פתח דבר

היה זה בשלהי אוקטובר 1956. משבר סואץ והמרד נגד המשטר הקומוניסטי בבודאפשט חשמלו את האווירה הפוליטית בעולם. באותם ימים סוערים שהיתי בפראנקפורט. עשיתי בעיר זו, משום שהוצאת ספרים תל-אביבית השהתה משך שנים את הוצאתו לאור של ספרי הראשון, ״בשליחות נידונים למוות״, ולפיכך החלטתי לפרסם את סיפורי בגרמניה, בהוצאת ״קיפנהוֹייר את ויטש״.

לאחר שספרי ראה אור, הוצפתי ממש בביקורים מצד עורכי עיתונים, מבקרים, כתבי רדיו וסתם אנשים מעוניינים. ההזמנות נתערמו זו על גבי זו, הטלפון לא פסק מלצלצל. בין המטלפנים היה גם פרקליטה הראשי של פראנקפורט, ד״ר בּוּכטאל. הוא אמר, כי קרא את ספרי ואדיר רצונו לשוחח עמי עליו. הוא הזמינני למסיבת קפה לביתו. שם סיפר, כי ידועה לו כתובת מגוריו של קולונל הס.ס. קרוּמיי, סגנו של ראש המרצחים אייכמן, וכי קיבל מאוסטריה מסמכים, שיש בהם כדי להרשיעו. הוא ביקשני לבוא ולמסור עדות במשרדו.

עשיתי זאת בפני מנהל המחלקה הפוליטית של פרקליטות פראנקפורט, עורך-דין פֹוגל. מאחר שמסרתי עדות מפורטת ביותר, ארכה גבייתה כמה שבועות. סיפרתי כל מה שידעתי על פעילותו של קרוּמיי. נקבתי בשמותיהם של עדים רבים. הפרוטוקול היה מקיף מאוד.

בעת שיחותי עם הד״ר בוּכטאל ועורך-דין פוֹגל, הובאו לפני הצהרות שונות שנמסרו על ידי ד״ר רז׳ה קאסטנר, חברי ל״ועדת העזרה וההצלה״ בבודאפשט. הצהרותיו עמדו בסתירה להצהרותי שלי. ב-13 בספטמבר 1945, הצהיר הד״ר קאסטנר באוזניו של הפרקליט הצבאי הראשי האמריקני, וורן פ. פאר, כדברים הבאים:

״בהתאם להצהרתו של קרוּמיי ... שנמסרה בפברואר או במרס 1945, כונסה על ידי אייכמן בברלין, באביב 1942, ועידה של קציני המחלקה הרביעית.[1] הוא הודיע להם, שממשלת גרמניה החליטה על השמדת יהודי אירופה וכי הדבר יבוצע בחשאי, בתאי הגזים ... קרומיי עמד על כך שכל עוד הסוד - שצריך היה להישמר בקפדנות - לא יתגלה על ידי אייכמן, ידעו [רק] מספר קציני המחלקה הרביעית את העניין לפרטיו ... כל מכונת הרייך הגרמני שיתפה פעולה עם המחלקה הרביעית בעבודה זו ... קציני מחלקה זו עברו מארץ לארץ ... תוכנית הביצוע הייתה זהה בכל הארצות כמעט ... קרומיי ו... עמדו בראש הפעולה בהונגריה, באוסטריה ובפולין ...״.

ברם, על אף עדות מוחצת זו לרעת קרוּמיי, הצהיר הד״ר קאסטנר בפני סגן מנהל המחלקה לגביית עדויות, במשרד מטה החקירות לגילוי פושעי מלחמה, ביום 5 במאי 1948, כדלהלן:

״נפגשתי לראשונה עם הרמן קרוּמיי באפריל 1944 ... באותם ימים הוא היה קולונל ס.ס. וחבר מרכזי של המטה לתפקידים מיוחדים, שהיה כפוף למרותו של קולונל הס.ס. אדולף אייכמן, אשר לידיו נמסר פתרונה הסופי של שאלת היהודים בהונגריה. כתוצאה מהמשא-ומתן שניהלתי, נשלחו כ-15 אלף יהודים - מתוך מספר כולל של 50,000 שכבר הוגלו - לאוסטריה במקום לאושוויץ. משמעות הדבר הייתה, שלאנשים אשר היו מסוגלים לעבוד נמסרו עבודות שונות, ובני משפחותיהם - הילדים, העוללים, הזקנים והחולים - גם הם לא נשלחו לתאי הגזים, כפי שקרה לאחרים שהוגלו לאושוויץ. הם ניצלו איפוא ממוות״.

הרמן קרוּמיי מונה לראש מטה מצומצם והוצב בווינה, כדי שישמש אחראי לקבוצה מיוחדת זו של 15 אלף נפש.

ברצוני לציין, כי קרוּמיי מילא את תפקידיו מתוך רצון טוב הראוי לציון כלפי אלה אשר חייהם היו תלויים במידה מכרעת, בדרך שבה מצא לנכון לפרש את הפקודות שקיבל. מאחר שמשך שלושת חודשי המלחמה האחרונים עשיתי בווינה, יכולתי להיווכח במו עיני בעובדות שמסרתי לעיל. הבאתי בפני קרומיי שורה של הצעות, שהיו מכוונות לשיפור מצבם הקשה של אנשי קבוצה זו, ומצאתי אצלו תמיד הבנה מלאה ורצון טוב. דברים אלה מתייחסים גם לשני הצעדים האחרונים שעשיתי;

הראשון, אשר כתוצאה ממנו ניצלו חייהם של 29 יהודים, שהסתתרו בברטיסלאבה;

השני, שהוביל להצלתם של אנשי גטו טרזיינשטאט הידוע לשמצה. קרומיי, שמילא את פקודות ממוניו, אשר קיבלן בנסיבות מבולבלות ביותר מפי קולונל ס.ס. בכר, ליווה אותי עד לטרזיינשטאט ופעל שם בניגוד לפקודות קודמות ואף הוראות של הרגע האחרון, שהיו מכוונות להשמדתם של כ-30,000 מתושבי הגטו, לפני הגיעם של כוחות בנות-הברית.

כאשר קראתי את הצהרתו של קאסטנר, התבלבלתי. הרי מי כמוהו ידע שקרומיי היה סגנו הראשון של רוצח ההמונים אייכמן. מי כמוהו ידע כי התקנות האנטי-יהודיות, שהופיעו על קירות בתי בודאפשט, והפקודות לריכוזם והגלייתם של יהודי הונגריה, נשאו את חתימתו של קרומיי. ובוודאי זכר כיצד היתמם קרומיי בפניו, כי מי שהיו כבר מוּמתי אושוויץ הועברו מהונגריה ל״ואלדזאֵי״ שבגרמניה לעבודות כפייה, ואף ״השתומם״:

״עדיין לא קיבלתם מהם מכתבים? בוודאי בקרוב תקבלו״.

אולם אוברשטוּרמבאנפירר הרמן קרומיי הגיע להונגריה כשראשו עטור כבר הילה של עלילות פאר.

הוא שפיקד בפולין על פלוגות-הגירוש של ה-ס.ס;

עיסוקו החביב היה הפקעת אדמות איכרים פולנים ואוקראינים, העברתם של המנושלים לגרמניה בתורת ״עובדים זרים״, וחלוקת האדמות בין אנשי ס.א. בעלי השפעה.

הוא אשר קיבל לידיו ל״טיפול מיוחד״, Sonderbehandlung המפורסם, 86 מילדי לידיצה הניצולים - ואיש לא ראה אותם מאז.

הרמן קרומיי לא אהב את החזית, והשירות במחלקה היהודית הלם אותו להפליא. מחלקה זו לא אפשרה לו אומנם עלייה מסחררת בדרגה, אך, לעומת זאת, העניקה לו כוח ושררה גדולים יותר משל גנרלים. נבצר ממני להבין, כיצד יכול רז׳ה קאסטנר למסור עדות כה חיובית לטובתו של פושע מלחמה זה. והרי רז׳ה אמר לי:

״מעולם לא מסרתי עדות לטובת קרומיי. מעולם לא הגנתי על אנשים ממטהו של אייכמן, שהרי הללו לא היו אלא רוצחים מהסוג הגרוע ביותר. שונה המצב לגבי אנשים מסוגו של בכר״.

(האנזי) ובכל זאת, הוא העיד לטובתו של קרומיי. למה עשה זאת? כסבורים היינו שאין זה מתפקיד הוועדה להעריך את אישיותו של קרומיי או לחטט בעברו כדי לגלות פשעים. האמנו שעלינו למסור את הדברים כפי שראינו אותם, כפי שעברו הם עלינו - בלא פירושים. זכות וחובה שימשו בערבוביה בהתנהגותו של קרומיי כלפינו. אין ספק כי קרומיי לא היה מגיע לעמדת השררה בס.ס., אלמלא נתן ידו לתועבות הנאצים. אך לנו, בימים השחורים של בודאפשט, כאשר יכולים היינו ללכת אליו ולמסור לו את משאלותינו והוא היה שומע לנו, מבטיח או מבטיח לחצאין, מקיים או לא מקיים - היה קרומיי אחד מקרני התקווה, נקודת אחיזה במצב שלא היה במה להיאחז בו. (סוף דברי האנזי)

לפני שהפרקליטות הספיקה למסור לי את העתקי עדויותיו של קאסטנר, הרצתי ללא שהיות מכתב מלא רוגז לתל-אביב.

במכתבו מיום 17 בפברואר 1957, ענה לי קאסטנר:

יואל יקירי,

קיבלתי את מכתבך מיום 11 בפברואר והריני ממהר להעיר מספר הערות בקשר למכתב זה:

1) איני יכול להיזכר בכך, שמסרתי אי-פעם עדות לטובת קרומיי. כאשר ביקשו ממני לאשר מה, לדעתי, עשה קרומיי לטובתנו, דומני שלא מיאנתי לעשות כמבוקש.

2) בהצהרתי בלונדון הצגתי את קרומיי כפושע מלחמה. תיארתי בדין-וחשבון כיצד הוליכני הלה שולל בציניות רבה, בעת המשא-ומתן שהתנהל בינינו.

3) משתמע מכך, שאם מסרתי הצהרה כלשהי, הרי אין לראותה אלא כהשלמה להצהרתי הלונדונית ולדין-וחשבון שלי.

4) אני הייתי הראשון, שמסרתי על מקום מגוריו של קרומיי לשלטונות נירנברג. וכאשר הללו הוסיפו להחזיקו במחנה שבויים אנגלי, מחיתי נמרצות, עד שגרמתי, בסופו של דבר, למאסרו והעברתו לנירנברג. כל זה אוּשר בכתב או ניתן להוכחה בדרך אחרת.

5) בתזכורות חוזרות ונשנות תבעתי מהגנרל טיילור לקיים משפט בקשר להשמדה, וכאשר אייכמן נעלם ועקבותיו לא נודעו, דרשתי להביא את קרומיי לפני כס המשפט, בחזקת נאשם ראשי. אתה קיימת את הקשר עם קרומיי זמן קצר בלבד. האנזי יודעת על אודותיו יותר ממך, ואילו לי נתאפשר לתהות על קנקנו מקרוב, משך כל חודשי המלחמה האחרונים. איני יודע מה היו מעשיו לפני שבא לבודאפשט. אולם בבודאפשט היה המושל בכיפה אייכמן, לא קרומיי. ויסליצני ואחרים היו, לדעתי, מסוכנים הרבה יותר מקרומיי. אולם אני אינני מצדד בזיכויו של קרומיי. להיפך. כל מה שאני רוצה הוא, שחטאיו ומעשיו החיוביים ייפקדו כאחד. הוא יודע רבות. הוא יכול היה לתרום הרבה להבהרת פרק טרגי זה. בשנה האחרונה למלחמה הוא הפך לאליביסט. השתוקקנו אז שהאליביסטים יהיו רבים ככל האפשר. הוא תבע מאיתנו שנאשר לו כל מה שביקשנו ממנו ומה שהוא עשה למעננו.

6) לפיכך אין קיימים שום חילוקי דעות בינינו בעניין זה.

7) האנזי תכתוב לך גם היא באותו עניין.

8) דיוני הערעור נסתיימו. שום עדויות לא תתקבלנה יותר. תוך מספר חודשים נדע סופית, מהי דעתם של השופטים העליונים על הפרשה. יש לי דאגות חמורות, אני עובד קשה וחייב גם לעקוב אחרי הדיונים. לכן עליך לסלוח לי על שלא קיימתי איתך חליפת מכתבים סדירה, דבר אשר, כפי שידוע לך, הייתי עושה תמיד ברצון.

על איפול ידיעות אין לדבר כלל. האנזי שלחה לך קטעים מה״ג׳רוזלם פוסט״. הדו״חות היו טובים ומפורטים למדי. תודה עבור איחוליך. הייתי רוצה לשמוע ממך יותר פרטים על הצלחתך המסחרית והחומרית. ברכות מאליפות. היה בטוב.

רז׳ה

מכתב זה השאיר טעם מר בפי. רז׳ה הכחיש תמיד בפני, שהוא מסר הצהרה לטובת קרומיי. גם במכתבו זה הוא טוען שאינו זוכר, כביכול, דבר. והרי הצהרות כאלו אינן נשכחות בפשטות כזאת! ובכלל, כל תוכנו של המכתב לקה בחוסר בהירות וחד-משמעות, וכל סעיף היה בו כדי לסתור במידת מה את הסעיף שלידו. משך שבועיים חככתי בדעתי לפני שהחלטתי למסור את מכתבו של קאסטנר לפרקליטות פראנקפורט, כמשקל נגדי להצהרתו המטהרת מיום 5 במאי 1948. הוספתי לכך את הצהרתי הבאה:

״אם הצהרתו של ד״ר קאסטנר, המצויה בידי בתי המשפט לטיהור הנאצים, היה בה כדי ליצור את הרושם, כאילו גילה קרומיי הבנה ורצון טוב כלפי היהודים, הרי שיש להביא בחשבון את העובדה כי הדבר קרה בזמן בו התקרבה המלחמה לקצה. אופיו האליביסטי של קרומיי החל להתבלט יותר ויותר. הוא הבין כי עליו לעורר בכל מחיר אצל קאסטנר את הרושם, שהוא פועל מתוך רצון טוב. הצהרה זו של הד״ר קאסטנר, כפי שנובע מנוסח המכתב המצורף, אינה אלא תוספת להצהרתו בלונדון ומתייחסת אך ורק לחודשי המלחמה האחרונים, בהם עשה קרומיי בווינה. התנהגותו של קרומיי בבודאפשט הוכיחה בעליל, כי לא היה בו שמץ של רצון טוב. היחסים ששררו בינינו לא היו אלא יחסי מסחר מובהקים, מסחר נטול רגש וברוטלי, עסקות בחיי אדם תמורת תשלום. זוהי גם דעתו של ד״ר קאסטנר ... אני שמח שהוא קובע במכתבו זה, כי לא קיימים שום חילוקי דעות בינינו בשאלה, וכי הוא תבע לעתים קרובות, שקרומיי יועמד לדין כנאשם ראשי, במקרה ואי-אפשר יהיה למצוא את אייכמן״.

כתוצאה מן החומר שנצטבר החליטה הפרקליטות של פראנקפורט לעצור את קרומיי בעוון סיוע לרצח וסחיטה למטרות שוד. מעצר זה הוכן בקפדנות רבה. קרומיי שהה אותה שעה בקוֹרבּך, בה השתקע לאחר המלחמה, והפך לסוחר מכובד. הוא קיבל מקרן הפיצויים הגרמנית 12,000 מרקים, אף נבחר לפרלמנט המחוזי כציר מפלגת ״איגוד הפליטים ומשוללי הזכות״. את המאסר הוחלט לבצע ב-1 באפריל. עוד לפני כן הודעתי על כך לעיתון ״מעריב״ התל-אביבי, וציפיתי במתיחות לבוא היום. אולם לפני כן קרה מאורע מסוים, אשר הוא שהוליד את הספר שלפניכם.

היה זה ב-4 במרס. ישבתי בביתו של ידידי מילק בּטליון. מאחורי שם מפוצץ זה מסתתר ברנש קצר-קומה וכחוש. מילק הוא חירות׳ניק נלהב, ולא פעם היינו מנהלים ויכוח פוליטי ער ורוגש. שוב אין זה קל לפגוש בקהילת פראנקפורט, שהייתה לפנים כה שוקקת חיים, אנשים מסוגו של מילק בטליון. בימים האחרונים נסב ויכוחנו על הנושא: הישאיר בן-גוריון את צבא ישראל בעמדותיו בעזה, אם לאו? תפקידינו היו מחולקים, מבחינה תיאורטית ייצגתי אני את הקו המפא״יי. ברם, כשלעצמי, לא האמנתי בשפע ההכרזות החגיגיות של מנהיג מפלגתי, בהן התחייב להחזיק את צבאנו בעזה ויהי מה. לעומת זאת, עמד מילק, איש ״חירות״, לימין יריבו ראש הממשלה הישראלי, כשהוא נותן בהתלהבות אמון בו ובהצהרותיו. בדירתו של מילק בטליון היה רדיו מצוין, ומדי ערב היינו מכוונים אותו ל״קול ישראל״ ומאזינים לחדשות מירושלים. גם באותו ערב שמענו את החדשות. הצדק היה עמי. בן-גוריון נכנע ללחץ, פקד על נסיגת הכוחות הישראליים. מילק רתח וגידף בלי סוף.

לפתע כל העניין פסק להעסיקני. ידיעה מוזרה ביותר נשתזרה באוזני, אם כי מוחי סירב לקולטה. סובבתי את הרדיו וחיכיתי לשידור מהדורת החדשות בלשון אחרת. אין זאת, כסבור הייתי, אלא שחושי מתעתעים בי ואוזני מכשילתני.

בתל-אביב, כך מסר הרדיו, נערכה התנקשות בחייו של ד״ר קאסטנר. המשטרה גילתה את עקבות הרוצחים.

הייתי כהמום. רז׳ה היה לי ידיד, אח לצרה ולמאבק, ובזמנים מסוימים - גם בר-פלוגתא ויריב. משוכנע הייתי, כי איש זה הציל יותר יהודים מכף המוות מאשר אלה שקינאו בו והשמיצוהו, הגנו עליו ושמרו לו ידידות, שפטוהו ורצחוהו גם יחד. שאדם כזה יהיה קורבן להתנקשות - בתל-אביב ומידי יהודים - זאת נבצר ממני להבין ולתפוס.

