל החלטה מדינית, אך אורח החשיבה של הרמטכ״ל החדש השרה עליו, בתוך כך, דאגה עמוקה.[20]

כאשר איים נאצר על מעמדו של גנרל נגיבּ, מי שכלפי חוץ עמד בראש המהפכה המצרית ואדיב שישכּלי הודח מנשיאות סוריה בהפיכה צבאית, שהתבצעה בסוף פברואר 1954, זומן בן-גוריון להתייעצות עם שרת, לבון ודיין בשאלת התגובה הישראלית הנאותה לתמורות אלה. הפגישה התקיימה באולם הספרייה שבבית בן-גוריון בתל-אביב. באולם שררה צינה והדיון לא חימם את לבו של שרת.

לבון הציע פריצה צבאית בדרום לשם יצירת חיץ בין רצועת עזה ומצרים, ופלישה למפורז הצפוני, שלאורך גבול ישראל-סוריה.

בן-גוריון פסל כול התגרות במצרים, אבל תמך בהכנסת הצבא למפורז הצפוני שתתורץ בכך, שהאנרכיה בסוריה אילצה את ישראל להגן על יישוביה.

שרת אמר שהוא שולל לחלוטין את שתי התוכניות, שכן חזקה על שתיהן לאחד את מעצמות המערב במועצת הביטחון נגד ישראל, ומה גם שקרוב לוודאי כי שתיהן יסתיימו בנסיגה מבישה.

לבון נראה מדוכא. הוא הבין שבכך הושם קץ ליוזמה.

בן-גוריון ניצל הזדמנות זו שנקרתה לו, כדי להעלות תוכנית יקרה ללבו לפירוק לבנון ולסיוע לייסוד מדינה נוצרית מרונית, שתכרות ברית עם ישראל, בטענו כי נוצרה שעת כושר לעידוד המרונים להכריז על מדינה נוצרית משלהם. תוכנית זו הייתה חלק של מתווה מדיני מקיף יותר של בן-גוריון, שקרא לשיתוף פעולה של ישראל עם מיעוטים אחרים במזרח התיכון לשם ערעור השליטה המוסלמית באזור.

שרת הבהיר בתשובתו, כי הקהילה המרונית שסועה בתוך תוכה וכי חסידי ההתבדלות הנוצרית שבקרבה חלושים ונתונים במגננה. לבנון נוצרית פירושה הינתקות מאזורי צור, טריפולי ובקעת הלבנון משופעי האוכלוסייה המוסלמית. לא זו בלבד שצעד זה ימוטט את הבסיס הכלכלי של לבנון, אלא שאין שם שום כוח פוליטי המסוגל לצמצם את שטח המדינה לממדיו מלפני מלחמת העולם הראשונה.

בן-גוריון הגיב על נימוקי שרת בהאשימו אותו בחששנות מוגזמת. לדידו, כדאי לה לישראל להוציא מיליון דולר על מיזם שכזה, שכן הוא יחולל במזרח התיכון תמורה מכרעת ויפתח עידן חדש.

שרת, מותש מן הוויכוח עם בן-גוריון, דימה את עצמו לאדם הנאבק ב״גלגל סופה״.[21]

שרת התנגד להצעת לבון לכיבוש השטח המפורז בגבול סוריה ועמד על חובתו להביא את העניין להחלטת הממשלה. למחרת, בישיבת הממשלה, הצביעו כול השרים נגד הצעת לבון, ואילו לבון הגיב באומרו כי הוחמצה הזדמנות גדולה לחיזוק ישראל. על כך השיב לו שרת, כי הסרת התוכנית הלבנונית מעל הפרק גרמה למדינת ישראל להחמיץ הסתבכות מיותרת, שכן אין ספק שהמבצע היה נכשל.[22] שרת עמד על שלו חרף הלחץ המאוחד מצד בן-גוריון, לבון ודיין, וגייס את שרי הממשלה כמשקל נגד לפסילת יוזמותיהם של חסידי ההתערבויות מעבר לגבול. הוויכוח שהתגלע הבליט את המתח בין שתי המגמות –

נטייה לייזום פעולות צבאיות הכרוכות בסיכונים מזה,

ונטייה להימנע מהרפתקות צבאיות הכרוכות במעורבות בענייניהן הפנימיים של השכנות הערביות מזה.[23]

בן-גוריון המשיך לתקוף את מדיניות שרת, וכמוהו עשו גם לבון ודיין.

שרת היה נתון בלחץ מתמיד לאשר פעולות גמול, ובתוך כך היה נהיר לו כי בסכלו פעולות שכאלה הוא מסתכן באיבוד יוקרתו במפלגתו, בכנסת, בעיתונות ובציבור הרחב. מדיווחים שהונחו לפניו נודע לו, כי ראשי הצבא נעשים חסרי מנוחה ומיליטנטיים יותר ויותר וכי הם חותרים למלחמה. הם נתפסו לחרדה נוכח הספקת חומרי מלחמה לערבים, ובאורח טבעי נטו להקדים עימות צבאי עם הצד שכנגד בטרם יתעצם יותר מדי.[24]

לבון אף הוא צידד בינו לבינו במלחמה. אומנם הוא לא קרא למלחמה בגלוי, אך חשיבתו התנהלה בכיוון זה.

אחת ההנמקות הייתה, שמנקודת מבט צבאית טהורה מוטב שהמלחמה תתחולל מוקדם ולא מאוחר.

הנמקה אחרת הייתה, כי אל לישראל להימנע מנקיטת פעולה צבאית כלשהי מתוך חשש שמא זו תוליך למלחמה.

שרת חשף את הסכנה הגלומה בטיעונים ממין זה בישיבת הוועדה המדינית של מפא״י ב-12 במאי.

ראשית - טען שם - אין די בהכרזות כלפי חוץ על שאיפת ישראל לשלום; הממשלה, וצה״ל במיוחד, חייבים לנהוג בהתאם.

שנית, קיימת סכנה של הידרדרות למלחמה אפילו אין היא רצויה או מתוכננת מראש.

שלישית, קיים הבדל עמוק בין מלחמה כפויה על ישראל, כזו שהתחוללה ב-1948, ובין מלחמה יזומה בידיה - בין מלחמת אין ברירה ובין מלחמת ברירה.

רביעית, אפילו תכבוש ישראל את כול ארץ-ישראל עד הירדן, סביר שיציאה המונית של פלסטינים שוב לא תתרחש. מבחינתו, אמר שרת, עדיף הגבול הנוכחי על כול בעיותיו על פני סיפוח הגדה המערבית על מיליון אוכלוסֵיהָ.[25]

המרחב לביצוע פעולות גמול גדולות ממדים נגד ירדן נצטמצם

הן מכוח השפעתו המרסנת של שרת

והן משום שהלגיון הערבי הציב שלושה גדודים לאורך הגבול במגמה למנוע תקריות,

אולם ראשי צה״ל לא היו נכונים לשבת בחיבוק ידיים. הם פיתחו אסטרטגיה ערמומית וחשאית יותר במטרה להציק לירדנים, ושיגרו לתוך ירדן חוליות קטנות, שתקפו יחידות צבא וביצעו מעשי רצח וחבלה. כדי לחמוק מאחריות, נהג דובר צה״ל לפרסם הודעות שקריות על מהלך האירועים: בדרך כלל טען כי הצד שכנגד הוא שגרם לצה״ל לפעול בעקבות תקיפה בתוך שטח ישראל, או שכוח צה״ל חצה את הגבול במהלך מרדף אחרי מחבלים. דיין הודה באוזני ג׳ון קמחי, עיתונאי יהודי-בריטי ידידותי, כי

״בכמה מקרים נכונים תיאורי האו״ם מתיאורינו״,

וקמחי חזר על הדברים באוזני שרת.[26]

לבון עשה יד אחת עם מפקדי צה״ל בהסתרת אסטרטגיה חשאית זו מפני שרת ובהזנתו בדוחות שקריים כול אימת שהתקריות נחשפו, אלא ששר הביטחון לבון עצמו לא יוּדע בכול מבצעי צה״ל, שלהלכה סר לפקודתו. שרת דרש מלבון דוח מהיר ומדויק על כול פעילות של צה״ל ועל כול תקרית גבול, אך כול שקיבל היו הבטחות, שלבון לא התכוון כלל למלא. אדרבה, בתחילת יולי התהדר לבון לפני קציני המטכ״ל, כי לא פחות מארבעים פעולות צבאיות קטנות בוצעו מאז התמנותו לשר הביטחון שנה קודם, כלומר יותר משלוש פעולות בממוצע מדי חודש. לבון התגאה גם במגוון הפעולות:

״מעשי שוד, מיקוש, הורדת בתים, קליעה בכלי רכב וכו׳ (...). בשנה זו מבחינה צבאית נעשה יותר מאשר בכול שנות המאבק. נעשה יותר מאשר בחמש או שש שנות קיומה של המדינה״.[27]

חקירה עצמאית שיזם שרת העלתה, כי לאמתו של דבר, חרף האקטיביזם שלו, לא עלה בידי לבון לקיים שליטה יעילה בצבא וכי לא אזר אומץ להודות בכך באוזני איש. לפיכך זימן אליו שרת את דיין והורה לו

״לשים קץ, אחת ולתמיד, להתנהגות שלוחת רסן זו של חציית הגבול כול שני וחמישי ללא התחשבות בתוצאות הממאירות״.[28]

הוראות אלה החליקו כטיפות מים על כנף אווז. לעומת זאת החלו מועקות המאבק המתמשך ללא הרף בינו ובין ממסד הביטחון שלו לתת אותותיהן בשרת עצמו. באחד מסיוטי הלילה שלו חלם כי עליו ועל רעייתו צפורה נגזר דין מוות בירייה באשמת בגידה במדינה.[29]

בזירה הבינלאומית התנהל שרת בהצלחה רבה יותר מאשר בחזית הפנים. כדי ליישב את הסכסוך על המים בין ישראל ומדינות ערב יזמה ארצות-הברית תוכנית יצירתית, שהותוותה לפי תוכנית פיתוח עמק טנסי. אריק ג׳ונסטון, נציג מטעם נשיא ארצות-הברית, שוגר לאזור, כדי לשכנע את הצדדים לשתף פעולה במיזם זה, שממשלתו הביעה נכונות לממנו. המיזם היה אמור לכלול פיתוח רשת השקיה משוכללת ומפעלים הידרו-חשמליים לשירות כול המדינות המעורבות, ובנוסף להפרות שטחי אדמה שיוכלו לפרנס עד 900,000 פליטים פלסטינים בגדה המערבית. היוזמים קיוו, כי שיתוף הפעולה הערבי-ישראלי בניצול המים יהיה אבן פינה להסדר נרחב יותר.

אריק ג׳ונסטון וצוותו ביקרו בישראל באוקטובר 1953 וחזרו לסבב שיחות עקרוניות ביוני 1954. יחסו של הממסד הביטחוני הישראלי לתוכנית ג׳ונסטון היה שלילי וחשדני באורח אופייני: הערכתו הייתה, כי המתווך האמריקני מבקש לאסוף מידע מרשיע נגד ישראל ולהגביל את זכויותיה. עמדתו של שרת, כאופייני לו, הייתה גמישה וקונסטרוקטיבית. הוא למד את נושא המים על בוריו, כפי שיכול רק הוא - למרבה התפעלותו של שמחה בלאס - וניהל את המשא-ומתן בעצמו. ההסכם היחיד שהושג חל על חלוקת המים בין ישראל ושכנותיה. ג׳ונסטון הציע תחילה 32 אחוז לישראל, 64 אחוז לירדן ומכסת מים קטנה יותר לסוריה. ההקצאה הסופית הייתה 45 אחוז לישראל ו-55 אחוז לערבים. לבון וצה״ל התנגדו להסכם זה, אך רוב שרי הממשלה עמדו לימין ראש הממשלה.

בדברו על ההסכם בישיבת הוועדה המדינית של מפא״י הסביר שרת את ההיגיון שביסוד שיקוליו, אשר הביא בחשבון את האינטרסים של ישראל במים, בביטחון, בפיתוח כלכלי ובזירה המדינית. כללית, חלה הידרדרות מתמדת ביחסי ישראל עם שכנותיה, אולם בתחום מסוים זה של חלוקת המים נפתחה אפשרות לנוע קדימה. הוא עצמו - הבהיר שרת - היה מעדיף שיתוף פעולה ישיר עם הערבים, אלא שדבר זה לא ניתן. הברירה האחת היא

בין התקדמות לקראת שיתוף פעולה עמם בסיוע אמריקני,

או דריכה במקום ללא כול תזוזה.

הוא בחר באפשרות הראשונה בשל כמה שיקולים:

ראשית, ההקצאה של ג׳ונסטון תואמת את הציפיות המקוריות של ישראל.

שנית, נוכח משאבי המים המוגבלים של ישראל, מעניק ההסכם לישראל מרחב ניכר לממש את תוכניות הפיתוח שלה בתחום ניצול המים במהלך עשר עד חמש עשרה השנים הבאות.

שלישית, ההסכם פותח אפשרות להשגת סיוע אמריקני נוסף.

רביעית, לפנינו כאן ראשיתו של תיאום בין ישראל והערבים במיזם משותף.[30]

ואומנם, תוכנית ג׳ונסטון להקצאת מכסות מים הייתה דוגמה ייחודית להסכם בין ישראל ושכנותיה. ההסכם הושג לא מתוך משא-ומתן ישיר, אלא באמצעות מתווך. נושא ההסכם היה שנוי במחלוקת, אך פשרה הושגה. המנהיגים הערבים סירבו לחתום על ההסכם, שכן עקרונית הם שללו הכרה בישראל, אולם הן ירדן והן ישראל יִידעו את האמריקנים, כי יתייחסו להסכם כאילו נחתם - ואכן במהלך העשור הבא נהגו שני הצדדים בהתאם לקביעוֹת של תוכנית ג׳ונסטון. נכונות גישתו הגמישה של שרת הוכחה.[31]

בעוד שרת עמל בעזרת האמריקנים לקידום שיתוף פעולה מדיני עם הערבים, המשיכו מפקדי צה״ל לנקוט מדיניות תוקפנית, שהחמירה בכוונת-מכוֵון את סיכוני ההידרדרות למלחמה. דומה שאפילו בן-גוריון חש, כי בן חסותו מרחיק לכת. כאשר סיפר לו דיין ב-8 ביוני, כי הוא חותר למדיניות אקטיביסטית יותר מזו של הממשלה, קטע אותו בן-גוריון ושאל:

״מה זה אקטיביזם? מה אתה רוצה, מלחמה?״

דיין ניסח את גישתו במילים הבאות:

איני בעד מלחמה יזומה מצדנו, אך אני נגד ויתורים שלנו באיזה שטח שהוא, ואם הערבים, בגלל זה, ירצו במלחמה - איני מתנגד. איומם אינו צריך להיות מניעה לפעולותינו. כך, למשל, בשאלת הטיית מי הירדן. עלינו לבצע את ההטיה. ואם הסורים יפתחו באש וירצו למנוע בכוח את עבודתנו - נענה להם בכוח. הוא הדין במעבר חופשי במְצָרי אילת. עלינו להשתמש במְצָרים. אם המִצרים יתנגדו בכוח - אין להירתע ממלחמה. התפיסה כיום - בממשלה שבהנהגתו של משה שרת - כי השאלה הקודמת לכול הינה ״האם אנו בעד מלחמה״? וכאשר התשובה שלילית, המסקנה היא, שאם כן יש לוותר בכול דבר, אשר הגשמתו עלולה, בגלל התנגדות הערבים, להביא לידי מלחמה.[32]

הניגודים בין דיין ושרת במישור המדיני החריפו מכוח מאבקי שליטה, סלידות אישיות ומחלוקות סביב סמכויות במסגרת הממסד הביטחוני. המבוכים החלקלקים הללו של יריבויות ותככים ואי-אמון הדדי, ששרר בין השחקנים הראשיים בצמרת הישראלית, הצטרפו יחדיו ושימשו תפאורה מקומית לחזיון ״עסק הביש״.

״עסק הביש״

הרקע החיצוני ל״עסק הביש״ היה ההסכם, שחתמו בריטניה ומצרים בראשי תיבות ביולי 1954 על התפנות הכוחות הבריטיים מבסיסיהם שבאזור תעלת סואץ. לפי הסכם, שנחתם ב-1936, קיימה בריטניה בסיסי צבא לאורך התעלה, והסכמתה לפנותם, שניתנה בעקבות משא-ומתן מר וממושך, הייתה ניצחון רב-ערך ל״קצינים החופשיים״ במאבקם על עצמאות ארצם. התגובות שעורר הסכם ההתפנות בישראל היו מעורבות למדי. המתכננים הצבאיים ראוהו כאסון מכול בחינה. להערכתם,

הוא יסלק את החיץ המפריד בין מצרים וישראל,

יוליך למתן סיוע צבאי מערבי למצרים,

יגביר את עוצמתה הצבאית

ויטה חמורות את מאזן הכוחות לטובת מצרים.

משום כך הם היו משוכנעים, כי מן ההכרח למנוע את ההתפנות הבריטית באמצעים דיפלומטיים או אחרים.

מומחי משרד החוץ הישראלי לעניינים ערביים העריכו, כי מרגע שישיג נאצר את מטרתו עיקרית - שחרור ארצו מנוכחות צבא זר - הוא ינקוט מדיניות של ״מצרים תחילה״ ״ויתְרצה יותר להגיע לכלל הסדר עם ישראל. מאמץ ישראלי לסכל את ההסכם נדון, משום כך, לכישלון ואף להיות לרועץ. הבעיה, כפי שציין אחד המומחים האלה בזיכרונותיו, הייתה, שמעצבי המדיניות בישראל עשו להם למנהג להסתגל להשקפותיהם של אנשי הצבא. ככל שהעומדים בראש צה״ל לחצו יותר לקבלת עמדותיהם, כן נטתה הפשרה יותר ויותר לצדם. יתר על כן, מימוש ההחלטות בישראל לא היה מתואם כהלכה בין ענפי הממשלה השונים: ״ניסינו לרכוב על שני סוסים בעת ובעונה אחת - על הסוס ששמו מגעים ועל האחר ששמו יריבות - ונפלנו בין שניהם״.[33]

בעוד הדיפלומטים מחליפים מסרים, הנחית אגף המודיעין של המטכ״ל (אמ״ן), שמפקדו אז היה סגן-אלוף בנימין גיבלי, מהלומה פתאומית על מצרים ללא שמץ התגרות קודמת מצדה. ביולי 1954 ביצעה רשת ריגול יהודית במצרים, שאורגנה והונחתה בידי אמ״ן, סדרת פעולות חבלה, שנועדו לסיכול ההסכם האנגלי-מצרי או לדחייתו.[34] ב-2 ביולי הונחו מתקני הצתה בתיבות איסוף דואר באלכסנדריה, וגרמו נזק מזערי. אותה שיטת פעולה ננקטה ב-14 ביולי נגד ספריות ומרכזי מידע אמריקניים בקאהיר ובאלכסנדריה, שוב ללא תוצאות של ממש. ב-23 ביולי, יום השנה למהפכת ״הקצינים החופשיים״, יצאו חברי הרשת להניח מתקני נפץ בכמה בתי-קולנוע, שהציגו סרטים בריטיים ואמריקניים, ובבית דואר. אחד מאותם מתקנים פרימיטיביים החל להעלות עשן בטרם עת מתוך כיסו של אחד מאנשי הרשת, בעת שעמד להיכנס לבית קולנוע. הוא נתפס בו-במקום ולכידתו הוליכה למעצר חברי הרשת האחרים. כולם הועמדו למשפט; בסופו של דבר הוצאו שניים מהם להורג, אחד התאבד והשאר נדונו לתקופות מאסר ממושכות.

החשיבה המדינית שהניעה מבצע חובבני וכושל זה הייתה פשטנית להדהים. מטרת המתכננים הייתה לביים תקריות אנטי-בריטיות ואנטי-אמריקניות במצרים, שיבהירו למערב כי משטרו של נאצר אינו אמין ככול שמדובר בהגנה על אנשים ונכסים מערביים במצרים, וכי לאור זאת תשקול בריטניה מחדש את החלטתה לפנות את כוחותיה מן התעלה, או-אז יימָנע המשך נוכחותה שם בעד מצרים לבצע הרפתקות צבאיות במזרח התיכון.

המטרה האחרת של המבצע הישראלי הייתה לשים קץ לתהליך ההשלמה בין ממשלת מצרים וממשלת ארצות-הברית, שבאותם ימים נקטה צעדים לגיבוש ברית צבאית אזורית, קשורה במערב, שבסיסיה בבגדאד ובקאהיר - מיזם שנחשב שלילי מבחינת ביטחון ישראל.

ההתנצחויות המרות סביב השאלה ״מי נתן את ההוראה״ לביצוע הפעולה הרת האסון במצרים התפתחו לכלל עימות בין קציני הצבא ובין הקברניט המדיני שמעליהם. הרמטכ״ל דיין, ששהה בארצות-הברית בעת מתן הוראת ההפעלה, התנגד דרך קבע להפעלת רשת הריגול והחבלה. סגן-אלוף גיבלי טען, כי לבון הוא שהורה לו להפעיל את הרשת בפגישה שהתקיימה בבית לבון ב-16 ביולי. האקטיביזם הפרוע של לבון והעניין המוגזם שהפגין בתיקי תוכניות החבלה שבמשרדו, חיזקו את האמון בדברי גיבלי. אולם סדרת הפעולות במצרים החלה שבועיים לפני פגישה זו, והממצאים שנחשפו לימים גילו, כי גיבלי זייף מסמכים ובישל עדויות שקריות כדי לנקות את עצמו ולהפיל את האשמה על לבון. לבון הכחיש בתוקף, כי נתן הוראה להפעיל את הרשת וטען, כי הפרשה האפלה, מעבר להאשמתו-היא בגינה, הייתה מכשיר בידי קציני צבא, שזממו להכפישו ולערער את מעמדו.

האקטיביזם של לבון לא נתמתן כלל ועיקר. במהלך דיון בהסכם האנגלי-מצרי הוא ״השתולל״, הציע לבטל את הסכם שביתת הנשק עם מצרים ולכבוש את רצועת עזה.[35] יתר על כן, קציני אמ״ן לא הפגינו שום חרטה על מבצעם הכושל במצרים, והוכיחו זאת בהגשת הצעות פעולה, שתכליתן המובהקת הייתה חרחור מלחמה עם מצרים.[36]

בספטמבר ביצע צה״ל באי-רצון את תוכנית משרד החוץ לאתגר את חסימת תעלת סואץ בפני ספנות ישראלית בשיגור ״בת גלים״, ספינת מטען קטנה בעלת תפוסה של כמה מאות טונות, נושאת דגל ישראל, דרך תעלת סואץ בדרכה לנמל חיפה. מראש היה צפוי שהספינה תיעצר, ולפיכך יהיה אפשר להושיב את מצרים על ספסל הנאשמים הבינלאומי, ומאחר שההסגר הימי יהיה הפרה של החלטת מועצת הביטחון ב-1951, העריך משרד החוץ כי לא תהיה לפני החברות הקבועות במועצה ברירה אלא לכפות על מצרים להישמע לה - ומכוח זה תיפָתח התעלה לשיט ישראלי. ב-28 בספטמבר נעצרה ״בת גלים״ בפתחה הדרומי של התעלה וצוותה נכלא. מעצמות המערב, שבאותם ימים ביקשו להשפיע על מצרים להצטרף לברית הגנה, לא התרשמו מן המהלך הישראלי ולא היו נכונות לסכן את קשריהן המשתפרים עם מצרים בניסיון חסר תוחלת לאלצה להיסוג מעמדתה. התוצאה הייתה כישלון המהלך הישראלי, שרק הוכיח למצרים, כי בינתיים אפשר להם להמשיך בהסגר באין מפריע.[37]

בעקבות אי-ההצלחה לפרוץ את ההסגר הימי המצרי, החל דיין להעתיר על שרת הצעות לפעולות צבאיות טהורות, חפות מדיפלומטיה, נגד מצרים וירדן. המצב לאורך גבול רצועת עזה החל לחרוג מכלל שליטה, ודיין רצה ששרת יכיר בכך, שמדיניות הריסון והפניות אל משקיפי האו״ם ואל ממשלת ארצות-הברית מעלה חרס - ויאשר פעולה צבאית. הוא ציין, כי פעולות צבאיות ״קמעוניות״ לא יִסְכְּנו; רק מהלומה רבתי תדרבן את השלטונות המצריים לנקוט אמצעים מיידיים ונמרצים לבלימת נחשול האלימות הגובר והולך. מעשית הוא הציע ביצוע פשיטת לילה על העיר עזה, כדי לפוצץ שם בניין ממשלתי חשוב, מטה משטרה או מכון מים.

שרת, שעמד על הצגת ישראל כמדינה שוחרת שלום וחתר לשכנוע מעצמות המערב להימנע מהספקת נשק למצרים, פסל את הצעת דיין באומרו, כי אילו בוצעה, סביר שהייתה מוכיחה לעולם כי פני ישראל לתוקפנות ולכיבוש.[38]

הצעתו הבאה של דיין הייתה ביצוע פעולת גמול נגד ירדן. פרשה זו החלה ב-2 בספטמבר, אז חצה עדר של עין השופט, שמנה 480 כבשים, את גבול שביתת הנשק עם ירדן. הכבשים היו מזן משובח שטופח בידי נוקדי הקיבוץ. הגרסה הישראלית של סיפור המעשה הייתה, ששלושה שודדים, תושבי כפר ערבי שכן, השתלטו על העדר לאור יום והוליכוהו אל מעבר לגבול. לפי הגרסה הירדנית, העדר פשוט תעה בתורו אחר שטח ירוק יותר שעה שהרועה התנמנם לו, כנראה, כמנהגם של רועים.

משקיף האו״ם שקיבל דיווח על המקרה החל לטפל בו מייד, ואילו דיין אמר לשרת, כי אי-ביצוע פעולת גמול לאלתר משמעה הפקרת הגבול למעשי חבלה, רצח ושוד. דיין שטח לפני שרת תוכניות מפורטות לתגובה צבאית. שרת השיב לו, כי הוא מודע לחומרת ההסתננות והגניבה, אולם רצונו להניח למשקיפי האו״ם הזדמנות להחזיר את העדר לבעליו בטרם יחליט להיזקק להפעלת כוח. עוד הם משוחחים, טילפנה רעיית דיין והודיעה לבעלה, כי העדר הוחזר. שני האנשים הפטירו אנחת רווחה, אך דומה כי זו של שרת הייתה עמוקה וכנה יותר. אולם למחרת דוּוַח לשרת, כי במסר שהתקבל חלה טעות: המילה ״לא״ נשמטה, ומכאן שהעדר לא הוחזר. בשעה מאוחרת יותר אותו יום הגיש ראש אגף מבצעים במטכ״ל לשרת תוכנית פעולה, שהייתה עלולה להוליך לקרב דמים עם הלגיון הערבי. לבון קטע את חופשתו והניח את כול כובד משקלו מאחורי תוכנית זו ותוכנית ההתקפה על עזה.[39]

בצהרי יום א׳, שישה ימים אחרי אובדן העדר, זומן בדחיפות לוטננט-ג׳נרל ברנס (Burns) הקנדי אל ראש הממשלה בעניין העדר של עין השופט. שרת פתח באומרו, כי אפשר שייראה מוזר כי ראש ממשלה חש צורך להזעיק איש או״ם בכיר לדיון בעניין כה פעוט, אלא שמדובר בשאלה עקרונית: ישנם אנשים כבדי השפעה, הסוברים כי על ישראל להגיב בפעולות גמול כוחניות על כול מעשה אלימות ערבי ועל כול הפרה של הסכם שביתת הנשק. הוא עצמו, וכן גם רוב שרי הממשלה, מצדדים בהליכים המתחייבים מהסכמי שביתת הנשק. זו הייתה פעם אחת ויחידה, ששרת דיבר עם ברנס על שתי המגמות הנאבקות בזירת מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. אולם רבים אחרים שהיו שותפים להשקפת שרת, רובם המכריע בכירי משרד החוץ, כבר גילו אוזנו בסוגיה זו. מדברי שרת השתמע, כי על ברנס לעמוד לימינם של המצדדים במדיניות של משא-ומתן למען יזכו בניצחון דיפלומטי, שהודות לו יהיה בכוחם לעמוד מול סיעת המצדדים בפעולות גמול.

מקץ התרוצצויות רבות של ברנס ואנשיו הלוך ושוב, ואחרי ההתנצחויות המקובלות בין נציגי שני הצדדים, הוחזר העדר לבעליו שנים עשר יום לאחר חצותו את הגבול. ברנס לא פסח על פרשה זו בזיכרונותיו:

הייתה, כמובן, התמקחות נוספת: שלושים ותשע כבשים מזן פשוט נכללו בין 462 המוחזרות. ובנוסף טענו הישראלים, שחמישים וחמש כבשים משובחות עדיין חסרות, לרבות ובמיוחד איל משובח ורב-ערך. הנותרות, או מרביתן, הוחזרו אחר כך, ולבסוף הוחזר גם האיל. הישראלים התלוננו, שהוא נראה מותש מאוד.[40]

אנשי האו״ם יצאו מרוצים מאוד מן התוצאה הסופית של הפרשה, וכמוהם גם שרת. אף ש״רק״ 90 אחוז של הכבשים הוחזרו, הסתיים העניין בלי שנורתה ירייה אחת ובלי שניגרה טיפת דם אחת. אילו הייתה יד אנשי הצבא חסרי הסבלנות על העליונה, הייתה הפרשה עלולה להסתיים באסון מדיני לישראל. בתוך כך נשארה חזית רצועת עזה רגועה חרף תחזיותיו של דיין על התוצאות השליליות של הימנעות מפעולה צבאית.[41]

ואומנם לא שם התחוללה ההתנגשות הבאה, אלא בחזית הסורית. ב-8 בדצמבר נשבתה חוליה של חמישה חיילי צה״ל בתוך שטח סוריה, במרחק כחמישה קילומטרים מן הגבול. בחקירתם הם סיפרו לשוביהם כי משימתם הייתה להחזיר לישראל מתקן ציתות לקו טלפון, שהותקן שם בידי צה״ל זמן-מה לפני כן. לאחר שְבִיית החוליה הורה לבון לחיל האוויר לאלץ מטוס נוסעים סורי לנחות בישראל מתוך כוונה להשתמש בנוסעיו ובצוותו כבני ערובה עד לשחרור החיילים הישראלים. ההודעה שפרסם אחר כך דובר צה״ל, כי המטוס הסורי חדר לתחום האווירי של ישראל וסיכן את ביטחונה, הייתה שקר גס. שערורייה לאומית קמה סביב שוד אווירי חסר תקדים זה, וישראל אולצה לשחרר את המטוס על נוסעיו וצוותו כעבור שתי יממות. שרת לא יכול עוד להכיל זעמו. במכתב ללבון אמר:

״מדהימים ומדאיגים אותי ביותר צרות-האופק וקוצר-הראות שתגלו כאן מצד ראשי צבאנו. הם סבורים כנראה, כי מדינת ישראל חייבת - או אפילו מחויבת - לנהוג בתחום יחסיה הבינלאומיים לפי החוקים השוררים בג׳ונגל. אבל גם בסבכי הג׳ונגל נוהג אדם בראש-ובראשונה לדאוג לביטחון עצמו, והנה מתברר, כי אפילו תבונה ראשונית זו נעדרת בצמרת הצבאית שלנו״ - והורה לשר להבהיר ״לכול הנוגעים בדבר, כי אין בדעת הממשלה לסבול גילויים כאלה של ׳מדיניות עצמאית׳ בקרב מערכת כוחות הביטחון״.[42]

שרת המשיך וקָבל במכתבו על המידע השקרי המופץ בידי מקורות צבאיים ועל הסתת עיתונאים למתוח ביקורת על הממשלה. יושב ראש ועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית הורה לסורים לשחרר את חמשת החיילים ששבו, ושרת ציפה

״כי יהיה זה ניצחון של מאמץ מדיני על פני קו של בריונות צבאית״.[43]

המצב החמיר כאשר אחד מחמשת החיילים, אורי אילן, בנה של פעילה פוליטית וחברת כנסת לשעבר, התאבד בכלא שִביו. העיתונות הישראלית געשה וסערה על הסורים הברברים, שהואשמו בחטיפת החמישה ובעינויָם.

הידיעות על ההתאבדות חוללו זעזוע ניכר בשורות הצבא, והביקורת שנמתחה שם על הממשלה הרקיעה לשיא חדש. סיעת ״חירות״ בכנסת הגישה על רקע זה הצעת אי-אמון בממשלה, ובוויכוח שהתנהל בנושא זה האשים חבר הכנסת חיים לנדאו, שעמד בראש המתקפה, את הממשלה בתבוסנות, מורך לב, פייסנות וכיוצא באלה.

שרת הגיב ב-17 בינואר 1955 בנאום תקיף. הוא גילה את האמת על משימת חמשת החיילים, בקוראו מן הכתב את דוח ועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית, שסתר את הגרסה שניפק צה״ל, כי החיילים נחטפו מתוך שטח ישראל. הוא גם הציג את העובדות האמיתיות על אילוץ המטוס האזרחי הסורי לנחות, ובתוך כך חשף שקרים נוספים מבית מדרשו של צה״ל. הוא הזהיר, כי בהכותה אחרים מסתכנת ישראל בהכאתה-היא. את נאומו סיים שרת בהכריזו, כי

״יש לפני המדינה הזאת ברירה: אם רצונה להיות מדינה של חוק או מדינה של שוד - אם מדינה זאת רוצה להיות מדינה של שיקול מפוכח וראיית הנולד או של השתוללות יצרים פרועה״.

לבון, בנאום שנשא בכנסת כעבור שבוע, הגיב על דברים אלה ואמר כי

״מדינת ישראל, כמו כול מדינה, חיה על פי שני חוקים: החוק הכתוב, הכולל את ההתחייבויות שבין המדינות ואת השטח הרחב של החוק הבינלאומי, והחוק הטבעי של הגנה עצמית״.

ב-18 בינואר 1955 נרצחו שני טרקטוריסטים ישראלים בידי מסתננים ירדנים ליד עג׳ור, כפר ערבי נטוש בקרבת גבול ירדן. הידיעה על כך הכתה בשרת כמכת ברק והוא השיג מייד כי תידָרש תגובה, וכי הפעם ייאלץ לאשרה.

״עצרתי ובלמתי הרבה בחודשים האחרונים״ - כתב ביומנו ביום זה - ״מנעתי כמה מעשים מפוצצים וגרמתי מתיחות רבה לציבור. אסור לי להגדיש את סאת הסבלנות. יש לפרק, שאם לא כן תבוא התפרצות של קצף, אשר רבים מחברי יהיו שותפים לה, ואז אֶכְשַל בניסיון של תפיסת מרובה מבחינת חינוך העם, ואשיג את ההיפך״.

שניים מחבריו, זלמן ארן וגולדה מאיר, זימנו את עצמם לביתו אותו ערב. ארן טרם סיים משפט אחד וכבר קטעו שרת ואמר, שכבר אישר פעולת גמול. ארן הסביר בקול מתנצל את יוזמתו ויוזמת מאיר להתערב בעניין בעקבות נחשול הזעם שגאה ברחבי הארץ נוכח משפט קאהיר, מעצר ״בת גלים״, שבויי דמשק, התאבדות אורי אילן - ועתה רצח השניים. שרת השיב לו שכול זה לא נעלם ממנו, אך הוסיף:

״לך והסבר לכול אדם ברחוב, כי משפט קאהיר הוא מעשה ידינו, ו״בת גלים״ זהו קרב אחד במערכה ממושכת, והשבויים בסוריה נכשלו במבצע שאנחנו יזמנו, ואילו נכשלו בזה ערבים בתחומנו, היינו הורגים אותם במקום המעשה בלי אומר ודברים, כפי שעשינו ל״לגיונרים״ שעברו לתומם ברצועה שלנו ליד מבואות ביתר, וגם לכול אחד מהם יש אם מתאבלת על בנה גם אם לא הייתה חברת כנסת כפייגה אילנית - לך והסבר כול זאת. ברור, כי רצח עג׳ור הגדיש את הסאה ויש לפרק את הזעם. רק זהו ההיגיון, לא אחר. איני מאמין כי מבחינת הביטחון יועיל התגמול כהוא-זה. להיפך, אני חושש מאוד כי ישמש חוליה פותחת למחזור חדש של דמים בסְפר״.

התפרצות זו של שרת בינו לבינו האירה כזרקור רב-עוצמה את התפקיד הבלתי מוצהר שמילאו התקפות צה״ל על האויב במתן פורקן לדעת הקהל בישראל. היא גם חשפה את הפער המתמשך בין השקפת צה״ל על תקיפות אלה כמחוללות הרתעה יעילה לבין ספקנותו של שרת. שרת סבר, כי פשיטות צה״ל אל מעבר לגבול, כזו הנוכחית, הן חרב פיפיות. ככול שאישר מדי פעם פשיטות כאלה, עשה זאת בדרך כלל מתוך שיקולי מדיניות פנים. הוא היה מודע היטב לסכנות הכרוכות בהתרת הרסן:

״הבניין שבניתי בעקשנות זה חודשים, וכול הבלמים שהתקנתי והגדרות שהקמתי - כול זה עלול ליהרס במחי יד אחת, אבל אני מרגיש כי אין לי ברירה ויהיה אשר יהיה״.[44]

לרווחתו העמוקה של שרת, קרה דבר, שביטל את הצורך בפעולת גמול: למחרת, 23 בינואר, באמצע ישיבת הממשלה, הונח לפניו מסר שאמר, כי הירדנים הודיעו לוועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית, כי לכדו כמה מן הרוצחים, כולם תושבי עג׳ור לשעבר, שאיבדו את בתיהם במלחמת 1948. בתום הישיבה כינס שרת את ועדת החמישה והציע לבטל את הפשיטה שתכנן צה״ל לאותו לילה. אשכול תמך בשרת, אך לבון טען, שהדבר לא יתקבל יפה בצה״ל. גולדה מאיר הביעה דעתה, כי פעולות גמול מוצדקות כאשר מבצעי הפיגועים אינם נתפסים, אך הביעה התנגדות להריגת אנשים חפים לאחר שהמְפגעים עצמם נעצרו. ארן לא אמר דבר, ושרת סיכם כי הפעולה תבוטל. הצבא, בינתיים, טיפח תקווה, שדבר מעצרם של המְפגעים לא יגיע לידיעת שרת בעוד מועד - כאשר עדיין יוכל למנוע בעד היציאה לפעולה.

״אנשים משונים״ - רשם שרת ביומנו על מפקדי צה״ל - ״שהתרגלו לחשוב, כי אי-אפשר לשמור על רוח הצבא מבלי שניתן לו מזמן לזמן להקיז דם״.[45]

הדו-שיח עם נאצר

עסק ״הביש״ ביולי 1954 לא צינן, כמתחוור, את להט הממסד הביטחוני הישראלי לאקטיביזם לוחמני. הצנזורה הצבאית המחמירה ערבה לכך, שהמבצע הכושל יכונה אך ורק במעומעם כ״עסק הביש״. שרת היה נוהג בתבונה אילו ניצל את המכשלה לניקוי האורוות הצבאיות של ישראל, אולם הוא החמיץ הזדמנות זו מתוך הססנות ודחיינות. ועדת חמשת השרים לא סייעה לו כלל בטיפולו בעניין קשה זה. ב-26 באוקטובר 1954, לאחר שחברי הרשת היהודית הועמדו למשפט בקאהיר, כונסה הוועדה והחליטה לפתוח במסע תעמולה להכתמת שלטונות מצרים, ולהעניק קדימות ראשונה לפעולות לשחרור הנאשמים. ב-13 בדצמבר, למחרת פתיחת המשפט בקאהיר, מסר שרת הודעה בכנסת ובה האשים את שלטונות מצרים בתככים ובקיום משפט ראווה לקבוצת יהודים, שאותם הגדיר כקורבנות של האשמות שווא. אך לאמתו של דבר, אשמות שווא הוטחו לא ביהודים אלא בשלטונות המצרים.

מאחורי הקלעים חידש שרת את הדו-שיח עם נאצר. הערוץ האחורי של דיבון-צאדק לא הופעל כמעט בשמונת חודשיה הראשונים של 1954, שכן מצרים הייתה עסוקה בעיקר בניהול המשא-ומתן על ההתפנות הבריטית מאזור התעלה. פיגועי החבלה ב-1954 רוקנו מכול תוכן את ההצהרות בדבר רצונה של ישראל לראות את מצרים חופשית ועצמאית; הן נתפרשו כאישורים לסטריאוטיפים המצריים הגרועים ביותר של הצביעות והרמייה היהודיים ולחרדותיה העמוקות ביותר של מצרים מפני מזימות שטניות שזוממת ישראל, כדי לערער את אחדותה הלאומית ואת עצמאותה.[46] לא יקשה להבין מדוע התייחסו המצרים לפיגועי הרשת הישראלית כאל ביטויים של מדיניות ממשלת ישראל, שהרי הם לא היו מודעים לרקע הפנימי המורכב שלהם.

נאצר עצמו כיבד את שרת. באוזני דיפלומט בריטי דיבר עליו כעל איש מתון וישר.[47] עד אז היה יחסו של נאצר לישראל פרגמטי וענייני, ולאו-דווקא אידיאולוגי. הוא היה מרוסן בהתבטאויותיו הפומביות על ישראל, ובשיחות פרטיות עם לא-ערבים הרשימם כמי שמכיר באפשרות, שיום אחד ייכון שלום עם ישראל. מעמדם של ״הקצינים החופשיים״ עדיין היה חלש מכדי לאפשר לנאצר לשקול נקיטת יוזמה כלשהי בתחום כה רגיש וכה חשוף לביקורת ביחס לישראל,[48] אולם, עם זאת, שיתפו נציגיו פעולה עם ישראל במסגרת ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית במטרה למזער את המתח לאורך הגבול המשותף, ואת צינור הקשר דיבון-צאדק הניח פתוח אפילו לאחר הנחת הפצצות בקאהיר ובאלכסנדריה.

עבד אל-רחמאן צאדק, שלא נפל מאיש במערכת השלטונית המצרית מבחינת היכולת להעריך את יחסו של נאצר לישראל בשנות ה-50 הראשונות, תיאר אותו כאדם הגון ופתוח מאוד, אבל גם כמי שעלול להיתקף חימה שפוכה כאשר הוא חש מרומה. נאצר רתח מזעם כאשר נחשפה המזימה הישראלית להכפיש את משטר ״הקצינים החופשיים״, אך היה נכון להאמין, כי במקרה זה פעל השירות החשאי הישראלי בלי ידיעתו של שרת. הוא אפילו היה נכון להאמין, כי המזימה תוכננה בידי כמה מן הקיצוניים שבשירות החשאי במטרה לחבל במאמצי שרת לקיים דו-שיח על שלום עם ראשי מועצת המהפכה.[49]

מכול מקום, כאשר נקט שרת יוזמה לחידוש הדו-שיח, לא הביע נאצר שום התנגדות. הפעם הייתה לשרת מטרה מסוימת ודחופה: להציל את חיי חברי רשת החבלה, שהועמדו למשפט צבאי בקאהיר. התביעה דרשה גזר דין מוות בטענה, שהאנשים פעלו בשירות ארץ אויב. לשרת היה נהיר, כי גזר דין מוות יתקבל בישראל כמהלומה נוראה, שכן הציבור הישראל הוּלך שולל לחשוב, שהעומדים לדין בקאהיר חפים מפשע, ולפיכך הפעיל כמה ערוצים ליידע את נאצר בבקשתו הכנה, כי יפעל למניעת גזר דין מוות. דיבון וצאדק חידשו את פגישותיהם בפריז ואילו מוריס אורבך (Orbach), ציר פרלמנט בריטי מטעם ה״לייבור״, נתבקש לצאת למצרים ולבקש על נפשם של הנאשמים.

שיחות אלה, שנמשכו מאוקטובר 1954 עד ינואר 1955, לא הוגבלו לנושאי ״בת גלים״ ומשפט קהיר, אלא חלו על היבטים רחבים יותר ביחסי ישראל-מצרים, כגון

ההסגר על הספנות הישראלית בתעלת סואץ ובמפרץ אילת,

המצב לאורך הגבולות,

ריסון התעמולה,

פתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים

וערוצים לשיתוף פעולה כלכלי.[50]

באמצעות נציגיהם בפריז החליפו שרת ונאצר גם מסרים אישיים לא-חתומים על גבי נייר מכתבים לא רשמי. ב-21 בדצמבר, למשל, ביטא שרת הערכה

לאידיאליזם ולדבקות שהפגין נאצר במאבק לשחרור ארצו משליטת זרים,

הביע דעתו כי נאצר יוכל להסיר את ההסגר הימי כצעד ראשון לקראת שיפור היחסים בין שתי הארצות

ואמר כי עזה תקוותו כי לא ייגזר דין מוות על איש מנאשמי משפט קאהיר.[51]

נאצר השיב לשרת כעבור עשרה ימים ״על נייר, ללא כתובות וחותמות״:

״קיבלתי את מכתבך מ-12 בדצמבר [1954]. ביקשתי משליחי המיוחד למסור תשובה בעל-פה לשאלות שהעלית במכתביך. שמח אני שאתה מכיר במאמצים שנעשו מצדנו להביא את יחסינו לידי פתרון של שלום. אני מקווה שמאמצים דומים ייעשו מצדכם, כך שיינתן לנו להגשים את המטרה שאנו רוצים בה לטובת שתי הארצות״.[52]

תשובה מפורטת יותר להצעות ולבקשות הישראליות השונות השיב נאצר באמצעות מוריס אורבך. נאצר הקשיב היטב להרצאתו הארוכה של אורבך, שאותה חיבר למענו גדעון רפאל, מבכירי משרד החוץ הישראלי. לאחר שדן בכך עם עמיתיו, השיב נאצר כלהלן:

ראשית, ביקש מאורבך למסור את תודתו והערכתו לשרת.

שנית, הדגיש כי הנאשמים במשפט קאהיר הם שכירי חרב של שירות ביון זר, אך גם הבטיח להפעיל השפעתו להוצאת פסקי דין, שלא יחוללו סערה.

שלישית, רמז כי ״בת גלים״ תשוחרר אך לא תורשה לעבור דרך תעלת סואץ.

רביעית, אמר כי אוניות לא-ישראליות יורשו להוביל לישראל כול סוגי מטען למעט חומרי מלחמה ונפט, דרך התעלה ובמפרץ עקבה.

חמישית, אמר שתעמולה עוינת ולוחמה מדינית ייפסקו אם ישראל תנהג כך גם היא.

שישית, הבטיח לעשות ככול יכולתו למניעת תקריות גבול אם ישראל תנהג כך גם היא.

לבסוף, הסכים לניהול שיחות רמות דרג, רצוי בפריז, אולם בתנאי שיוקפד על חשאיותן המוחלטת.[53]

הסכמת נאצר לשיחות רמות דרג הייתה מעודדת ביותר. שרת בחר ביגאל ידין, מי שהיה רמטכ״ל ועכשיו למד בלונדון, כנציג ישראל בשיחות. בעזרת גדעון רפאל הכין שרת לקראת השיחות גם כמה הצעות קונסטרוקטיביות, לרבות

הסדר למעבר יבשתי דרך הנגב בין מצרים וירדן

ותשלום פיצויים כדי לסייע ביישוב מחדש של הפליטים הפלסטינים שברצועת עזה.[54]

סוכנות הביון המרכזית של ארצות-הברית (cia) הציעה את סיועה להבטחת חשאיותן של השיחות. אולם ב-22 בדצמבר התאבד סוכן הביון הישראלי מקס בינֶט בתא כלאו שבקאהיר, וב-27 בינואר 1955 הרשיע שם בית הדין הצבאי שמונה מבין שנים עשר הנאשמים הנותרים ודן שניים מהם למוות. הישראלים הוכו בתדהמה למשמע הידיעה. שרת ביטל את השיחה רמת הדרג באומרו: ״לא ניוועד בצלו של גרדום״.[55]

גדעון רפאל האשים בזיכרונותיו את נאצר בדו-פרצופיות ובהולכת שולל. הוא הביע דעתו כי

״התשובה לשרת הייתה דוגמה אופיינית לשיטת ההתחמקות, שנאצר השכיל במרוצת השנים לפתח לדרגת אמנות (...). את נימת דבריו היה מסגל תמיד לאוזן השומע. בשעת הצורך הטעים את נכונותו - האמיתית או המדומה, על כך ישפוט ההיסטוריון - לכונן יחסי שלום עם ישראל, אבל היה נמנע מכול מעשה מחייב. תירוצים של עיתוי לא-מתאים וציפיות למחוות חד-צדדיות היו עמודי התווך של שיטתו״.[56]

התיעוד הזמין אינו מאשש אף לא אחת מטענות אלה. אדרבה, הן מייצגות את היפוכה של האמת העולה מתוך התיעוד. נאצר לא העלה תירוצים ולא ביקש מישראל מחוות חד-צדדיות. תגובותיו לפעולות, שביצע המודיעין הצבאי הישראלי היו הגיוניות כמעט עד חוסר היגיון. הוא גם הוכיח, שפיו ולבו שווים.

הוא הבטיח לשחרר את ״בת גלים״ וזאת עשה.

הוא הבטיח לבלום תעמולה עוינת ולוחמה מדינית, וזאת עשה.

ישראל, בינתיים, עשתה ההפך, נאצר הבטיח לנקוט מאמצים למניעת תקריות גבול, והתיעוד של הביון המצרי מאמת זאת. על משפט קאהיר הוא אמר דברים רבים, אך מעולם לא הבטיח שלא יהיו גזרי דין מוות. הקו המצרי הרשמי היה, שהממשלה אינה יכולה להתערב במשפט. מרגע שבית הדין הצבאי גָזר דין מוות, נבצר מנאצר להמירו על נקלה. זמן קצר לפני כן הוצאו להורג חברי ״האחים המוסלמים״, שהורשעו בביצוע פיגועי טרור דומים. נאצר הסביר למתווכים רבים ,ששיגרה ישראל כדי לבקש חנינה, כי אילו התרצה לטרוריסטים יהודים יותר מאשר למוסלמים, היה ממיט אסון פוליטי על עצמו.

אפשר כי האישוש המובהק ביותר לכנות התחייבותו של נאצר לשפר את הקשרים עם ישראל היה הסכמתו לשיחות רמות דרג. מבחינתו של נאצר הייתה בכך הרפתקה הרת סכנה, אך לא הוא ביטל אותה, אלא שרת. נאצר הודיע לישראלים באמצעות הסי-אי-אי, כי הוא אינו רואה בגזרי דין מוות סיבה למניעת התקדמות לקראת השיחה רמת הדרג. הוא גם רצה שהישראלים יבינו, כי נבצר ממנו, חרף כול הרצון הטוב שבעולם, לנהוג אחרת. האמריקנים שיבחו את שרת על סדר היום הקונסטרוקטיבי שהציע לשיחה ולחצו עליו לנוע קדימה. תשובתו של שרת הייתה שלילית. הוא אמר כי או שנאצר נוהג אחד בפה ואחד בלב, או שאינו מסוגל לעמוד בדיבורו, וכך או כך אין הוא בבחינת שותף רציני למשא-ומתן.[57]

פרשה זו ביחסי ישראל-מצרים, שאינה ידועה כמעט, מעוררת שוב את שאלת הגרסה הרשמית האומרת כי ישראל חתרה מאז ומתמיד למגע ישיר, וכי תמיד נתקלה בסירוב ערבי. אין, כמובן, דרך כלשהי לקבוע מה היה עשוי לקרות אילו יצאה הפגישה המתוכננת לפועל.

האומנם הייתה מוליכה לפגישה רמת דרג עם נאצר עצמו?

האומנם היה בה כדי למנוע בעד ההידרדרות העתידית של הסכסוך?

ההייתה מייצרת לפחות כמה מן הרכיבים, שנדרשו לפריצת דרך ביחסים בין ישראל ויריבותיה הערביות העיקריות?

תשובות לשאלות אלה אין. ההיסטוריה אינה מגלה את חלופותיה. כול שניתן לומר הוא, שנאצר העניק לישראל סיכוי לקשירת שיח, וכי מחווה זו נהדפה.

ועוד ניתן לומר, שהיסוסיו של שרת מילאו תפקיד בהחמצת ההזדמנות זאת. שרת לא עמד במבחן השעה, אלא הפגין תכסיסי השהייה וחששנות ברגע שדרש תעוזה. בלשון אחד מפקידיו, הוא לא אחז את השור בקרניו כאשר השור קרב אליו.[58]

בחזית הפנים המשיך שרת להתמודד בתוצאות מפלת קאהיר. ב-2 בינואר 1955, מקץ חיבוטים אין קץ, הוא מינה ועדה לחקירת העובדות שמאחורי ״עסק הביש״. חברי הוועדה היו יצחק אולשן, שופט בבית המשפט העליון, ויעקב דורי, רמטכ״ל לשעבר. הוועדה קיבלה את העדויות והמסמכים המזויפים שהרשיעו את לבון, אלא שדבר הזיוף לא התגלה אלא כעבור חמש שנים. דיין ופרס תמכו בגרסותיו של גיבלי והעידו לפני הוועדה בהרחבה ובביקורתיות על מגרעותיו של לבון כשר ביטחון. דיין אישר כי לבון הוליך שולל את שרת - בשיטתיות, אך לזכותו ייאמר כי היה כן לגבי התנהלותו-שלו:

״לא הסתרתי את שותפותי הפסיבית בהטעיית שרת על-ידי לבון. הסברתי כי ידעתי מדי פעם שלבון מטעה את שרת (על-ידי אי-הכנסתו לעניין), אך אם לבון מקבל על עצמו זאת, אין אני צריך להתערב. יתר על כן, אני מסתייג לחלוטין מתפיסתו הפוליטית של שרת ורואה מדי פעם, בזאת שאינו מאשר פעולות, נזק לענייני המדינה! ואין לי סיבה לעזור לו יותר מאשר חובתי מורה לי״.[59]

בסופו של דבר נבצר מאולשן ודורי להוציא משפט נחרץ. בדוח שהגישו קבעו, כי אינם יכולים להיות בטוחים מעבר לספק סביר שגיבלי לא קיבל הוראה להפעיל את היחידה החשאית, אולם בד בבד עם זאת אין ביכולתם לקבוע בוודאות כי לבון אכן נתן את ההוראות המיוחסות לו. לשרת לא היה שמץ ספק, כי גם אם לא נתן לבון לגיבלי את ההוראה המסוימת שהוליכה למכשלת קאהיר, הוא-הוא האחראי לה מדינית ומוסרית, שכן

״הטיף בלי הרף למעשים של טירוף דעת והרביץ בצמרת הצבא את התורה השטנית של הצתת מדורות במזרח התיכון, חרחור ריב, התנקשויות דמים, פגיעה ביעדים ובנכסים של המעצמות, מעשי ייאוש והתאבדות״.

בה בשעה הוכה שרת הלם למראה התמונה הכללית שנצטיירה במהלך החקירה - וכך רשם ביומנו בינו לבינו:

״מעולם לא שיערתי, כי נוכל להגיע לזוועה כזו של יחסים מורעלים ויצרי שנאה ונקם והערמה הדדית בצמרתו של המשרד הכביר והמפואר ביותר שיש לנו במדינה. אני מתהלך כול הימים האלה כסהרורי, מוכה פלצות ותועה במבוך, אובד-עצות לחלוטין. לסלק עכשיו את לבון הרי זה לחסלו חיסול גמור. לא לסלקו הרי זה לחפות על נגע ולהתחייב בחורבנו של משרד הביטחון ובהשחתתו הגמורה של הפיקוד העליון. (...) מה אעשה, מה אעשה? ״.[60]

לבון חסך משרת את הצורך להחליט בהגישו את התפטרותו מן הממשלה ב-2 בפברואר. על בן-גוריון הופעל עתה לחץ כבד מצד חבריו למפלגה לבוא תחת לבון ולנקות את השברים שהניח מאחוריו. ב-21 בפברואר חזר בן-גוריון משדה בוקר וקיבל לידיו את תיק משרד הביטחון בממשלה שבראשה המשיך לעמוד שרת. לוַלטר איתן ולגדעון רפאל, עוזריו הנאמנים במשרד החוץ, הסביר שרת כי זו הייתה הדרך האחת להיחלצות מן המשבר, ואחר כך הוסיף בקול רגוע:

״אתם מבינים, ידידי, שזה קץ הקריירה המדינית שלי״.

השניים דיברו על לבו וביקשו לחלצו ממצב רוחו הקודר, אך לשווא. ואומנם השתלשלות האירוע הוכיחה, כי תובנתו עלתה על שלהם.[61] בנובמבר 1955 החזיר שרת לבן-גוריון את שרביט ראש הממשלה. ביוני 1956 הדיחו בן-גוריון מכהונת שר החוץ ובכך, למעשה, הקיץ הקץ על חייו בזירה המדינית.

מבצע עזה - ״חץ שחור״

היו שאמרו, כי בשובו לממשלה היה בדעתו של בן-גוריון להחזיר על כנו את האיזון בין אסכולת המשא-ומתן ואסכולת הגמול, שהתגבשו והתנגשו במהלך 1954 למרבה התוצאות הקשות.[62] אולם, כפי שנתחוור, הוא חזר משהותו הקצרה בשדה בוקר ברוח לוחמנית ובלתי מתפשרת, נחוש לשקם את עליונות שיקולי הביטחון על פני שיקולי מדיניות החוץ בזירת היחסים עם הערבים. הוא הגיע מכבר לכלל מסקנה, כי נאצר אויב מסוכן, שלא ניתן לפייסו, לפיכך גמר אומר לנהוג בו ביד חזקה וכבר מתחילה הפגין חוסר סבלנות כלפי מדיניותו הפייסנית של שרת.[63] לזאב שרף, מזכיר הממשלה, אמר בן-גוריון על שרת:

״הוא מגדל דור של פחדנים. אני לא אתן לו. הולכים כאן מסתננים ואנחנו שוב מסתתרים מאחורי גדרות. לא אתן לו. זה יהיה דור לוחם״.[64]

כבר מתחילה פעל בן-גוריון כאילו הוא ראש הממשלה. כאשר בא שרת לבקרו בשדה בוקר, הציע לו בן-גוריון את הנוסחה הבאה:

״אף על פי שהביטחון קודם לכול, יש לחתור הזמן לשלום״, שרת פירש דברים אלה כ״זאת אומרת, ביטחון קודם לכול ולכן מותרים על מעשי גמול גם אם הם מרחיקים את השלום״.

בן-גוריון הוסיף והציע לשרת לחדש את ״הקואליציה״ בין שניהם, שלדידו היה פירושה שילוב שני קווי המדיניות השונים שלהם, ובמכתב לשרת אף ראה להדגיש, כי בכוונתו לנהל מדיניות ביטחון עצמאית. הוא הביע נכונות לקיים התייעצויות,

״אבל התייעצות עם ראש הממשלה היא דבר אחד, והתערבות מתמדת של שר החוץ ועובדיו בענייני ביטחון היא דבר שני. לדבר זה לא אסכים״.

הוא קיבל על עצמו את האחריות המשותפת של הממשלה והכיר בסמכות העליונה של ראש הממשלה, אך לא פירש זאת כקבלת עמדתו של ראש הממשלה בעניינים שנויים במחלוקת ביניהם:

״בראותי הכרח במצב שנוצר לקחת על עצמי תיק הביטחון ולהצטרף לממשלה, קיבלתי על עצמי ברצון ובלי כול סייג דינה של הממשלה הקיימת ומרותו העליונה של רה״מ, אבל אין זאת אומרת, שקיבלתי גישתו של שר החוץ בעניינים השנויים בין שנינו במחלוקת, אלא הסכמתי, כפי שאמרתי לך אתמול, ל׳קואליציה׳ ״.[65]

את מכתבו זה סיים בן-גוריון באזהרה, כי אם שר החוץ ואנשי משרדו יתערבו בענייני ביטחון, וראש הממשלה יתמוך בהתערבות זו, יהיה צורך למנות שר ביטחון אחר.

ב-28 בפברואר, שבוע אחד בלבד לאחר חזרתו, השיק בן-גוריון את מדיניות הביטחון החדשה שלו בפשיטה רבת-עוצמה על רצועת עזה, שכינויה הצבאי היה מבצע ״חץ שחור.״ במהלך הלילה תקפו שתי מחלקות של צנחני צה״ל, בפיקודו של אריאל שרון, מפקדה מצרית בעיבורי עזה והשמידו אותה תוך שהרגו 37 חיילים מצרים ופצעו 31. אבדות הישראלים היו 8 הרוגים ו-9 פצועים. מחץ הפשיטה, הנזק החומרי שנגרם במהלכה, ומעל לכול, האבדות הכבדות שגבתה, עשוה להתנגשות החמורה ביותר בין ישראל ומצרים מאז חתימת הסכם שביתת הנשק ב-1949.

מדוע ביצעו הישראלים תקיפה כה מוחצת? ארבעת החודשים הקודמים היו תקופה רגועה יחסית לאורך הגבול. שתי תקריות, שבהן היו מעורבים מסתננים שחדרו עמוק לתוך ישראל, גנבו מסמכים והרגו רוכב אופניים, היו הסיבות המיידיות לפשיטה. אחרי התקרית השנייה זימנו שר הביטחון החדש והרמטכ״ל את עצמם אל ראש הממשלה, אמרו לו כי אין ספק שהמסתננים נשלחו בידי המודיעין הצבאי המצרי, והציעו להגיב בתקיפת בסיס צבא ליד עזה. דיין העריך כי לאויב ייגָרמו כעשר אבדות, ובן-גוריון הבטיח לאחוז היטב ברסן כדי למנוע שפך דם מוגזם. שרת נענה בחיוב, אך נימוקיו לאישור המבצע היו כולם מתחום מדיניות הפנים - הוא חש כי הציבור לא ישלים עם עמידה מנגד לאחר ההתגרויות האחרונות ובייחוד אחרי התליות בקאהיר. בינו לבינו אף הצר על כך, שהאשראי לפעולת הגמול, שאותה היה מאשר בין כה וכה, ייפול בחלקו של בן-גוריון.[66]

אולם נראה כי לנגד עיניו של בן-גוריון היו מטרות מרחיקות לכת יותר.

בראש ובראשונה, קרוב לוודאי שרצה להרשים את הציבור בחזרתו לממשלה ולכהונת שר הביטחון, ולהוכיח, כי שוב יש לישראל מנהיגות נחושה.

שנית, נראה כי הוא, יותר משרת, חש צורך עמוק ביישוב החשבון הישראלי עם מצרים, כדי לרצות את דעת הקהל הנסערת.

שלישית, וחשוב מכול, הוא הגיע לכלל מסקנה, כי עלייתה של מצרים בעולם הערבי, בהנהגתו הדינמית של נאצר, מעמידה את ישראל בסכנה צבאית חמורה, ודומה שקיווה להעמיד את נאצר במקומו על ידי חשיפת החולשה הצבאית של משטרו.

לבסוף, הפעולה הייתה חוליה באסטרטגיה הכללית של בן-גוריון להשפיע על הערבים להשלים עם תנאיה של ישראל לדו-קיום בשלום מכוח הוכחה כי אם יסרבו, יהיה עליהם לשלם מחיר מכאיב.

שרת הוכה בהלם ונזדעזע עמוקות בקבלו את הדוח על מבצע ״חץ שחור״. הוא תפס מייד, כי המספר הגדול של האבדות פירושו תמורה לא רק בממדים, אלא בעצם מהותה של הפעולה. הוא ידע, כי ישראל תגונה בזירה הבינלאומית מכול עבר על לוחמנותה, וחרד להשפעת המעשה על יחסי ישראל-מצרים. סיבה נוספת לתסכולו הייתה הודעת דובר צה״ל, שנוסחה בהשראת בן-גוריון, כי הקרב התחולל לאחר שסיור של צה״ל הותקף בידי כוח מצרי בתוך שטח ישראל. אף שבידי שרת לא הייתה שום הוכחה, שהוא הוּלך שולל במתכוון בסוגיית הממדים המשוערים של האבדות, הוא גער בבן-גוריון על פרסום גרסה שקרית בעליל על האירוע, שאיש לא ייתן בה אמון.

ניתוח הפרשה בישיבת הממשלה, לאחר מעשה, חשף תגובות שונות בתכלית של בן-גוריון מזה ושל שרת מזה, אך לא רק בנושא שעל סדר היום, אלא גם לגבי סוגיית 109 פעולות הגמול במישור העקרוני הכללי. בן-גוריון הדגיש את החשיבות, שבהפגנת עליונותה הצבאית של ישראל על פני המדינה הערבית החזקה ביותר, וכן את הערך החיובי של מבצע עזה בביצור הביטחון העצמי של הציבור בישראל ושל צה״ל. את התוצאות המדיניות השליליות של המבצע פטר בן-גוריון כחסרות כול משקל מכריע, שכן, תהיה התנהגות ישראל מופתית כאשר תהיה, לעולם יעמדו מעצמות המערב לימין הערבים נוכח עליונותם הכבירה בשטח, באוכלוסייה ובנפט. שרת נטל אחריות מלאה על הפשיטה אף שמספר החיילים המצריים שנהרגו עלה פי-ארבע על מה שהניח על יסוד הערכת דיין מראש. שרת לא כפר בהשפעה החיובית שהייתה לפשיטה בחזית הפנים, אך חזה שתהיה לה השפעה שלילית על המגעים החשאיים עם מצרים, שבאחרונה הסתמנה בהם התקדמות-מה, וכן גם על מאמציה של ישראל להשיג נשק וערובות הגנה מארצות-הברית.[67]

ליחסי ישראל-מצרים היו מפשיטת עזה תוצאות מרחיקות לכת. קנת לאו, כתב אמריקני מקורב לנאצר, כתב:

״פשיטת עזה חוללה שלשלת תגובות בין גמאל עבד אל-נאצר ממצרים ובין דוד בן-גוריון משראל - פשיטות, פשיטות נגד, מירוץ זיון וחבירות חדשות עם המעצמות הגדולות - שעשו להידרדרות למלחמה שאותה לא היה בכוחם של רצון אנוש או של תחכום מדיני לבלום. הפשיטה המירה רמה יציבה של תקריות פעוטות בין שתי הארצות בדו-שיח של חרדה ואלימות גוברות והולכות, ובתוך כך נתעמעם ההבדל בין אמצעי הגנה ומעשי תוקפנות, ונסתר מעיני העולם כולו״.[68]

נאצר עצמו חזר ותיאר שוב ושוב את פשיטת עזה כנקודת מפנה. הוא טען שהיא הרסה את אמונתו באפשרות ליישב את הסכסוך עם ישראל בדרכי שלום, חשפה את חולשת צבאו וכפתה עליו לשנות את סולם הקדימויות הלאומיות מקידום חברתי ופיתוח כלכלי להגנה - שהגיע לשיאו בעסקת הנשק עם צ׳כוסלובקיה בספטמבר 1955. פשיטת עזה הצביעה על חוסר האונים הצבאי של משטר נאצר בדיוק בעת שהיה עליו להפגין את עוצמתו כדי להדוף את האיום על מנהיגותו שנבע מ״ברית בגדאד״, שאבן הפינה להקמתה הונחה ב-24 בפברואר. ימים אחדים לפני כן הכריז נאצר על התנגדותו הנחרצת ל״ברית בגדאד״, שקמה בחסות המערב; עתה האשים את ישראל, שלא צורפה לברית ההגנה האזורית וחשה מאוימת על ידה, כמי שפעלה נגדו כמכשיר האימפריאליזם המערבי.[69]

יתר על כן, אדווֹת הפשיטה לא עצרו בתחומי מעמדו הפנימי והבינלאומי של נאצר. ברצועת עזה ישבו מצופפים ודחוקים כ-300,000 פליטים פלסטינים מאז מלחמת 1948, וזה שנים דרשו זכות לשאת נשק ולהתארגן ביחידות צבאיות לקראת מלחמה להחזרת מולדתם. ההתקפה הישראלית עוררה הפגנות המוניות ומהומות ברחבי הרצועה, שהשתוללו במשך שלושה ימים. הפליטים הזועמים הסתערו על בנייני האו״ם והממשל המצרי, ניפצו חלונות, הציתו מכוניות, דרסו את דגלי מצרים והיכו חיילים מצרים. ״נשק!״ קראו הכול. ״הבו לנו נשק ואנו נגן על עצמנו״.[70] הפגנות אלה ואלימות האספסוף העלו ספקות לגבי יכולתו משטר נאצר לקיים שליטה באזור הסוער והדליק. משטר צבאי אינו יכול לשאת השפלה צבאית בלי לסכן את מעמדו מבית. נאצר נחבל, ומעתה מיקד את שימת לבו בישראל. מכאן ואילך, תחת לבלום ולדכא נטיות לוחמניות ברצועת עזה והסתננויות לתוך ישראל, החלו השלטונות המצריים לתכנן דרכים, שיאפשרו לצקת את דרישות הפליטים להתחמש בתבניות של פעילות עוינת נגד ישראל, למעט מלחמה של ממש.[71]

שרת נתן אמון בגרסתו של נאצר על השפעתה המוחצת של פשיטת עזה,[72] אך בכך היה שותף רק לקומץ בעלי תפקידים ממלכתיים. ההערכה הרווחת בישראל הייתה, שפשיטת עזה הייתה תירוץ, לא סיבה, לפניית נאצר אל הגוש הסובייטי לרכישת נשק.

אחד מקורבנותיה של פשיטת עזה היה הדו-שיח החשאי של שרת עם נאצר. דו-שיח זה, שניזוק קשות על ידי ״עסק הביש״, לא התמסמס עד כדי אי-אפשרות לחדשו. פשיטת עזה, לעומת זאת, הנחיתה עליו מהלומת מוות. שתי עדויות מלמדות על כך.

קולונל צאלח גוֹהַר, נציג מצרים בוועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית, שהתכנסה לדיון חירום בעקבות הפשיטה, אמר ליוסף תקוע בשיחה לא-רשמית, כי נאצר סיפר לו בסוד, כי

״היה לו מגע אישי עם ראש ממשלת ישראל וכי העניינים התנהלו למישרין ומתוך סיכויים טובים להמשך, אך הנה באה ההתקפה על עזה וכמובן עכשיו ׳זה בטל!׳ ״ [״ s off'it״].[73]

העדות השנייה הייתה סגירת ערוץ דיבון-צאדק מייד לאחר הפשיטה, צעד ששיקף בעליל מהפך מבחינתו של נאצר. כינוי הצופן של עבד אל-רחמאן צאדק היה ״אלברט״. הוא ודיבון הסדירו ביניהם פגישה נוספת בפריז במרס, אולם זו בוטלה בידי צאדק אחרי פשיטת עזה במברק בן שתי מילים: ״לא. אלברט״.[74] –

וזה היה סופו של הדו-שיח בין ראש הממשלה המתון של ישראל ונשיא מצרים המתון עד אז.

למרבה התמיהה לא רשם בן-גוריון אף לא מילה אחת על פשיטת עזה בזיכרונותיו ובכתביו עתירי המילים על תקופה זו. ביומנו כתב, אחרי ששמע דיווח על הפעולה מפי אריאל שרון: ״זה היה לדעתי שיא הגבורה האנושית״.[75] אפשר שאכן כך, אלא שאפשר, כי בעת ובעונה אחת הייתה הפעולה גם פסגת האיוולת המדינית, שכן האסטרטגיה הכוחנית של בן-גוריון עשתה באושים בעליל: היא רק הלהיטה את העוינות המצרית, הקשיחה את הנחרצות המצרית והולידה מחזור דמים של אלימות ואלימות-נגד, שהגיע לשיאו במלחמת סואץ-סיני.

בן-גוריון וחסידיו טוענים, כי פשיטת עזה לא הייתה סיבה, אלא תירוץ לתפנית של נאצר ממתינות לתוקפנות. את ההתפתחויות שלאחר הפשיטה הם מפרשים כפרי שהבשיל לא מהלם התקיפה, אלא מתוך נטיות תוקפניות מובנות ואופייניות למשטר הלא-דמוקרטי של נאצר.[76] אין בנמצא תיעוד לאישוש הנחה זו, אך יש ויש תיעוד רב המזים אותה. ההוכחה החותכת ביותר למעתק של נאצר לתוקפנות הייתה הפתיחה בלוחמת גרילה נגד ישראל באמצעות תקיפות ה״פידַאיון״ (בערבית: ״מקריבי עצמם״), שהופיעו בראשונה על במת ישראל באוגוסט 1955. הם גויסו מבין הפליטים הפלסטינים תושבי רצועת עזה, אורגנו ביחידות משלהם ואומנו בידי קצינים מצרים, ובמהלך ארבעה עשר החודשים הבאים ביצעו סדרת תקיפות בתוך ישראל: הניחו מוקשים בדרכים, תקפו מכוניות ממארב, חיבלו במתקנים, רצחו והשרו תחושות חרדה על אזרחי ישראל. פשיטות הפידאיון היו רק אחת הסיבות, שהצעידו את ישראל למבצע סיני, אך הן היו סיבה חשובה, שכן שום אמצעי אחר לבלימתם לא צלח. כך איפוא הם היו רכיב רב-משמעות במארג הסבוך של אותם ימים.

עובדת ארגונן של יחידות הפידאיון בידי ממשלת מצרים החל מאביב 1955 אינה שנויה במחלוקת. רב-אלוף דיין הסביר מהלך זה כהמשכה הרצוף של המדיניות המצרית הקודמת, שראתה בעין יפה את ההסתננויות לתוך ישראל.[77] נאצר גרס אחרת. לדבריו, שיקפה הקמת יחידות הפידאיון תמורה מהפכית במדיניות הריסון הקודמת שלו, ופשיטת עזה היא שחוללה אותה.[78] במילים אחרות, נאצר טען כי הפעלת הפידאיון בידי מצרים לא הייתה מהלך יזום, אלא מהלך תגובה נוכח תוקפנותה של ישראל, ומשום כך ישראל, לא מצרים, היא הנושאת באחריות להידרדרות שבאה בעקבות זאת.

תיעוד מודיעין צבאי מצרי וירדני, שנפל בידי צה״ל במהלך מלחמות 1956 ו-1967, מזים כליל את גרסת דיין ומאשש את גרסת נאצר. המסמכים הללו מוכיחים, כי עד לפשיטת עזה ניהלו השלטונות הצבאיים המצריים מדיניות עקבית ויציבה של בלימת ההסתננויות של פלסטינים מתוך רצועת עזה אל תוך ישראל, וכי רק אחרי הפשיטה הומרה מדיניות זו באחרת - בארגון יחידות פידאיון ובהפיכתן למכשיר של לוחמה בישראל.

המסמכים הירדניים משקפים סיפור דומה. הם מלמדים, כי רק ביוני 1955 החל המודיעין הצבאי המצרי ליזום הסתננות מתוך ירדן לתוך ישראל, אלא שבמדינה זו לא חל שינוי בעמדה הרשמית לגבי תופעת המסתננות. אדרבה, משנודע דבר היוזמה המצרית לשלטונות ירדן, נקטו אמצעים חריפים ומקיפים אף יותר למניעת התופעה, והדבר חולל מתח וחיכוכים ביניהם לבין שלטונות מצרים.[79]

הקואליציה

הקואליציה שהפיקה את פשיטת עזה גם סיכלה בעליל נקיטת מדיניות לכידה או עקבית. גל גואה של תקריות והתנגשויות דמים לאורך גבול רצועת עזה, שלדידו של שרת היה תוצאה בלתי נמנעת של מבצע ״חץ שחור״ של צה״ל, נתפס בעיני בן-גוריון כמבשר לוחמנות מצרית גוברת, אשר אם תימשך ותלך ללא תגובה, תאיים על יסודות ביטחונה של ישראל.

התקרית החמורה ביותר אירעה ב-25 במרס. חוליה מצרית חדרה לפטיש, מושב עולים יוצאי איראן בנגב, פתחה בירי והטילה רימונים לעבר בית במהלך חגיגת חתונה שהתקיימה בו. בחורה נהרגה ועשרים נפצעו. בן-גוריון זימן אליו את דיין ואמר לו, כי יש לגרש את המצרים מרצועת עזה, לכבוש אותה ולהשאירה בשליטת ישראל. ההצעה הפתיעה את דיין. בן-גוריון שלל בעבר בעקביות את כיבוש הרצועה, שכן אוכלוסייתה מנתה 300,000 פליטים ממורמרים ועוינים, שמוטב לישראל בלעדיהם, אך הפעם הסביר, כי

החובה להגן על המתיישבים,

להגביר את ביטחונם העצמי

ולאפשר להם לתקוע שורשים באדמתם,

מכריעה כול שיקול אחר. דיין, ששיקולים צבאיים עדיין היו חשובים בעיניו יותר מכול, שלל משום כך את הרעיון.[80]

בן-גוריון, אף על פי כן, לא חזר בו מעמדתו והביא לפני הממשלה הצעה מרחיקת לכת בלוויית תוכנית מבצעית מפורטת לכיבוש רצועת עזה ולגירוש המצרים מן האזור. נימוקיו של שר הביטחון להצדקת תוכניתו הדהימו את ראש הממשלה שרת, שכן הללו התאפיינו לדידו בצרות אופקים ובקוצר ראות בהציגם את כיבוש הרצועה כיעד הסופי - מבלי להידרש כלל לתוצאות ולהשתלשלויות הסבירות שינבעו מן המעשה. בסכמו את הדיון בישיבת הממשלה, בסופו של ויכוח לוהט על הצעת בן-גוריון, עמד שרת על העדפתו הכללית

במדיניות המכירה בגבולותיה הקיימים של ישראל וחותרת לחיזוק קשריה עם מעצמות המערב,

לטיפוח אהדה בינלאומית כלפיה

ולהרגעת המתח ביחסים עם שכנותיה.

הוא הסכים, כי שיקולים ביטחוניים דוחקים מחייבים לעתים ביצוע פעולות, שיש בהן כדי להגביר את המתח בין ישראל והעולם הערבי, ולהכביד על יחסיה של ישראל עם מעצמות המערב, אולם בפעולות שכאלה יש להמעיט ככול שרק אפשר, ולא לערום אותן זו על גבי זו. מכוח שיקולים אלה פסל שרת את הצעתו של בן-גוריון, שכן ביצועה יציג בבירור ולעין כול את ישראל כתוקפנית וכנכונה להתגרות מלחמה במצרים, ואולי אף יגרום לבריטניה להתערב לימין מצרים מכוח ״ההצהרה המשולשת״.[81] יתר על כן, שרת טען, כי כיבוש רצועת עזה לא יפתור שום בעיה ביטחונית, שכן אפילו תברח או תוברח מחצית אוכלוסיית הפליטים משם להרי חברון, ברי כי שנאתם לישראל רק תועצם ותוליד מעשי נקם וייאוש חמורים ותכופים יותר.[82] הממשלה החליטה שלא לקבל את הצעת בן-גוריון ברוב של תשעה נגד ארבעה, אך מעיניו של שרת לא נעלם, כי רוב תומכיו לא באו משורות מפלגתו; רוב עמיתיו, השרים חברי מפא״י, תמכו בבן-גוריון ולא בו ומכאן שזה יהיה מאזן הכוחות במפלגת השלטון במקרה שתידָרש להחליט החלטה עקרונית בעד או נגד מלחמה - מכוח הסכמה או אי-הסכמה לכיבוש רצועת עזה.[83]

שלושה ימים אחרי דחייתה הסופית של תוכנית כיבוש רצועת עזה בממשלה עורר פיגוע רצח נוסף את בן-גוריון להגיש לממשלה תוכנית נועזת חדשה, הפעם לביטול הסכם שביתת הנשק עם מצרים. הוא לא ביקש מן הממשלה ליטול אחריות ישירה לביטול הסכם זה, אלא הציע להכריז, כי למעשה מצרים היא שביטלה אותו בהתעלמה, בין שאר דברים, מהחלטת מועצת הביטחון בשאלת חופש השיט במעברים ימיים בינלאומיים, ולכן אין הממשלה רואה הסכם זה כמחייב את ישראל. לבל תתקבל הצעתו זו כמזימה לחידוש הצעתו הקודמת, הדגיש בן-גוריון, כי הצעתו הנוכחית מדברת בצעד מדיני, לא צבאי. שביתת הנשק, אמר, הפכה לחוכא ואטלולא, לפארסה שישראל אינה יכולה להיות שותפה לה. אם רוצה מצרים לנהל משא-ומתן על שלום עם ישראל, כי אז תקודם בברכה; ולא - יהיו ידי ישראל חופשיות.

שרת התרשם, כי בן-גוריון מבקש לעצמו פורקן מכוח צעד נועז ומפוצץ, בלי ששקל את משמעותו בקור רוח ובהיגיון, ומשום כך נלחם בהצעת בן-גוריון במלוא כוח ובתוך כך אפילו הפתיע את עצמו עד כמה הרחיק לכת בטיעוניו למתינות מדינית.

קודם כול הצביע שרת על הקושי להוכיח, כי מניעת זכויות מעבר ימיות מהווה הפרה של הסכם שביתת הנשק הישראלי-מצרי,

ועל קושי נוסף להסביר מדוע - אם אכן מדובר בהפרה - המתינה ישראל ארבע שנים עד להכרזת הביטול המוצעת.

מבחוץ ייראה כול זה כתירוץ להשתחררות ישראל מן המגבלות שקבע הסכם שביתת הנשק לקראת צאתה למסע כיבוש שטחים, ולפיכך הדעת נותנת, שמהלך זה יזמין גינוי בינלאומי כללי. על מה ולמה צריכה ישראל ליטול על עצמה אחריות לביטול משטר שביתת הנשק? שאל. אם בא מהלך זה - כטענת בן-גוריון – כדי להפגין עמדה מדינית, ולא כדי לפנות דרך למבצע צבאי, כי אז אין ספק שהוא רק יחולל נזק בלי להשיא תועלת שתהיה שקולה כנגדו.

זאת ועוד, הסכם שביתת הנשק הִקנה לגיטימיות בינלאומית לגבולותיה הנוכחיים של ישראל; אם ישראל עצמה תפסול אותו, עלולה מצרים לפלוש אי-שם לאורך גבול הנגב ולאלץ את ישראל להילחם ולהסתכן בתוצאותיה של מלחמה חדשה. מן ההכרח איפוא להחליט החלטה ברורה לגבי מטרתה הבסיסית של ישראל:

לייצב ולבצר את הסטטוס קוו

או לחתור לפתרון חדש בכוח הזרוע.

ההצבעה בממשלה הסתכמה בתיקו: שישה שרים, כולם חברי מפא״י, הצביעו בעד ביטול הסכם שביתת הנשק, שישה שרים הצביעו נגד, השאר נמנעו. הצעת בן-גוריון לא נתקבלה, אך לא נשללה באופן חותך. לשרת היא אותתה אזהרה אישית חמורה. הוא ניצל בעור שיניו ממצב שהיה מחייבו להתפטר, ואילו הממשלה שבראשה עמד קרבה באורח מבשר רעות אל סף מערבולת הרת סכנות.[84]

היחסים בין בן-גוריון ושרת נעשו מתוחים, משובשים ומורעלים יותר ויותר, והטילו את שרת לתסכול ומצוקה נפשית ללא הפוגה. השניים התעמתו שוב ושוב סביב

הגדרת הסמכויות של משרד החוץ והממסד הביטחוני בטיפול בענייני שביתת הנשק,

סוגיות מעמדו של האו״ם בתחום זה

והיחסים עם מעצמות המערב,

ומעל לכול - בשאלת פעולות הגמול.

בן-גוריון, שבא משדה בוקר במטרה לקבע מחדש מדיניות ביטחונית קשוחה, מצא את עצמו שוחה נגד זרם המתינות בממשלה. כפיפותו הפורמלית לשרת, אשר לא שיקפה את מאזן הכוחות האמיתי ביניהם במפלגתם המשותפת, הייתה מקור נוסף לחיכוכים וסבכים. הבחירות לכנסת שמשמשו ובאו, והסבירות הגבוהה כי בן-גוריון הוא שיתפוס מקומו ללא עוררים כמנהיג מפא״י, מפלגת השלטון, וככזה ירכיב את הממשלה הבאה, הניעו את בן-גוריון להודיע לשרת במכתב בוטה על החלטתו להתבטא פעם-בפעם בפומבי, כדי להבהיר לאומה את עקרונות מדיניות החוץ שלו.                                                             

בשאלת הצורך בערובה אמריקנית לביטחון ישראל לא היו שני המנהיגים חלוקים. דיונים בין שתי המדינות החלו באוגוסט 1954 על רקע ההסכם האנגלי-מצרי על פינוי אזור התעלה וההחלטה האמריקנית לספק נשק לעיראק. באותו שלב לא חרגה ציפיית ישראל מעבר להצהרה אמריקנית או לחילופי מכתבים בין ארצות-הברית וישראל, אולם אחרי שעשו עיראק ותורכיה צעד ראשון לעבר ״ברית בגדאד״ בפברואר 1955, הציע מזכיר המדינה האמריקני ג׳ון פוסטר דאלס לישראל חוזה הגנה הדדית בתנאי שישראל תתחייב, שלא להרחיב את גבולותיה בכוח הזרוע ולהימנע מפעולות גמול צבאיות נגד שכנותיה.

בן-גוריון ושרת נראו כמשלימים עם התנאי הראשון, אך לא עם השני. הסכם הגנה הדדית עם מעצמת-על היה מהלך רצוי

כאמצעי לשימת קץ לבדידותה הבינלאומית של ישראל,

להבטחת שלמותה הטריטוריאלית וביטחונה לאורך ימים,

ולהשפעה על הערבים ליישב את סכסוכם עמה בדרכי שלום.

כבר בפגישתו הראשונה עם אדוארד לוֹסוֹן (Lawson), השגריר האמריקני החדש, אמר לו בן-גוריון, כי שלושת הדברים היקרים ללבו ביותר הם ביטחון ישראל, שלום במזרח התיכון וידידות בין ישראל וארצות-הברית. בכוחה של ארצות-הברית, אמר, לממש את שלושת הדברים הללו במעשה אחד: חתימה על הסכם הגנה הדדית עם ישראל.[85]

רוב משתתפי כינוס שגרירי ישראל במאי 1955, לרבות ראש הממשלה ושר הביטחון, הביעו דעתם, כי חוזה הגנה עם ארצות-הברית הוא יעד רצוי ביותר, שמן הראוי להשקיע מאמצים רבים להשגתו. אולם היה ברור, כי הדבר יהיה כרוך בתנאים שתציב ארצות-הברית, וכי הללו עלולים להיות בלתי קבילים.[86] ואכן, כפי שנתחוור, הם היו בלתי קבילים, ואחרי שפורסם דבר עסקת הנשק המצרית-צ׳כוסלובקית העתיקו נציגי ישראל את הדגש בשיחותיהם עם האמריקנים מחוזה הגנה לאספקת נשק.

איש אחד - רמטכ״ל צה״ל - התנגד כליל ומלכתחילה לרעיון חוזה ההגנה עם ארצות-הברית. הוא לא ראה שום צורך בערובה אמריקנית לביטחון ישראל ושלל בתוקף את התנאים האמריקניים, שחייבו את ישראל להימנע מהרחבת שטחה ומביצוע פעולות גמול. בשיחה לא-רשמית עם שגרירי ישראל בוושינגטון, לונדון ופריז, הגדיר דיין את פעולות הגמול כ״סם חיים״, שכן

ראשית, הן מחייבות את ממשלות ערב לנקוט אמצעים נחרצים להגן על גבולותיהן,

ושנית, וזה העיקר, הן מאפשרות לממשלת ישראל לקיים מתח גבוה בארץ ובצבא.

גדעון רפאל, שאף הוא נכח בפגישה זו עם דיין, ציין באוזני שרת:

״כך התחיל הפשיזם באיטליה ובגרמניה״.[87]

דיין היה לפחות עקבי בהעדפת הסתמכות עצמית ובפסילת כול ערובה חיצונית, מה שאין כן לגבי בן-גוריון. בן-גוריון היה מעוניין עד מאוד בחוזה עם ארצות-הברית, אלא שנרתע מתשלום תמורתו. התחייבות שלא לבצע פעולות גמול לא באה בחשבון כלל לדידו, מה גם שפעם בפעם נראה כשותף לשאיפות דיין להרחבת שטח ישראל. אחת הפעמים הללו הייתה בפגישה עם פקידי ממשלה בכירים, שכינס בן-גוריון ב-16 במאי, שם נדרש לאפשרות, שעיראק תפלוש לסוריה והעלה שוב את הרעיון החביב עליו בדבר התערבות ישראל בלבנון במטרה לספח את דרום לבנון ולהפוך את כול השאר למדינה מרונית.

שרת פסל רעיון זה מעיקרו. הוא הביע דעתו, כי בן-גוריון אינו בקי כלל בהווייתה הנוכחית של לבנון ועדיין תופס אותה במושגיו כחבל של האימפריה העותמאנית, שם היוו הנוצרים המרונים רוב מכריע. הוא אזכר ויכוח קודם שהיה לשניהם בנושא זה, אז ניסה להסביר כי המרונים שסועים בתוכם פנימה, כי אין להם מנהיגים נועזים וכי בעלי-הברית שעליהם מבקש בן-גוריון לסמוך יתגלו כמשענת קנה רצוץ. אך בן-גוריון לא הרפה מרעיון ההתערבות - הוא ציין כי בלבנון יש גם דרוזים, אך נבצר ממנו להסביר מדוע יעמדו הללו לימין המרונים כדי להפוך את לבנון למדינה נוצרית.

אשר לאמצעים, שבכוחם יבוצע המהלך הישראלי בלבנון, דיין הוא שהעלה לצורך זה הצעה ממוקדת וצינית:

״כול מה שדרוש הרי זה למצוא קצין, ולו בדרגת סרן, לרכוש את לבו או לקנותו בכסף, על מנת שיסכים להכריז על עצמו כמושיע האוכלוסייה המרונית, או-אז ייכנס צה״ל ללבנון, יכבוש את השטח הבא בחשבון ויכונן שלטון נוצרי בברית עם ישראל. השטח שמדרום לליטני יסופח סיפוח גמור לישראל - והכול על מקומו יבוא בשלום״.[88]

ההבדל היחיד בין דיין ובן-גוריון היה, שהראשון רצה לפעול מייד, ואילו השני היה נכון להמתין להתממשות התירוץ, כלומר לפלישת עיראק לסוריה. שרת לא ראה כול צורך להיכנס לדיון מפורט ב״תוכנית הדימיונית וההרפתקנית״ של בן-גוריון, שכדבריו הייתה ״מפתיעה בגולמיותה ובתלישותה״, ומה גם בנוכחות קציניו. הוא רק העיר, כי פירוש ההצעה אינו חיזוקה של לבנון עצמאית, אלא מלחמה בין ישראל וסוריה, וכי זו השאלה שבה יש לדון.

לאחר שמותת את התוכנית באבּה, הרהר שרת בינו לבינו על חוסר הרצינות המדהים שהפגין צה״ל בהתייחסותו לארצות השכנות בכלל ולמורכבות הפנימית של הוויית לבנון בפרט.

״ראיתי בעליל״, כתב ביומנו, ״כיצד אלה שהצילו את המדינה בגבורתם ובחירוף נפשם במלחמת הקוממיות, מסוגלים להמיט עליה שואה אם תותר להם הרצועה בימים כתיקונם״,[89]

מזעזע לא פחות היה המוסר הכפול, שהפגין בן-גוריון בוויכוח על לבנון. האיש, שהיה רגיש כול כך לעצמאות ישראל ולשלמות שטחה, ומהיר כול כך בתגובתו על כול גילוי של מעורבות זרה בענייניה, הפגין אי-אכפתיות מוחלטת לגבי זכויותיהן של מדינות ריבוניות אחרות. תוכניתו לפרק את לבנון הייתה ראויה לגנאי במיוחד, שכן היא לא נולדה עקב התגרות לבנונית כלשהי. הטיעון השגרתי נוסח כוח-ייענה-בכוח לא יכול לתפוס בהקשר זה, וזאת בשל הסיבה הפשוטה, שלבנון הקפידה למלא אחר כול סעיפי הסכם שביתת הנשק, שחתמה עם ישראל במרס 1949.

דיין לא ויתר על נקלה על תוכנית ההתערבות בלבנון, שכן עקשנות וּבּוּרות נוצקו באישיותו במידה שווה למדי. הוא המשיך להתעקש על שכירת קצין לבנוני, שישרת את ישראל כבובה, ויקרא לצה״ל לשחרר את לבנון ממדכאֶיהָ המוסלמים, וכדי להסיט את דיין מביצוע ״הרפתקה מטורפת״ זאת, הטיל שרת על הוועדה הבינמשרדית לענייני לבנון, שהוקמה זה מקרוב, לעשות מחקרים ולקשור מגעים עם חוגים של מרונים לבנונים שוחרי עצמאות, שאולי יהיה אפשר לעודדם להישען על ישראל.[90]

לבנון לא הציבה שום איום על ישראל, אם בתחום הביטחון השוטף ואם בתחום הביטחון היסודי. לא כן מצרים. בעיית הביטחון השוטף בגבול רצועת עזה החריפה והלכה מאז פשיטת עזה. במהלך 1955 השתכנע בן-גוריון כי נאצר מהווה איום ביטחוני על ישראל לא רק בתחום זה, אלא גם ברמה בסיסית ביותר. הוא החל להאמין, כי כלה ונחרצה עם נאצר להשמיד את ישראל, וכי סכנה זאת יש לקדם במהלומה ישירה. נאצר נתפס בעיני בן-גוריון כצלאח אל-דין בן ימינו - מצביא שבכוחו לאחד את העולם הערבי כולו ולהוליכו למלחמה נגד אויביו. רוח בלהות של עולם ערבי מאוחד הילכה אימים על בן-גוריון, שהתרשם מנאצר גם כמנהיג ערבי בן דמותו של אתא-תורכּ - איש רב פעלים שבכוחו לחלץ את עמו משפל נחשלוּת ולהקנות לו עוצמה רבתי, שתאיים על עתידה של ישראל. בן-גוריון, כמוהו כאנתוני אידן, פיתח אובססיה אישית לגבי נאצר והגיע לכלל מסקנה, כי האינטרס הקיומי של ישראל מכתיב את סילוקו.

התפוצצות מוקש בקרבת גבול מצרים, שגרמה לפציעת ארבעה קצינים ישראלים, הניעה את בן-גוריון להציע בוועדת החמישה פעולת גמול. שרת הניח לאשכול ולמאיר לומר דברם תחילה. שניהם הביעו דעתם, כי אין לעבור בשתיקה על התקרית, שכן המתיישבים והציבור מצפים שהממשלה תעשה משהו נוכח ההתגרות המצרית. שיקולי מדיניות פנים עמדו בראש מעייניהם של כול הנוכחים. שרת חש, אף שאיש מן הנוכחים לא אמר זאת, כי כולם סבורים, שהימנעות מפעולה תעלה למפא״י ביוקר רב בבחירות הקרובות לכנסת, שכן אלפי מצביעים יפנו לה עורף ויתנו קולם למפלגות האקטיביסטיות חירות ואחדות העבודה. אחדות העבודה פרשה ממפ״ם בשל חילוקי דעות בנושאי מדיניות חוץ. מפ״ם נשארה נאמנה לעקרונותיה הסוציאליסטיים-מרקסיסטיים והפרו-סובייטיים; אחדות העבודה, אף שהייתה מפלגת פועלים, הייתה לאומנית יותר. יצחק טבנקין, מנהיגה הרוחני, דגל בתורת ״ארץ-ישראל השלמה״, ואילו יגאל אלון, אחד ממנהיגיה הבולטים ביותר, דגל במדיניות ביטחונית אקטיביסטית ותקף בפומבי את מדיניות מפא״י. שרת יכול לפסול שיקולי בחירות, אך הוא עמד בדד. ביומנו כתב:

״אילו היו לי תומכים, הייתי מוכן לעמוד גם בפני שיקול זה, אבל הייתי יחידי. אמרתי כי אני מתנגד להצעה, אבל נוכח ההסדר שנקבע אין לי אלא לקבל את הדין. אפשר היה אולי לצפות, כי מישהו מן החברים יאמר כי, אחרי הכול, לא ייתכן להטיל על ראש ממשלה אחריות למעשה שהוא מתנגד לו. איש לא אמר זאת״.

בהמשך השיחה המתוחה התפרץ בן-גוריון בנאום געשני על פשעי נאצר, כאילו לא ישב בשיחה חשאית בתוך חדר קטן וסגור עם ארבעה חברים מהקרובים לו ביותר, ומהאחראים ביותר לענייני המדינה, אלא עמד וחצב להבות באסיפה פומבית או לפחות באוזני איזה עיתונאי אמריקני;

״יש ללמד את נאצר לקח שוב ושוב - או יעשה את המוטל עליו, או ייפול. אפשר בהחלט להפילו ומצווה לעשות זאת. מיהו בכלל - נאצֶר-שְמַאצֶר זה?״

וכהנה וכהנה דברים צְרופי היגיון וצלולי שיקול.[91]

למרבה התמיהה, נתקבלה ההחלטה לבצע פעולת גמול לא בממשלה, אלא במסגרת מפא״י, שם מילאו שיקולי מדיניות מפלגתית תפקיד מכריע. על שרת עבר ליל נדודי שינה. פעם שלישית אותו חודש הרהר בהתפטרות. מעמדו כראש ממשלה נעשה מבחינתו ללא-נשוא בשל החלטות מפלגתו לעשות את ועדת החמישה בורר סופי בסוגיית פעולות הגמול. עתה, בעוד שלימין שרת עמד רוב בממשלה, שתמך במדיניותו המתונה, עמד לימין בן-גוריון רוב בוועדת החמישה, שצידד במדיניותו האקטיביסטית. לשרת היה נהיר, כי לא יוכל להישען דרך קבע על תמיכת שותפיו לקואליציה הממשלתית בעוד הוא נותר במיעוט בתוך מפלגתו שלו.

אף על פי כן, כה משוכנע היה שרת, כי ההחלטה לבצע פעולת גמול שגויה, עד שלמחרת ראה לדון בה מחדש בישיבה עם חברי ועדת החמישה. נימוק אחד נוסף לריסון צץ עם בוקר, משנודע כי ממשלת ארצות-הברית נכונה להציע לישראל סיוע בהקמת כור גרעיני. שרת ייחס חשיבות יתרה להצעה זו נוכח תרומתה הפוטנציאלית הן למחקר הגרעיני בישראל והן לביצור היחסים המדיניים עם ארצות-הברית, וחשש לביטול הצעה אמריקנית זאת אם תמשיך ישראל לנהוג בתוקפנות. אולם כול מאמציו לשכנע את עמיתיו לשנות דעתם עלו בתוהו. בסופו של אותו יום סוער עדיין היה רוב של ארבעה נגד אחד בעד ביצוע פעולת הגמול. כך איפוא, בלילה אור ל-19 במאי, תקף כוח ישראלי עמדה מצרית בקרבת מקום תקרית המיקוש, פוצץ אותה וחזר לבסיסו בלי לגרום או לספוג אבדות. אף ששרת הניח, שבעצם ביצוע הפעולה יראה המטכ״ל ניצחון עליו, חש רווחה רבה כאשר דווח לו כי לא נשפך דם.[92]

התחבטויותיו של מדינאי מתון

תוצאות הבחירות לכנסת, שהתקיימו ב-20 ביולי, אכזבו את ראשי המפלגה השלטת.

מפא״י, שבראש רשימת נציגיה בכנסת עמד בן-גוריון, לא שרת - ומכאן שלא היה מקום לספק מי יעמוד בראש הממשלה החדשה - איבדה 5 מתוך 45 מושביה בכנסת.

מפלגת ״הציונים הכלליים״, השותף העיקרי והמתון של מפא״י בקואליציה, הצטמקה מ-20 מושבים ל-13.

מפ״ם, המפלגה הסוציאליסטית המתונה, שאגפה האקטיביסטי פרש ממנה, זכתה רק ב-9 מושבים.

המפלגות האקטיביסטיות, לעומת זאת, השיגו הישגים נאים:

אחדות העבודה זכתה ב-10 מושבים במסע הבתולין שלה לכנסת.

חירות הגדילה את ייצוגה מ-8 ל-15 מושבים והייתה למפלגה השנייה בגודלה אחרי מפא״י.

מדיניות החוץ לא הייתה הנושא המרכזי בבחירות, אבל רווחה הערכה, כי למדיניותו המתונה של שרת היה חלק בנסיגת מפלגתו.

למחרת הבחירות התנה בן-גוריון את הסכמתו לכהן כראש הממשלה בשינוי מדיניות הממשלה. הוא כינס את עמיתיו הבכירים כדי לומר להם:

״לא אשתתף בממשלה אשר תנהל מדיניות ביטחון שלא כדעתי, ואם ממשלה כזו תקום - אלחם בה״.[93]

להלן התווה באוזני הנוכחים את עקרונות היסוד של מדיניות הביטחון שלו:

הקפדה על הסכם שביתת הנשק,

חתירה לשלום עם המדינות הערביות השכנות,

אי-התפשטות טריטוריאלית, שכן ישראל זקוקה ליותר יהודים, לא ליותר שטחים,

אבל אם יפר הצד שכנגד את הסכם שביתת הנשק, תגיב ישראל בכוח,

וכן תגיב בכוח אם הצד שכנגד יחסום בכוח את מפרץ אילת בפני הספנות הישראלית.[94]

שרת אמר, כי לאור חילוקי הדעות בינו לבין בן-גוריון בנושאי הביטחון, הידועים לכול, הוא מבכר שלא להיות חבר בממשלה הבאה. הוא לא הוציא מכלל חשבון אפשרות לשרת בממשלת בן-גוריון, אך הבהיר, כי לא יוכל לנהל מדיניות חוץ שתהיה מנוגדת בעליל להשקפותיו, ולפיכך הציע, כי הסעיף הראשון על סדר יומה של המפלגה יהיה דיון בסוגיות יסוד, שייערך במסגרת מפלגתית רחבה יותר ויקבע את עמדתה המדינית של המפלגה.[95]

שרת לא חשב כי כשל במילוי תפקידו כראש ממשלה, וכי משום כך עליו לפנות את מקומו לטוב ממנו. אדרבה, הוא רתח בתוך תוכו על דחיקתו הצדה בידי עמיתו רב-העוצמה ותאב השלטון.[96] כאשר תקף שרת את האקטיביזם הדמגוגי של מנהיג חירות מנחם בגין בדיון לסיכום הבחירות, שקיים מרכז מפא״י ב-8 באוגוסט, פתח בן-גוריון במתקפה חזיתית על אותם אנשים - כוונתו הייתה לשרת - שכול עניינם הוא ״מה יאמרו הגויים״. הוא הזהיר, כי מאמציו של שר החוץ ליטול לידיו שלא כדין את הסמכות להתוות את מדיניות החוץ הם הרי סכנה לביטחון ישראל:

״משרד החוץ, לפי מצב ענייני הביטחון בישראל, צריך לשרת את משרד הביטחון ולא להפך. משרד הביטחון צריך לקבוע את מדיניות הביטחון ומשרד החוץ תפקידו להסביר את זה לעולם. ולא שמשרד החוץ יקבע ענייני הביטחון מתוך תפיסתו מה מבין העולם ומשרד הביטחון יעשה כמו שהוא חושב. (...) מדיניות הביטחון קובעת במידה רבה אם היהודים האלה [ביישובי הספר] יהיו בטוחים או לא, וזה בעיני יותר חשוב מאשר מה שחושב מישהו באיזה משרד חוץ של אמריקה או אנגליה (...) הביטחון יותר חשוב מאשר מה שיאמר מישהו ב׳סטייט דפרטמנט׳ (...) ומעמדנו הבינלאומי אינו נקבע על-ידי מה שאומר איזה פקיד, אפילו שר בחו״ל. (...) ולכן לא כול כך חשוב מה שאומרים. אומרים. (...) אם אנחנו מדינה שוחרת שלום, ואנחנו לא רוצים לכבוש, ואנחנו לא יוזמים מלחמה, אבל אנחנו רוצים להגן על חיינו - זה מעורר כבוד, ואם לא - זה לא מעורר כבוד גם אם יהללו אותנו.  (...) חששות מדומים מוכרחים להביא לאחת משתי תוצאות בקרב הנוער: או שיעשו מעשה [נקם] מחפיר ומביש (...), או שנחנך אותם לפחדנות. הם יידעו שאנחנו מדינת חסות, שהצד השני יכול לעשות מה שהוא רוצה בנו בניגוד לאו״ם - ואנחנו מתאוננים בפני האו״ם וזה כול מה שאנחנו עושים. אני רואה בזה סכנה עצומה (...) צריך לשלוח למשרד החוץ איש שראוי להיות במשרד החוץ ולמשרד הביטחון - איש שראוי להיות במשרד הביטחון״.

שרת, שהגיב על דברי בן-גוריון באיפוק רב ואמר עליהם כי עם כול היותם ״נוקבים וכבדים״ הוא רואה אותם כ״חד צדדיים לחלוטין״, קבע כי לא מרכז המפלגה הוא המסגרת הנאותה לדיון בבעיה אשר אין לכחד כי היא טעונה בירור. ביומנו נדרש עוד באותו יום להתקפת בן-גוריון עליו:

״כאן נערכה התקפה גלויה, חזיתית ושוצפנית, נגדי ונגד מדיניותי. צריך היה לשמוע את הדברים כדי להאמין שהם נאמרו בכלל (...) עוד לא נעשתה כתועבה הזאת בתולדות מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל (...) בן-גוריון הסביר למרכז את מדיניותי והייתה זו לא רק גרסה מסולפת בתכלית, אלא קריקטורה נעווה ונלעגת. אין לי בעולמי אלא ״מה יאמרו הגויים״ וכול שיטתי היא למצוא חן בעיניהם (...) שר הביטחון הוא המוסמך לקבוע את מדיניות הביטחון ואילו תפקידו של שר החוץ הוא להסביר את המדיניות הזאת כלפי המעצמות ו״או״ם שְמוּם״, ויש לבחור בשר ביטחון כזה ובשר חוץ כזה שינהגו כך ולא אחרת. (...) שלחתי פתק לבן-גוריון:

׳אתה, שהתנגדת לבירור העניין בחוג קצת יותר רחב ממסיבת חברינו בממשלה, מה ראית לגולל את הפרשה בפני מרכז המפלגה כולו?׳ (...)

העוול וההפקרות היו משוועים. כך להוציא ריב פנימי בעניין כה חמור לרחבי הפומביות ולעשות זאת באופן כה סלפני ובאין לי כול אפשרות של התגוננות והדיפה, אלא במחיר פריקת כול עול של אחריות גם מצדי?״.[97]

שרת כיהן כראש הממשלה בפועל עד שעלה לבסוף בידי בן-גוריון להרכיב בנובמבר 1955 ממשלת קואליציה חדשה, אולם במהלך תקופה ארוכה זו נעשה מצבו ללא נשוא עקב העימות שהתעצם בינו ובין שר הביטחון. משבר חמור התחולל בשלהי אוגוסט, כאשר שרת חזר בו מאישור שנתן בעל כורחו למבצע קטן ממדים של צה״ל, שנועד לפיצוץ גשרים לאורך כביש עזה-רפיח.

הסיבה לביטול המבצע הייתה בקשה לריסון שהעלה אֶלְמוֹר ג׳קסון (Jackson), קווייקר אמריקני נכבד, שנתבקש על ידי המצרים לקבל על עצמו שליחות חשאית לקידום הסדר מדיני, או לפחות מודוס-ויוונדי קביל, בין מצרים וישראל. נאצר אמר לג׳קסון בפגישתם בקאהיר ב-26 באוגוסט, כי הוא רוחש אמון רב לשרת, וסיפר לו על השיחות הלא-רשמיות שהתנהלו בפריז, אלא שההתקפה הזדונית על עזה לאחר שובו של בן-גוריון לממשלה כשר ביטחון, גרמה לו לקטוע אותן. נוכח הסלמת האלימות מצד ישראל - אמר נאצר - לא היה מנוס מתגובה מצדו, ואילו עכשיו אין הוא יודע אם אפשר לו לתת אמון אם בשרת ואם בבן-גוריון, אבל הוא נכון להמשיך במגעים. לג׳קסון, שדיווח דברים אלה לשרת ולבן-גוריון ב-29 באוגוסט, נאמר כי נוכח ריבוי תקיפות הפידאיון בתוך ישראל הוחלט להגיב בהתקפה על חאן יונס. ג׳קסון השיב, כי עקרונית, לפי הערכתו, לא נסתם הגולל על השיחות הישראליות-מצריות, אך ההתקפה המתוכננת עלולה לעשות זאת. הוא יתרשם כי שרת הסכים עמו, אך בן-גוריון לא התחייב על דבר.[98] שרת ביטל את האישור לפעולה נגד חאן יונס, כדי להעניק סיכוי לשיחות העקיפות עם נאצר.

דיין פקד על היחידות, שכבר חצו את הגבול, לחזור אחורה, והוא עצמו עלה ירושלימה כדי הגיש לשר הביטחון את התפטרותו. במכתב ההתפטרות ציין דיין, כי הפער בין מדיניות הביטחון שהותוותה לא מכבר בידי הממשלה ובין המדיניות הדרושה, לדעתו, אינו מאפשר לו להמשיך לשאת באחריות בתפקידו כרמטכ״ל.

בן-גוריון, שהיה תמים דעים עם דיין, כינס את שרי מפא״י בממשלה, הציג לפניהם את מכתב ההתפטרות של דיין ודרש אימוץ קו ברור - קו שרת או הקו שלו - שכן הפסיחה בין שני הקווים רק גורמת נזק. בן-גוריון הביע צער על שהציע בשעתו את פעולת עזה, שכן היא הייתה מנוגדת לקו המדיני המקובל. אם הרוב  מעדיף את הקו של שרת, כי אז יש לאמצו ולדבוק בו - סיכם בן-גוריון - ובאומרו זאת קם ויצא את החדר לאות מחאה, ולא התייצב במשרדו יממה שלמה.

שרת נכנע. עוד באותו יום אחר הצהריים כינס את הממשלה, שאישרה בהמלצתו את תוכנית דיין לתקיפת בניין המשטרה בחאן יונס. דיין ובן-גוריון חזרו איש לכהונתו וההתקפה רחבת הממדים הראשונה מאז פשיטת עזה הוצאה לפועל. 37 מצרים נהרגו ו-45 נפצעו.[99]

שרת הותש במאבקו הבלתי פוסק לריסון בן-גוריון וקציניו. בעקבות כול תקרית שאירעה לאורך הגבול הועלתה הצעה לפעולת גמול צבאית, וכול אימת שעלה בידו להשיג רוב בממשלה להדיפתה הגבירו האקטיביסטים את מסעם להכפשתו. לא זו בלבד שהוא נאלץ להתמודד בהצעות לביצוע פעולות גמול, אלא שהיה עליו להיאבק גם בהצעות ישירות ועקיפות לאסור מלחמה על מצרים.

הפתרון שהציע בן-גוריון לבעיית תקריות הגבול היה לזמן את גנרל ברנס, ראש מטה משקיפי האו״ם, ולהזהירו כי אם לא ישימו המצרים קץ לתקריות הרצח, תכבוש ישראל את רצועת עזה, תגרש משם את הכוחות המצריים ותשמור על הגבול בעצמה. שרת הגיב על הצעה זו באומרו שהיא כרוכה בהסתכנות גבוהה במלחמה, ומשום כך אין לקבלה, אלא אם כן ישראל נכונה לצאת למלחמה, וזאת אך ורק על פי החלטה ברורה של הממשלה.[100]

לא ייפלא ששרת הוכה הלם עז כאשר כמה מראשי המתונים במשרד החוץ, שהיו ממקורביו, חברו אל האקטיביסטים בקריאה לאסור מלחמת מנע נגד מצרים. ״מלחמת מנע״ הייתה מונח מטעה, שהרי לא הייתה בנמצא שום הוכחה כי מצרים אכן מתכננת מלחמה נגד ישראל, ואף על פי כן זה היה המונח השגור בפי האקטיביסטים שוחרי המלחמה. הללו העריכו, כי תבוסה צבאית תוליך לנפילת המשטר הצבאי שבראשות נאצר. אולם נוכח הפופולריות של נאצר בארצו זו הייתה הערכה לא סבירה, אם כי בחוגים אנטי-נאצריים מסוימים בממשלת ארצות-הברית נמצאו לה תומכים. ב-12 באוקטובר קיבל שרת מברק ארוך וחמור-משמעות ששיגר אבא אבן מוושינגטון, שם נאמר כי השגריר אבן, יועץ השגרירות ראובן שילוח והנספח הצבאי כתריאל שלמון, וכן גם גדעון רפאל, הגיעו לכלל מסקנה כי ישראל אינה יכולה לסמוך על קבלת נשק או ערובה ביטחונית מממשלת ארצות-הברית, שישמשו משקל נגד לנשק הסובייטי שעומדת מצרים לקבל. חוות דעתם במצב דברים זה היא, שעל ישראל להתכונן לקראת אפשרות של יציאה למלחמת מנע, שתשבור את כוחו של הצבא המצרי בטרם יתחזק ביתר שאת ותמוטט את נאצר וחבר קציניו. שרת רשם ביומנו את הרהוריו הנוגים למקרא המברק:

״מהו חזוננו ׳עלי אדמה זו׳ - מלחמה עד סוף כול הדורות וחיים על החרב?״[101]

רפאל הסביר אחר כך, כי החדירה הסובייטית למזרח התיכון ואספקת הנשק הסובייטי למצרים עוררו אותו ואת עמיתיו להסיק, כי על ישראל לפתח יכולת מלחמתית רק כאחת מן הדרכים להתמודדות במצב החדש שנוצר, אולם שרת נמלא זעם על ארבעת בכירי משרדו.[102] הוא ידע, כי תכנון לקראת אפשרות של מלחמה, אפילו מדובר רק באחת מבין מספר חלופות, עשוי הוא כשלעצמו לחולל תֶנע ליציאה למלחמה, ולפיכך גמר אומר לעשות כול שביכולתו למניעת גלישה למלחמה ולשימור מצב השלום, החיוני לדעתו לעתידה של ישראל. הוא ציין לעצמו את הדימיון בין מלחמת מנע, שתאסור ישראל על מצרים, ובין מלחמה שתאסור ארצות-הברית על ברית-המועצות, ואת חוסר העקביות המאפיין את השוללים בכול תוקף את הצעד האמריקני, אך נכונים להסתכן בצעד הישראלי.[103] איסר הראל, ראש ״המוסד״, צירף את דעתו רבת-המשקל לדעת המצדדים במלחמת מנע, ובתזכיר ארוך ויסודי שהגיש לשרת בנושא זה המליץ על כך בכול פה. התזכיר לא הזיז את שרת מעמדתו ומנחישותו להתנגד למלחמה, אבל החריף את בדידותו ואת מצוקתו הנפשית.[104]

שרת שאב עידוד ממקור בלתי צפוי. בשבת, 22 באוקטובר, הלך לבקר את בן-גוריון ומצאו שוכב חולה במיטתו, אך במלוא כוחו השכלי ועירנותו. בן-גוריון אמר לו, כי הוא מתנגד ל״מלחמה יזומה״. הוא קרא את מברק אבן, את תזכיר הראל ואת תזכירו של יהושפט הרכבי, ראש אמ״ן, והוא חולק על מסקנותיהם. קביעה זו שינתה באחת את מצב רוחו של שרת ושיחררה אותו מסיוט המלחמה שהציק לו זה כמה ימים.

ההצעות שהניח בן-גוריון לפני הממשלה החדשה, בעודה נתונה בתהליך הרכבתה, היו מעודדות פחות:

להפעיל כוח רב בתגובה לכול הפרה מצרית של הסכם שביתת הנשק,

להגיב בשיגור צה״ל לתוך המפורז של ניצנה-עוג׳ה אל-חפיר ולהשאירו שם,

ולכבוש חלק מן המפורז הצפוני בגבול סוריה אם הסורים לא ינהגו כיאות.

שרת נפרד מבן-גוריון בלי שעלה בידו להבהיר האם כוונתו רק להגיב על התגרויות או להוליך לפריצת מלחמה. במילים אחרות, הוא לא ידע בוודאות אם באומרו שהוא מתנגד ל״מלחמה יזומה״, כיוון בן-גוריון לומר שהוא שולל את היוזמה או את המלחמה עצמה.[105]

למחרת היום המריא שרת לאירופה, כדי להיוועד עם ראש ממשלת צרפת אדגר פור (Faur) בפריז, ועם שרי החוץ של ארצות-הברית, בריטניה וברית-המועצות בז׳נווה. מטרתו הייתה

ללחוץ על מעצמות המערב להימנע מחימוש מצרים

או לשקם את מאזן הכוחות הצבאי על ידי אספקת נשק לישראל.

לבד מהבטחה שהשיג מפור לאספקת מטוסי קרב סילוניים, עסקה שראש הממשלה הצרפתי הפציר בו כי תישמר בסוד, חזר שרת ארצה בידיים ריקות וספוג אכזבה עמוקה.[106] מסעו נטול ההצלחה, שנעשה לו פרסום נרחב, רק הדגיש את בדידותה של ישראל בזירה הבינלאומית נוכח הגל הגואה של העוצמה הצבאית המצרית.

והיה דבר שלא היה ידוע לשרת: בעצם יום המראתו לפריז, למחרת ביקורו-הוא אצל בן-גוריון, פקד מבקר נוסף את שר הביטחון. זה היה משה דיין, שנקרא מבילוי חופשה בצרפת להתייעצות דחופה עם השר הממונה עליו, ששכב חולה בביתו. בספרו ״יומן מערכת סיני״ גילה דיין, כי

״בסיומה של השיחה הורה לי שר הביטחון, בין השאר, להיות מוכן לכיבוש מְצרי אילת (שרם אל-שיח׳, ראס אל-נצראני ואיי טיראן וסַנַפיר) על מנת להבטיח שיט חופשי לאוניות ישראליות בים סוף״.[107]

אף שדיין ובן-גוריון נועדו לבדם ושיחתם לא נרשמה, מלמד יומן לשכת הרמטכ״ל על מהות הדברים האחרים שעליהם רמז דיין בספרו. בן-גוריון התווה באוזני דיין את יסודותיה העיקריים של מדיניות הביטחון של הממשלה החדשה, וביקש ממנו לחוות דעתו עליהם. בשיחה שנקשרה ביניהם סוכמה מדיניות הביטחון החדשה ונוסחה פעם ראשונה. דיין דיווח סיכום זה לסגנו ולראש אמ״ן עוד באותו יום, וכעבור שלושה ימים כינס את המטכ״ל לדיון מיוחד כדי למסור את הנחיותיו לעבודת צה״ל בחודשים הבאים. דבריו של דיין במעמד זה שיקפו את ההבנה שהושגה בינו ובין שר הביטחון וראש הממשלה בעתיד הקרוב:

א. הפתרון היסודי לבעייתה הביטחונית המחריפה של ישראל הוא הפלת משטרו של נאצר במצרים. אמצעים שונים עשויים להקל את המצב באורח זמני או לדחות את ההכרעה, אך שום פתרון לבד מסילוקו המוחלט של נאצר מהשלטון לא יסלק את גורם היסוד של הסכנה המאיימת על ישראל.

ב. כדי להפיל את משטרו של נאצר יש לבוא לידי התמודדות מכרעת עם המצרים בהקדם האפשרי, בטרם תהפוך קליטת הנשק הסובייטי במצרים את המבצע לקשה מדי, ואולי אף לבלתי-אפשרי.

ג. יש לעשות מאמצים עליונים להשיג עוד נשק ותחמושת עד למועד ההתנגשות, אך אין להתנות את זה בזה.

ד. למרות האמור לעיל, דוחה התפיסה הזו מיסודו את הרעיון של מלחמת מנע. מלחמת מנע פירושה מלחמה תוקפנית ויזומה מצד ישראל בצורה ישירה. עם כול החיוניות שיש לייחס להפלת משטרו של נאצר, אין ישראל יכולה להרשות לעצמה לעמוד נגד העולם כולו, כשהיא מוקעת כתוקפנית במלוא מובן המילה. מצב כזה ימנע גם את ההצלחה המלאה במלחמה עצמה בשל התערבות המעצמות וימנע את השגת המטרה המבוקשת.

ה. את ההתמודדות יש לחולל בשיטת ההידרדרות, אולם מאחר שחיוני הדבר ביותר, שישראל תשמור על צדקתה בזירה הבינלאומית, אין היא יכולה להרשות לעצמה לחולל את ההידרדרות על ידי פרובוקציה, שסופה שהיא מתגלית וטיעונה מעורפל ומסובך.

אך ישראל אינה נזקקת לפרובוקציה. במצב הקונפליקטים הקיימים בינה ובין מצרים מספקת מצרים עצמה את הפרובוקציות השכם והערב. ישראל יכולה להסתפק בשיטה של דטונציה - היינו לעמוד על זכויותיה בעקשנות וללא ויתור ולהגיב בחריפות על כול תוקפנות מצרית. סופה של מדיניות כזו להביא לידי פיצוץ.

ו. הציווי המעשי המתבקש מההנחות הנ״ל הוא ניהול מדיניות אקטיבית ובלתי פשרנית הנשענת מבחינה יורידית ודיפלומטית על הדרישה למילוי קפדני של הסכמי שביתת הנשק וסעיפי החוק הבינלאומי. נאצר יעשה אומנם כול שביכולתו כדי להימנע מהתנגשות רבתי בזמן הקרוב, אך יש להניח, שלא יוכל לעבור לסדר היום על פגיעות רציניות שתפגע ישראל ביוקרתו. יהיה איפוא גבול להתאפקותו, ובשלב מסוים הוא יהיה נאלץ ״לצאת מכליו״ ולהשיב מלחמה שערה. במקרה ״הגרוע״, כשהבלגתו של נאצר תעלה על המשוער, תגשים מדיניות הביטחון האקטיבית של ישראל לכול הפחות את שאיפותיה בכול התחומים השנויים במחלוקת ותַקנה לישראל עמדת כוח והישגים ריאליים לפני שהתעצמותו של הצבא המצרי תכביד על הגשמתם (...).[108]

מלחמה, כמתחוור, הייתה עניין רציני מכדי להניחו לפוליטיקאים נבחרי ציבור. הנחיות דיין למטכ״ל גילמו מדיניות ביטחון חדשה, שראש הממשלה משה שרת לא נמצא ראוי להיות בסודה. הן גם סיפקו תשובה לשאלה שהטרידה את מנוחתו של שרת, בהבהירן היטב כי באומרו לו כי הוא מתנגד ל״מלחמה יזומה״, הייתה כוונתו של בן-גוריון שהוא רוצה במלחמה, אך אינו רוצה, שישראל תגרום ישירות להתחוללותה.

ב-2 לנובמבר 1955 פינה שרת את כס ראש הממשלה לבן-גוריון. כהונתו כקברניט הגיעה לקצה, ובתוך כך נסתם הגולל על מדיניות ההתפשרות עם העולם הערבי שאותה ביקש לנהל אל מול כוח חזק ממנו לאין שיעור - כוח שפעל נגדו מתוך הממסד הביטחוני שלהלכה שר למשמעתו.

הערות: