פרק 1

משך שנים רבות נאסר קיומן של מפלגות ציוניות בהונגריה של הוֹרטי. מאוחר יותר הורשתה פעולתה של ההסתדרות הציונית בעיר הבירה, בודאפשט. ה״איחוד״[1] לא גילה באותם הימים אלא פעילות מועטה בלבד. איש אחד לא פסק מלשמור על הגחלת: הוא לא עייף מלקיים מגע מתמיד עם חברים בערי השדה. הוא הוסיף לארגן, ולו בקנה מידה מצומצם, מפעלי הכשרה חדשים. מעולם לא היה כיסו ריק או זמנו מוגבל כאשר מדובר היה בעזרה לעליית צעירים. בבודאפשט עצמה, לא נלאה להבטיח קשר תקין בין חברים ותיקים, על ידי ביקורים וארגון פגישות גדולות וקטנות, בבתי קפה ובבתים פרטיים. הוא גם לא שכח, משך כל אותן שנים, לקיים מגע הדוק ביותר עם מנהיגיה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ההונגרית. האיש היה סמוּ שפרינגמן, צורף וסוחר-יהלומים מהיר-תפיסה וממולח.

בשנות 40-1939 סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה והקרפטים, זיבּנבּירגן, ולאחר מכן גם חלקי יוגוסלביה. סמוּ שפרינגמן היה מאושר באדם - לא על כי נוספו שטחים להונגריה, שהרי היטיב להבין כי התפתחות זו מוליכה לקראת שואה. אולם הוא ידע כי בשטחים אלה פעלו כוחות גדולים של הציונות הסוציאליסטית, והאמין כי בעזרתם יוכל להחיות מחדש את עבודת המפלגה בהונגריה.

סמו שפרינגמן חשב בראש וראשונה על שלושה אנשים, לביצוע משימה זו:

הילל דנציג מסביבת מרמרוש, שהחל לרכוש לו מוניטין בקבוצתנו כתיאורתיקן צעיר ומוכשר;

ד״ר רז׳ה קאסטנר, נואם מלהיב, דוברה של תנועת ״החלוץ״ החזקה של אזור זיבנבירגן;

ד״ר משה שווייגר, עורך-דין מסבּוטקה.

בממון ובעמל רב עלה הדבר לשפרינגמן לכנס שלושת אלה לעתים מזומנות בבודאפשט.

אולם רק רז׳ה קאסטנר עבר לצמיתות אלינו. חלומו של סמו להוציא עיתון של המפלגה בבודאפשט לא התגשם. השגת הרישיונות הדרושים נתקלה בקשיים, שלא ניתן להתגבר עליהם. גם תוכניתו, לפיה עמד קאסטנר להתמנות כמזכיר כללי של ההסתדרות הציונית בבודאפשט, נכשלה. לעומת זאת, נבחר קאסטנר כנציג ״קרן היסוד״. הוטל עליו לנהל תעמולה למען קרן זו, להשפיע על יהודים אמידים שיגבירו את התחייבויותיהם הכספיות לבניינה של ארץ ישראל. כשכר חלף עמלו היה מקבל דמי עמילות, דהיינו אחוז מהכספים שהצליח לגבות. הסדר זה היה מקובל על ״קרן היסוד״, אשר לשכתה לא איוותה להיות קשורה בהתחייבויות לגבי משכורת קבועה של עובדים. לי לא נראה הדבר, ולא הסתרתי דעתי זו. כסבור הייתי, כי הסדר כזה אינו עולה בקנה אחד עם הרעיון הסוציאליסטי, ואף לא עם הרעיון הציוני. סמו שפרינגמן ניסה להרגיעני:

״מה שחשוב הוא שרז׳ה קאסטנר יהיה עמנו. אומנם מתגורר הוא בפנסיון מפואר ורמת חייו גבוהה היא לגבי איש תנועה פרולטרית. אולם כיוון שחרוץ הוא מאוד, הוא גם מרוויח להוצאותיו ויכול להרשות לעצמו לחיות חיי רווחה. יש לו אופי המחייב רדיפה אחר מותרות כדי שיוכל לפתח את אישיותו. אם לא יהיה בידו ליהנות ממותרות אלה, ישוב חזרה לקלאוזנבורג ואנו נאבד אותו כליל. בזיבנבירגן הוא פעל רבות למען תנועתנו. הנוער והאינטלקטואלים מכבדים אותו מאוד״.

היכרותי עם ד״ר קאסטנר לא הייתה אינטימית באותם ימים במידה מספקת, התעניינתי בו והאזנתי לדבריהם של אנשים שהכירוהו מזה שנים וסיפרו לי אפיזודות מחייו הסוערים.

קאסטנר סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה כמשפטן, אולם בפרקליטות הוא לא עסק. לעומת זאת, היה פעיל משחר נעוריו בעיתון היומי הציוני היחיד באירופה, ״אוּי קלט״ הקלאוזנבורגי, שהופיע בשפה ההונגרית. עוד בבית הספר הצטיין ככתב ספורט מעולה. לאחר מכן כיהן כמזכיר הסיעה היהודית בפרלמנט הרומני. בדרך זו עבר רז׳ה תקופת חניכות פוליטית ראשונה במעלה. עד מהרה יצאו לו מוניטין כמקיים קשרים הדוקים עם מדינאים ונושאי כהונות גבוהות ביותר. הוא פיתח שיטה מיוחדת בה היה משיג את מטרתו, אף הקשה ביותר. הוא נהג ״לתפוס את השור בקרניו״. פעם הוטל בבוקארשט, זמן קצר לאחר סיפוח זיבנבירגן להונגריה, איפול מלא על הידיעות. קאסטנר נקט באמצעי פשוט ביותר. הוא התקשר מקלאוזנבורג, בטלפון, עם ראש ממשלת רומניה בבוקארשט. מוקסם מאומץ-לבו של קאסטנר, וכן מקולו הערב והמשכנע, נימשך ראש הממשלה לשיחה ארוכה, ומה שלא הצליחו להשיג העיתונים הרומניים והבינלאומיים הגדולים, השיג ״אוּי קלט״. לא עברו שעות רבות, ובחוצות הופיעה הוצאה מיוחדת של ״אוי קלט״ - נושאת הכתבה הבלעדית המרעישה.

קאסטנר ופעילות היו שמות נרדפים. נזקק יהודי לרישיון כלשהו, השיג לו אותו כהרף עין. הוא דאג לדרכונים, לאשרות ולרישיונות שהייה. לידיד, אשר קיבל באחד הערבים מברק, שאשתו נפלה למשכב בחוץ לארץ, השיג קאסטנר דרכון ואשרה במהירות כזאת, שהלה יכול עוד באותו לילה לצאת לדרך אל מעבר לגבול. את גודל המבצע הזה מסוגל להעריך רק מי שהכיר את התנאים ששררו ברומניה באותם הימים. לקאסטנר היו יחסים קרובים ביותר למשטרה החשאית הרומנית, והוא היה מנצלם כדי לעזור לרבים.

קאסטנר אהב לעזור לאנשים. הייתה זו תכונה אופיינית לו. לא היה איש שביקש עזרה ויצא ריקם. מתן עזרה היה משווה לו שיעור-קומה וקורן ממנו במין תחושה של גדלות. הוא לא עשה זאת בעד בצע כסף, ולעתים קרובות אף סירב רז׳ה לקבל את הכסף שהוציא למען הזולת. זאת ועוד זאת: לא תמיד הביא לו הדבר תועלת.

לא כל הבריות אוהבים להכיר תודה למי שעזר להם. אך גם ידידים ותומכים לא חסרו לו. אם כי קאסטנר לא היה מקבל עקרונית כסף תמורת הסדרת עניינים, אין פירושו של הדבר שהיה לו די כדי סיפוק צרכיו. לעתים קרובות נאלץ ללוות כסף מחבריו, אף על פי שהרוויח לא רע. לרוב הלוו לו ברצון, מבלי לשים לב לכך אם כבר הספיק לפרוע הלוואות קודמות. עובדה זו הוציאה לו שם של אדם קל-דעת.

(האנזי) בדרך כלל הייתי נמנעת מלקחת חלק במסיבות הפוליטיות שבעלי היה עורך. הייתי דואגת שלא יחסרו המשקאות ודברי המאפה - ומסתלקת אל קרובים וידידים עד שעה מאוחרת בלילה. פעם חזרתי שעה לפני המועד ומצאתי חדר מלא אורחים, טובל בשיחה ערה, מהביל בעשן סיגריות. יואל הציג בפני את מכריו השונים, ביניהם צעיר הדור בלבושו, שפניו הפיקו ריכוז, איש שיחה נעים, מדבר בריסון פנימי כיודע את הכוח הצפון בתוכו. שמו, נאמר לי, הוא רז׳ה קאסטנר, עורך-דין שבא אלינו מקלאוזנבורג. אותו ערב נפתח בחיי פרק חדש.

דרכו של רז׳ה קאסטנר בבודאפשט לא הייתה סוגה בשושנים. החיים בעיר גדולה כרוכים בהוצאות כספיות גדולות. את כל השנים בילו קאסטנר ואשתו בפנסיון בעל דרגה בינונית, דבר שגזר עליו חיים שמוֹקדם נמצא בבתי אחרים, תסיסה חברתית ונפשית, מין מעמד של גר בתוך עירו. הוא סובב בקרב כל אותן משפחות שפתחו לפניו את דלתותיהן, כמין כוכב-לכת מעולם אחר,

הם - שאין הפרוטה סרה מכיסם אף ליום, והוא - הבהול תמיד לכסף;

הם המשיגים ברגישותם היהודית ובלבותיהם הטובים את אשר הוא תפס בעליונותו השכלית וידע להביע בשטף דיבורו. (סוף דברי האנזי)

פעם, אחרי שיחה עם סמו שפרינגמן ומשה שווייגר, נשארתי בבית הקפה בחברתו של רז׳ה קאסטנר. כשם שעשה זאת תמיד, כך ניגש גם עתה ישר לעניין:

״יואל, אתה מתפלא על כך שאני עובד למען ׳קרן היסוד׳ על בסיס של דמי עמילות, ואינני מתמסר לענייני המפלגה. מבלי לדבר על כך שאתה כסוחר יודע כי עלי להרוויח למחייתי, הריני רואה את עבודתו ברגע הנוכחי כחשובה ביותר. חושש אני שמא לך לא ברור למדי מצבנו הממשי. ההסתדרות הציונית שוב איננה זהה עם הרעיונות שאתה ואני טיפחנו בנעורינו. לפנים היו הקרתנים נוהגים לומר: ציוני הוא יהודי האוסף כספים כדי שיהודים אחרים יוכלו לנסוע לארץ ישראל. אולם מצב זה לא היה כה בלתי בריא. בכך נצטבר כסף לבניין הארץ ולמימון עלייתם של צעירים. הפרחת השממה, ייבוש הביצות, הקמתם של מושבות ויישובים על אדמה צחיחה, שלא עובדה משך אלפי שנים, זקוקים להון וכוחות עבודה. בדרכים אלה אפשר היה לפעול למען המטרה.

כיום שונה הוא מצב הדברים בתכלית. עתה משתוללת מלחמה. היטלר מנהל אותה בשתי חזיתות.

באחת הוא מתכוון להשתלט על העולם,

ובשנייה ל׳טהר׳ את אירופה, אולי את העולם כולו, מיהודים.

הכסף שאנו אוספים אותו עתה לצורך בניין הארץ אינו מגיע לשם. אין אנו יכולים להעבירו. אולם ייתכן וכך מוטב. חוששני כי נהיה זקוקים כאן לכסף זה יותר מאשר הללו שם. גם אנשים כמעט ואיננו יכולים להעביר. בגלל חוקי ׳הספר הלבן׳ כמעט ואין עלייה, וזאת בעת שהנאצים אינם מסתירים כלל את מזימותיהם לגבי היהודים. חוששני כי השמועות המגיעות אלינו מפולין, מגרמניה ומאוקראינה נכונות הן. איני יודע כמה מאות אלפי יהודים הספיקו הס.ס. לרצוח. כל הסימנים מעידים על כך, שמאות האלפים יצטברו למיליונים. היטלר וגבלס מתנבאים על כך בגלוי. אומנם היטלר אינו נוהג לעמוד בדיבורו, אולם כלל זה אינו חל על מקרים בהם נושא שיחותיו הם היהודים. צמרמורת עוברת בי כשאני חושב על כך. ואני אינני פוסק מלחשוב״.

קאסטנר נעץ סיגריה חדשה בפייתו, הדליק אותה והמשיך:

״אומרים כי ההצלחה מאירה לי פנים בהתרמה ל׳קרן היסוד׳. למעשה, אני קוצר הצלחה זו מבלי לדבר כלל על ארץ ישראל, על הציונות, או על הקרנות הלאומיות. במקום אלה, מנהל אני שיחה על מצבנו באירופה. בעגה הנאצית קוראים לכך תעמולת זוועה. אני מפנה את תשומת לבם של בני שיחי על הסערה המאיימת עלינו. שיחות אלו חשובות בעיני יותר מן הכסף שהם נותנים לנו. באמצעות ׳קרן היסוד׳ נפגש אני עם אישים עתירי הון והשפעה. ערכה של הסברה זו לא יסולא בפז. כידוע לך, ניסיתי לפעול גם בשטח הארגון. ביקשתי לכנס אסיפה של הצירים היהודיים הנוכחיים, ומי שהיו בעבר צירים, של הפרלמנט ההונגרי, ולהפגישם עם יהודים וציר הפרלמנט הרומני מאזור זיבנבירגן, המטיבים להכיר את השאלות היהודיות לעומקן. כל אלה צריכים היו למחות ולהזהיר, לנקוט פעולה, אולם הדבר לא עלה עדיין בידי.

״האמן לי, כיום לא נפתור את הבעיה בכך אם נצרף עוד חבר למפלגתנו, עוד חלוץ להכשרה. כמה מחברינו יכולנו בחודשים האחרונים, ואף בשנים האחרונות, לשלוח לארץ ישראל? תוכל למנות אותם בעשר אצבעותיך. ולעומתם, כמה צעירים מופיעים כבר עתה ברשימותינו כמבקשים להגר? צא וחשוב: בקצב כזה צריכים נהיה לעבור חמישים או מאה שנים, עד שיגיע תורו של האחרון. כל זה אינו אלא גיחוך. כלום אתה רוצה להמשיך בדרך זו? מוטב שתחשוב על מוצא מציאותי יותר״.

זמן קצר לאחר שיחה זו נאלץ רז׳ה קאסטנר להצטרף ל״שירות העבודה היהודי״, כפי שנקראו קבוצות של יהודים שהועסקו בעבודות כפייה. חוג ידידינו עשה מאמצים כבירים לשחררו. הדבר לא הצליח. קבוצתו של רז׳ה הוצבה בזיבנבירגן. התנאים שם היו רעים לא פחות מאשר במקומות אחרים. מדי יום ביומו ציפינו לידיעה, כי הוא וקבוצתו נשלחו לחזית הרוסית לעבודות גילוי מוקשים. בבודאפשט נפוצו ידיעות מחרידות על גורלם של חברי הקבוצות היהודיות.

חבריו של רז׳ה בחרו בו כנציגם וקשרם עם העולם החיצון. תודות לזריזותו הצליח תכופות, תוך מילוי תפקידו, לבקר בקלאוזנבורג ובערים אחרות. כתוצאה מכך קרה מקרה, שאיש מאיתנו לא ציפה לו. יחידתו של רז׳ה לא נשלחה לאוקראינה. כל חבריה שוחררו בן לילה והועברו לבתיהם. רז׳ה עצמו  חזר אלינו לבודאפשט. הנסיבות כיצד קרה דבר זה אפופות תעלומה.

לאחר מכן נודע על כמה התקפות חריפות, שהופנו כלפי קאסטנר, שהתחמק מעבודה ציבורית, לא נהג כשורה כלפי חבריו לסבל, או אכל טוב יותר בזכות תמרוּן מוצלח עם חבילות מזון. בהתקפות אלו התבלט תושב אמיד מקלאוזנבורג, אשר היה ביחידתו של רז׳ה ושוחרר יחד עם הכל. איש זה, אנטי-ציוני מושבע, היה יושב-ראש הסניף הקלאוזנבורגי של האיגוד ההונגרי, שחבריו היו לוחמי חזית יהודיים לשעבר. ברם, גם משורותינו אנו הושמעו האשמות חריפות נגד קאסטנר. בּוֹז׳ה, אשתו של ידיד נעוריו, הילל דנציג, פרצה בבכי היסטרי בפני מינהלתנו. להילל וקבוצתו לא שיחק המזל כפי ששיחק לרז׳ה. הם נשלחו לאוקראינה ונגרם להם סבל על-אנושי. חלק הארי מהם נספה.  למזלו נשאר הילל עצמו בחיים. אולם בוז׳ה, שחששה לחייו, הייתה כאכולת ייאוש היא נצטעקה:

״רז׳ה אכל נקניק מחבילות זרות והסתובב בערים, בעוד האחרים סובלים חרפת רעב״.

מינהלות מפלגתנו וההסתדרות הציונית הקדישו הרבה ישיבות סוערות לתלונות אלו. לא יכולנו למצוא להן שום הצדקה, ורז׳ה אף לא נקרא להשיב להאשמות. אחרים הפריכו אותן למענו. כל זה נראה לנו כקנאה וצרות-עין. הישגיו והעובדה שיחידתו כולה שוחררה מעבודת הכפייה, היו נימוקים שדיברו בעד עצמם.

אישרנו אותו פה אחד בתפקידו כסגן נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה.

הוויכוחים על צדה המוסרי של פרשה זו הדהדו עדיין, זמן רב לאחר מכן. רבים טענו, כי אין זה נכון, שיחידים או אף קבוצות ישתמטו מגורל משותף, יהיה מר כאשר יהיה. אם על הקהילה כולה נגזר לעמוד במחנות הסגר ניידים אלה אסור שיחידים יוציאו עצמם מכלל ישראל, ובראש וראשונה חל האיסור על המנהיגים.

זוהי טעות, טענו אחרים, כל מי שיכול להציל את עורו - חייב לעשות זאת גם למען ידידיו ומשפחתו. הרי רק בהיותו חופשי, מחוץ למחנות העבודה, יוכל לעזור לזולת. מפלגתנו לא ידעה להגיע לכלל מסקנה סופית.

הרוב לא הצליח להתחמק ממחנות העבודה - גם אם רצה. היו לנו קשרים טובים עם בית החולים של סט. אישטוואן. כך, למשל, ציווה ד״ר האלאס לידידנו אלפרד דויטש, זמן קצר לפני שגויס לעבודת הכפייה, לשתות כוס דם גדולה מדמו שלו, שזה אך הוצא מוורידיו. לאחר מספר שעות הוכנס אלפרד דויטש לאותו בית חולים באמתלה של אנמיה קשה. רבים מאלה שנקראו לשירות זה עזבו את מקומות מגוריהם וירדו למחתרת, כשבידיהם תעודות מזויפות. למותר לציין כי בני משפחותיהם, שנשארו בבית, סבלו מהטרדה ואיומים.

באותם הימים עלתה קרנה של ההסתדרות הציונית יותר ויותר בעיני יהודי הונגריה.

הפרוגנוזה של קאסטנר ביחס לעתיד הצפוי לנו נתקבלה. קבוצתנו בבודאפשט קבעה לעצמה, זמן רב לפני שהבין זאת מרכז ה״איחוד״ או מפא״י בארץ, שהדרכים הארגוניות הישנות, החוקיות והמסורתיות, שוב אינן הולמות את תנאי הזמן. כי ההצלה הפיזית של שרידי העם היהודי היא תפקידנו ההיסטורי.

לאחר חודשים אחדים נוסדה ״ועדת העזרה וההצלה״ בבודאפשט, רז׳ה קאסטנר היה מנהלו הפוליטי ומתאם פעולתו של ארגון זה.

כאשר ייסדנו, בשנת 1941, את קבוצתנו, כללה זו כמה עשרות חברים בלבד. לא תיארנו לעצמנו אותה שעה איזו משימה כבדה הטלנו על עצמנו. בתחילה ביקשנו להציל מספר מצומצם של קרובים וידידים. חששנו מהרחבת הפעולה. אחרי ככלות הכל, היא סיכנה את חיינו. אולם שמע הצלחותינו הראשונות עשה לו כנפיים ברחוב היהודי. לא יכולנו לסרב לאנשים המחפשים קש הצלה להיאחז בו מלהשתמש באפשרויות שנפתחו לפנינו. אולם כל ניצול שעבר את גבול הונגריה - מאוקראינה, פולין או סלובקיה - הוליד בעיות חדשות. את האנשים שהברחנו היינו חייבים לכלכל ולשכן. הם היו זקוקים לבגדים לפנקסי מזון, וכן לתעודות מזויפות. כל זה עלה הון תועפות. הורקנו את כיסינו וניצלנו עד קצה גבול היכולת את חוגי ידידינו. דבר זה לא הספיק. גם הסכומים שקיבלנו מהסוכנות ומהג׳וינט היו בבחינת קומץ שלא השביע את הארי. והרי במצב שנוצר היו תלויים בכסף גם ביטחוננו אנו, ואף עצם חיינו. אם, למשל, לא שילמו האנשים שציידנו אותם בתעודות מזויפות, שכר דירה במקום ששוכנו על ידנו, הייתה צפויה הסכנה כי יסתכסכו עם בעלת הדירה וזו תקרא למשטרה. כל מאסר היה עלול לסכן את הארגון כולו. די היה במקרה פעוט אחד כדי לעורר תגובת שרשרת. אומנם הכסף לא ענה על כל צרכינו, אולם בלעדיו היינו אבודים.

מצד שני, השפיעה עלינו פעולה זו של הברחת בני אדם - משאך נכנסה למסלולה - כאופיום, סם משכר שאי-אפשר בלעדיו. כורח, שלא ידענו להתגבר עליו, להמשיך ולפעול להצלתם של יותר ויותר יהודים, אחז בנו ולא הרפה.

ושוב הגענו לנקודת משבר בבלי דעת כיצד לצאת ממנה. ושוב תפס קאסטנר ״את השור בקרניו״. הוא פנה לשנדור אֶפלר, המזכיר הכללי הכל-יכול של הקהילה היהודית בבודאפשט. אדם זה היה מעוז החוקיות. אי-אפשר היה להעלות על הדעת, שהקהילה היהודית הרשמית תיתן תמיכה, למטרות בלתי חוקיות או ליהודים ״החיים שלא כחוק״, אולם רז׳ה קאסטנר ידע לדבר. מצוקות הזמן גרמו למזכיר הכללי אֶפלר, שאוזניו תהיינה קשובות. הוא לא הרבה לשאול שאלות ולא דרש קבלות רשמיות, אלא נתן לרז׳ה, בתורת מענק חד-פעמי 10,000 פנגה. בסכום זה יכולנו להזין 100 איש במשך חודש אחד. שוב ניצלנו לפי שעה.

מזכירי באותם הימים, אלי כהן, פליט מסלובקיה, צריך היה לקבל את הכסף מרז׳ה. הוא בא אלי נדהם והמום. את הכסף אומנם קיבל, אולם לא לפני שנוכו ממנו מספר מאות פנגה. שוחחתי על כך עם רז׳ה והוא אמר בגלוי:

מה אתה רוצה, יואל? גם אני צריך לחיות. כאשר אינני עובד אצל ׳קרן היסוד׳ חייבים אתם לספק את צרכי״.

החלוצים לא הבינו זאת וגילו כלפיו אי-אמון מובהק. קאסטנר ניהל את הקשרים בין הוועדה לבין מפלגות יהודיות ולא יהודיות שונות. זו הייתה אומנם פעולה חשובה מאוד ואיש לא היטיב לבצעה ממנו, אולם אף היא הותירה כר נרחב לחיכוכים בינו לבין מחנה החלוצים. נוסף לכך, נהג קאסטנר מנהג של התנשאות כלפי פשוטי העם.

(האנזי) האשמה זו, שומעת אני אותה כבר פעמיים. הוא היה בוחר לו את ידידיו כלבבו, ואלה שהיו מוצאים בו דופי כאדם בלתי חברותי או נטוי-גרון, היו לרוב אותם אנשים שהוא בחר שלא לקיים עמהם מגע - ועל כן לא הכירוהו. החברה אותה הוא אהב אהבה אותו כפליים, הייתה מזמינה אותו אליה ומתענגת על נוכחותו. גם לגבי חֶברתו שלו, לא חסרו תקלות, ואני מעלה אותן, שכן מרגישה אני כי יואל עומד לעשות זאת עוד מעט: לא תמיד היה קאסטנר מופיע לפגישה למועד הנכון או מופיע בכלל, ולא תמיד היה מוכן לתת הסבר מאותם הסברים נוחים שיש להם לבריות מן המוכן למקרים כגון אלה. נוהג זה לא השתקף בעבודתו של רז׳ה בעבודת ההצלה. הוא היה מופיע בזמן וממלא חובתו בדייקנות, בשעות האפורות ביותר כמו במומנטים דרמתיים ביותר. (סוף דברי האנזי)

קאסטנר היה מחבר בקביעות את הדו״חות על המצב הפוליטי, שהוועדה הייתה מעבירה מדי שבוע או שבועיים למשלחת הסוכנות בתורכיה או לשוויץ. דוחות אלה היו תכופות מלאכת מחשבת ממש. הם היו מדויקים ומהימנים. הניתוח של המצב בהם היה על דרך החריפות והבקיאות. אני מאמין כי דו״חות אלה, שקצרו ללא ספק התפעלות ושבחים אצל השלטונות הבריטיים, הם שתרמו במידה רבה לתמיכתם של הבריטים בפעולות משלחת הסוכנות בקושטא. והרי העובדה שבקושטא ישבה משלחת הסוכנות היה בה חשיבות לאין ערוך לגבי שארית הפליטה של יהדות אירופה, וזאת לא רק בשל תמיכת הכסף שזרמה משם לגטאות ולמחנות הריכוז - תמיכה חיונית, גם אם מעולם לא הספיקה. הידיעה שהייתה ליהודים הנתונים יום יום בסכנת מוות, כי בקושטא עושה משלחת של הסוכנות, ואילו בבודאפשט, ברטיסלבה ובערים אחרות קיימות עמדות קדמיות של ארגונים יהודיים, ששמו להם למטרה להציל יהודים, ידיעה זו נתנה לרבים שנואשו מן החיים את העוז להחזיק מעמד עד הרגע האחרון. רבים מהם נשארו בחיים כתוצאה מעובדה זו, ודו״חותיו של קאסטנר, הרוויים מבט מרחיק לכת וחוכמה, תרמו תרומה נכבדה בכיוון זה. החלוצים והפליטים, שהתקבצו על אדמת הונגריה, ואשר מספרם הגיע בינתיים ל-20,000 נפש, לא תמיד עמדו על גודל המבצע.

מדי שבוע הייתי שולח גם אני, בסיועו של עוזרי פרץ רבש, דו״ח אינפורמטיבי נפרד על הפליטים, מצבם ובעיותיהם, בצירוף מכתביהם הפרטיים. דו״חות אלה לא נגעו במצב הכללי או הפוליטי. הם היו ללא ספק פחות חשובים בעיני האנגלים, ואף לא משובחים מבחינת לשונם וסגנונם. מסרנו רשימות הרוגים. דיווחנו בפרוטרוט על שמות הרוצחים הנאצים במקומות השונים, תוך ציון שמותיהם של אלה שאפשר לשחד. במיוחד היו דו״חותינו מדויקים באשר לגורלם של חברים וקבוצות ציוניות שונות. עובדות אלו עניינו במיוחד את הקבוצות החלוציות השונות בארץ ישראל, מהן קיבלנו תמיד תשובות חמות ורצופות הכרת תודה. ההד החיובי שעוררו דו״חות אלה - שעלה לפעמים על זה של מכתביו הפוליטיים של קאסטנר - פגע תכופות בכבודו העצמי של רז׳ה. גם פעולת ההצלה, שניהלנו במשותף, הייתה רצופה אור וצל.

במידה מסוימת היה לו לרז׳ה קאסטנר אופי של לורד אנגלי. הוא אהב לבוא במגע רק עם אינטלקטואלים, אישים חשובים ובני עלייה. לעומת זאת, הייתי אני נפגש לרגל עבודתי, כמעט מדי יום ביומו, עם פשוטי העם - פליטים, מבריחים וחברים מהשורה, מבצעי תפקידים. אף על פי כן, כאשר קרה המקרה וכתוצאה מההתרגזויות הבלתי פוסקות והמאמץ הפיזי העצום שהשקעתי, עמדתי על סף ההתמוטטות והייתי זקוק למנוחה של שבועיים - בא רז׳ה לעזרתי. אומנם היו במקום מספיק חברים או חלוצים, מפולין ומסלובקיה, שיכלו למלא את מקומי, אולם הדבר לא נסתייע. זקוקים היינו לאדם מתוכנו המכיר היטב את תנאי המקום. איש לא היה מוכן למלא את מקומי אף באורח זמני.

האחד לא מצא את עצמו כמתאים לכך,

האחר - אשתו לא התירה לו.

רז׳ה קאסטנר לא חשב הרבה: הוא קיבל את עצמו ללא היסוס את תפקידי הקשה, הפסיק את עבודתו שהייתה חביבה עליו ושאיש לא עשאה למענו - והחל לטפל בענייני.

והרי עוד מקרה טיפוסי הזורה אור על אופיו של קאסטנר: הוא אהב להיבחר כנשיא או כסגן נשיא של ארגונים שונים, שש לקראת תארים וכיבודים. היה זה כמעט מובן מאליו, שבחרנו בו כיושב-ראש מפלגתנו הציונית-סוציאליסטית, ״איחוד״. אולם קאסטנר ידע, כי באותם ימים נודעה חשיבות מכרעת לפעולה בוועדת העזרה וההצלה, וכי יש להפריד בינה לבין העבודה החוקית של המפלגה. לפיכך הציע בפשטות, שחבר אחר, ד״ר בלה דאנס, אשר מחמת חולשתו הפיזית לא יכול להשתתף בעבודתנו החשאית, ייבחר ליושב-ראש המפלגה, וכי הוא יְיַצגנה באורח רשמי.

מצד שני מסוגל היה רז׳ה קאסטנר לגלות גם חוסר התחשבות מדהים בזולת. זכורני כיצד הוציא מהכלים אותי וחברים אחרים, כאשר הופיע לפגישות חשובות באיחור של שעות תמימות. לא היה חורה לנו, אילו היה עסוק בזמן זה בעניינים חשובים אחרים. אולם לא זו הייתה הסיבה לאיחורו. רז׳ה הסביר לנו לעתים קרובות, כי לא רצה להפסיק מערכת ברידג׳, או שצריך היה לסיים קריאתו של ספר ששבה את דמיונו. הרעיון שעל ידי כך הוא מזלזל בחבריו לעבודה ופוגע בכבודם, לא עלה בדעתו, אולם אוי לו לאיש, שלא גילה כלפיו את תשומת-הלב הרבה ביותר. זאת לא ידע קאסטנר לשכוח או למחול. אולי בתכונתו זו של קאסטנר היה נעוץ גרעין הקרע העתיד שנתגלע בינינו.

(האנזי) אולי... אך אינני סבורה כך. הריב שפילג את רז׳ה ואת יואל בימי החורבן בהונגריה, ואשר נתהדהד והגיע עד לימי המשפט הירושלמי שדן את קאסטנר ברותחין, ריב זה היה הרבה יותר מאשר מגע עם אדם נוח להיעלב והפוגע תוך כדי שמירה מופרזת על כבודו. היה זה מגע בין שני עולמות, שכל אחד היה לא בלבד נוגד את חברו, אלא גרוע מזאת - מרגיזו. קאסטנר היה איש הניתוח ההגיוני וכל מסקנה שהגיע אליה הייתה לדידו כעין פתרון של בעיה מתימטית. זכורתני את ה-19 במרס 1944, יום כניסת הגרמנים לבודאפשט, כאשר ישבנו צמודים אל מקלטי הרדיו והאזנו לשירי-הלכת, וקאסטנר לפתע פרך את ידיו ופלט: ״עמי המסכן! עמי היהודי המסכן!״ גם אז הייתה כאילו התפרצות ספונטנית זו של דיכאון כעין הודאה כאובה בכך, שחוקי ההיגיון הכזיבו, ששביל המחשבה הצרופה הגיע לפתע לעברי פי תהום, שבעיה מתימטית זו אין לה פתרון. תגובותיו האימפולסיביות, הרגשיות של יואל, יכולתו להרקיע שחקים על גלי התלהבות רגעית, היו זרות לרז׳ה לחלוטין. יתרה מזו: הוא נטה לזלזל בערכו של יואל כאיש ציבור, כאדם פוליטי.

הייתה גם תחושה של קנאה חבויה בין השניים. ד״ר רז׳ה קאסטנר, האיש שהבריק בכל חברה, היה בן בלי-בית בעיר הגדולה. אדם שגר בדירה שכורה בפנסיון מסוג ב׳, איננו יכול לארח אחרים - ולאזן על ידי כך את ביקוריו שלו. התנאים בביתו לא סייעו בעד התפתחות חיי חברה תקינים. נוסף על כך, היה בהבדל שבאמצעים הכספיים כדי ליצור בקרבו של רז׳ה משקע של מרירות. הכסף אשר רז׳ה היה משתכר היה נבלע חיש מהר בתור ההוצאות. הבתים בהם היה מבקר לא ידעו מעודם דאגה חומרית מהי. יואל פתח לפניו את דלתות ביתו, כמו את דלתות לבו, לרווחה, בהעתירו עליו לא מעט מן השפע החומרי שידענו כולנו. להיות חייב יום יום חוב של תודה לסוחר מצליח, איש טוב ופשוט שהחיים היטיבו עמו (כי כך הופיע יואל בעיניו), היה נוסך עמוק בקרבו של האינטלקטואל העני טיפות של לענה. פעם, כאשר הזכרתי לפניו כי מחנה החלוצים מצדד עם יואל נגדו, השיב בקוצר-רוח:

״מה את רוצה, אלמלי היה לי בית מסודר לארח אותם ולטפל בהם - היו אוהבים גם אותי!״.

(סוף דברי האנזי)

לאחר עלייתו ארצה של שפרינגמן, אשר עד לאותה עת ניהל את הקשרים עם סוכני המודיעין הגרמני וההונגרי, הוחלט על חלוקת העבודה בקשר למגע עם אותם סוכנים. מבטאי ההונגרי היה גרוע, ואילו קאסטנר, ככל הונגרי כמעט, דיבר גרמנית במבטא הונגרי מובהק. מכאן שהוא נתמנה כדובר המרכזי כל אימת שהיה לנו עניין עם סוכנים הונגריים, בעוד אני שימשתי דובר בפגישות השונות עם סוכנים גרמניים. מכאן שאלה האחרונים היטיבו להכירני, ואף ראו בי את האיש החשוב ביותר בארגוננו. לפגישתנו הראשונה עם מיור הס.ס. דיטר פון ויסליצני, הוזמנו קאסטנר ואנוכי לדירתו של סוכן המודיעין הגרמני ויניגר, שאותו היטבתי להכיר. הממונה עליו, ד״ר שמיט, גם הוא היה שם. כאשר נכנסנו הציגני ד״ר שמיט במילים: ״זהו מר בראנד״. על כך העיר ויסליצני:

״כן, כן, אני כבר מכירו. ואתה מזכירו של מר בראנד ושמך קאסטנר, לא כן?״

אני מעיד עלי שמיים וארץ, כי ידי לא הייתה במעל הזה. אולם סבורני כי קאסטנר לא סלח לי זאת לעולמים.

כזה היה האיש רז׳ה קאסטנר, אשר חי ופעל בקרבנו בבודאפשט.

בקיץ 1941 נכנעה הונגריה של הורטי ללחץ הגרמני שהופעל עליה והגלתה במפתיע 50,000 מתושביה היהודים, תוך אמתלה שאינם נתינים הונגריים. יהודים אלה נורו, ללא יוצא מהכלל כמעט, על ידי אנשי ס.ס. והאוקראינים שפעלו תחת פקודתם.

מאורע זה היה לנו האות הראשון שבישר את הקץ והוליד את הוועדה הבלתי חוקית לעזרה והצלה. מנהיגה הפוליטי של ועדה זו היה, כאמור, קאסטנר; סמוּ שפרינגמן דאג לקשרים עם המוסדות היהודיים בארצות החוץ הנייטרליות ובפולין; עלי הוטלה המשימה להבריח להונגריה יהודים מפולין, מצ׳כוסלובקיה ומשטחי הכיבוש האחרים, להכין להם תעודות מזויפות ולשכנם בדירות שלא כחוק. ועד זה פעל בחסותו של נשיא ההסתדרות הציונית, המהנדס אוטו קוֹמוֹי.

כבר בימים הראשונים לפעולתנו עלה בידי ובידי רעייתי לשחד אחד מקציני המודיעין ההונגרי, יוז׳י קראֶם. קצין זה הביא אלינו לבודאפשט, באורח בלתי חוקי, את הקבוצה הראשונה של יהודים מאוקראינה. יהודים אלה מסרו לנו את הדו״חות המהימנים הראשונים, מפי עדי ראייה, על פעולות הטבח ההמוני של הנאצים. עד מהרה הצליח גם שפרינגמן לשחד סוכנים אחרים של שירות הריגול ההונגרי, שעסקו בהעברת הדואר הדיפלומטי בין הונגריה לבין שגרירויותיה בארצות חוץ הנייטרליות, לקיים קשרים למעננו תמורת סכומי כסף גדולים או מתוך שיקולים פוליטיים משלהם. ביניהם היה גם בּוֹנדי גרוס, יהודי שהתחפש לגוי או השתמד, עליו עוד ידובר רבות. סוכנים אלה העבירו את מכתבינו ואת העתקי הדו״חות, שקיבלנו מהיהודים אשר הוברחו להונגריה מערי ההשמדה, למשלחת הסוכנות בקושטא ולנציגי ה״ג׳וינט״ בשוויץ. בדרכם חזרה הביאו לנו הסוכנים ממוסדות אלה מכתבים, בצירוף הוראות לעבודה בעתיד וסכומי כסף. לפי הוראותינו הועבר חלק מכסף זה על ידי סוכנים אלה לגטאות השונים ולמחנות ההשמדה בשטחי הכיבוש הגרמני. הסוכנים ההונגריים שיתפו פעולה עם סוכני המודיעין הגרמני, שבראשו עמד האדמירל קנאריס. נציגו של האדמירל קנאריס ערך הסכם בפועל עם ראש המודיעין ההונגרי, הגנרל אויסאזי, בקשר להעברתם הסדירה של דברי הדואר והכספים לועדת העזרה וההצלה בבודאפשט.

מן הראוי לציין, כי הן בקרב הגרורות והן בקרב המנגנון הנאצי עצמו היו קבוצות וזרמים, ואף אישים בודדים, כגנראל קנאריס למשל, אשר כבר אז עמדו על המדיניות הרת-השואה של היטלר והאמינו בניצחונן הסופי של בנות הברית. מותר אולי להוסיף, כי חוגי המודיעין ההונגרי והס.ס. הגרמני קיוו שיצליחו באמצעותנו, ובאמצעות מוסדות יהודיים אחרים, ליצור קשרים אשר יסייעו לגישושי שלום בקרב בנות הברית. לא אחת היה לנו סימן לכך, כי עסקות של הצלת יהודים שימשו פרגוד נוח למגעים שהסוד היה יפה להם.

במחצית 1942, הצליחה מְנהלת ועדת העזרה וההצלה בברטיסלבה, הגברת גיזי פליישמן, לעשות עסקה עם ראש שירות הביטחון של הס.ס. וראש מחלקת היהודים בסלובקיה, דיטר פון ויסליצני, שלא להגלות את מותר 20,000 היהודים שנשארו בארץ זו לאחר הגלייתם של 75 אלף, אותה שעה לחץ הוותיקן על טיסוֹ, ראש הממשלה הסלובקית, וכאשר התערב טיסוֹ לטובת היהודים, נוצרה גם אווירה נוחה ל״עסקה״ בין הס.ס. לבין גיזי פליישמן. עד פרוץ המרד הסלובקי ב-1944 לא הוגלו היהודים מבתיהם.

באביב 1943 הביא דיטר פון ויסליצני בפני גיזי פליישמן הצעה חדשה. הוא הבטיח, שבכל ארצות אירופה - פרט להונגריה (אשר באותם הימים עדיין לא נכבשה בידי הגרמנים) וגרמניה גופה - יופסקו כל ההגליות. תמורת זאת הוא תבע 2 מיליון דולר. לאחר מכן הסכים לקבל את הסכום הזה בתשלומים לשיעורין. הוא רצה לקבל מדי חודש בחודשו 200,000 דולר לפחות, וכדי להוכיח את רצונו הטוב אף הציע תנאי, כי באם מאזור כלשהו יוגלה יהודי, ולו כמקרה בודד בלבד, יופסק מייד בתשלומי השיעורין. אולם הצעה זו בוטלה לאחר שנציג ה״ג׳וינט״, סאלי מאייר, הביא הצעת נגד שעליה עמד בתוקף, ואשר לפיה יושלשו תשלומים אלה של 200,000 דולר לחודש באמריקה או בשוויץ. ויסליצני דחה הצעה זו באומרו:

״אחרי המלחמה לא תתייחסו אלי כאל לקוח של בנק״.

(האנזי) בינתיים ידעה בודאפשט תור של הפוגה, אם אפשר לכנות כך תקופה של הגליית יהודים שמוצאם מחוץ לארץ, גיוס למחנות עבודה באוקראינה ודיאטה קבועה של ידיעות אימים מארצות הסמוכות. הייתה אמונה, כי הורטי לא יפקיר אותנו, כי ליהודי הונגריה עדיין לא יקרה ״כזאת״. על כל פנים, המוראות הגדולים שנכונו לנו היו מוסתרים היטב בערפלי העתיד. כך היה המצב עד ל-19 במרס 1944.

ביום זה לקחתי את ילדי לתיאטרון, ובשובי מצאתי פתק מיואל, המודיע לי, כי בקשר למצב שנתהווה לא יהיה בבית וכי לא אדאג לו. לא ידעתי מהו המצב שנתהווה. גם לא שיערתי אותה שעה, שיואל נמצא ב״מעצר חסות״ בידי אותם גרמנים, שהיו מעבירים את הדואר בינינו לבין תורכיה.

טלפנתי לפנסיון ״קורסו״ ומייד הכרתי את קולו של רז׳ה. הוא גילה לי את התעלומה בשפת רמזים: ״על הונגריה בא אותו גורל כמו על יתר הארצות״. היה לי ברור הכל: הגרמנים נכנסו לבודאפשט. קשה לתאר את אשר עבר בראשי. שפופרת הטלפון נשמטה מידי, לא יכולתי לפלוט מילה. כעבור דקות ספורות מסר לי רז׳ה, כי שווייגר יצא כבר לסוּבּוֹטיצה, עירו, וכי אף הוא עצמו אורז את חפציו ועומד לצאת לקלאוּזנבורג. ביקשתי שיבוא מייד לביתי בטרם יחליט דבר. גרתי אותה שעה במלון ״מג׳סטיק״ שעל הר השוואבּים, אותו בית ממש אשר אייכמן יועיד לעצמו ולמטהו כעבור זמן קצר.

בדירתי התאספו קאסטנר, ביס ועוד חלוצים אחדים. הוחלט שלא לנטוש את עיר הבירה, לדאוג לגיוס סכומי כסף גדולים. פניתי אל רז׳ה שיוותר על רעיון הנסיעה. שטות גדולה היא, אמרתי לו, לעשות זאת, רק בעיר גדולה מאוד יש סיכוי להסתתר. והרי גם בפולין החזיקו הערים הגדולות מעמד זמן רב יותר מערים קטנות או עיירות. החלוצים הטעימו, כי רק עכשיו יורגש הצורך החריף באמצעי הצלה ממשיים - כסף, תעודות מתוצרת בית, מקומות סתר, בונקרים, מזון. רק לקאסטנר היו הקשרים, עם ועד הקהילה ועם מדינאים הונגריים, שיכלו לעמוד לנו במצב החדש. לא היה צורך לבזבז מילים מיותרות: רז׳ה הסכים מייד להישאר במקום.

ישבנו ליד מקלט הרדיו. שירי לכת צבאיים, פקודות יום ושידורי הרגעה לאוכלוסייה בקעו מן הרמקול. קאסטנר ישב כל היום ליד המקלט כשידיו מחזיקות בראשו:

״עמי המסכן! עמי היהודי המסכן, מה יהיה עליך״.

על משפט זה חזר כחמש פעמים. לא הייתה זו תגובה אופיינית לרז׳ה, שלא היה רגשן, אך באותו יום כבד לבו עליו מאוד.

לכולנו ברור היה, כי נפתח דף חדש, דף שונה מאוד מאותן עבודות הצלה חובבניות שעסקנו בהן עד כה.

(סוף דברי האנזי)

הערות: