לדמותו של מאיר רוּטברג
תרמ״ז - כ״ט בתמוז תשי״א
עיקרי הדברים שיבואו להלן שימשו יסוד לתיאור שהובא
ב״ספר תולדות ההגנה״, כרך ב׳ חלק א׳. כאו הורחב התיאור.
נולד
בשבת תרמ״ז (1887) בעיר ויניצה אשר
באוקראינה, נתחנך חינוך מסורתי ושקד על השכלתו הכללית בכוחות עצמו. היה פעיל בעירו
למען הציונות.
עלה
ארצה בתרס״ה (1905) והיה לפועל חקלאי ועסקן
פועלים נאמן ומוכר. מהאישים המרכזיים בהסתדרויות הפועלים ביהודה ובגליל. חבר גרעין
היסוד של קבוצת-כנרת. בתר״ע (1910) - חבר בקבוצת
הכיבוש בכפר-אוריה ובתרע״ד (1914) חבר בקבוצת-הכיבוש
בקלנדיה (אחר-כך עטרות).
ממייסדי
״המשביר״ (באביב תרע״ו - 1916) ומנהלו
הראשון.
כל
שנותיו פעיל ב״הגנה״, וחבר מרכז ה״הגנה״ משנת 1930 ובמשך כ-11 שנה. נפגע בתאונה על ידי מכונית-משא
וניטל ממנו כושר עבודתו. במשך קרוב לשתים-עשרה שנה סבל ייסורים קשים ונפטר בכ״ט
בתמוז תשי״א (1951). נקבר בעין-חרוד.
דמות מיוחדת בהגנה ובמרכז ה״הגנה״ היה מאיר רוּטברג.
מאיר היה אחד האישים הבולטים בעלייה השנייה: לא כהוגה-דעות ולא כנושא מדברותיו
בפומבי, כי אם כפועל, איש-עבודה, איש יוזמה ופעלים, רב-אחריות ונושא-בעול. כדמות
אנושית גילם מכמה בחינות את תמציתה של העלייה השנייה, את הכוחות הפנימיים האיתנים,
הראשוניים שהיו ספונים בה - ואולי גם את מגבלותיה. בטרם שברה אותו מחלתו האנושה
היה
״גבה-קומה, רחב-כתפיים, בעל כוח פיסי ניכר, ולעומת
כל זאת - עיניים טובות ומחייכות לו, המעידות על טוב-לב ועל בינה כאחת״ (נ. שדמי).
חלוץ אמיתי, חלוץ-תמיד היה ואישיות מוסרית מוצקה ונעלה,
מקובל בציבור הפועלים ובציבור הכללי כאיש-אמונים, כאדם שאין עוררים על יושרו,
מניעיו וחוסנו המוסרי. לבו היה מתחמץ ופניו מסמיקים ומתעוותים למראה עוול, שקר,
צביעות, פחדנות ועצלות, ולא היה מהסס למחות בקול ולהיות איש ריב ומדון. פשוט
בהליכותיו היה וצנוע כלפי חוץ ועם זאת חדור גאווה פנימית - כשדוֹק בלתי נראה - אך
מוחש - מפריד בין הסובבים אותו ובין חייו הפנימיים, הנשקפים מפניו היפים, החטובים
והמהורהרים קמעא. עקשן היה האיש, מחמיר מאוד בתביעותיו כלפי עצמו וּממצה את הדין
גם עם חבריו. ישר-דרך, בלתי גמיש, אך גם חברי, בעל מאור-פנים, ורֵע נאמן ומסור
לידידיו. בעבודת המעדר המפרכת בימי כיבוש העבודה לא היה מי שישווה לו (הן לא לחינם
כינוהו ״מלך המעדר״) וכן בעבודות קשות אחרות. נוהג היה - כביכול - לבחור לעצמו
בקשות שבעבודות ובשליחויות, לעמוס על כתפיו הרחבות את הקשות שבמעמסות, ועם זאת היה
לו יחס עמוק לדברי הגות נאמנים ולשירה אמיתית (לי.ח. ברנר, לא.ד. גורדון, לשירת
״רחל״).
שיקוליו היו ריאליסטיים, בוגרים, ודיונו - ישר לעניין.
דיבורו ביחידות ובציבור היה בנחת, פשוט, אפור, ענייני וסלעי; הוא רחק וסלד מרהב,
מלהג וממילים רמות, היה חוזר תכופות על צירוף המילים ״פשוט מאוד״; ובדרך כלל המעיט
בדיבור: כולו מעש ופנים.
צירוף נעלה ומיוחד של ריאליזם מפוכח בתכלית עם
האידיאליזם הצרוף ביותר.
מאיר היה מגידוליה של העיירה היהודית ודבוק ומושרש
בהוויה היהודית, בתרבות העברית ובמציאות הפועלית המתרקמת בארץ. עם זאת היה משהו
קדמוני בהופעתו. דומה היה לפרקים שבא מעולמות רחוקים, דבֵק במושגי המוסר
הפוריטאניים של ראשוני המהפכנים הרוסיים בתקופת ״ההליכה אל העם״ ובאורח חייהם
הספרטאני. לבושו הפשוט - הפשוט מאוד - היה תמיד נקי, ללא רבב. ברו היה כתוכו. וכזה
נשאר עד אחרון יומו.
מ. רוטברג היה חבר לגרעין-היסוד של קבוצת כנרת
וחבר לקבוצה שנים רבות, עד שעבודתו הציבורית עקרה אותו ממנה. היה במייסדים,
במטפחים ובנושאים בעולן ובטרחן של הסתדרויות הפועלים החקלאים ביהודה ובגליל;
במניחי-היסוד ל״המשביר״ בימי המצוקה והרעב של מלחמת העולם הראשונה, ועובדו וּמנהלו
הראשון.
פעולתו כאיש-מגן תחילתה בימי העלייה השנייה כשומר-רוכב
בחוות כנרת בשנותיה הראשונות (תרס״ט - 1909) וכעמוד-התווך בקבוצת
הכיבוש בקלנדיה (עטרות) בשנת תרע״ד (1914).
יחסו לעבודת ה״הגנה״ - כלכל עבודה ציבורית - היה
כלמלאכת קודש ממש, אם כי תפיסתו את מהות ההגנה הייתה בעצם מצומצמת והיה מפרש אותה
כפשוטה, היינו, קודם כל כהגנה על כל יישוב ויישוב. תפיסה זו התאימה אולי לצורכי
השעה, ורק כעבור שנים, בעצם מאורעות-הדמים בארץ (תרצ״ו-תרצ״ט), החלה להתבלט הסתירה
בינה ובין צורכי הביטחון המחייבים הַכוונה חדשה של ארגון ההגנה. בשנים הראשונות
לפעולתו במרכז ההגנה היה מהפעילים והמסורים שבחבורה. במשך היום עבד את עבודתו
המפרכת בבית-החרושת הקואופרטיבי למוצרי מלט ״נמליט״ בחיפה, אולם את כל זמנו הפנוי -
מנוחות-הצהרים, ערבים, שבתות וחגים - היה מקדיש בלי ליאות לארגון. הוא שימש מעין
אחראי לארגון ה״הגנה״ בגליל, שקד על צרכיה של כל נקודה ונקודה ונפגש עם מפקדי
הנקודות מדי בואם לחיפה. היה מבקר בימי שבת ומועד בנקודות העמק והגליל ומשתתף
בגופו ממש בהורדת נשק מן האוניות בנמל חיפה ובהעברתו ליישובים. בהתמסרותו ללא
גבול, בהתמדתו, במרצו ובהזדהותו השלמה עם המפעל ללא
כל מחיצה - עורר לפעולה את
אנשי הציבור ואנשי ה״הגנה״ בכל העמק והגליל. הוא אשר גיבש את הגושים באזור זה
וסייע לארגונם של קורסי-הדרכה מקומיים וקורס מרכזי בחולדה תרצ״ב (1932), שתפקידו היה להניח יסוד
אחיד לעבודת ההדרכה ומערכת הפיקוד במשקי העובדים. כשהגיעו ימי מאורעות-הדמים תרצ״ו
(1936) הגביר את קצב עבודתו; עד אשר כרע ונפל תחתיו כעבור
11 שנות עבודה במרכז ה״הגנה״, כשהוא חולה מחלה אנושה.
תפקידו בראשית ארגון ה״הגנה״ בצפון הארץ היה גדול-מרכזי.
הוא שבע מרורות בחייו הציבוריים, ולא רק מצד
יריבים, חותרים ומתקנאים, שהיה נעלה מהם משכמו ומעלה. קשה היה לו (ומשום עצם אופיו
- אי אפשר היה לו) להשלים עם העובדה, שכוחותיו הרוחניים והשכלתו אינם מספיקים
עבור התפקידים המתרחבים, אינם צומחים עם גידולם, אינם
מדביקים אותם. מר-נפש ופצוע בלבו פרש מעבודתו ב״המשביר״; ופצוע שבעתים - מעבודתו בהגנה.
פגעים, חולאים, וייסורים קשים וממושכים השתרגו על
מאיר בשנות חייו האחרונות. הוא נשא בהם בגבורה עילאית; ואין זה כלל מן הנמנע,
שהפצעים האנושים שנפצע ברוחו, בלבו ובגאוותו, גם מצד חברים שאהבוהו מאוד והוקירוהו
וחרדו לו - הם שהחמירו את מחלתו ואולי אף החישו את קצו.
|
