חלק שני - התבססות

פרק שמיני - דילוג מעל לחומה הערבית

משנוכחו מעצבי המדיניות הישראלית בכישלון מאמציהם להבקיע את חומת האיבה הערבית היפנו את מבטם לכיוון אחר. מעבר לחומה היו במזרח התיכון מדינות חשובות, שהיו פתוחות למגע איתנו. החשובות ביותר, איראן ותורכיה, אף שהיו מוסלמיות, הודרכו במדיניות החוץ שלהן על-פי שיקולים מדיניים ולא דתיים. תורכיה, למרות שהצביעה ב-1947 נגד הקמת מדינה ישראלית, הכירה בחשיבותה של ישראל במערך המזרח-תיכוני לאחר שיצאה מנצחת ממלחמת העצמאות. היא הייתה המדינה המוסלמית הראשונה, שכוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל, והתמידה ביחסים אלה על אף מתחים ולחצים מבחוץ.

היחסים עם איראן התפתחו ביתר אטיות וזהירות. אף שלא ניתנה להם גושפנקה רשמית על-ידי חילופי שגרירים היה בתוכנם משום פיצוי על הליקוי הפורמלי. עם זאת קיימו שתי המדינות משלחות-קבע ממשלתיות זו אצל זו, שנהנו מן הזכויות הדיפלומטיות המקובלות. בהיותם חסויים מזרקורי הפרסומת יכלו יחסי הקרבה בין שתי הממשלות, לרבות היחסים הכלכליים, להעמיק ולהעשיר. איראן הוסיפה להיות אחד מספקי הנפט הראשיים שלנו אפילו בתקופה הסוערת שלאחר מלחמת יום-הכיפורים, עד שקם משטרו של חומייני וניתק את זרם הנפט ואת היחסים גם יחד. על-פי תכנון ההגנה המערבי אמורות היו תורכיה ואיראן לשמש מחסום קדמי נגד השתלטות סובייטית על המזרח התיכון. היעילות והתנופה, שגילה צה״ל במבחנו הגדול הראשון בלחימה מודרנית בשנת 1956 הקנו לישראל מעמד מוכר של כוח צבאי מרכזי בעל כושר מובהק.

אתיופיה הנוצרית, שחשה באיום המרחף עליה מפאת שאיפות ההתפשטות הערביות, גם היא רחשה הערכה למדינת ישראל חזקה ובוטחת בעצמה, וכוננה יחסים דיפלומטיים איתה. מהתחלה צנועה הלך שיתוף-הפעולה בין שתי הארצות והסתעף בכמה כיוונים.

מומחים חקלאיים ישראלים ניהלו מפעלי הדרכה, שהקנו לחקלאים באתיופיה שיטות עיבוד מתקדמות;

תעשיינים ישראלים הקימו באתיופיה מפעלי ייצור;

גיאולוגים איתרו אוצרות טבע;

ומשלחת צבאית סייעה בארגונו של צבא אתיופי חדיש.

מלחמות 1967 ו-1973 לא השפיעו הרבה על יחסי ישראל עם אתיופיה ואיראן.

הם התמוטטו בסערת המהפכה, שפקדה את שתי המדינות האלה ב-1978. משנתבססה ההשפעה הסובייטית באתיופיה חוסלו שרידיו האחרונים של שיתוף-הפעולה שלה עם ישראל; ובעקבות המהפכה האיסלאמית הצטרפה איראן למחנה הערבי הקיצוני של אויבי ישראל. אך ההיסטוריה יש לה אירוניה משלה. שעה שבטהראן קיבל לידיו אש״ף את בניין המשלחת הישראלית הונפו בקאהיר דגלי ישראל לכבוד ביקורו של ראש ממשלתה בגין, שבא לבירת מצרים לחוג את חתימת הסכם השלום בין המדינה היהודית והחשובה שבמדינות ערב.

בניסיונה להושיט יד אל מעבר לסביבתה העוינת עשתה ישראל גם מאמצים ניכרים, אם כי פחות מתואמים, לקשור קשרים עם מדינות צפון-אפריקה. אלג׳יריה הייתה מוקד המאבק לעצמאות שניהלו שלוש ארצות-החסות הצרפתיות בצפון-אפריקה החל משנות החמישים הראשונות. צרפת נלחמה בהתקוממות האלג׳ירית העיקשת במאמץ נואש למנוע את פרישתה של הארץ הזאת מן המטרופולין. מעצבי המדיניות הישראלית נקרעו

בין אהדתם לשאיפות העצמאות של האלג׳ירים

ובין חובת הידידות שלה לצרפת.

מתוך כוונה להגביל את ההתערבות מצד מדינות ערב הגיעה צרפת לכלל מסקנה, שחיזוקה של ישראל, שהייתה נתונה לאיום מאותו מקור עצמו, ישרת את מטרתם על הצד הטוב ביותר. מדיניות זו הייתה נוחה לצרכיה הדוחקים של ישראל, שהחריפו עם משלוחי הנשק הסובייטי למצרים.

כשהגיעה הלחימה באלג׳יריה לשיאה גָאה גם שיתוף-הפעולה בין צרפת וישראל. פריטי נשק צרפתיים, והחשובים שבהם מטוסים מן הטיפוס החדיש ביותר, זרמו למחסני צה״ל וידע טכנולוגי צרפתי סייע להעמיד את תעשיית הנשק הישראלית על פסים חדישים. כל אלה היו דברים מוחשיים, שחיזקו את יכולת ההתגוננות של המדינה.

בטיפוח יחסים עם יריביה של צרפת בשלב מכריע של המאבק איתם היה לא רק משום השקעה מפוקפקת לעתיד לבוא, אלא גם סיכון יְחסֵי השיתוף עמה. ישראל ניסתה להימלט מן הדילמה בדרך של מדיניות דו-ערכית, שחיים וייצמן היה מכנה אותה ״כפור חם״. ניסיונות זהירים לפתוח בשיחות עם פוליטיקאים אלג׳ירים, שבטעות ראו בהם את המנהיגות העולה של אלג׳יריה, בצד תמיכה גלויה במדיניותה הפוליטית והצבאית של צרפת, היו מהלכים שסתרו זה את זה. בשנת 1962 ניטלה מהם כל משמעות, כשהגיע דה-גול להסדר עם חזית השחרור הלאומית האלג׳ירית והתברר, ששליטיה של אלג׳יריה העצמאית הם המפקדים בשדה ולא הפוליטיקאים בפאריס. עם קבלת השלטון לידיה הצטרפה אלג׳יריה מייד לליגה הערבית ונעשתה אחת מחברותיה העוינות ביותר לנו. עם גבור הזרם הרדיקלי במדיניות החוץ שלה עקב שותפותה המתהדקת עם ברית-המועצות עברה מעוינות מאופקת לאיבה גלויה.

היא סייעה לגייס נגדנו את המדינות המתקראות ״בלתי-מזדהות״;

היא סיפקה חיילים ונשק למדינות ערב הגובלות עמנו;

היא הייתה מרכז של סיוע לוגיסטי ורעיוני לארגוני טרור שונים

ומליץ-יושר לפני מוסקבה, כשהיה צורך בסיועה כדי לחלץ את מצרים וסוריה מן התבוסה הצבאית שהמיטו על עצמן.

סיום המאבק האלג׳ירי לא זו בלבד ששחרר את צרפת מנטל כבד מנשוא, אלא גם סילק את המכשול העיקרי לחידוש מעמדה בעולם הערבי. בתחילה נעה צרפת בכיוון הזה בזהירות, צעד אחר צעד. דה-גול הוסיף להבטיח לראשי-הממשלה שלנו, תחילה לבן-גוריון ואחרי כן לאשכול, שצרפת איתנה בנאמנותה לישראל ״ידידתה ובעלת בריתה״. אולם ככל שנשתפרו יחסי צרפת עם הערבים כן נחלשה ידידותה כלפי ישראל. קובעי המדיניות בארץ לא היו מוכנים להשלים עם שקיעה מתמדת זאת. הם סירבו להכיר בתהליך הסחף שהחל עם שידוד המערכות במדיניות הצרפתית.

בהערכותינו במשרד החוץ היינו מעלים מזמן לזמן, בהדגשה מתונה, סימנים שעוררו דאגה. נאומיהם והצבעותיהם של נציגי צרפת באו״ם נעשו מסויגים יותר ויותר ונוטים בהתמדה לצד הערבי. בסתיו 1966, כשדנה מועצת הביטחון בתלונת ישראל נגד סוריה בגלל תמיכתה במסתננים, עוררה העמדה שנקטה צרפת חרדה מיוחדת. הייתי אז נציג ישראל באו״ם, ובמברק ששלחתי מניו-יורק לשר החוץ אבא אבן דיווחתי, שעמדת צרפת בדיון משקפת

את התקרבותה לברית-המועצות,

את התרחקותה מבעלי-בריתה המערביים,

ואת רצונה בשיתוף-פעולה הדוק עם המדינות הבלתי-מזדהות ובפרט עם מדינות ערב.

דבר זה כשלעצמו די היה בו כדי להדאיג את ישראל. אולם נוסף על כך מצאתי לנכון לבקר ולתקן את הנחתנו, שברית-המועצות, אף שהיא עושה להגברת המתיחות, אינה מעוניינת בעימות צבאי בין סוריה וישראל. הבעתי את הסברה, שמוסקבה אולי תרצה בהתנגשות קצרה וחריפה -

קצרה כדי למנוע התערבות מצד מעצמות המערב

וחריפה כדי לאלץ את סוריה לבקש עזרה דחופה מברית-המועצות, שכן אז יוכלו הסובייטים להתייצב בראש ההתקפה על ישראל במועצת הביטחון, להציל את סוריה ממפלה כבדה, ולזכות ברווח מרבי בעולם הערבי.

לקראת אפשרות כזאת משתדלת התעמולה הסובייטית להוקיע מזימות תוקפניות כביכול, שישראל רוקמת בשליחות המעצמות האימפריאליסטיות.

״אילו חששה באמת מפני תוצאותיה של פעולה צבאית מצד ישראל״, הוספתי, ״הייתה ברית-המועצות מגלה יותר איפוק ופחות איבה בדיון שנסתיים זה עתה״.

עד מהרה הועמדה תחזית זו במבחן המציאות, במאי 1967. צרפת הטילה איסור על אספקת נשק לישראל, וברית-המועצות עודדה את סוריה ואת מצרים לצאת למלחמה.

מאמצי ישראל לרכוש ידידים בצפון-אפריקה כללו את טוניסיה ומארוקו, שתי מדינות שזכו בעצמאותן בדרך ההתשה המדינית יותר מאשר במאבק אלים. תקומת ישראל הפיחה חיים חדשים בקהילות היהודים הגדולות והעתיקות בארצות אלה והן נסחפו בזרם העלייה והגאולה. מלחמת סיני הגבירה את הנהירה ארצה. קרוב לשלוש מאות אלף יהודים מצפון-אפריקה, רובם ממארוקו, הגיעו לישראל בעשרים וחמש השנים הראשונות לעצמאותה. צרכיה הארגוניים של תנועת המונים זו הולידו מערכת של מגעים בין שלוש המדינות הנוגעות בדבר, שחרגו במשך הזמן מן המסגרת הטכנית של סידורי עלייה.

נוצר אקלים של אמון, שסייע לשיתוף-פעולה בתחומים אחרים בעלי חשיבות מרכזית למארוקו, אם כי בפומבי לא פיגרו דובריה הרשמיים אחרי עמיתיהם הערבים הקיצוניים ביותר בהשמצת ישראל. מארוקו גם לא הסתפקה בתשלום מס-שפתיים לעניין הערבי: במלחמת יום-הכיפורים שיגרה לחזית הסורית יחידות קומנדו, שזכו בהצטיינות המפוקפקת של לחימה אכזרית ביותר. לעומת זאת, כעבור ארבע שנים סייע המלך חסן ליצירת המגעים בין נציגי מצרים וישראלים שהולידו את המשא-ומתן לשלום. בקיצור, מדיניותה של מארוקו כלפי ישראל הייתה פונקציה של סכסוכיה והשלמותיה עם שכניה הצפון-אפריקאים יותר משהייתה פרי עמדה רעיונית. היא הייתה תערובת של סיוע נסתר ואיבה גלויה, של השתתפות במלחמה נגד ישראל ותמיכה במאמצי השלום שלה.

שיתוף עם מדינות מתפתחות

״שטח ההפקר״ השלישי במפה המדינית של ישראל חפף את המרחב האפריקני העצום שמדרום לסהרה. בעשור שלאחר מבצע סיני השיגו הארצות השוכנות במרחב הזה את עצמאותן בתהליך של דקולוניזציה, שדמה לתגובת-שרשרת. המדינות שקמו נוכחו עד מהרה לדעת, שלאחר שנפטרו מכבליהן הישנים הן זקוקות למשענות חדשות. ברצותן להישמר מפני תלות כלכלית ומדינית חוזרת חיפשו לעצמן שותפים-מסייעים בעלי טכנולוגיה מתקדמת ותודעת פיתוח, שאינם קשורים לגושי כוח ונמנים על המדינות החדשות.

ישראל תאמה את התנאים האלה להפליא. משחר ימיה ראתה את עצמה מסורה לרעיון השיתוף הבינלאומי והסיוע לחברות מתפתחות. משאביה החומריים היו דלים, אך התושייה שגילתה בהתארגנותה המזורזת הקנתה לה ניסיון עשיר. רוחה החדשנית ודחפיה האידיאליסטיים הניעו אותה לחפש מוצא למרץ העצור בתוכה. חוש של חלוציות מודרנית, רגש של אחווה למקופחי הגורל ורצון לחלק איתם את פירות ניסיונה - אלה הגורמים שהמריצו את ישראל לצאת ולתור ארצות לא-נודעות.

השתדלנו להמחיש את הרעיון, שמדינות קטנות יכולות להתחבר בקשרי סולידריות בינלאומית ושותפות פורייה על יסוד קרבה פונקציונלית ולאו דווקא גיאוגרפית. בהנהגתה האמיצה של שרת החוץ גולדה מאיר כוננה ישראל יחסי שיתוף ופיתוח עם יותר משישים מדינות באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית. לא כולן היו חדשות בקהיליית המדינות העצמאיות, אך כולן סבלו מאותן הצרות של מחסור, נחשלות, חולי וזוהמה. ישראל הציעה להן מבחר גדול של תוכניות פעולה -

משיקום המשק הכפרי ועד מפעלי השקאה משולבים,

מהקמת מרכזים קהילתיים ועד להכשרת כוח-אדם רפואי בארצותיהם או באוניברסיטאות ישראליות.

מחלקה מיוחדת במשרד החוץ כיוונה את הפעולות האלה המגיעות למרחקים. היא ארגנה תוכניות הכשרה בישראל ובארצות חוץ ושיגרה אלפי מומחים ישראלים לעבודת-שדה בשלוש יבשות. יצא להם שם כ״שגרירי ישראל בסרבלים״. הם נהגו בטרקטורים, חפרו תעלות-השקאה, הנהיגו זנים חדשים ופוריים של גידולים חקלאיים, והקימו משקי-חלב מודרניים. לא רק את השממה כבשו, גם לבבות כבשו, את לב האנשים שעמם עבדו. המדריכים הישראלים הלהיבו את דמיונם של אנשי-המקום משום שהיו הזרים הראשונים שבאו אליהם לא לצווֹת, אלא לתת מופת אישי.

מפעל השיתוף והפיתוח, שנסתייע במאמצים דיפלומטיים בדרג גבוה, הניב גם תוצאות מדיניות מעודדות. כשעמדה ישראל בשיא הצלחתה בתחום זה, לפני מלחמת ששת הימים, קיימה יחסים דיפלומטיים עם עשרים ושבע מדינות אפריקניות. אולם, בעוד ההבנה ההדדית בין ישראל וידידיה במדינות המתפתחות הולכת ומתרחבת ועמדותיה המדיניות של ישראל זוכות לתמיכה בשיחות פרטיות, בזירה הבינלאומית לא יכלו ידידיה החדשים לעמוד בפני הלחץ הסובייטי-הערבי המתמיד. רק מעטים מהם קמו באו״ם להגן בגלוי על ישראל והצטרפו ליוזמת נציגים מאירופה ואמריקה הלטינית, שתבעו ממדינות ערב להיכנס למשא-ומתן ישיר עם ישראל על הסדר שלום. רוב המדינות החדשות נקטו עמדה נייטרלית או אפילו תמכו בצד הערבי, משיקולים של סולידריות אזורית או הזדהות עם אינטרסים של ״העולם השלישי״. אבל גם נציגיהם של אלה לא חדלו להבטיח לעמיתיהם הישראליים באורח פרטי, שנאמנותם לישראל בעינה עומדת. אי-ההזדהות, כפי שיוזמיה הגו אותה, התכוונה להגן על העולם הפחות-מפותח מפני מעורבות בסכסוכים של מעצמות-העל. זה היה רעיון נאצל, אך בלתי-מעשי. בהתגשמותה בפועל נטתה אי-ההזדהות יותר ויותר אל הצד המגלה יותר תקיפות - הסובייטים, ולו רק מטעם זה שהבלתי-מזדהים חששו מזעם הסובייטים יותר משנמשכו אחרי הבטחות המערב.

אינטרמצו אפריקני

ניסיוני האישי בענייני אפריקה היה מועט, כיוון שלא נפל בחלקי לשרת באחת המדינות המתפתחות; אלא שנזדמן לי לקלוט רשמים מביקורים אחדים, שערכתי בשליחויות רשמיות באסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה. ב-1959, בהיותי שגריר בבריסל, הזדמנתי לבירת קונגו הבלגית דאז. הייתה זו פגישתי הראשונה עם אפריקה. הביקור היה מביך ומאלף כאחד. סיירתי בקונגו לאורכה ולרוחבה, ארץ של ניגודים והפכים. באוניברסיטת ליאופולדוויל התנוסס כור למחקר גרעיני, שעה שבכל הארץ לא היה אף רופא אחד מבני המקום. אף שהתביעה לעצמאות הדהדה ברחבי הארץ לא פילל איש שהיא עתידה להתגשם כעבור שנה אחת בלבד. על מדינת ישראל ידעו, למרבה ההפתעה, רבים בקונגו אך הקשר בינה ובין תולדות העם היהודי היה מטושטש במקצת. באחד הימים התעכבנו בעיירה נידחת. נכנסתי לדואר כדי לשלוח כמה גלויות. הפקיד האפריקני קיבל אותנו מייד בחיוך ידידותי. הוא הביט בהנאה גלויה בנופים הציוריים שעליהן, אך כשבדק את הכתובת שבהן קפאו פניו.

״מיסייה״, שאל בחרדה ואי-אמון, ״אתה מתכוון ברצינות לשלוח את הגלויות האלה לירושלים?״. ״מה הבעיה?״, שאלתי. ״אבל, מיסייה יקר, ירושלים הלא היא בשמים״, אמר.

המום מן הגילוי המרעיש הזה נשתתקתי לרגע. כלום אספר לו שיש לנו קו ישיר לשמים? העדפתי את האמת הפשוטה, שירושלים היא בירתה של מדינת ישראל.

״הו, ישראל״, קרא בהתפעלות, ״שמעתי כל כך הרבה דברים טובים על הארץ הזאת״. ואז הדביק את הבולים, קם והושיט לי את ידו והכריז בחגיגיות: ״הרשני להגיש לך את הבולים האלה במתנה כאות להערכתי העמוקה לישראל״.

המחווה נגעה ללבי והבטחתי לאיש שאכתוב לו מירושלים של מטה.

כשחזרתי לבריסל ביקשני ראש ממשלת בלגיה גאסטון אייסקנס לספר לו את רשמי מן המצב בקונגו, שגרם לממשלתו דאגות גדולות. אמרתי לו, שהארץ העצומה הזאת נראית בעיני כענק הישן על מצע של נחושת, קובאלט ואורניום משובץ יהלומים, שאינו חש בכל העושר הזה וזע בשנתו על סף יקיצה פתאומית. ראש-הממשלה שאל אותי מה אני מציע לעשות. העליתי שלוש המלצות:

ראשית, דרושה אפריקניזציה של המימשל, שכן לא מצאתי במימשל המקומי אפילו אפריקני אחד בתפקיד בכיר:

שנית, אירופאיזציה של הבעיה, כלומר על בלגיה להתחלק עם שותפיה בקהילייה האירופית בנטל האחריות וההתחייבויות בקונגו;

שלישית, על בלגיה לקבוע לוח-זמנים למתן העצמאות.

בתוקף הנסיבות הגשימה ממשלת בלגיה את ההמלצה האחרונה תוך שנה אחת, אך לפני שהספיקה להתקדם אפילו במקצת לגבי שתי ההמלצות האחרות. התוצאה הייתה התמוטטות גמורה של המימשל, ולאחר יציאת הבלגים - סערת אלימות פרועה, שקרעה את המדינה החדשה לגזרים.

שבועות מעטים לפני שהוכרזה עצמאותה של קונגו, לימים ״זאיר״, ביקרתי אצל המלך בודואן עם סיום תפקידי בבריסל. מלווי יצאו מהחדר לבקשת המלך והוא התיישב לשוחח אתי, כדבריו, כגבר אל גבר. לאחר דברי נימוס אחדים ניגש לעניין. הוא חושש מאוד, אמר, מפני מה שעלול להתרחש בקונגו לאחר צאת הבלגים. המחשבה על שפיכות-הדמים שעלולה לפרוץ בין האפריקנים אחרי היציאה היא סיוט בשבילו. אולם ארצו אינה מסוגלת לנהל מלחמה קולוניאלית יותר משמסוגלת לכך צרפת, שכבר הסתבכה בקשיים באלג׳יריה. יתרה מזו,

משאביה של בלגיה קטנים משל צרפת,

הלחץ הציבורי חזק יותר,

ומרחק של ששת אלפי מילין מהווה קושי לוגיסטי, שבלגיה אינה יכולה להתגבר עליו מבחינה צבאית וכלכלית.

המלך ידע, שקיימתי בבריסל פגישות עם כמה מנהיגים מקונגו ושאל לדעתי עליהם ועל כוונותיהם. סיפרתי לו על פגישה עם פטריס לומומבה. הוא סר אלי לשגרירות, כפי שעשו כמה מחבריו, שהשתתפו בוועידת השולחן העגול על עתידה של קונגו. שלא כאחרים בא לבדו, ומטרת בואו הייתה להציע את עזרתו המדינית לישראל. ברצונו, אמר, למסור לרשויות המוסמכות של ישראל מידע על פעילות אויביה באפריקה וגם לייעץ כיצד לפעול נגדם. שירותיו - כך ניסח זאת - ראויים לתמורה נאותה. הסברתי לו בנימוס ובסבלנות, שבסיוע הטכני שאנו מושיטים אנו מתכוונים לדבר אחר לגמרי והרחבתי את הדיבור על תכנון חקלאי ושיכונים עירוניים. לומומבה ביטל את הדברים האלה כטפלים, חזר על הצעתו ביתר פירוט, ומחשש שלא עמדתי כראוי על ערך העסקה שהוא מציע הזכיר לי, שמדבר אלי ראש-הממשלה המיועד של קונגו. הבהרתי לו, שהתרשמתי כראוי ממעמדו החדש, אך לא מן ההצעה שהעלה. כאן קטע את ביקורו, אבל עוד הספיק לבקש ממני, שאעמיד לרשותו רכב כדי להסיעו לפגישה הבאה. הנהג חזר כעבור שעה קלה חפוי-ראש.

״אתה יודע״, אמר, ״לאן ביקש להסיע אותו? לשגרירות המצרית״.

שם חזר כנראה לומומבה על הצעתו.

בודואן צחק. רחוק היה מלהעלות על דעתו, שכעבור שלושה חודשים ינצל ראש-הממשלה לומומבה את המעמד החגיגי של הכרזת העצמאות בליאופולדוויל בנוכחות המלך, כדי להעליב אותו ואת ארצו קבל עם ועדה. גם לומומבה לא שיער שגורלו שלו נחרץ. הוא נשטף בנחשול האלימות שהוא עצמו עורר בתככיו. האיש שניסה בגבורה אך לשווא לעצור בעד הנחשול, מזכ״ל האו״ם דאג האמרשילד, היה קורבנה השני של אותה אלימות.

בתקופה שבין מלחמות 1965 ו-1967 הניבו פעולותיה של ישראל בקרב המדינות המתפתחות פירות רבים בשדה הקדמה האנושית - והרי זו הייתה מטרתה העיקרית. הן גם תרמו במידה משמעותית לחיזוק מעמדה הבינלאומי של המדינה. ניצחונה המרשים במלחמת סיני זיכתה אותה בכבוד רב בעיני רבים, ואולי אף בהערצה. קרוב לוודאי, שהוויתור על כיבושיה על אדמת מצרים ב-1957 הקל עליה לקשור קשרי ידידות עם המדינות המשתחררות. קסמו להן כושרה ואומץ לבה של מדינה קטנה במשפחת המדינות החדשות ונכונות עמה להושיט יד לזולת.

כשבאים למדוד את ההשקעה ברצון טוב ובמאמץ אֶנוש, שהשקיעה ישראל במדינות המתפתחות, במונחים של רווח מדיני בלבד מגיעים למאזן מאכזב למדי. בבניין היחסים הדיפלומטיים שהקימה ישראל, בעיקר ביבשת אפריקה, נבעו סדקים לאחר מלחמת ששת הימים. הוא התמוטט בסערת התעמולה, שהפנו נגדה מדינות ערב וברית-המועצות אחרי מלחמת יום-הכיפורים. עד אז הקירות לפחות החזיקו מעמד. נוכחותה הדיפלומטית של ישראל באפריקה, אף שהיקפה נצטמצם, לא נפגעה עד אוקטובר 1973. היא שימשה בסיס למגעים שבהם יכלו נציגי ישראל להביא לידיעת ראשי מדינות אפריקה את השקפותיה ופירושיה למצב הקיים; היא גם שימשה צינור שדרכו העבירו ראשי המדינות את המלצותיהם לירושלים.