(האנזי) הייתי מטלפנת אליו מדי ערב. באותו ערב יום א׳ לא טלפנתי יותר לאחר שדיברתי עמו בשעות הבוקר. למחרת התעוררתי כעשר דקות אחרי השעה השמינית ופתחתי את הרדיו, דבר שאינני נוהגת לעשות בבקרים. בסיכום החדשות, באותו רגע ממש בו נתחמם המקלט, הספקתי לשמוע את המילים ״התנקשות בחיי הד״ר קאסטנר״. הייתי בבית לבדי. ירדתי בחיפזון אל טלפון סמוך, התאמצתי להשיג בטלפון את הגברת קאסטנר. אחרי כמה ניסיונות שהעלו חרס נסעתי לביתה שבשדרות עמנואל.

את בּוֹדיוֹ קאסטנר כמעט ולא הכרתי, נדמה היה לי שהזדקנה לפתע. היא סיפרה לי את פרטי ההתנקשות. אחרי הצהרים סרנו לבית החולים. רזה שכב בנרקוזה, מחוסר הכרה. הורשיתי להציץ הצצה חטופה ולראותו. במשך ימים אחדים עלו וירדו מאזני הגורל בין תקווה לייאוש, בין ייאוש לתקווה. מדי פעם היינו מאיצים בבּוֹדיוֹ, כי תשאל את פי הרופאים מה המצב. היינו שתינו אובדות עצה ועניות ממעש. בּוֹדיוֹ טענה: מה ערך לרוץ לרופא ולהציק לו בשאלות? למי זה יועיל?

כאשר חזרה אליו הכרתו, הותרתי להיכנס. הדיבור נאסר עליו, ורק בעיניו ראיתי גצי סיפוק. כעבור יומיים יכול לדבר מעט. ״נו, מה את אומרת?״ היו דבריו הראשונים.

מה אני אומרת? מזמן אמרתי, כי חייב הוא לצאת מן הארץ, כי רק בחוץ לארץ - שם יהיה עצמאי יותר - יוכל לנהל הגנתו, יוכיח כי איננו אשם.

הוא התעניין במצבה הכספי של אשתו, רצה לדעת מה בפי העיתונות על ההתנקשות והמתנקשים.

נראה כי המצב הוטב מדי יום. על כל פנים, במשך ימים אחדים האמנתי במה שהייתי אומרת לו, כי בקרוב יחלים מפצעיו. לפתע הורע הכל. נאמר לנו כי יהיה הכרח לנתחו. הסוף, סוף הפרשה וסוף האדם, נראה באופק.

(סוף דברי האנזי).

הדחף הראשון שלי היה לשוב מייד לישראל. שתי סיבות מנעו אותי מכך:

מצבי הכספי הדחוק

והרצון להיות נוכח בשעת החקירה המוקדמת נגד קרומיי.

על הקושי הראשון יכול הייתי להתגבר איכשהו. ככלות הכל, היה בידי כרטיס נסיעה חזרה. אולם הסיבה השנייה היא שהכריעה את הכף. להביא סוף סוף את רוצח היהודים בפני כס המשפט - דבר זה נראה לי עתה, כאשר ידידי קאסטנר שוב איננו בחיים, כמעשה חשוב עוד יותר. חששתי כי אם אעזוב עתה את פראנקפורט, עלולה החקירה המוקדמת נגד קרומיי להיכנס למבוי סתום.

הרעיון שקאסטנר נרצח לא נתן לי מנוח. שנתי נדדה בלילות. הפכתי והפכתי במחשבתי בפרטים הנוספים של ההתנקשות שהגיעוני מדי יום ביומו; הללו יצרו יחד מסכת פסיפס, שנתמזגה לתמונה שלמה.

החוטים הוליכו לכיוונים שונים. טענו חוגים מאוהדי הממשלה: זהו רצח פוליטי שבוצע בידי אנשי הריאקציה, פרי שיסוי נגד קאסטנר, שתכליתו הייתה רווח פוליטי. כתוצאה מעבודתו המצוינת של שירותנו החשאי, נתפסו מבצעי ההתנקשות שעות ספורות לאחר הרצח. כולם היו חברי קבוצה טרוריסטית ימנית. נתפסו מחסני נשק חשאיים. כן נתגלו תוכניות של התנקשויות נוספות. פסק הדין המרשיע בבית המשפט המחוזי, בו נקבע כי קאסטנר מכר את נפשו לשטן, וכן התעמולה הזדונית שנוהלה נגד קאסטנר ומנהיגי מפא״י, עוד לפני שבית המשפט העליון הספיק להוציא פסק דינו הסופי, הם שיצרו את האווירה, שיכלה להוליד את הרצח. המתנקשים, ובראש וראשונה מארגני ההתנקשות והאחראים לשיסוי, חייבים לתת את הדין.

לדעת חוגים אחרים, בעיקר ממחנה האופוזיציה, ההיפך מזה היה הנכון. אם אומנם צדק בית הדין המחוזי בחוות-דעתו על קאסטנר, הרי שרק לקאסטנר החי נודעה חשיבות ציבורית. כדי לטהר את עצמו מאשמת שיתוף עם הנאצים, הייתה אך דרך אחת לפניו: למסור פרטים מרשיעים על שולחיו, הרי הם ראשי מפא״י, מהם קיבל את ההוראות לנהוג כפי שנהג. כדי למנוע זאת, דאג מי שדאג, שפיו ייסכר לעד. מנגנון חשאי, הזהה בדעותיו עם השלטון, הוא שתכנן וביצע את ההתנקשות. מחסן הנשק, אותו ״גילתה״ פתאום המשטרה, לאחר שידעה על קיומו ומיקומו מזמן, הינו אחד המחסנים שהוכנו לפני 10 שנים על ידי המחתרת הלוחמת במאבקה על שחרור הארץ. המתנקשים שנעצרו לא היו חניכי מחנה האופוזיציה, כי אם סוכני ש.ב. בשכר ופרובוקטורים. לפי הוראות הממונים עליהם, ארגנו סוכנים אלה קבוצת טרור וניסו לסבך בתוכה לאומנים עברים מהוגנים. הרצח הנפשע בוצע לפי הוראה מגבוה - דווקא באותו רגע, בו נחוץ היה להפנות את זעמו של העם על נסיגתו של בן-גוריון מעזה, לאפיקים אחרים.

חלק אחר של דעת הקהל היה בדעה שלא מחוגי השלטון, אף לא מחוגי האופוזיציה, בוצע מעשה זה. שום זרם חברתי או מפלגה פוליטית אינם אחראים לרצח. איש לא היה מעוניין בו. זו הייתה מלאכתם של אנשים חסרי בגרות פוליטית, חוליגנים או יסודות מפוקפקים אחרים. גם דעה זו חייב הייתי להביא בחשבון ולבדוק אם יש בה ממש.

לבסוף שקלתי את ההנחה, לפיה עלול לעתים הנרצח להיות אשם יותר מן הרוצח. חיפשתי איפוא סיבות להתנקשות גם בתולדות חייו של קאסטנר עצמו. לעיני רוחי עברו בסך ידידיו ועמיתיו, אויביו ומשנאיו, הנרצחים ואלה שהוא הציל ממוות, וכל השאר שהיה לו מגע עמהם. רז׳ה קאסטנר ידע להיות מקסים ביותר. אולם יחסו אל פשוטי העם לא הצטיין לרוב בחמימות יתירה. רבים ראו אותו כאחראי לכך, שהוריהם או ילדיהם לא היו בין הניצולים. רבים לא יכלו לסלוח לו, שהם איבדו את כספם, את תכשיטיהם ונכסיהם, אשר נמסרו על ידו לרוצחים הגרמניים ככופר חיים. יש גם שהאמינו כי קאסטנר התעשר מכך.

באותם שבועות וחודשים הייתי כמדמדם. יום יום, לילה לילה חוויתי מחדש את הידיעה על רצח עמיתי. ניהלתי חליפת מכתבים קדחתנית. רדפתי אחרי עובדות והוכחות חדשות. פשפשתי בזיכרוני מתוך מאמץ להעלות מתהום הנשייה כל מה שידעתי על חייו של קאסטנר. איך הכרתיו, איך סערה עולמית גדולה גרפה אותנו והדביקתנו יחד, כיצד באו תהפוכות חיים והפרידו בינינו פרידה של גוף ופרידה של נפש, איך הגביה אותו הגורל להיות מנהיג ואיש שררה ושימט אותו לשתות לרוויה ממרורי החיים. בכל אלה ניסיתי להיזכר בקשר עם מותו של האיש.

באותם ימים נתערער כליל אורח חיי השגרתי. אכלתי שלא בזמנים קבועים ולא כפי שצריך לנהוג חולה סכרת כמוני. עישנתי בלי סוף והרביתי לשתות משקאות חריפים. מאידך, שתיתי כמויות עצומות של קפה ובלעתי כמויות קופאין וגלולות מעוררות למיניהן. חששתי שאחמיץ התרחשות חשובה, הייתי אחוז צימאון לכל פרט ופרט על הרצח ועל החקירה. כמעט שלא   הספקתי לישון. אם נרדמתי לפרקים, הרי שהיה זה לשעות ספורות בלבד.

הרוגז המתמיד שהיה מנת חלקי מאז עלה היטלר לשלטון, החל לתת בי אותותיו. באחד הערבים, ביושבי כרגיל ליד מכונת הכתיבה, שקוע ומשוקע בעבודה, באה עלי כחטף התקפת לב. איבדתי את הכרתי. מייד הביאוני לבית חולים. משך ימים רבים ניתן לי חמצן. הייתי חולה אנוש וסיבוכים גם הם לא חסרו. ידידי סבורים היו כי לא אקום ממיטת חוליי. הרופאים הכבידו עלי אמצעי שינה וזריקות. הייתה לי הרגשה שהם מבקשים להחזיר לי את הגירעון בשינה שסבלתי ממנו. אולם לא תמיד יכולתי לישון מבלי לחלום. שעות על שעות שכבתי בעיניים עצומות וחלומות זוועה מן העבר ביעתוני.

מאחר שלא נודע אם אשאר בחיים, הבהילו ידידי טלגרפית את רעייתי מתל-אביב לפראנקפורט.

(האנזי) בהגיעי לפראנקפורט, הייתה לי תחושה מוזרה שנמצאת אני בציריך בדרכי לגרמניה, וכי השלט הגדול הנושא את שמה של העיר אינו אלא שלט פרסומת על עיר זו. אך חיש מהר הדביקה התודעה את המוח. טיילתי ברחובות גדולים וסואנים, כשנדמה לי שמתוך ההמון הרוחש יגיחו עוד מעט איזה פנים מוכרות: אולי אחד מן המטה הגרמני שעל הר השוואבים, בבודאפשט; אולי גרמני שהוביל ברגל אלפים מיהודי בודאפשט בדרך האבדון, בראשית חורף 1944/5; אולי אותו חייל גרמני מזדקן שאכל דובדבנים מהשקית שלי, בקיץ 1944 ובהצביעו על מכנסי מדיו המהוהים, הוסיף:

״חייל גרמני במדים מרופטים, פירושו, הפסדנו את המלחמה״.

ואומנם הוצע לי על ידי עיתונאים, שאסכים לעריכת פגישה עם מכרים - עם קרומיי ובכר. סירבתי. המשפט נגד קרומיי היה אז בשלבי ההכנה ונמסר לי מטעם התובע שאשמש כעדה ראשית נגדו. גם לא עמדו לי כוחות הנפש לערוך פגישה עם קרומיי כאדם עם אדם, לראות בחוש את אשר ידעתי בדעת, כי הרוצחים לא נדרשו לתת את הדין, כי הם חיים וחופשיים להלך בין אחי קורבנותיהם.

בגרמניה, נקרה לדרכי מר שינדלר, אותו גרמני, שהעסיק בימי המלחמה במפעלו יהודים בלבד והציל את כל עובדיו מהשמדה. בזמנו התקשר מר שינדלר עם ועדת ההצלה, לאחר שלא היו לו האמצעים לממן את עסקו, ומצא את הדרך אלינו. היה זה גבר חסון וגבה קומה, מהנדס לפי מקצועו.

מייד הזדקרה לעיני עובדה משונה: גוי זה שהציל יהודים, האיש ששחה נגד הזרם העכור של עמו ויצא שלם, רוחו מדוכדכת ואין הוא מוצא מקומו בעולם החדש - ממש כמונו, אנשי ועדת ההצלה. נוכחתי כי חיזיון זה של תלישות איננו יהודי בלבד, כפי שסברתי, כי נחלתם הוא של כל האנשים שהגורל הטילם פנים אל פנים עם סכנות איומות ומבחנים שבהם מאבדים כל המושגים המקובלים את משמעותם - ואחר כך שוב נראים מושגים אלה כבואת צבעונין של סבון, כפראזות שאין בכוחן לקנות פרוסת לחם או כוס מים, או פרודה של חמצן לאיש חנוק-גזים.

והנה בימי סכנה ומבחן, סיגלנו לעצמנו שיטות חדשות, ״מודרניות״, הפכנו את מתן השוחד וזיוף הניירות לשיא ההגינות. עתה אומר לנו העולם, שאין אלו שיטותיו של אדם הגון. תנודות ערכין אלה הכבידו עלינו. עולם זה שאנו חיים בו לא ראה, ועל כן איננו יודע, איננו מבין אותנו ואין אנו מבינים אותו.

עם תום המלחמה, לא אבה שינדלר להישאר בגרמניה, היגר לאמריקה, שם הסתדר בעזרת ״ג׳וינט״ וידידים יהודים, לא מצא את עצמו בארץ זרה, שב לגרמניה. אין בו כל גאווה על מה שעשה, אמר לי. הוא מאוכזב, אמר לי, כי בני האדם לא השתנו, כי לא למדו לקח, כי הבריות שואפים אך ליתר נוחות, ליתר כסף. (סוף דברי האנזי).

אני חש צורך נפשי לספר כמה מחלומותי, שאם לא כן לא יניחו לי. אומנם אומרים לי, כי החלומות כמוהם כקצף על פני המים ומקורם בהפרעות קיבה או בזריקות שמזריקים הרופאים, אולם בעת שאני חולם הם נראים לי ברורים בתכלית ורצופים היגיון חותך. בהתעוררי השתדלתי לשכנע את עצמי, שכל החלומות אינם אלא תעתועי דמיון; רק אחרי שהחלמתי וחיטטתי בתלי המסמכים והניירות, שאספתי משך שנים, מצאתי ראיות ברורות שיש וחלום הוא מציאות ממשית, לא פחות מן היום שקדם לו או שיבוא לאחריו.

פעם חלמתי על הרבה, הרבה מכתבים, שרז׳ה קאסטנר, סמוּ שפרינגמן, גיזי פליישמן, אוטו קוֹמוֹי, אלי שאיוֹ, יוסף קורניאנסקי, פרץ רבס, אני ורבים אחרים שיגרנו בשנים 1941 עד 1944 לקושטא, מקום מושבה של משלחת הסוכנות. היה זה שפע עצום של ניירות - מכתבים, פרוטוקולים, דו״חות. מכל אות שנרשמה בהן זעק הייאוש. נמסר בהן על מיליוני נרצחים. עמודים ארוכים ורבים הוקדשו לשמותיהם של יהודים, אשר יש לומר ״קדיש״ לעילוי נשמתם. תחילה - תמימים שכמונו! - היינו רושמים בטורים ארוכים ארוכים שמות בני אדם, אחר - לשם קיצור עבודה, והואיל ומלאכת הכתיבה פיגרה מאוד אחר מלאכת הטבח - את שמות הקהילות השלמות שנכחדו.

אולם לא רק קינה על המתרחש כלולה הייתה במכתבים. הם היו מלאים קריאות להחשת עזרה, ואף רגשי תקווה ואמונה בעתיד. הם ציינו כי מכונת המדינה של הנאצים היא מושחתת, וכי אפשר לעשות בה בקיעים - בעזרת הרבה כסף ומעט אומץ. ניתן לשחד קציני ס.ס. גבוהים ונמוכים, לשכור מבריחים, לסלול דרכי הצלה. אבל כל המכתבים האלה לא פורסמו בעולם החופשי, ולא זכו לטיפול. הם מתו מיתת חנק בתיקים עבותים, כמו כותביהם בתאי הגזים.

בחלום אחר חלמתי על חדר ליד הוועד הפועל של ההסתדרות בתל-אביב ברחוב אלנבי. היה זה חדר סתרים. רק מעטים ידעו על קיומו. לא היו בו חלונות, רק דלת ברזל עבה הייתה קרועה בו. לפני דלת זו עמדו יום ולילה זקיפים חמושים, אשר שמרו על מה שהיה בפנים.

החדר היה ריק מריהוט, אולם מהרצפה ועד לתקרה התנשאו בו ערימות כסף ודברי ערך. היו שם לירות פלשתינאיות, אשר פועלים, איכרים, בעלי תעשייה וסוחרים יהודים בארץ תרמו למגביות הצלה. היה שם שפע של זהב ויהלומים וחפצי חן, שנשים וגברים חלצו מאצבעותיהם וצוואריהם וזרקו אל קערות הברונזה של מתרימים ברחוב. היו שם כמויות עצומות של דולרים, שהיהדות האמריקנית שלחה בארגזים אל מעבר לים. הון תועפות זה לא שוחרר מחדר החושך כאשר יכול היה עדיין להציל חיים - אלא נועד לעלייה. כל זמן שסכנה כזו הייתה נשקפת והכסף יכול היה להציל חיים, היה מצבור ענק זה חתום ונעול. לכך דאגו כבר תקנות המטבע של בנות הברית שאסרו משלוחי כסף. ואנו, הרי עם שומרי תקנות אנחנו - בעיקר כאשר חוברו בידי הגוי.

חלמתי (וכלום היה זה חלום בלבד?) על הלורד אנטוני אידן, שהוא מסרב להיענות לבקשת מיניסטר החוץ האמריקני קורדל הול, להעניק את רישיון העלייה הגואל ל-60,000 יהודי בולגריה, מתוך טענה, כי גם יהודי גרמניה ופולין עלולים לבוא בתביעה דומה. חלמתי (וכלום היה זה חלום בלבד?) על הפקיד הבריטי הממונה על הפליטים, שהציג למשה שרתוק את השאלה, אותה שאל אותי לורד מוין ב-1944 - ואשר שנים רבות אחרי-כן, ב-21 באפריל 1958, יציג לי בלונדון הלורד סטראנג, בנוסח זהה כמעט - ״מה אעשה עם מיליון היהודים?"

אולם לא. עדיין אין זה הכל, דמדמתי בחומי, כשאני מוטל במיטה ללא תנועה ואשתי סבורה כי אני מחלים והולך. כל העולם היה אשם. בשום מקום תחת השמש לא היה מקום בשבילנו. לא בשטחים העצומים, הבלתי מיושבים, של צפון ודרום אמריקה. לא באפריקה ולא באוסטרליה, אף לא בישימון הקרח של אלסקה - לא היה מקום בשביל היהודים. אוניות ״ליברטי״ הפליגו ריקות מאין נוסעים בדרכן חזרה לאמריקה. קאסטנר יכול היה לשמש כעד חי לכל זה. כלום משום כך נידון לקפח את חייו?

חלומות הדמדומים שלי הלכו הלוך והתעצם והגיעו לממדי גידולים ממאירים. לחינם השתדלתי לרסנם. חייב הייתי להעלותם על הכתב, כדי שאוכל לבדוק אותם ביתר פרטות. כיצד, שאלתי את עצמי, יכלו מנהיגים יהודים, מסובין בכורסאות נוחות בירושלים ובניו-יורק, שלא להשמיע את זעקתם נגד מדיניות קשוחה ואכזרית זו של העולם הגדול הקרוי חופשי ואנושי? מדוע הסתפקו במחאות פושרות, ובעת ובעונה אחת שיתפו פעולה באותה מדיניות שעלתה לעם היהודי במיליוני קורבנות? כיצד אפשר להסביר ולהבין זאת? כיצד הם שתקו וצייתו לתקנות אדוניהם האנגלים, כאשר הימלר, באמצעות מארגן רצח המיליונים, אדולף אייכמן, הביא בפני את ההצעה הבאה:

״אני מוכן למכור לכם מיליון יהודים. ידוע לי כי הסוכנות שלכם היא עדיין יעילה. אם היא תבטיח לשלם, הריני מוכן לספק לכם, בחזקת מפרעה, מאה אלף יהודים לאחד הגבולות של הארצות הנייטרליות. אתם יכולים לקבל אנשים אלה, מכל נקודה שבשטחנו, לפי בחירה: זקנים או צעירים, גברים או נשים. אם הסוכנות תיתן את הבטחתה, הריני מוכן להפסיק את ההוצאות להורג ולפוצץ את תאי הגז. הארגונים היהודיים אינם צריכים לשלם לי לפני שאמלא תנאים מוקדמים אלה.

אולם עד שהסוכנות שלכם תיתן לי תשובה חיובית, אצווה על הגלייתם מדי יום ביומו של 12,000 אנשים לאושוויץ. הזדרזו איפוא במתן הבטחתכם!״

ככל שהפכתי והפכתי בעניין לא יכולתי למצוא מענה על השאלות שניקרו במוחי. הסוכנות והג׳וינט יכלו לתת תשובה חיובית, מבלי שישאלו את האנגלים, שהרי תקנות המטבע של בנות הברית לא היו נפגעות מעצם ההבטחה. גם אם לאחר מכן היה מתברר כי הבטחה זו אינה ניתנת למימוש, היינו מרוויחים זמן יקר מפז ומאות אלפים היו ניצולים ממוות. התירוץ, שהועלה לאחר זמן בפי פוליטיקאים יהודים ואנגלים, כי בין כך וכך לא היו הנאצים מקיימים הבטחתם, הוזם על ידי 1,700 גברים, נשים וטף שנשלחו על ידי הגרמנים בפועל לשוויץ, ועל ידי כל עדות אפשרית שנגבתה אחרי המלחמה. כאשר הפלתי תחנוני בפני יהודים נבוכים ואנגלים אדישים בקושטא ובקהיר, שיאזרו מעט עוז ויגלו זיק אנושי בקרבם, הוביל רז׳ה קאסטנר את הניצולים דרך הגשר של סט. מרגראטן מארץ המוות לארץ החיים. כלום בגלל זה נגזר עליו למות?

חלומותי הביאו אותי

לחלב - שם דיברתי שתים-עשרה שעות רצופות בפני משה שרת, כשלימינו קצין בריטי, ואני רואה בתוך עיניו את הדילמה של עם שלם המהלך על חוט, במאמץ לולייני להחזיק מעמד בין נאמנות לעצמו ונאמנות לאדוניו;

לירושלים - ביום שחרורי מן הכלא, כאשר בן-גוריון הבטיחני בקורת-רוח כי אל לי להיתפס לפסימיות, כי נעשות פעולות חשובות להצלת יהודי הונגריה וכי מעז ייצא מתוק. אולם בשעת השיחה לא ידעתי כי בכל ערי הונגריה - פרט לעיר הבירה בלבד - אין כבר את מי להציל.

לרחובות - שם גוללתי בפני חיים וייצמן את פרטי המצב בהונגריה ותביעות העזרה, והוא ביקשני להעלות כל זאת בתזכיר, אלא שעל תזכיר זה שכח משום מה לענות.

מנהיגים אלה רצו להציל בכל לבם. הם ישבו בירושלים, נשאו ונתנו עם הבריטים, התרעמו ואיימו, צמו והתפללו, טילגרפו ללונדון ולניו יורק - וחזרו לבתיהם. איש מהם לא שבר שמשה אחת בארמון הנציב העליון, איש לא הטיל עצמו על הכביש מתחת לגלגלי מכוניתו, איש מהם לא אמר: מלחמה גדולה זו מלחמת מצווה היא, אך אם נגזר שלא יוותרו יהודים אחריה, ואתם תחשו - אין זו מלחמתנו.

באותה עת היה קאסטנר מצדו השני של המתרס. הוא חזר משוויץ הבטוחה לשטח הכיבוש הנאצי בניסיון נואש לנצח במירוץ מטורף עם הזמן.

לנאצים הייתה תוכנית מפורטת כיצד להשמיד את מחנות הריכוז על תושביהם ברגע האחרון. אייכמן וקלטנבּרונר ניסו אומנם לבצע מזימה זו, אולם אייכמן הועבר מתפקידו כראש המחלקה היהודית, ומיור הס.ס. הוּנטשה נתמנה כיורשו. אבל הרוח החיה במחלקה זו היה בכר, אשר הימלר מינהו, ב-6 באפריל 1945, לקומיסר הרייך לכל מחנות הריכוז.

בכר ולפעמים גם קרומיי - בלוויתו של קאסטנר או בלעדיו, אך תמיד בעידודו - עברו בשבועות האחרונים למלחמה ממחנה ריכוז אחד למשנהו ודאגו להעברתו ללא קרב לידי בנות הברית. בכך אפשר להסביר את התופעה, שבשום מחנה ריכוז לא הושמדו יושביו ברגע האחרון. ואין זה מתפקידי לבדוק, אם שני הגרמנים עשו זאת, כפי שהם טוענים, מתוך נימוקים אנושיים, או שמא מצאו בכך הזדמנות אחרונה להכין לעצמם אליבי.

אולם פעולה זו גרמה להצלתם של מעטים מאוד. קאסטנר ראה את מכונת הכיליון בולעת אנשים שנייה שנייה, כשהעולם הגדול הקרוי נאור, עולמן של בנות הברית, עומד מנגד. איש זה, אשר חוט הקשר הקלוש עם משלחת הסוכנות ועם הג׳וינט מזה וחוט ההצלה הכושל מזה נפגשו בתוך כף ידו, הבין מה משמעות הייתה לשיתוף ללא תנאי של מנהיגינו עם בריטניה ובנות הברית. אף על פי כן, הוא השלים עם המנהיגים, התחבר אליהם, לא קרא לעם למרוד בהם. כלום היה זה פשעו? כלום על כך צריך היה לכפר בחייו?

בעזרת הרופאים ומבנה גופי המוצק, בדרך כלל, חזרתי לאיתני אחרי חודשים רבים של ריתוק למיטה. עם זאת נאסר עלי להתרגז. אסור היה לי לעבוד אם רציתי להישאר בחיים. ובעיקר - אסור היה לי לשוב ולהגות בפרשת חייו ומותו של רז׳ה קאסטנר.

אלא שבינתיים קרה משהו. נולדה בי הכרה חדשה. דמדומי החולי וביעותי החלומות שיחררו מתוכי אמיתות, שהיו רדומות עמוק, מתחת לרבדים ארכיאולוגיים של לויאליות מפלגתית או חברתית, של דחפים להשתלב בחברה ולא לצאת דופן ממנה, של הכורח להיות אדם רגיל בעולמם של אנשים רגילים.

הבינותי את לצון השטנים שחמד לו כאן הגורל. אלה שלא עשו את ההיסטוריה של ההצלה - הם שכתבו אותה. אלה שעשו את ההיסטוריה של ההצלה - טוב או רע - הם שהיו קורבן כתיבתה, אם איתרע מזלם ונשארו בחיים.

כיצד יודע אני זאת? אני קורא את הכתוב על פעולות ההצלה ורואה בעין כיצד יד נעלמה נגעה בדברים - הוסיפה מעט כאן וגרעה מעט שם, גירדה ותיקנה, העתיקה את נקודת הכובד מעיקר לטפל, העבירה מכחול של צבעים לגוון ולקשט.

במשך שנים ארוכות מאוד היינו, האנזי ואני, סמוכים אל מטבח ההיסטוריה הזאת. המטבח בו נתבשל מותו ההולך וקרב של קאסטנר. המטבח, אשר דמה ליריד גדול, בו טבחים מנוסים וגדולי-שם רקחו את משפטי קאסטנר-גרינוואלד. מטבח הזבח של בודאפשט, 1943/5. מטבח הרעב של קושטא וקהיר, בו התאמצתי אני - טבח גרוע אחד - לבשל למיליון איש בתוך סירים ריקים לחלוטין. ועוד לפני כן, מטבח המבוכות של עם גדול ועשיר שנלכד במלכודת ולא ידע להבחין בין מזון לבין רעל. אנו מעידים את מיטב הזיכרונות שלנו, כי רבים מן התבשילים ההיסטוריים, המוגשים היום, לא במטבחים ההם הוכנו, אלא במעבדות מודרניות, משוכללות. ריחם נעים מדי, אכילתם חלקה מדי.

כיצד אירע כי אלה שכתבו את תולדות ההצלה נאלצו להלבין פני עושיה? הסיבה היא פשוטה למדי: מי שחי את המעשים בגופו עלול היה להתקומם נגד תיאורם במאוחר. הוא עלול לבקש את רשות הדיבור ולומר במלוא השקט: ״סליחה, רבותי, ככה זה לא היה״. על כן יש לשכנע את העד החי כי מוטב לו להניד בראש ולשתוק - או יש להחשידו, לחסלו כעד מהימן.

הכדורים שפגעו בקאסטנר לא היו מקריים, יהיה מקורם אשר יהיה. רז׳ה קאסטנר, האיש שגם עשה היסטוריה וגם ענה ״אמן״ אחר סילוף דמותה, שילם את מחיר הבגידה שבגד בעצמו, בעברו. אין לסגוד לאלוהים ולעגל הזהב בעת ובעונה אחת. לא אלוהי סיני ולא עגל הזהב אוהבים דבר כזה.

בספר זה ייעשה ניסיון, מצד האנזי ומצדי,

לקרוע צוהר לעבר הדברים כפי שאירעו;

להסביר בדיוק למה היה מותו של קאסטנר בלתי מקרי;

לספר כיצד כוחות גדולים הגנו עליו בזרועותיהם חזק כל כך - עד שחנקוהו;

איך אבני ריחיים גדולות תפסוהו ולא ידעו כיצד לגרוס אותו או לפלטו;

מי היה האיש, מה מקור חולשותיו וגדולתו;

מה קרה לאלה, שעסקו במלאכת ההצלה בהונגריה, איך באו החיים ושטפום אל מחוץ לשטף החיים;

ואחרון אחרון – מקצת מצביונם של הימים ההם, ימי פעולות ההצלה, במידה ונחרטו בזיכרונה של רעייתי - דברים שלא פורסמו עד כה ברבים.

גם אם אינם תמיד לכבודו של המת, גם אם יכאיבו לרבים שחיים בתוכנו, מנוסחים הדברים שלנו מילה במילה כפי שהיינו שנינו מעלים אותם בשיחה, באין איש שלישי בחדר. הגיעה העת להפסיק למרוח סוכר על פצעים.

הערות: