פרק 1 - מדינת ישראל קמה - 1949-1947

מדינת ישראל נולדה במהלך מלחמה עם ערביי ארץ-ישראל ועם מדינות ערב השכנות. מלחמה זו, שהישראלים מכנים אותה ״מלחמת העצמאות״, והערבים אַל-נַכְּבַּה (האסון), התנהלה בשני שלבים.

השלב הראשון נמשך מ-29 בנובמבר 1947, יום התקבל החלטת החלוקה בעצרת האו״ם, עד 14 במאי 1948, אז הוכרז על הקמת המדינה.

השלב השני נמשך מ-15 במאי 1948 עד הפסקת פעולות האיבה ב-7 בינואר 1949.

השלב הראשון והלא-רשמי של המלחמה, שהתנהל בין הקהילות היהודית והערבית בארץ, הסתיים בניצחון היהודים ובאסון לערבים.

השלב השני, שבו היו מעורבים הצבאות הסדירים של מדינות ערב השכנות, הסתיים בניצחון יהודי ובמפלה ערבית שלמה.

המלחמה הלא-רשמית

דמות המפתח בצד הישראלי לאורך כול המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה היה דוד בן-גוריון. כאיש החזק של היישוב, ריכז בן-גוריון בידיו, ללא לאות, את עמדות השליטה. ב-1946 נטל לידיו את תיק הביטחון של הסוכנות היהודית והתמסר מייד להכנת היישוב לקראת עימות צבאי עם הערבים, שלדעתו היה בלתי נמנע. הוא השלים עם החלטת החלוקה של עצרת האו״ם, אך לא עם סופיותם של הגבולות, שנקבעו למדינה היהודית. אף שהעריך את התמיכה הבינלאומית, ובייחוד את תמיכת ארצות-הברית וברית-המועצות, ברעיון המדינה היהודית, לא ציפה שהמדינה תוגש על מגש של כסף. מאחר שתפס, כי בסופו של דבר יהיה על היהודים ללחום על מדינתם, שאף לניצחון יהודי נחרץ. משום כך נטל על כתפיו אחריות אישית לניהול המאבק הצבאי והניח למשה שרת לנהל בניו יורק את המערכה המדינית למען המדינה היהודית. במהלך המאבק על העצמאות נהנה בן-גוריון גם מתמיכתה התקיפה של גולדה מאיר (קודם מאירסון). מאיר, שנולדה ברוסיה ב-1898 וסיימה לימודי הוראה במילווקי, ארצות-הברית, עלתה לארץ-ישראל ב-1921 ותפסה מקום בולט במפא״י כפעילה בהסתדרות העובדים. ב-1946, כאשר נעצר משה שרת בידי הבריטים, מילאה את מקומו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בשנים 1948-1947 הייתה אחראית למגבית הציונית בארצות-הברית ואפשרה באופן זה לבן-גוריון להתרכז בחזית הצבאית של המאבק.

השלמה עם החלטת עצרת האו״ם הייתה, להלכה, השלמה עם מדינה פלסטינית, אולם למעשה העדיפו המנהיגים הציונים לחתור להבנה עם אחד משליטי מדינות ערב השכנות. הצלחתם הגדולה ביותר הייתה בקשר עם שכנם המזרחי, מלך עבר-הירדן.

הֶהייתה להם חלופה דיפלומטית אחרת כלשהי?

הֶהייתה להם אופציה פלסטינית ב-1949-1947?

התשובה לשאלות אלה שלילית בהכרח, שכן בשלהי שנות ה-40 של המאה העשרים נקטה התנועה הלאומית הפלסטינית, בהנהגתו של חאג׳ אמין אל-חוסייני, עמדה שלילית נחרצת בהתנגדותה לציונות - כפי שנקטה ברבע המאה הקודם.

הציונים חיפשו אחר מנהיג ערבי שישלים עם עֶקרון החלוקה, יסכים להקמת מדינה יהודית ויפגין נכונות לדו-קיום עמה לאחר כינונה. ב-1947 היה רק מנהיג ערבי אחד, שהלם משאלות אלה - המלך עבדאללה. יחסים ידידותיים נקשרו בין עבדאללה והציונים מאז נוסדה האמירות העבר-ירדנית ב-1921. עבדאללה העריך נכונה את מאזן הכוחות בין התנועה הציונית והתנועה הלאומית הערבית. אפשר שהוא לא ירד לסוף האידיאולוגיה שדרבנה את היהודים לחתור בעקשנות שכזו למדינה יהודית בארץ-ישראל, אך בראותו עסק מצליח השכיל לזהותו. עבדאללה והציונים ראו זה את זה כאמצעי להשגת מטרה. לדידו של עבדאללה ייצגו הציונים מקור פוטנציאלי של תמיכה במימוש חלום ״סוריה הגדולה״ שלו, והוא מצדו העניק להם אפשרות לנתק את שרשרת העוינות הערבית, שהקיפה אותם מכול עבר. עבדאללה והציונים דיברו אותה שפה, שפת המציאות, אולם תמליליהם היו שונים. הידידות ההאשמית-הציונית הושתתה על קיומם של מגן משותף בדמות בריטניה ושל אויב משותף בדמות המופתי חאג׳ אמין אל-חוסייני. הלאומיות הפלסטינית גילמה איום על שני הצדדים, ומשום כך היה להם אינטרס משותף לדַכאוֹ. ככול שהמנדט הבריטי על ארץ ישראל קרב והלך לסיומו הלא-מפואר, עשו שני הצדדים מאמץ לתאם את האסטרטגיות שלהם.

ב-71 בנובמבר 1947, שנים עשר יום לפני התכנס עצרת האו״ם לדון בגורל ארץ-ישראל, נועדה גולדה מאיר, כנציגת הסוכנות היהודית בהיעדרו של משה שרת, עם המלך עבדאללה בנהריים, על שפת הירדן. בפגישה חשאית זו הגיעו השניים לכלל הבנה נרחבת. עבדאללה פתח את שיחתם בשרטוט תוכניתו להקדים את המופתי, לכבוש את החלק הערבי של ארץ-ישראל ולצרפו לממלכתו, וביקש לדעת מה תהיה התגובה היהודית לכך. גולדה מאיר השיבה, כי היהודים ייראו צעד זה בעין יפה, בייחוד אם עבדאללה לא יתערב בהקמת המדינה היהודית, יימָנע מעימות צבאי וינהג כמי שתומך באו״ם. היא לא הבטיחה לעבדאללה שום תמיכה יהודית פעילה במאמציו לספח את החלק הערבי של ארץ-ישראל הגובל בארצו. ההבנה שאכן הושגה בין השניים הייתה שהוא, עבדאללה, ייקח שטח זה לעצמו, היהודים יקימו את מדינתם-הם, ומשיתייצב המצב יעשו שני הצדדים שלום. אף לא אחד מן השניים התחייב בפגישה זו לדרך-פעולה כלשהי, לבטח לא בטרם תתקבל החלטה באו״ם. אולם הפגישה הסתיימה בראייה עין בעין והניחה יסודות לחלוק ארץ-ישראל בגבולות שונים בתכלית מאלה ששרטט האו״ם.[1]

לאחר ההצבעה ב-29 בנובמבר בעד החלוקה הידרדר המצב בארץ-ישראל חיש מהר. הערבים פתחו בתקיפות גרילה נגד מטרות יהודיות. בן-גוריון היה משוכנע, שתקיפות אלה יהיו רק הקדמה לעימות צבאי רבתי עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב השכנות. ב-1 וב-2 במאי 1948 הוא נועד עם יועציו האזרחיים והצבאיים הבכירים, ודיונים אלה תרמו לעיצוב האסטרטגיה היהודית בעימות המתפתח. יועצי הסוכנות היהודית לענייני ערב המעיטו בסכנה הצבאית הכרוכה בערבים המקומיים והמליצו לנהוג כלפיהם בגמישות מדינית. מפקדי ה״הגנה״, לעומת זאת, המליצו על פעולות גמול צבאיות קשות. בן-גוריון עצמו היה שותף לדעתם של האחרונים, כי בנסיבות הקיימות ההימור הטוב ביותר אינו להכיל ולהגביל את העימות אלא להסלים את הסכסוך הצבאי. מכיוון שכך, נקטה ה״הגנה״ מדיניות של ״התגוננות תוקפנית״ מלווה בפגיעות כלכליות ובלוחמה פסיכולוגית. [2]

״תוכנית ד״, שהוכנה על ידי מפקדי ה״הגנה״ בתחילת מרס, הייתה תמרור רב-חשיבות בהתפתחותה של אסטרטגיה מתקפתית זו. במהלך החודש הקודם חסמו לוחמים פלסטיניים לא-סדירים בפיקודו של מפקד מוכשר, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, את הכביש הראשי המוליך מתל-אביב לירושלים והחלו לגבור על כוחות ה״הגנה״ באזור זה. מפקדי ה״הגנה״, שספגו כמה מפלות מידי הכוחות הפלשתינים הלא-סדירים, החליטו ליזום מתקפה. מטרתה של ״תוכנית ד״ הייתה להשתלט על כול השטחים, שהוקצו למדינה היהודית לפי החלטת החלוקה של עצרת האו״ם, ולהוסיף עליהם את היישובים היהודיים שמחוץ לשטחים אלה וכן מסדרונות המוליכים אליהם. החידוש והתעוזה שבתוכנית התגלמו בפקודות לכיבוש יישובים ערביים, כפרים וערים - דבר שה״הגנה״ לא עשתה מעולם. אף שניסוחה של התוכנית היה מעורפל, הייתה מטרתה לטהר את כול פנים הארץ מיסודות ערביים עוינים ועוינים בכוח, ובמשתמע סיפקה אישור לגירוש אזרחים. בממשה את ״תוכנית ד״ תרמה אפוא ה״הגנה״, ישירות ונחרצות, להולדת בעיית הפליטים הפלסטינים.

החברה הפלסטינית התפוררה תחת מחץ המתקפה הצבאית היהודית שנפתחה באפריל, והיציאה ההמונית הפלסטינית החלה. ליציאה המונית זו היו כמה וכמה סיבות, לרבות הסתלקותם של המנהיגים הפלסטינים מן הארץ בשלב מוקדם, כאשר מצבם של הפלסטינים היה בכי רע, אולם הסיבה החשובה מכול הייתה הלחץ הצבאי היהודי. ״תוכנית ד״ לא הייתה מרשם מדיני לגירוש ערביי ארץ-ישראל: היא הייתה תוכנית צבאית שהציבה יעדים צבאיים וטריטוריאליים, אולם ההוראות שנכללו בה לכבוש ערים ערביות ולהרוס כפרים ערביים גרמו לה גם להרשות וגם להצדיק גירוש בכוח של תושבים ערבים.[3] בסוף 1948 תפח מספר הפליטים הפלסטינים לכ-700,000, אבל גל הפליטים הראשון והגדול ביותר התחולל עוד לפני הפתיחה הרשמית של מעשי האיבה ב-15 במאי. הרוב המכריע של הפליטים הגיעו לגדה המערבית, לרצועת עזה ולארצות ערב השכנות - בעיקר לעבר-הירדן, לסוריה וללבנון.

התמוטטות ההתנגדות הפלסטינית האלימה דרבנה את הליגה הערבית להפעיל את הצבאות הסדירים של חברותיה למאבק נגד החלוקה, ולשנות לצורך זה את החלטתה הקודמת להסתפק במימון ובחימוש ערביי ארץ-ישראל.[4] בחזית היהודית תגבר המהפך במצב הדברים את ההנחה, כי שימוש בכוח צבאי הוא הפתרון היחיד לשאלה הערבית. הצעה להחיל הפסקת אש ללא תנאים ולהאריך את המנדט בעשרה ימים, שיזמה ממשלת ארצות-הברית בשבוע הראשון של מאי, כדי לנצל פסק זמן זה למשא-ומתן מיידי בארץ-ישראל, נשללה בידי הסוכנות היהודית. הצעה בריטית להפוגה בירושלים הושמה לאל גם היא בתמרוני התחמקות של הסוכנות היהודית.

המאמצים הדיפלומטיים של הסוכנות היהודית כוּוְנו לא להשיג הפוגה בקרבות עם הפלסטינים, אלא להניא את המלך עבדאללה מלהצטרף לתוכנית הפלישה של הליגה הערבית בפקוע המנדט הבריטי. ב-11 במאי יצאה גולדה מאיר, מחופשת לערבייה, למסע מסוכן לעמאן, כדי להציל במאמץ של רגע אחרון את ההסכם שאליו הגיעה עם המלך בפגישתם שישה חודשים לפני כן. המלך קיבל את האורחת הלילית בלבביות, אבל במצב רוח ירוד. הוא נראה מוטרד ולחוץ. את הצעתו כי ארץ-ישראל תישאר בלתי מחולקת ותישָלט על ידו, ואילו היהודים ייהנו מאוטונומיה בשטחים שבהם הם מהווים רוב, דחתה גולדה מאיר באחת. היא הציעה, כי במקום רעיון חדש זה של עבדאללה יסכימו שני הצדדים לדבוק בתוכנית המקורית לחלוקת ארץ-ישראל. עבדאללה לא התכחש להסכם הקודם, אך הסביר כי המצב נשתנה מאז; עכשיו נבצר ממנו ללכת נגד הזרם ולשלול התערבות צבאית בארץ ישראל. גולדה מאיר הזהירה את המלך, כי בחודשים האחרונים תגברו היהודים את כוחם הצבאי באורח ניכר, וכי אף שהם נכונים לכבד את הגבולות, שנקבעו בהחלטת האו״ם - ככול שהחלוקה תתבצע בשלום - הם יילחמו בכול מקום ובמלוא כוחם אם תפרוץ מלחמה. המלך הפציר בה לשקול שוב את הצעתו ולהתקשר עמו בכול עת לפני 15 במאי. עם פרידה אמרה לו גולדה מאיר, כי הצעתו אינה קבילה לחלוטין וכי אם יחזור בו מההסכם שלהם ויעדיף מלחמה, הם ייפגשו שוב אחריה.[5]

ב-12 במאי כונסה מועצת המדינה הזמנית, כדי להחליט סופית אם לקבל את ההצעה האמריקנית להפסקת אש ולדחות את הכרזת המדינה, או להמשיך במימוש התוכנית המקורית של הכרזה על הקמת מדינה יהודית בפקוע המנדט הבריטי. בישיבה זו דיווחה גולדה מאיר על שליחותה לעמאן. משה שרת דיווח על העצה שקיבל בוושינגטון ממזכיר המדינה של ארצות-הברית ג׳ורג׳ מרשל (Marshall), לדחות את הכרזת העצמאות ולהימנע באופן זה מעימות צבאי עם הערבים. אנשי הצבא ציירו תמונה קודרת למדי של המצב הצבאי, והזהירו כי לניצחון או לתבוסה סיכויים שווים. הערכת מצב זו, כי ליישוב יש סיכוי של חמישים-חמישים לשרוד, התבססה על ההנחה, כי יהיה עליו לעמוד מול מתקפה של כול צבאות ערב, לרבות ״הלגיון הערבי״ העבר-ירדני.[6]

חרף הסיכונים, הטיל בן-גוריון את מלוא משקלו על כף המאזניים של הכרזת עצמאות לאלתר. בעד ההצעה לשלול הפסקת אש ולהכריז על עצמאות הצביעו שישה מחברי מועצת המדינה הזמנית. נגדה הצביעו ארבעה. עוד הוחלט, לאחר התבטאות תקיפה של בן-גוריון בנושא זה, שלא להגדיר בנוסח הצהרת העצמאות את גבולותיה של המדינה החדשה, כדי שאפשרות הרחבתם מעבר לתוואים שנקבעו בהחלטת האו״ם תישאר פתוחה. הוחלט שהמדינה החדשה תיקרא ״ישראל״.

ב-14 במאי 1948, בשעה ארבע אחר הצהריים, אל מול קהל מנהיגי היישוב, שנאספו במוזיאון תל-אביב, קרא דוד בן-גוריון את מגילת העצמאות והכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל. מגילת העצמאות קבעה,

כי מדינת ישראל תושתת על עקרונות החירות, הצדק והשלום, שלהם הטיפו נביאי ישראל;

תעניק שוויון חברתי ופוליטי מלא לכול אזרחיה ללא הבדל דת, גזע או מין;

ותהיה נאמנה לעקרונות אמנת האו״ם.

ההצהרה הבטיחה בבירור זכויות שוות לתושבים הערבים של מדינת ישראל

והושיטה יד לשלום עם כול מדינות ערב השכנות.

על קיר של אולם המוזיאון התל-אביבי התנוססה תמונתו של תיאודור הרצל, אשר כמו ניבט אל חבורת המנהיגים שהתכנסו יחדיו לממש את חזון המדינה היהודית, שאותו ניסח חמישים שנה לפני כן בקונגרס הציוני הראשון בבזל. הרצל חזה כבר בתחילה את הצורך לגייס תמיכה של מעצמה גדולה, וגם חזון זה ניתרגם לממשות: ארצות-הברית הייתה המדינה הראשונה שהכירה במדינת ישראל, תוך שהנשיא טרומן פועל במנוגד לדעת מחלקת המדינה האמריקנית. ברית-המועצות הלכה מייד בעקבותיה. כך אפוא נולדה ישראל על ברכי שני שושבינים - שתי מעצמות-העל של התקופה הבתר-מלחמתית, אשר החלו לתפוס את מקומן של המעצמות האירופיות במזרח התיכון. אולם ישראל ניצבה עתה מול איום מיידי מצד שכנותיה הערביות הנזעמות, ״גורלה״, כתב בן-גוריון קצרות ביומנו, ״בידי כוחות הביטחון״.[7]

מלחמת העצמאות

ב-15 במאי פלשו צבאותיהן הסדירים של מצרים, עבר-הירדן, סוריה, לבנון ועיראק לארץ-ישראל ותגברו את הכוחות הלא-סדירים הפלסטיניים ואת ״צבא השחרור הערבי״, שקם ביוזמת הליגה הערבית. ישראל נולדה אפוא במלחמה. המטרה הראשונה של מדיניות החוץ שלה הייתה הישרדות. ה״הגנה״ הייתה לצבא הגנה לישראל - צה״ל - ואצ״ל ולח״י פוזרו וצורפו לצה״ל.

מלחמת העצמאות של ישראל הייתה ממושכת, מרה, ויקרה מאוד בקורבנות אדם. היא תבעה חיי כ-6,000 אנשי צבא ואזרחים, או אחוז אחד של כלל האוכלוסייה היהודית, שמנתה באותם ימים כ-650,000 נפש. המלחמה התאפיינה בשלושה סבבי לחימה, שביניהם הפרידו שתי הפוגות שיזם האו״ם.

הסֶבב הראשון נמשך מ-15 במאי עד 11 ביוני,

השני מ-9 עד 18 ביולי,

השלישי מ-15 באוקטובר עד 7 בינואר 1949.

הגרסה הציונית השגורה מציירת את מלחמת 1948 כמאבק פשוט, דו-קוטבי וללא סייגים, שהתנהל בין יריב ערבי אחיד ובין ישראל הזעירה. לפי גרסה זו, פלשו שבעה צבאות ערביים לארץ-ישראל בתום המנדט הבריטי ולפניהם מטרה אחת: לחנוק את המדינה היהודית ברגע צאתה לאוויר העולם. המאבק שניטש בעקבות זאת היה בין כוחות לא-שווים - בין דוד היהודי וגולית הערבי. המדינה היהודית, בעודה בחיתוליה, נלחמה על שרידתה נואשות ובגבורה, ולבסוף בהצלחה, אל מול כוחות שעלו עליה כמה מונים. במהלך המלחמה ברחו מאות אלפי פלסטינים למדינות ערב השכנות, בעיקר מתוך שנענו להוראות שקיבלו ממנהיגיהם ומתוך ציפייה לחזרה על כנפי ניצחון. אחרי המלחמה - לפי גרסה זו - ביקשו מנהיגי ישראל לעשות שלום בכול לבם ובכול מאודם, אלא שלא היה עם מי לדבר בצד השני. העוינות הערבית, היא לבדה, הייתה אחראית לקיפאון, שהתמיד שלושה עשורים אחרי הידום התותחים.

הגרסה הפופולרית-הירואית-מוסרנית של מלחמת 1948 שימשה ומשמשת בהרחבה את התעמולה הישראלית ועודנה נלמדת בבתי הספר הישראליים. היא מייצגת דגם מופתי לשימוש הנעשה בגרסה לאומית של ההיסטוריה בתהליך גיבושה של אומה. היסטוריה במשמע ממשי מאוד, היא תעמולת המנצח, וההיסטוריה של מלחמת 1948 אינה חריג.

אולם קביעה זו אין פירושה, שהגרסה הציונית השגורה של המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה מושתתת על דימיון ולא על מציאות. אדרבה, גרסה זו אכן מושתתת במידה רבה על עובדות היסטוריות, אלא שהיא סלקטיבית וסובייקטיבית בפירושן של עובדות אלה. אכן, היא הוכיחה חסינות כה עזה בפני תיקון ושינוי דווקא משום שהיא תואמת עד מאוד את ההתנסויות וההתרשמויות האישיות של הישראלים, שחוו על בשרם את מלחמת 1948.

לימים, בעקבות חשיפת מסמכים רשמיים, נתאפשרה בדיקה קפדנית של גרסה זו.[8] שתי ההשגות העיקריות על מהלך השלב הרשמי של מלחמת 1948 נדרשות למאזן הכוחות הערבי-ישראלי ולמטרות המלחמה הערביות.

ככול שמדובר במאזן הצבאי, רווחה תמיד הנחה, שהערבים נהנו מעליונות מספרית מכרעת. המלחמה צוירה בבירור כמאבק מעטים מול רבים. המצוקה הנואשת וגבורתם הגדולה של הלוחמים היהודים אינן מוטלות בספק.

אין ספק גם לגבי היותם נחותים מבחינת כלי הנשק שעמדו לרשותם, לפחות עד ההפוגה הראשונה, שבמהלכה הגיעו לידיהם בחשאי כמויות נשק מצ׳כוסלובקיה, שהיטו את הכף בבירור לטובתם.

אולם באמצע מאי 1948 הגיע מספר אנשי הצבא הערבים הסדירים והלא-סדירים, שפעלו בזירת ארץ-ישראל לפחות מ-25,000, ואילו מספר לוחמי צה״ל עלה אז על 35,000. באמצע יולי עמדו לרשות צה״ל 65,000 חיילים נושאי נשק ובדצמבר עלה מספרם לשיא של 96,441. מדינות ערב תגברו גם הן את כוחותיהן, אך נבצר מהן לעשות זאת באותו שיעור. כך אפוא בכול שלב של המלחמה עלה מספר חיילי צה״ל על זה של כול צבאות ערב שהוצבו נגדו, ובשלב האחרון של המלחמה הגיעה עליונות זו לשיעור של קרוב לשניים לעומת אחד. התוצאה הסופית של המלחמה הייתה לפיכך לא בגדר נס, אלא השתקפות של מאזן הכוחות הערבי-ישראלי בזירה. בסופו של דבר נמצא כי במלחמה זו, כברוב האחרות, הייתה על העליונה ידו של הצד החזק יותר.[9]

ככול שמדובר במטרות המלחמה הערביות, קבעו רוב ההיסטוריונים הישראלים בני הדור הוותיק, שהכוחות שפלשו לארץ-ישראל היו מאוחדים בנחרצותם להשמיד את מדינת ישראל, שאך זה נולדה, ולהטיל את כול היהודים הימה. אמת, המומחים הצבאיים של הליגה הערבית תיכנו תוכנית מאוחדת לפלישה, אלא שהמלך עבדאללה, שהתמנה להלכה למפקד כול הכוחות הערביים בארץ-ישראל, שיבש תוכנית זאת בהנהיגו בה שינויים ברגע האחרון. יעדו-הוא בשגרו את צבאו לארץ-ישראל לא היה למנוע הקמת מדינה יהודית, אלא להשתלט על החלק הערבי של הארץ. בין עבדאללה והשליטים הערבים האחרים, שנטרו לו טינה בשל שאיפות ההתפשטות שלו, וחשדו בו שהוא עושה יד אחת עם היהודים, לא שררה אהבה יתרה. כול אחת ממדינות ערב האחרות הונעה אף היא מכוח אינטרסים שושלתיים או לאומיים משלה, שנחבאו מאחורי עלה התאנה של כיבוש ארץ-ישראל למען הפלסטינים. אי-יכולתם של הערבים לתאם את תוכניותיהם הדיפלומטיות והצבאיות הייתה, במידה לא מעטה, הסיבה לתבוסה שהומטה עליהם.[10] מנהיגי ישראל היו מודעים למחלוקות אלה והשכילו לנצלן היטב לאחר פרוץ המלחמה הרשמית, בדיוק כשם שעשו לפני כן.[11]

כאשר מתמקדים במהלכים הצבאיים של 1948, כפי שכבר עשו היסטוריונים רבים מספור, מצטיירת התמונה המוכרת של ישראל העומדת בדד נוכח העולם הערבי כולו. אך כאשר הפוליטיקה של המלחמה נבחנת לעומק, מצטיירת תמונה מורכבת הרבה יותר. אשר לבן-גוריון, מן ההכרח להבין את היעדים המדיניים שלו, שכן בדרך כלל היו הללו שונים מיעדיו המוצהרים - ואומנם יעדיו המדיניים הם שגזרו במידה ניכרת את המהלכים הצבאיים של ישראל במשך המלחמה ואת גבולות ישראל בסופה.

לבן-גוריון הייתה אסטרטגיה רבתי, שאותה הציג לפני המטה הכללי של צה״ל ב-24 במאי, עשרה ימים אחרי הכרזת העצמאות, וזו הדגישה כמה וכמה נושאי מפתח.

ראשית, היה לו סולם עדיפויות ברור: ירושלים, הגליל בצפון והנגב בדרום.

שנית, הוא העדיף מתקפה על פני אסטרטגיה של מגננה.

שלישית, שיטתו לטיפול בקואליציה הערבית העוינת - וזו נעשתה לעיקר מרכזי בתורת הביטחון של ישראל - הייתה לתקוף את השותפים הערבים אחד אחד: לתקוף בחזית אחת ובאותו זמן להתחפר בחזיתות האחרות.

רביעית, הוא רצה לכפות הכרעה על הלגיון הערבי הירדני מאחר שסבר, כי אם יהיה אפשר להביס כוח חזק זה, יתמוטטו כול הצבאות הערביים האחרים חיש מהר.[12]

בשלב מוקדם זה של המלחמה ניכר הבדל גדול בין בן-גוריון לבין מפקדי הצבא שלו.

הוא ראה בלגיון הערבי אויב מספר אחד ואילו הם סברו שהצבא המצרי הוא המסוכן מכול.

הוא רצה לרכז את עיקר הכוח הישראלי סביב ירושלים, ואילו הם רצו להקנות עדיפות לחזית הדרום.

ברור אפוא שבן-גוריון לא ראה את עצמו מחויב להסכם המוקדם עם עבדאללה מרגע שעבדאללה עצמו הסתייג ממנו. מכול מקום, ההסכם המוקדם לא חל על ירושלים, אשר לפי תוכנית האו״ם הייתה אמורה להיות יישות נפרדת, קורפוס ספרטום (corpus separatum), תחת משטר בינלאומי. המערכה על ירושלים נפתחה במתקפה ישראלית ימים אחדים לפני תום המנדט הבריטי, ובתגובה לצעד זה פקד המלך עבדאללה ב-17 במאי על הלגיון הערבי לנוע ולהגן על העיר העתיקה.[13]

כאשר המתקפה הישראלית נבלמה, עבר מוקד המערכה ללטרון - גבעה מבוצרת, ששלטה על הכביש הראשי מתל-אביב לירושלים. תוכנית החלוקה של האו״ם הקצתה את לטרון למדינה הערבית, אבל החשיבות האסטרטגית של לטרון הייתה כה רבה עד שבן-גוריון נחרץ בדעתו לכובשה, ומשום כך הורה - חרף עצתם של ראשי הצבא שלו - לפתוח בשלוש התקפות חזיתיות על לטרון. אלו נהדפו כולן בידי הלגיון הערבי בטרם שמה ההפוגה שהשליט האו״ם, קץ לסבב הקרבות הראשון.

לישראלים החבולים הייתה ההפוגה, כדברי אלוף משה כרמל, כ״טל משמים״. הם ניצלו אותה לגיוס חיילים נוספים ולאימונים, להתארגנות ולהתחמשות. הרוזן פולקה ברנדוט (Bernadotte), המתווך מטעם האו״ם, העלה ב-27 ביוני הצעות ליישוב הסכסוך, אך הללו נדחו בידי שני הצדדים. ב-17 בספטמבר, יום אחרי שהגיש את הדוח השני שלו לאו״ם נרצח ברנדוט בירושלים בידי חברי לח״י הלאומנים הקיצוניים, שראו בבן האצולה השוודי סוכן של ממשלת בריטניה. השלישייה שהחליטה לבצע את ההתנקשות כללה את יצחק שמיר, לימים ראש ממשלת ישראל. לוחמי הלח״י והאצ״ל המשיכו לפעול עצמאית בירושלים, שהריבונות הישראלית עליה טרם הוכרזה. הם לא הכירו בהפוגה ותכננו להמשיך בלחימה ולהקים את ״יהודה החופשית״ מחוץ למדינת ישראל. רצח ברנדוט כפה על ממשלת ישראל לפרק את שני הארגונים הפורשים ולצרף את אנשיהם לצה״ל, רוצחי ברנדוט לא הועמדו למשפט.

כאשר הפרה מצרים את ההפוגה ב-8 ביולי, עמד צה״ל הכן לפתוח במתקפת נגד. היעד העיקרי של מתקפה זו היה הלגיון הערבי. מבצע ״דני״ נועד לחסל את טריז לוד-רמלה, שאיים על הדרך לירושלים, ולהרחיב את המסדרון לירושלים על ידי כיבוש לטרון ורמאללה. כול היישובים הללו הוקצו בתוכנית האו״ם למדינה הערבית ונמצאו בתחום השטח שנשלט בידי הלגיון הערבי. לוד ורמלה, שהושארו למעשה ללא הגנה, נכבשו בידי צה״ל ב-21 ביולי ותושביהם אולצו לברוח. בלטרון, רמאללה והעיר העתיקה של ירושלים הגן הלגיון הערבי בהצלחה על עמדותיו, אולם למרבה המשמעות, לא עשה שום ניסיון לכבוש שטח כלשהו, שהוקצה למדינה היהודית. כול הצבאות הערביים האחרים איבדו שטחים, שנכבשו בידי ישראל. ישראל שיפרה את עמדותיה ללא הכר כתוצאה מעשרת ימי הלחימה: היא שנקטה יוזמה והיא שהתמידה בה עד תום המלחמה.

במחצית השנייה של המלחמה החלו היחסים המיוחדים שבין ישראל ועבר-הירדן לקרום עור וגידים מחדש. בקיץ 1948 הלמו צבאותיהן זה בזה, אבל אפילו בשיא הלחימה נשארו שתי המדינות, כניסוחו הקולע של החוקר אורי בר-יוסף, ״האויבים הטובים ביותר״.[14] במרוצת המלחמה המשיך המלך עבדאללה לחתור להשגת יעדים מוגבלים ולא עשה שום ניסיון להשתלט על שטח משטחי מדינת ישראל. בן-גוריון לא הפגין באותו זמן ריסון דומה ולפחות בחודשיים הראשונים של הקרבות פעל ברוח האמרה הנושנה ״במלחמה כבמלחמה״. במשך ההפוגה השנייה, הממושכת, עמד לרשותו זמן לשקילת היתרונות שבשמירה על ההסכם המקורי עם ירדן לחלק את ארץ-ישראל המערבית בין ישראל לבין עבר-הירדן, שעבדאללה אותת בבירור כי רצונו לשקמו.

ב-26 בספטמבר הציע בן-גוריון בישיבת הממשלה לפתוח במתקפה צבאית גדולה לכיבוש שטח נרחב בגדה המערבית. בשלב זה הייתה לצה״ל יכולת לכבוש את הגדה המערבית כולה. כול שנדרש היה פקודה לנוע. אולם בהצבעה על ההצעה היו שישה שרים בעדה ושישה נגדה, ומכיוון שכך היא נפלה, בן-גוריון אמר על החלטה זו כי היא תגרום ״בכייה לדורות״, אך דומה שהוא עצמו שקל שנית את ההיגיון שברעיונו זה וחזר בו, שכן שוב לא העלהו עוד. אנשים שהכירוהו העלו כמה נימוקים להימנעותו מהדרישה לכבוש את הגדה המערבית או חלק ניכר שלה.

בראש ובראשונה הוא חשש מהתערבות בריטית מכוח חוזה ההגנה הבריטי-ירדני.

שנית, הוא העריך, כי תושבי הגדה המערבית לא יברחו, והוא נרתע מהכללת מספר גדול של ערבים בתחום המדינה היהודית.

שלישית, הוא ידע כי כיבוש חלק גדול של הגדה המערבית ישבש ללא תקנה את היחסים המיוחדים עם המלך עבדאללה.

היו מניעיו אשר היו, בן-גוריון נשא באחריות הסופית להחלטה המדינית להניח את הגדה המערבית בידי המלך עבדאללה.[15]

לאחר שננטשה התוכנית למתקפה בחזית המזרחית, הפגין בן-גוריון עניין גובר והולך ברעיון המתקפה נגד הצבא המצרי, שעדיין שלט על חלק ניכר של הנגב. באותם ימים ממש קלטה ישראל איתות שלום מחצר המלך המצרי, שהיה מעוניין ביותר להיחלץ מהסבך הארץ-ישראלי. כמאל ריאד, שליחו של המלך פארוק, נועד בפאריס עם ראש מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ, אליהו ששון, מתון מובהק בגישתו המדינית ומי ששפת אמו הייתה ערבית. ריאד הציע הכרה מצרית דה פקטו בישראל תמורת הסכמה לסיפוח חלק ניכר של הנגב למצרים.[16] משה שרת ביקש לבחון צעד גששני זה לשלום, אך בן-גוריון חסם אותו באחת. הממשלה הייתה חלוקה

בין שרים שנטו לשלום עם מצרים

ובין מי שנטו, כבן-גוריון, לשלום עם עבר-הירדן.

ב-6 אוקטובר העלה בן-גוריון בממשלה את הצעתו לחדש את המלחמה במצרים בלי לאזכר כלל את גישוש השלום המצרי. תחת זאת הטעים, כי היחסים בין עבר-הירדן ומצרים מתוחים עד כדי כך, שקרוב לוודאי כי הלגיון הערבי לא יתערב אם תחדש ישראל את הלחימה במצרים. ב-15 באוקטובר הפרה ישראל את הפסקת האש ופתחה בדרום בהתקפה על צבא מצרים. עד להפסקת האש ב-7 בינואר 1949 היה כול הנגב בידי ישראל. לאורך כול המלחמה בין ישראל ומצרים עמד הלגיון הערבי מנגד. ישראל ועבר-הירדן יצאו בעליל מן המלחמה כאויבים הטובים ביותר.

היחסים המיוחדים בין ישראל והמלך עבדאללה היו אפוא גורם ראשון במעלה בהתוויית מהלכי מלחמת ערב-ישראל ותוצאותיה. בדרך כלל מתעלמת ההיסטוריוגרפיה הציונית מגורם זה, שכן אין הוא מתיישב בנקל עם הגרסה ההירואית של המלחמה, שלפיה עמדה ישראל הקטנה לבדה מול העולם הערבי כולו. פגישות עבדאללה עם גולדה מאיר היו נחלת הכול בישראל זמן רב בטרם נחשפו המסמכים הרשמיים. הנימוק השגור נגד עבדאללה הוא, שבהגיע שעת מבחן הוא התחרט על ההסכם שגיבשו ביניהם ועשה יד אחת עם המאמץ הכול-ערבי לקעקע את המדינה היהודית, שאך זה נולדה. אולם בחינה מדוקדקת יותר של מלחמת 1948 מעלה, כי עבדאללה נשאר נאמן במידה ניכרת להבנה המקורית, שהושגה בינו ובין גולדה מאיר. יתר על כן, היחסים המיוחדים עם עבדאללה נוצלו בידי ישראל בפיקחות ובמיומנות

לניתוק שלשלת העוינות של מדינות ערב,

להעמקת המחלוקת במחנה הערבי

ולתמרון מדינות אלה אחת נגד חברתה.

אלמלא היו יחסים אלה קיימים, קרוב לוודאי שישראל לא הייתה נוחלת ניצחון כה נרחב ומכריע במלחמה הערבית-ישראלית הראשונה.

ישראל יצאה מן המלחמה מותשת כלכלית, אך מאורגנת היטב ומרוממת ברוחה, חדורת תחושת הישג ובוטחת בעתידה כמושתת על יסוד מוצק, שיאפשר את התפתחותה כדמוקרטיה פרלמנטרית.

הבחירות הכלליות הראשונות לכנסת בת 120 מושבים נערכו ב-25 בינואר 1949. השיטה הפרלמנטרית שנבחרה הייתה שיטת הייצוג היחסי, והדבר עודד ריבוי מפלגות קטנות והוליך להקמת ממשלות קואליציוניות, שכן שום מפלגה לא זכתה ברוב מוחלט.

מפא״י זכתה בכ-36 אחוז מן הקולות,

מפ״ם השמאלית ביותר מ-15 אחוז,

״המפלגה הדתית המאוחדת״ ב-12 אחוז,

״חירות״ הימנית ב-11.5,

״הציונים הכלליים״ ב-5 אחוזים,

״המפלגה הפרוגרסיבית״ ב-4 אחוזים,

הקומוניסטים ב-3.5 אחוזים

והספרדים ב-3.5 אחוזים.

יתרת האחוזים התחלקה בין כמה מפלגות זעירות.

דוד בן-גוריון הקים ממשלת קואליציה, שהורכבה ממפא״י וממפלגות הדתיים, ה״פרוגרסיבים״ והספרדים. שלוש העמדות הבכירות נשארו ללא שינוי:

בן-גוריון כיהן כראש ממשלה וכשר הביטחון,

משה שרת כשר החוץ

ואליעזר קפלן כשר האוצר.

כך אפוא נהנתה מפא״י ממונופולין מובהק בתחומי הביטחון ומדיניות החוץ, תוך שעלה בידיה להרחיק את השמאל והימין הקיצוניים מן השלטון.

כפי שציין המנהיג הציוני-האמריקני נחום גולדמן באוטוביוגרפיה שלו, נודעה לניצחון הצבאי ב-1948 השפעה פסיכולוגית עזה על ישראל:

לגבי יהודי ישראל היו לתוצאותיה של מלחמת תש״ח השלכות פסיכולוגיות מפליגות. לראשונה מזה אלפיים שנה יצאו למערכה כצבא, והיה זה אך טבעי, שהניצחון היה חוויה כבירה, שהטביעה חותמה על רגשותיהם ואורח מחשבתם לאורך ימים. הישראלים קיבלו ניצחון זה, אשר היה ניגוד כה חריף למאות שנים של רדיפות, השפלה והכנעה, כראָיה וכקו-מנחה למוצא אפשרי יחיד להבטחת קיומה של ישראל במציאות המדינית, החברתית והפסיכולוגית של המזרח התיכון. היה זה אות ומופת ליתרונו של המבצע הישיר על דרכי המיקוח הדיפלומטי:

לא להסכים לשום ויתורים,

להגיב ביד חזקה על כול התנכלות,

לחתוך כול קשר גורדי בלהב החרב,

ולעצב את פני ההיסטוריה הישראלית על-ידי יצירת עובדות –

כול אלה היו לכאורה פתרון כה פשוט, כה משכנע, כה יעיל ומרומם נפש כאחד, עד כי גישה זו הפכה לעמדת היסוד של ישראל בסכסוך עם העולם הערבי.[17]

השפעה פסיכולוגית זו נתנה אותותיה המובהקים ביותר בלא אחר מאשר דוד בן-גוריון. בן-גוריון תמיד נטה לתפוש את הסכסוך הערבי-ישראלי במונחי מאזן הכוחות הצבאי הבסיסי. ב-1948 היה זה אך טבעי שהוא התמקד במאבק הצבאי. אבל לקראת שלהי 1948 הולידה סדרת הניצחונות של צה״ל צורך בתכנון מדיני לימים יבואו. שרת הורה למחלקת המזרח התיכון של משרד החוץ לבחון תוכניות שונות לממשלה פלסטינית. בן-גוריון, לעומת זאת, דיכא באופן פעיל תכנון מדיני כלשהו, תוך שדחק לתגבר את היתרון הצבאי של ישראל. התוצאה הייתה, שהמומחים הישראלים לעולם הערבי חשו שהם מוזחים לשוליים ותסכולם גבר יותר ויותר. על מצב זה מלמד מכתב, ששלח יעקב שמעוני, סגן ראש מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ, ב-2 בנובמבר 1948, לראש המחלקה אליהו ששון, שעשה אז בפריז וקיים שם דו-שיח עם אישי שלטון ערבים שונים. שמעוני הלין על בן-גוריון, שהוא

״מתייחס בכלל בספקנות חריפה, כמעט בביטול, לתוכניות מדיניות כאלה, ויש רושם שהוא מבקש לפתור את רוב הבעיות בדרכים צבאיות, בצורה כזאת, שלשום משא-ומתן מדיני ולשום פעולה מדינית לא יהיה ערך״.[18]

בן-גוריון, שצבא מנצח לימינו, התעלם לא רק מהצעות המומחים המדיניים, אלא גם מיוזמות האו״ם להפסקת אש. בסוף דצמבר הוא פתח במתקפה שנייה בדרום - מבצע ״חורב״ - במטרה לסלק את הצבא המצרי אל מעבר לגבול הבינלאומי. צה״ל חדר לסיני והגיע למבואות אל-עריש, אך לחץ אמריקני תקיף אילצוֹ לסגת ולהניח את רצועת עזה בידי המצרים. שני הצדדים נענו להחלטת מועצת הביטחון להנהיג הפסקת אש ב-7 בינואר 1949, והסכימו לפתוח במשא-ומתן על שביתת נשק.

הסכמי שביתת נשק

משא-ומתן על שביתת נשק בין ישראל ומדינות ערב השכנות נפתח ב-13 בינואר 1949, באי רודוס, בסיועו של ד״ר רלף באנץ׳ (Bunche). האו״ם מינה את באנץ׳ כמתווך בפועל בארץ-ישראל אחרי רצח הרוזן ברנדוט. במילוי התפקיד הקשה שהוטל עליו מיצה פקיד ממשלתי אמריקני שחור זה את כישוריו הדיפלומטיים החריגים, אשר לימים זיכוהו בפרס נובל. ישראל נשאה ונתנה באורח דו-צדדי עם כול אחת משכנותיה, תחילה עם מצרים, וחתמה על הסכם שביתת נשק עם כול אחת מהן. ההתפקדות הייתה מרשימה:

ההסכם הישראלי-מצרי נחתם ב-24 בפברואר;

הישראלי-לבנוני ב-23 במרס;

הישראלי-ירדני ב-3 באפריל

והישראלי-סורי ב-20 ביולי.

כול אחת מחוליות המשא-ומתן נשאה אופי משלה, שהיה מותנה בנסיבות הצבאיות והמדיניות הייחודיות, ששררו בחזית שבה עמדו הצדדים זה מול זה. המכנה המשותף של כול המגעים היה ניהולם בחסות האו״ם.[19]

המשא-ומתן בין ישראל ומצרים נפתח ב-13 בינואר ונמשך שישה שבועות. היתרון שממנו נהנתה ישראל בתוקף ניצחונה במלחמה ושליטתה הצבאית כמעט על הנגב כולו, נתאזן במידה מסוימת מכוח החלטות האו״ם, שהיו לטובת מצרים. בכמה מהנושאים שעמדו על הפרק הייתה המשלחת הישראלית חלוקה:

הנציגים הצבאיים בהנהגתו של אלוף יגאל ידין סברו כי עמדת ממשלתם סתגלנית מדי,

ואילו הדיפלומטים, ובראשם ד״ר ולטר איתן מנכ״ל משרד החוץ, טענו כי הקו הממשלתי אינו גמיש דיו.

ב-24 בפברואר נחתם הסכם שביתת הנשק ששם פורמלית קץ למצב הלוֹחֲמוּת בין ישראל ומצרים. כדי לאפשר הסכם זה, נדרשו שני הצדדים לעשות כברת דרך ארוכה מעמדותיהם התחיליות. ישראל נאלצה להסכים לנוכחות מצרית ברצועת עזה ולפירוז אזור עוג׳ה אל-חפיר (לימים ניצנה). אבל ההסכם

ערב לשליטת ישראל בנגב,

חיזק את מעמדה הבינלאומי,

תגבר את סיכוייה להתקבל כחברה באו״ם

וסלל לפניה דרך להסכמים עם מדינות ערב האחרות.

המשא-ומתן בין ישראל ולבנון נפתח ב-1 במרס ונמשך שלושה שבועות. בשיחות פרטיות אמרו הלבנונים לישראלים, כי אינם יכולים להיות מדינה ערבית ראשונה, שתנהל מגעים דיפלומטיים עם ישראל, אך הם מצפים שארצם תהיה המדינה השנייה שתעשה כן. עוד אמרו, שהם אינם ערבים ממש, וכי הם נגררו להרפתקה הארץ-ישראלית על כורחם. כאשר נפתח המשא-מתן, היה צה״ל פרוש על פני רצועה לבנונית צרה, שהכילה ארבעה עשר כפרים. ישראל הייתה נכונה לסגת לגבול הבינלאומי, אולם רק בתנאי, שהצבא הסורי ייסוג במקביל מרצועת השטח שנשארה כבושה בידיו, ממזרח לים כנרת. בסופו של דבר נטשה ישראל את תנאי הצימוד הזה. בן-גוריון סבר, כי עקרונית אין זה רצוי לקשור מדינה ערבית אחת עם אחרת, וכי מבחינת האינטרס הישראלי מוטב לנהל משא-ומתן עם כול מדינה ערבית על יסוד דו-צדדי מובהק. הוא גם סבר, שהסכם שביתת הנשק עם לבנון ישפר את מעמדה הבינלאומי של ישראל ויציבה בעמדה חזקה יותר לקראת המשא-ומתן עם ירדן.

המשא-ומתן בין ישראל וירדן נבדל מהמשאים-והמתנים הקודמים עם מצרים ולבנון ומהמשא-ומתן העתידי עם סוריה. משא-ומתן זה עמד בסימן

התוואי המיוחד במינו של החזית הירדנית,

השליטה העיראקית בחלק של החזית

והיחסים המדיניים המיוחדים בין המלך עבדאללה והמדינה היהודית.

עבדאללה, שהשתלט על מרבית הגדה המערבית, פתח בתהליך של סיפוח זוחל, שהסתיים ב״חוק האיחוד״, שנחקק באפריל 1950. ההתנגדות הערבית למדיניות זו של סיפוח הגדה המערבית הגבירה ביתר שאת את תלותו של המלך בתיווכה של ישראל. אכן, הוא סמך על ישראל, כי תסייע לו בגיוס תמיכה בינלאומית, ובייחוד תמיכה אמריקנית, בהכללת מה שנותר מארץ-ישראל הערבית בממלכתו. זה היה הרקע לחידוש המגעים הישירים בין שני הצדדים בסתיו 1948.

ירושלים, הנקודה הרגישה ביותר בחזית המזרחית, הייתה נקודת הפתיחה בשיחות הדו-צדדיות. בן-גוריון היה נכון להציע שביתת נשק ממשית בירושלים, כדי לגרור את עבדאללה למשא-ומתן על שלום מלא. בנובמבר 1948 הוקם מגע ישיר בין שני מפקדי ירושלים, סא״ל משה דיין וסא״ל עבדאללה אל-תל. מגעים אלה הוליכו לחתימת הסכם ״הפסקת אש כנה ומוחלטת״ בירושלים, ב-30 בנובמבר. לגבי בן-גוריון ייצג צעד זה נטישה בשתיקה של החתירה להשלטת ישראל על ירושלים כולה והסתפקות ביעד הצנוע הרבה יותר של חלוקת ירושלים בין ישראל וירדן. חלוקה שכזו נתפסה בשעתה כאסטרטגיה המציאותית ביותר לבלימת הלחץ המתמיד מצד המעצמות הגדולות והאו״ם לבינאום העיר.

לגבי הגדה המערבית היו הדעות חלוקות. אליהו ששון סבר, כי על ישראל לתמוך בתוכנית עבדאללה לספחה. בעיני המומחים הצבאיים נתפס קו שביתת הנשק כבלתי ניתן לאחזקה, ולכן חששו, שהמשא-ומתן עם עבדאללה יסכל את האופציה הצבאית של ישראל. בן-גוריון, אף שלא נטה לתמוך בגלוי בצעד הסיפוח של עבדאללה, רצה באותה שעה לסיים את המלחמה ואמר לשרי הממשלה ב-19 בדצמבר:

״הפתרון היחיד אולי - זה עבדאללה״.

חברי מפ״ם השמאלנית התנגדו לסיפוח ועדיין המשיכו לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הממשלה החליטה לפתוח במשא-ומתן על שביתת נשק עם ירדן, אך בלי התחייבות מוקדמת לתמוך בתוכניות המלך לסיפוח הגדה המערבית ובלי לוותר על אפשרות לבצע מהלך צבאי.[20]

כאשר הוחל בשיחות הישירות בין שני הצדדים, ב-26 בדצמבר, עדיין היו כמה שטחים בנגב בשליטת הלגיון הערבי. משהתברר במהלך השיחות, כי הירדנים לא ייסוגו משטחים אלה מרצון, תכננו הישראלים מבצע צבאי לדחיקת הלגיון חזרה אל הגבול הבינלאומי. הם קיוו להוציא מבצע זה לפועל לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים ולפני פתיחת המשא-ומתן עם ירדן. לאחר שנהנתה מהנייטרליות הירדנית במלחמתה במצרים, אמרה המנהיגות הישראלית לסמוך על נייטרליות מצרית במשך המתקפה המתוכננת נגד ירדן, אולם הניסיון לדחות את מועד המשא-ומתן עם ירדן לא צלח.

המשא-ומתן הרשמי על שביתת נשק בין שתי המדינות נפתח ב-4 במרס 1949, בראשותו של ד״ר באנץ׳ ונמשך חודש. עבדאללה רצה לנהל את המשא-ומתן האמיתי עם נציגי ישראל בפרטיות ובחשאיות בארמון החורף שלו בשוּנֶה, ומשום כך שיגר לשיחות רודוס קציני צבא זוטרים. שיחות אלה לא היו הרבה יותר מאשר מופע תיאטרון בובות. יום אחד בלבד אחר שנפתח מופע זה הוציאה ישראל לפועל את מבצע ״עובדה״, שנועד להרחיב את שליטתה על הנגב הדרומי עד אילת. המבצע הטיל את המשא-ומתן למשבר עמוק, אולם את העובדות שקבע לא ניתן להשיב.

משבר נוסף התחולל לקראת אמצע מרס, כאשר הסכימו ירדן ועיראק, שהלגיון הערבי יאייש את עמדות הצבא העיראקי בצפון הגדה המערבית. ישראל ניצלה הזדמנות זו,כדי להפעיל לחץ כבד על עבדאללה, שיעביר לידיה שטח ניכר באזור ואדי ערה. ישראל הבהירה לעבדאללה, כי היא נכונה להפעיל כוח צבאי, אלא אם כן ימולאו תביעותיה - והוא נכנע גם הפעם.

הסכם שביתת-הנשק הכללית בין ישראל וירדן, בצירוף מפות, נחתם ברודוס ב-3 באפריל 1949.

הגבול בדרום תאם את הגבול הבינלאומי;

במרכז, בחזית העיראקית, הוא הותווה לפי ויתוריו של עבדאללה;

בירושלים הוא הושתת על ״הפסקת האש הכנה והמוחלטת״ מ-30 בנובמבר.

סעיף 8 הסמיך ועדה מיוחדת, מורכבת מנציגי שני הצדדים לטפל בכול הבעיות שטרם נפתרו, כגון תנועת רכב בכול הדרכים החיוניות וגישה לאתרים הקדושים בעיר העתיקה בירושלים.

הסכם שביתת הנשק עם ירדן היה ניצחון דיפלומטי גדול לישראל. דומה שניתן להגדירו טוב יותר כ״כפייה דיפלומטית״, שהרי המשא-ומתן לוּוָה באיום בכוח צבאי ובהפעלתו ממש. צירוף זה של דיפלומטיה וכוח העניק לישראל הישגים טריטוריאליים ואסטרטגיים ניכרים בנגב ובאזור ואדי ערה. כדי למנוע התנגשות צבאית נאלץ עבדאללה לסגת. אולם באותו זמן, בתוקף חתימתה על הסכם שביתת הנשק, הכירה ישראל במשתמע בשליטתו של המלך עבדאללה על פני חלק ניכר של השטח שהקצה האו״ם למדינה הפלסטינית. ההסכם נחתם בשם ״הממלכה הירדנית ההאשמית״ - זו הייתה פעם ראשונה ששם זה שימש רשמית. ״ארץ-ישראל/פלשתינה״ ועבר-הירדן פינו מקומן ל״ישראל״ ול״ממלכה הירדנית ההאשמית״, וההגדרות הרשמיות שיקפו את המציאות החדשה. פלשתינה הערבית, או מה שנותר ממנה, נקראה רשמית ״מערב ירדן״ ובשפת יומיום ״הגדה המערבית״, ואילו עבר-הירדן נקראה מעתה ״מזרח ירדן״, או ״הגדה המזרחית״. טקס החתימה ברודוס סימל, לפיכך, במשמע ממשי מאוד את מותה הרשמי של פלסטין הערבית. בשני הצדדים רווחה ציפייה כללית, כי עד מהרה יפנה הסכם שביתת הנשק מקומו להסכם שלום מלא.

אחרי ירדן הגיע תורה של סוריה לשאת ולתת על שביתת נשק עם ישראל. מבין כול מדינות ערב התגלתה סוריה כאגוז הקשה ביותר לפיצוח. המשא-ומתן איתה היה הממושך ביותר - מ-5 באפריל עד 20 ביולי. במהלך הקרבות התבצרו כוחות סוריים במספר ראשי גשר בשטח ארץ-ישראל המנדטורית, מצפון ומדרום לכנרת, וכול מאמצי צה״ל להדפם אל מעבר לגבול הבינלאומי כשלו. מכיוון שכך, הייתה עמדת ישראל נחותה צבאית בהיפתח המשא-ומתן, אם כי מעמדה הבינלאומי נתחזק מכוח שלושה הסכמי שביתת נשק, שעליהם כבר חתמה בחסות האו״ם ומכוח התקבלותה כחברה באו״ם במאי.

סוריה נהנתה מעמדה צבאית חזקה, אולם לקתה באי-יציבות פנימית. ב-30 במרס, פחות משבוע לפני פתיחת שיחות שביתת הנשק, תפס קולונל חוּסני זעים את השלטון בהפיכה שבוצעה ללא שפיכות דמים. הפיכה זו שימשה דגם למעורבות צבאית בחיים הפוליטיים הערביים ולסילוק משטרים ישנים, שנחשבו אחראיים לאובדן ארץ-ישראל. אף שהבטיח לעמיתיו להפיכה להילחם בציונות עד תום, עשה זעים מרגע שהשלטון היה בידיו מאמץ נחוש להשלים עם ישראל. הוא הצהיר בפומבי על שאיפתו להיות מנהיג ערבי ראשון, שיחתום על הסכם שלום עם ישראל והכריז פעמים מספר על רצונו להיפגש עם בן-גוריון למען יפעלו יחדיו להשגת יעד זה.[21]

השלב הראשון של המשא-ומתן על שביתת הנשק הסתיים בקיפאון, שכן עמדות הפתיחה של שני הצדדים היו רחוקות מאוד זו מזו, ואף לא אחד מהם היה נכון לסגת. ישראל תבעה התפנות סורית ללא-תנאי אל הגבול הבינלאומי, ואילו סוריה התעקשה על קביעת גבול חדש בקו הפסקת האש. כדי לשים קץ לקיפאון, העלה זעים הצעה רבת תעוזה: הוא ביקש לדלג כליל על שיחות שביתת הנשק ולגשת הישר אל חתימת חוזה שלום, לרבות חילופי שגרירים, גבולות פתוחים ויחסים כלכליים מקובלים. כתמריץ נוסף הציע, בהקשר של הסדר כולל, ליישב בצפון סוריה 300,000 פליטים פלסטינים - קרוב למחצית מספר הפליטים הכללי. אותו זמן ישבו בסוריה כ-100,000 פליטים, ולפיכך חלה הצעתו על יישוב 200,000 פליטים נוספים, שישבו אז במדינות ערביות אחרות. בתמורה ביקש זעים לתקן את הגבול הבינלאומי באופן שיחצה את אגם הכנרת. עוד הציע זעים להיוועד עם בן-גוריון פנים אל פנים, כדי לשבור את הקיפאון שנוצר בשיחות הדרג הנמוך יותר.[22]

בן-גוריון דחה את הצעת זעים על הסף. הוא הורה לנציגי ישראל לומר לסורים חד-וחלק, כי ראשית עליהם לחתום על הסכם שביתת נשק על יסוד הגבול הבינלאומי הישן - רק אז תהיה ישראל נכונה לדון בשלום ובשיתוף פעולה.[23] בן-גוריון גם חזר ועיין בתוכניות צבאיות לגירוש הכוחות הסוריים מעמדותיהם בשטח ישראל.[24] ב-17 במאי, משלא הושגה שום התקדמות, הושעו השיחות.

צעדו הבא של זעים היה לשגר לישראל, באמצעות האו״ם, הצעה חשאית, שכללה את היסודות הבאים:

הפסקת אש מושתתת על קווי החזית הקיימים,

הסכם שלום בתוך שלושה חודשים, מושתת על הגבול הבינלאומי הישן,

ויישוב 300,000 פליטים פלסטינים בסוריה.

כמתחוור בוטלה התביעה לשרטוט גבול בינלאומי חדש. משה שרת, שדיווח על התפתחות זו בישיבת הממשלה ב-24 במאי, ייחס חשיבות מרובה ביותר להצעת זעים, בעיקר לרעיון ליישב בסוריה 300,000 פליטים, והמליץ בתוקף לקיים פגישה רמת דרג בין בן-גוריון וזעים. בן-גוריון, לעומת זאת, חשד שמא אין הצעת זעים אלא מלכודת דיפלומטית והתמיד בסירובו להיוועד עם זעים. בן-גוריון  קרא באוזני שרי הממשלה את תשובתו לבאנץ׳, שהפציר בו להיענות להצעת הפגישה. בתשובה נאמר, שבן-גוריון נכון להיוועד עם קולונל זעים כדי לקדם הסכם שלום בין שתי המדינות, אולם אין הוא רואה שום טעם בנקיטת צעד זה בטרם יצהירו נציגי סוריה במשא-ומתן על שביתת הנשק, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, על נכונותם לסגת לקווי טרום-המלחמה.[25]

עתה נקט באנץ׳ יוזמה והעלה הצעת פשרה, שסיפקה את שני הצדדים: הוא הציע לפרז את השטחים המשתרעים בין הגבול הבינלאומי ובין קווי הפסקת האש לאחר שייסוגו הכוח הסוריים מעמדותיהם הקדמיות. הצעה זו פיצתה את סוריה על התפנותה המלאה, ובעת ובעונה אחת שיחררה את ישראל מכוחות סוריים בשטחה. נוסחת הפשרה של באנץ׳ הייתה מורכבת ומעורפלת כאחת בנושאים חשובים רבים, כגון מעמד השטחים המפורזים. ולימים התגלתה כשורש פורה מחלוקות אין-קץ והתנגשויות צבאיות; אולם היא אפשרה לישראל ולסוריה לחתום, לבסוף, על הסכם שביתת נשק ב-20 ביולי. לא חלפו שלושה שבועות וזעים הופל מכס השלטון בהפיכת דמים.

עם חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל וסוריה, ב-20 ביולי, נשלמו שיחות שביתות הנשק ברודוס. המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה הגיעה לקצה הרשמי. במהלך המלחמה הרחיבה ישראל את שטחה מ-55 אחוז של ארץ-ישראל המנדטורית, שהוקצו לה בידי האו״ם, ל-79 אחוז. ישראל גם הצליחה לגרש את כול הצבאות הערביים מארץ-ישראל, למעט הלגיון הערבי, שהמשיך לחנות ולשלוט בגדה המערבית. דבר זה גזר לשבט את גורל המדינה הפלסטינית העצמאית. הפלסטינים נותרו בודדים לנפשם כערער בערבה. השם ״פלשתינה״ נמחק מן המפה (ר׳ מפה 5). למרבה העניין, הושתת ההסדר הבתר-מלחמתי על אותו עיקרון, שעליו הסכימו המלך עבדאללה וגולדה מאיר בנובמבר 1947: חלוקת ארץ-ישראל על חשבון הפלסטינים. ואכן זו הייתה דוגמה מאלפת לגישת ״ריאל-פוליטיק״ ללא סנטימנטים, שהכתיבה לישראל את התנהגותה במשך כול מלחמת ערב-ישראל הראשונה.

השלום החמקמק

הסכמי שביתות הנשק נועדו להיות שלבים בדרך אל השלום. מבוא זהה לכול ארבעת ההסכמים הכריז, כי מטרתם

״הקלת המעבר מההפוגה הקיימת לשלום קבע בארץ-ישראל״.

אולם אף לא הסכם שביתת נשק אחד היה למבשרו של הסכם שלום.

מדוע לא הושג הסדר מדיני בין ישראל ושכנותיה בהידום התותחים?

מדוע היה השלום חמקמק כול כך?

סוגיה זו היא מן השנויות ביותר במחלוקת בוויכוח על 1948.

את התשובה הציונית המסורתית לשאלה זו אפשר לסכם בשתי מילים: העיקשות הערבית. מנהיגי ישראל - לפי גרסה זו - חתרו ללא-ליאות, לאחר החוויה המזעזעת של 1948, ליישוב הסכסוך בהסדר שלום, אלא שכול מאמציהם עלו בתוהו אל מול העיקשות הערבית; מנהיגי ישראל ייחלו נואשות לעשות שלום, אך לא היה עם מי לדבר בצד האחר. חומה בלתי חדירה של איבה ערבית כפתה עליהם מצב של ״אין ברירה״ - של היעדר סיכוי כלשהו ככול שהיה מדובר בחתירתם לשלום.

היסטוריונים ישראלים ביקורתיים סבורים, לעומת זאת, כי עיקשותה של ישראל הבתר-מלחמתית עלתה על זו של מדינות ערב, וכי משום כך היא נושאת באחריות רבה יותר לקיפאון המדיני, שהשתרר לאחר הסיום הרשמי של הקרבות. בשורשה של הגרסה הביקורתית על השתלשלות האירועים נעוצה התפיסה של ״יש ברירה״. לרשות ישראל - לפי תפיסה זו - עמדו חלופות מדיניות ממשיות בכול הכרוך בקשריה העתידיים עם הערבים. השאלה האמיתית שלפניה ניצבה ישראל באותו צומת גורלי בתולדותיה לא הייתה האם שלום עם השכנות הערביות אפשרי, אלא מה יהיה מחירו.

מסמכים המאששים את הפרשנות הביקורתית אותרו בעיקר בתיעוד הישראלי הרשמי. תיקי משרד החוץ הישראלי, למשל, מלאים וגדושים דיווחים על גישושי שלום ערביים ועל נכונות ערבית לשאת ולתת עם ישראל מאז ספטמבר 1948 ואילך. שני נושאי המפתח בסכסוך היו פליטים וגבולות. כול אחת מהשכנות הערביות הייתה נכונה לשאת-ולתת ישירות עם ישראל ולהתמקח על הגבולות. בסוגיה העיקרית האחרת - סוגיית הפליטים הערבים - היה חופש הפעולה של כול אחת ממדינות ערב מוגבל יותר. לגבי נושא זה שררה תמימות דעים עקבית וברורה, שחייבה את כול חברות הליגה הערבית. העמדה הערבית הייתה, שישראל לבדה הולידה את בעיית הפליטים ולכן אסור להניח לה עכשיו לחמוק מאחריותה לפתרון הבעיה. הפתרון הדרוש חייב לעלות בקנה אחד עם החלטות האו״ם, שהעניקו לפליטים חופש בחירה בין שיבה לבתיהם ובין קבלת פיצויים מישראל על הנכסים שהניחו מאחוריהם. העמדה המשותפת אפשרה למדינות ערב השונות לשתף פעולה עם אונר״א (unrwa). סוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם לארץ-ישראל ולמזרח התיכון, אך רק בתנאי ששיתוף פעולה זה לא יפגע בזכויות היסוד של הפליטים.

עמדת ישראל בשאלת הפליטים הייתה הפכית לחלוטין לעמדת הליגה הערבית. ישראל טענה, שהערבים הם שהולידו את הבעיה, שהרי הם פתחו במלחמה, ואילו היא עצמה אינה אחראית לבעיה כלל ועיקר. משום כך לא הכירה ישראל בהחלטות האו״ם, שעמדו על זכות השיבה של הפליטים או לחילופין על זכותם לקבלת פיצויים. ישראל הביעה נכונות לשתף פעולה עם סוכנויות בינלאומיות בחיפוש אחר פתרונות לבעיית הפליטים, אך רק בתנאי, שהרוב הגדול של הפליטים ייושב מחדש מחוץ לגבולותיה.[26] במלחמת התעמולה שניהלה ישראל במהלך הסכסוך, חזרו דובריה וטענו, כי ממשלות ערב אינן מעוניינות בפתרון בעיית הפליטים, אלא רק בעשיית הון מדיני באמצעותה. בהאשמה זו היה גרעין אמת: משהובסו במלחמה, עשו ממשלות ערב שימוש בכול נשק שנמצא תחת ידיהן כדי להמשיך את המאבק בישראל, ובעיית הפליטים הייתה נשק יעיל במיוחד להעמדת ישראל במגננה בזירת דעת הקהל הבינלאומית. עם זאת, העמדה המשותפת של הליגה הערבית הייתה מיוסדת לא על שיקול מדיני חולף אלא על עיקרון.[27] לכול מדינה ערבית הייתה מדיניות משלה לגבי הפליטים שישבו בתחומה. ממשלת ירדן הנהיגה מדיניות לשיקום הפליטים הפלסטינים, העניקה להם אזרחות ירדנית ושילבה אותם בחיי המדינה. ממשלת מצרים, לעומת זאת, עשתה מעט מאוד למען 300,000-200,000 הפליטים שישבו ברצועת עזה וסירבה להעניק להם אזרחות מצרית. אולם שום מדינה ערבית לא הייתה נכונה לפעול לכריתת חוזה שלום נפרד עם ישראל, תוך התעלמות מוחלטת מזכויות הפליטים הפלסטינים.

העמדה הפן-ערבית בסוגיית הפליטים הייתה מגבלה אחת, שעמדה לרועץ לכריתת חוזה שלום נפרד כלשהו עם ישראל. דעת הקהל הערבית הייתה מגבלה נוספת. מן הראוי להבחין בהקשר זה בין הציבורים הערביים ובין השליטים הערבים. השנאה והעוינות ברמה העממית כלפיי המדינה היהודית העמיקו מעבר לכול מידה בעקבות אובדן ארץ-ישראל וחוויית התבוסה הצבאית. השליטים הערבים, לעומת זאת, הפגינו פרגמטיזם מרשים נוכח אותם אירועים. אכן, לאחר הניסיון המפכח של התבוסה מידי מדינת ישראל הפעוטה, הם היו נכונים להכיר בישראל ואפילו לעשות איתה שלום. כול אחד מבין שליטים אלה תבעו שטח במחיר שלום. אך אף לא אחד מהם סירב להידבר.

בצד הישראלי הרחיב הכוח הצבאי את שולי הבחירה המדינית. כאן היה ראש הממשלה הדמות הדומיננטית הן מכוח תפקידו והן מכוח אישיותו. בן-גוריון הוא שהחזיק בידיו במלוא תוקף את הגה המדיניות בעת שלום כבעת מלחמה. משהסתיימה המלחמה הוא לא עודד שיח מדיני, אם במסגרת מפלגתו מפא״י ואם בממשלה, סביב החלופות המדיניות השונות שהיו זמינות לישראל, וכן לא רצה לעשות פומבי לנימוקי ״בעד״ ו״נגד״ בסוגיית האוריינטציות הישראליות המתנגחות ביחס למצרים, לפלסטינים ולירדן. ואומנם, במידה רבה מאוד עלה בידו לשמר לעצמו מונופולין בהתוויית עיקרי מדיניות הביטחון והחוץ והוא שקבע, בדרך כלל, את האסטרטגיה-רבתי של ישראל ואת עדיפויותיה הלאומיות בתום המלחמה. עם זאת, בעוד שהתשתית המוסדית שהעצימה את כוחו כראש ממשלה סייעה לו לשלוט ביד רמה בקביעת המדיניות כלפי הערבים, נודעה חשיבות רבה יותר לעובדה, שהמדיניות שעיצב הייתה מקובלת על רוב העילית הישראלית, ובייחוד על הצבא.

אין ספק, שלום עם הערבים היה רצוי לבן-גוריון, אך הוא לא ייחד לו קדימות ראשונה במעלה באותם ימים. בראש סולם קדימויותיו עמדו בניית המדינה, עלייה רבתי, פיתוח כלכלי וביצור עצמאותה של ישראל, שאך זה הושגה. הוא סבר, כי הסכמי שביתת הנשק מספקים את צרכיה החיוניים של ישראל לצורך הכרה בינלאומית, ביטחון ויציבות. הוא ידע, שהסכמי שלום פורמליים יחייבו את ישראל לשלם תמורתם בנתחי שטח לשכנותיה ובהסכמה לשיבת פליטים פלסטיניים במספר ניכר, והוא לא סבר, שמן הראוי לשלם מחיר זה. על השאלה האם נכונה הייתה בחירתו המדינית של בן-גוריון יש מקום לתשובות שונות, תלויות השקפה. מה שאינו מוטל בספק הוא שהיו לפניו חלופות.

כך אפוא הייתה נוקשותו של בן-גוריון גורם חשוב באי-ההצלחה לעבור מהסכמי שביתת הנשק להסכמי שלום חוזיים. והשורש העיקרי של הנוקשות היה נעוץ בהנחתו, שהזמן פועל לטובת ישראל. ב-29 במאי 1949 הוא הבהיר תפיסה זו באוזני שרי הממשלה. את דבריו פתח בציינו, כי האי-יכולת לכונן שלום פורמלי עם הערבים אינה צריכה להיחשב אסון גדול. הזמן פועל לטובת ישראל בכול הנושאים החשובים: גבולות, פליטים, ירושלים. בראש ובראשונה העולם יורגל במרוצת הזמן להשלים עם גבולותיה הנוכחיים של ישראל וישכח את גבולות האו״ם ואת החלטת האו״ם להקים מדינה פלסטינית. בינתיים ממשיכה עמדת ישראל ביחס לפליטים הפלסטיניים להתחזק חרף הלחץ המוסרי שמפעיל האו״ם לאפשר להם לשוב, והוא הדין לגבי ירושלים. אנשים מתרגלים למצב כמות שהוא ומתחילים לראות את האבסורד שברעיון להקים בעיר, מעשה יש מאין, משטר בינלאומי.

אחרי פתיחה זו הגיע תורו של דבר והיפוכו:

״אומנם דברים אלה לא צריכים למנוע בעדנו מלהחיש את השלום, כי עניין השלום בינינו ובין הערבים הוא חשוב וכדאי לשלם בעד זה מחיר רב. אך כאשר סוחבים הם את העניין - זה מביא תועלת לנו, כפי שעזר לנו המופתי בשעתו״.

רק בנושא המצרי, המשיך ואמר בן-גוריון, מן הראוי לנקוט מאמצים רציניים, וזאת מפני שאין בנמצא אינטרסים אובייקטיביים נוגדים בין שתי הארצות; מדבר רחב ידיים מפריד ביניהן

ו״מצרים היא המדינה היחידה בין ארצות ערב המהווה מדינה ממש ומגבשת עם בתוכה. זו מדינה גדולה. אילו יכולנו לעשות איתה שלום - היה זה כיבוש עצום בשבילנו״.

גילוי רב-משמעות הוא, שאפילו בדברו על השגת שלום, נזקק בן-גוריון בלי משים למונח צבאי של ״כיבוש״. מכול מקום, מסקנתו הייתה ברורה למדי:

״אך בדרך כלל אין להצטער הרבה על שהערבים מסרבים לעשות שלום איתנו״.[28]

משה שרת גרס מחויבות לשלום מתוך גישה רצינית יותר, שכן ישראל, להשקפתו, לא תוכל להתקיים לאורך ימים בבדידות מזהירה, וכן גם לא תוכל לוותר על היתרונות הכלכליים, שרק שלום יוכל להביא בכנפיו. בן-גוריון צידד בדעתו של אבא אבן, שכיהן אז כשגריר ישראל בוושינגטון ובאו״ם גם יחד, ואמר כי הסכמי שביתת הנשק משביעים רצון לחלוטין וכי אם ישראל תירָאה כנחפזת לעשות שלום, יעודד הדבר את הערבים לצפות לוויתורים בשאלת הגבולות ובשאלת הפליטים; משום כך מוטב להמתין שנים אחדות, שהרי הזדמנויות להחליף דברים עם המנהיגים הערבים יהיו תמיד.[29]. בריאיון עם קנת בילבי, כתב ״ניו יורק הרלד טריביון״, סיכם בן-גוריון בתמציתיות את עמדתו הרת הסתירה:

״אם כי אני מוכן באמצע הלילה לקום ולחתום על שלום - אינני נחפז ואני מוכן לחכות עשר שנים. לא דוחק אותנו שום דבר״.[30]

את תגובת בן-גוריון לגישושי השלום הערביים יש לבחון לאור משוכנעותו, שעם חלוף הזמן תוכל עמדת המיקוח של ישראל רק להתחזק. משום כך הוא דחה את גישוש השלום של המלך פארוק בספטמבר 1948 ואת הצעת השלום של חוסני זעים באביב 1949. זעים חפץ נואשות בדו-שיח ישיר בדרג עליון, אך לא היה עם מי לדבר בצד שכנגד. בן-גוריון דחה את כול פניותיו של זעים להידברות עד שלבסוף עבר זמנה. כמובן, אין שום דרך להיוודע מה היה עשוי להתרחש אילו עלה בידי זעים להאריך את משך שליטתו. אבל לאורך שלטונו הקצר הוא העניק לישראל הזדמנות מובהקת לכתת את החרבות ולהניח יסודות לדו-קיום השלום.

אם נפסלו גישושיו של זעים,

אם לא הועמדו הצעותיו הקונסטרוקטיביות למבחן,

אם הוחמץ סיכוי לפריצת דרך,

כי אז יש להטיל את האחריות לא לפתחו של זעים, אלא לפתחה של ישראל. ועקבות האחריות הזו מוליכים היישר לאותה אסכולה מדינית, שבן-גוריון היה מייצגה החזק ביותר - האסכולה שגרסה, כי הזמן עומד לימין ישראל ולפיכך קבעה כי ישראל תוכל להתנהל באורח מושלם בלי שלום עם מדינות ערב ובלא פתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים.

הערות: