צנחנים מארץ-ישראל[1]

כאן עלי לשלב פרק, רצוף גבורה וצער. כבר סיפרתי בחלק הראשון של ספר זה, שעוד בסוף שנת 1943 קיבל ד״ר משה שווייגר מכתב מאיסטנבול, שבו נתמנה כראש מארגני הפעולות הצבאיות החשאיות. במכתב נאמר, ששלושה שליחים מארץ-ישראל יוצנחו על אדמת יוגוסלביה; תפקידם הוא להגיע לבודאפשט ולעזור לו בארגון הפעולה הצבאית. שווייגר נדרש לציין נקודה מתאימה למעבר הגבול, וגם כתובות בבודאפשט. ד״ר שווייגר מילא את הדרישות האלה. זמן קצר לאחר כיבושה של הונגאריה נאסר משה שווייגר על-ידי הגסטאפו. אחרי המכתב הנזכר לא קיבלה עוד הוועדה שום ידיעות נוספות על תוכנית הצנחנים, וסבורה הייתה שהעניין בוטל. אך לא כן היה הדבר.

הסוכנות העמידה לרשות הצבא האנגלי לצורך זה קבוצת מתנדבים צעירים, שאומנו על-ידי האנגלים כצנחנים והוכשרו לביצוע משימות מיוחדות מאחורי קווי האויב. מבין אלה נבחרה קבוצה - חנה סנש, פרץ גולדשטיין, יואל נוסבאֶכאר-פלגי וראובן דפני - שהוטל עליה לצנוח בשטח שלטונו של טיטו ביוגוסלאביה. בראש-וראשונה היו לקבוצה תפקידים צבאיים. הוטל עליה לסייע לטייסים בריטיים, שנשלחו להפציץ את שדות הנפט ברומניה ונחתו שם נחיתת- אונס, לחזור לשירותם בצבא. מפקדה של הקבוצה היה ראובן דפני.

הפארטיזאנים פגשו את הצנחנים היהודים בהתלהבות גדולה ביותר. נערה צעירה ויפה, שני צעירים אמיצי-לב מ״קולחוז״ עברי, לבושי מדים של קצינים אנגלים - היה בכך כדי להלהיב את דמיונם של הפארטיזאנים היוגוסלאביים.

אבל הדרך לבודאפשט השתבשה. ב-9 במארס כבשו הגרמנים את הונגאריה וסגרו את הגבול הדרומי הרמטית. חנה סנש לא נרתעה מפני מכשול. מוצאה היה מבית בורגני בודאפשטי. היא עזבה את אמה, כדי ללכת לארץ-ישראל ולהיות חקלאית בקיבוץ. רוחה הרומאנטית ביקשה תמיד אפשרויות להקריב קורבן אישי למען האידיאה, ונראה שכיסופיה באו על סיפוקם משנצטרפה לצבא האנגלי וקיבלה עליה ביצוען של משימות מסוכנות ביותר. הכול הזהירוה מפני מעבר הגבול בשעה זו, אבל היא התעלמה מכל האזהרות. באין מדריך להעבירה את הגבול (האנגלים והפארטיזאנים, ואפילו חברה ומפקדה ראובן דפני, נמנעו מלהעמיד מדריך לרשותה וביקשו לשכנעה, שלא תעשה עכשיו כדבר הזה), התקשרה חנה עם שבויי-המלחמה הצרפתים, שנמלטו אל טיטו. הודות לחינוכה האזרחי, להשכלתה הגדולה ולידיעותיה הבלשניות, עלה בידה לרכוש את לב האנשים האלה. בכוחות משותפים ובכל המרץ, המיוחד לאנשים צעירים, חיפשו אדם שיעבירם את הגבול. לבסוף מצאו פקיד ממשלתי הונגארי, שנחשב לידידן של בעלות-הברית והיו לו יחסים טובים עם מבריחים. חנה יצאה לדרך עם ידידיה.

ראובן דפני ליווה אותה מתוך חששות כבדים אל המקום המיועד ליד הגבול הדרומי של הונגאריה. חנה עברה את הגבול, ומשהגיעה לצד ההונגארי, החביאה קודם-כל את מכשיר הראדיו לשידור ולקליטה. אבל זמן קצר לאחר מכן נעצרו היא ומלוויה על-ידי שוטרי-גבול הונגאריים. נתחולל קרב קצר. אחד ממלוויה נפל, וחנה ושני חבריה נישבו והובאו מייד אל מחלקת הריגול הנגדי ההונגארי. תוך זמן קצר נמצא על-ידי ההונגארים גם מכשיר הראדיו. הקצין החוקר אמר לחנה, ששני מלוויה יִיָרו בגלל מכשיר הראדיו. חנה ביקשה להציל אותם, ואף עשתה זאת באומרה לקצין:

״שניהם חפים מפשע. ציוד הראדיו שייך לי. אני הבאתיו עמי״.

הרבה מהמוזר היה במאסר זה. אך מה שבא לאחריו היה כולו פליאה. חנה הובאה מייד לבודאפשט. אותה שעה לא ידע איש מאיתנו בבודאפשט, שמישהו מארץ-ישראל צנח ביוגוסלאביה. איש בוועדה ובקהילה לא ידע דבר על קיומה של חנה. איש מן הצנחנים, שבאו אחריה, טרם עבר את גבול הונגאריה. חנה עצמה הגיעה להונגאריה לא בשמה האמיתי, ולא בתעודות-הזהות שנשלחו בשעתו על-ידי משה שווייגר, אלא בניירות מזויפים, שהיא עצמה השיגה ביוגוסלאביה. עם כל זאת הועמדה חנה סנש, כבר ב-17 ביוני, פנים אל פנים עם אמה, שנאסרה אף היא. כך העידה הגב׳ סנש במשפט קאסטנר-גרינוואלד. האם היה אותו פקיד-ממשלה הונגארי מרגל? האם גילתה לו חנה את כוונותיה? האם עקבו אחריה סוכנים גרמניים והונגאריים עוד בהיותה ביוגוסלאביה? על כל השאלות האלה אין בידינו להשיב תשובה עד היום. לפי הודעת יואל נוסבאכאר - סגור פלגי, אף הוא ופרץ גולדשטיין לא ידעו כלום על מאסרה של חנה סנש, אבל שניהם חרדו מאוד לשלומה, והם החליטו סוף סוף לצאת לדרך. המאיור סטיפא, מן הפארטיזאנים של טיטו, הביא אותם אל מקום מעבר, - לא זה שבחרה חנה. יואל פלגי ופרץ גולדשטיין היו זהירים יותר ממנה: הם השאירו את ציוד הראדיו שלהם בשטח היוגוסלאבי, ונדברו עם היוגוסלאבים שהראדיו יישלח אליהם לבודאפשט לפי סימן מסוים.

השניים עברו את הגבול בשלום, אבל בעומדם להחליף את הרכבת בתחנת פאץ׳, נתעורר בהם החשד הראשון, שעוקבים אחריהם. אף על פי כן הגיעו לבודאפשט ללא קשיים ונפרדו זה מזה בבניין התחנה הבודפשטית המלא מפה לפה, לאחר שקבעו מקום לפגישה.

היו להם שתי כתובות - של קאסטנר ושלי. בעודם ביוגוסלאביה קיבלו ידיעה שכתובתי בוטלה, ובמקומה ניתנה כתובת בית-הקהילה כמושב המרכז של התנועות החלוציות הבלתי-לגאליות. הם נדברו להיפגש בשעה קבועה בפאנסיון ברחוב ואצי, שבו התגורר קאסטנר. שניהם היו ילידי קלוז׳ וקאסטנר הכיר אותם עוד מימי היותם בתנועת הנוער, וקידם את פניהם בברכה חמה. פגישה ראשונה זו ארכה שעה קלה בלבד מטעמי קונספיראציה, כיוון שבחדר-ההמתנה של קאסטנר חיכו לו הרבה אנשים זרים. השיחה התנהלה בסגנון טלגראפי, בעיקר על מכרים משותפים ועל קרובי משפחה - אם נשארו בחיים, והיכן הם מתגוררים. הצנחנים לא הזכירו את שמה של חנה ואת משימותיה הצבאיות, אבל מתגובותיו של קאסטנר למדו שאין הוא יודע כלום על קיומה של חנה. קאסטנר קבע ראיון עם הצנחנים למחרת בבוקר. השניים יצאו מאת קאסטנר והלכו אל חדר המלון, שכבר נשכר קודם לכן.

בפגישה למחרת בבוקר נכחה גם אישתי. בא יואל פלגי בלבד. פרץ גולדשטיין הלך קודם לכן אל החלוצים בבית-הקהילה. אישתי הביאה גם את פלגי לשם. שם פגשו את פרץ גולדשטיין. אולם לאחר שעה קלה נודע, ששוטרי-חרש נמצאים בתוך בניין הקהילה ומחוצה לו. אישתי מסרה את שני הארצישראלים לידי חברנו שלום אופנבאך, והוא הצליח, בדרכים הרפתקניות, להבריחם מתוך הבית. לפני היפרדם נדברו להיפגש בו בערב בדירת חברתנו ד״ר אֶרז׳י קוּרץ.

משנתפרדה החבילה, נעלם פרץ גולדשטיין. לישיבת הערב, שהוסכם עליה, לא הופיע. כן לא בא לראיון עם פלגי, שנקבע קודם-לכן. בביתה של ארז׳י קורץ כבר חיכו ראשי הקבוצות החלוציות. קאסטנר בא אחרי-כן, ונבהל, בשומעו שפרץ גולדשטיין נעלם. הוא התייחד עם פלגי בקרן זווית ודן איתו על המצב. פלגי חשש, שפרץ בן הי״ט לא יעמוד בפני עינויי הנאצים. אז החליט קאסטנר לגלות את כל העניינים ליואל פלגי, שהכירו מימי נעוריו. הוא תיאר לפניו את מצב היהודים בהונגריה, סיפר לו על התפתחות המשא-ומתן עם הגרמנים, על שליחותי ועל האפשרות להציל מאות אלפי אנשים. בין השאר אמר קאסטנר:

״נוסי - זה היה שמו של פלגי בתנועת הנוער - עליך להבין, שהעניין חשוב הוא. על מידת רצינותו תוכל ללמוד מתוך העובדה, שבימים הקרובים ביותר עומדת לצאת מבודאפשט רכבת, שתעביר לחוץ-לארץ 1500-2000 יהודים הונגארים. וזוהי מקדמה בלבד. הדברים אמורים בהצלתם של כל אלה, שעוד נשארו בחיים, אבל אם פרץ גולדשטיין נאסר עכשיו באמת, ובמאסרו יפתח את פיו, יתמוטט הכל. לפני זמן מועט אסרו ההונגארים את כל הנהלת הוועדה, אך הגרמנים הוציאונו לחופשי, מפני שהם מעוניינים במשא-ומתן הזה. אם עכשיו יובאש ריחנו על-ידי מאסרו של פרץ גולדשטיין, לא תהיה לנו תקומה. אז יהיה הדבר בעיני הגרמנים לא עניין יהודי, אלא ריגול אנגלי. איני יודע לפי שעה מוצא מן המצב״.

הדברים עשו רושם עמוק על פלגי. אף-על-פי-כן לא סיפר לקאסטנר דבר על בואה של חנה סנש ועל התפקידים הצבאיים, שהטיל הצבא האנגלי עליהם לבצע כאן. בספרו ובהודעתו לפני השופט נימק את שתיקתו זו בחובה שנתחייב בתורת קצין אנגלי בשמירת הסודות. דבר זה היה לרועץ לכול. אילו ידעו אנשי הוועדה משהו בעוד מועד על חנה סנש, היו עושים את הדרוש למניעת אסון.

קאסטנר הגה בדבר בכל מאמצי-מחשבתו, ולבסוף הציע מוצא לפלגי:

״חשוב הדבר שהגרמנים ישוכנעו, שאתם נשלחתם הנה בעניין יהודי. נוכל לטעון, שאנשי איסטנבול שלחו אתכם כדי להיוודע, אם הצעתו של אייכמאן יש בה ממש, או שמא אין זה אלא עורבא-פרח של יואל בראנד. אולם הגרמנים ירצו אז לראותך. המוכן אתה לכך? עדיין יכולים אנו לשלוח אותך באיזה אופן שהוא לחוץ-לארץ או להחביאך באופן שאיש לא ימצא אותך, אלא שאין אני יודע מה לעשות, אם גולדשטיין חבוש באמת בבית-הסוהר״.

יואל פלגי הכריז מייד, שהוא מוכן להסתכן בכל הסכנות, ובלבד לעזור לחבריו ולוועדה.

האנזי בראנד ושלום אופנבך שותפו בהתייעצות. לבסוף הוחלט לדבר עם ההאופטשטורמפירר קלאגאס, שעמד בראש הס.ס. בבודאפשט. בכל מקרה של מאסר היה מגלה עד כה אדיבות וחוסר כוונה של טובת-הנאה, וקאסטנר והאנזי בראנד משוכנעים היו, שהוא נמנה עם יריביו הנסתרים של היטלר. על האנזי בראנד הוטל לבקר אצל קלאגאס למחרת היום.

קלאגאס נראה מרוצה מאוד, כאשר סיפרה לו האנזי בראנד את כל הפרשה:

״היטבת לעשות, שבאת אלי מייד. אנו רואים סימן טוב מאוד בזה, שהסוכנות שלכם שיגרה הנה שני שליחים כדי לבדוק את הכל. שילחי מייד את השניים אלי. אין להם שום יסוד לפחד. כל רע לא יאונה להם. אני ערב לכך״.

פלגי העז לעשות כעצתו והופיע במטה הראשי של הס.ס. בשוואבנברג. קלאגאס לא נמצא במשרד ולא יכול לבוא מחמת האזעקה באותה שעה. הוא דיבר בטלפון עם שלישו קראוס והטיל עליו לשוחח בינתיים עם שני הארצישראלים. הקצין קראוס קיבל את פלגי באדיבות רבה, בעוד אישתי מחכה בחוץ וכוססת את ציפורניה מרוב התרגשות. פלגי תיאר לאחר מכן את השיחה כך:

קראוס: ״בואך לשלום. חייב אני לומר, שאתה עושה עלי רושם רב. כיצד בכלל באת הנה? כלום לא חששת להופיע כאן אצלנו?״.

פלגי: ״מפני מה לחשוש? אנשיך הגישו הצעות לממונים עלי והם שלחוני הנה לקבוע, באיזו מידה נוכל לסמוך עליהן. הרי אני כעין פארלאמנטאר בלתי-רשמי. בתנאים אלה לא הייתי סבור שאורבות לי סכנות״.

קראוס ביקש לדעת, כיצד הגיע פלגי בכלל לבודאפשט. על כך השיב יואל בסיפור בדוי, שלפיו יצא מירושלים לפני ימים אחדים בלבד.

קראוס: ״אבל לי נמסר שיש לכם עוד חבר. מפני מה אין הוא כאן?״.

פלגי: ״איני יודע. הוא נעלם. יש לי הרגשה, שרודפים אחרינו. אולי נאסר חברי. רוצה אני לבקשך, שתנקוט צעדים למוצאו ולשחררו מבית-הסוהר במקרה שנאסר״ (על חנה סנש לא דיבר פלגי. אז עדיין קיווה שחזרה ליוגוסלאביה אל ראובן דפני).

קראוס: ״אם הכל כסדרו, ייעשה הדבר בלי ספק. בנדון זה יכול אני להרגיעך. ואשר למשא-ומתן עמך - אין הוא מענייני, הממונה ידבר עמך כשיתפנה״.

״אולי תוכל לתת לי אישור, כדי שאנשים בלתי-מוסמכים לא יעצרוני ולא יאסרוני? ״.

״עדיין אין צורך בכך. לאחר מכן תקבל תעודה. לפי שעה יספיק אם תרשום לך את מספר הטלפון. אם יקרה דבר-מה, התקשר עמי. במקרה כזה נדאג לכך, שלא יאונה לך כל רע״.

משחזר פלגי והופיע לעיני האנזי, נגולה אבן מעל לבה. היא הביאה אותו אל אופנבך, שעמד להחביאו, והכין בשבילו דירה בלתי-לגאלית. אבל יואל פלגי רצה דווקא לגור בדירתי הישנה והריקה ברחוב בוליובסקי.

רק זמן רב לאחר מכן גילה את טעם הדבר: קווה קיווה שחנה סנש, שלקחה איתה לדרך את הכתובת הזאת, עוד תופיע שם, אם אומנם תגיע להונגאריה. את הכתובת הזאת היא קיבלה עוד בארץ-ישראל, והוא לא היה בטוח אם הודיעו לה, שכתובת זו שוב אין להשתמש בה.

לעת ערב נתבשרה הוועדה בשורה טובה: פרץ גולדשטיין חזר והופיע. אנשינו נשמו לרווחה. נדמה היה שהתגברו על כל הקשיים.

אולם ה-29 ביוני היה יום מר ונמהר. אותו יום שוב שלח אופנבך אישה אחת אל יואל פלגי לדבר על לבו, שיעקור אל דירה קונספיראטיבית. פלגי שוב סירב. בו ברגע הופיעו פקידי הריגול הנגדי ההונגארי ואסרו אותו. האישה נמלטה משם, אולם נתפסה ועונתה עינויים קשים. אומנם היא לא ידעה הרבה, אבל גם את המעט שידעה לא גילתה, על אף כל הייסורים. חברי הוועדה היו שרויים בקדחת: היישלח הטראנספורט או יעוכב, בגלל הצנחנים שנאסרו?

ב-30 ביוני שנת 1944, בשעה 11 בלילה, יצא משלוח המהגרים, שהכיל 1676 יהודים, מתחנת הרכבת הבודאפשטית לדרכו, אל הארצות הנייטראליות.

פרץ גולדשטיין מיאן להצטרף לטראנספורט. הוא נשאר במחבוא בלתי-לגאלי במחנה שברחוב קולומבוס.

אותו לילה, ב-4 לפנות בוקר, נעצרו על-ידי הבולשת ההונגארית ד״ר קאסטנר והמהנדס ביס ונשותיהם וכן אישתי, בבית המהנדס ביס, ששימש מקום מושבו של מרכזנו האי-לגאלי. ד׳׳ר קאסטנר נשאר עם הבלש האלאש, ואילו השאר הובאו לקסרקטין ״האדיק״. אישתי נחקרה קשות. היא שתקה. ב-10 בקירוב הובא גם ד״ר קאסטנר לקסרקטין. הקצין צעק עליו:

״הבא את השני, ולא - יירה נוסבאכאר תוך עשרה רגעים״.

ד״ר קאסטנר היה מיואש. הוא חשש לגורלו של הטרנספורט. הוא ביקש לשחררו לשעות מעטות, כדי שיוכל להתייעץ עם חבריו. ד״ר קאסטנר ואישתי שוחררו לזמן קצר, השאר נשארו כבני-תערובות. הוועדה דנה במצב והחליטה לשלוח את אישתי, את ד״ר קאסטנר ואת שלום אופנבאך אל פרץ גולדשטיין. הפעם היה אופנבאך ראש המדברים.

״הכרעה זו קשה מדי בשבילנו. עליך בלבד להכריע בדבר. ישנן כמה יציאות-סתרים מן המחנה. יכול אתה להשתמש ביציאה האחורית ולצאת לחופשי. יותן לך מחבוא בטוח. אם תצא ביציאה הקדמית, יאסרוך השוטרים ההונגארים העומדים שם על המשמר. הרי אתה יודע מה מונח על כפות המאזניים; הכרע בעצמך״.

הוריו של פרץ היו בטראנספורט היוצאים לחוץ-לארץ. פרץ נמלך בדעתו רגעים מספר בלבד. החלטתו הייתה:

אני מתייצב.

ד״ר קאסטנר לא התנגד להכרעתו זאת. בטוח היה שיעלה בידו, בעזרתו של פון קלאגס, לשחרר את שני הבחורים למחרת היום. הוא הכיר את ראשי הבולשת ההונגארית. אין לו אלא לטלפן לאוברסטלויטנאנט גארקוֹלי. אך לא כן היה הדבר.

חנה סנש, פרץ גולדשטיין ויואל נוסבאכאר-פלגי נשארו במאסר. אנשי הוועדה השתדלו כל הזמן לשחרר את שני הקצינים. על מאסרה של חנה סנש לא ידעו ולא-כלום. חנה עוּמתה עם אמה כבר ב-17 ביוני. בהזדמנות זאת יעצה לאם לפנות לעזרת הציונים. הגברת קאתארינה סנש שוחררה כעבור זמן קצר. בתור יהודייה מתבוללת לא היה לה כל מגע עם ההסתדרות הציונית, אולם לרגל עליית בתה לארץ-ישראל ידעה על המשרד הארצישראלי ועל מזכירו משה קראוס. היא רצתה לדבר עם קראוס, אולם פגשה רק את חברו לעבודה סאני גרוסמאן. באמצעותו ביקשה להגיע אל ד״ר קאסטנר, אבל גרוסמאן הסתפק בהרגיעו את הגב׳ סנש. כנראה לא סיפרה לו על כוונותיה.

נבצר מהוועדה להשיג משהו מאת ממשלת סטויאי בעניין הצנחנים. רק לאחד שינוי הקו של הורטי ומינויו של הגנראל לאקאטוש כראש הממשלה ניתנה אפשרות לשליחי הוועדה להעלות את השאלה הזאת. ב-14 באוקטובר שוחח קאסטנר עם יועץ המיניסטריון אוֹטאן, מזכירו האישי של שר הביטחון. בפגישה זו נכחו גם נציג הצלב האדום הבינלאומי בהונגאריה פרידריך בּוֹרן וכן מנהל מחלקת הריגול הנגדי ההונגארי למזרח הרחוק אוברסטלויטנאנט גארקוֹלי, ומי שהיה הנספח הצבאי ההונגארי בתורכיה, המאיור אוטו האץ.

עמדתם של פקידי הצמרת ההונגארית כלפי היהודים נשתנתה. הפקידים דיברו לעתים קרובות עם קומולי, עם שטרן ועם קאסטנר על פרישתה הקרובה של הונגאריה מן הציר. באותו יום 14 באוקטובר הבטיח שר המלחמה לשחרר את הצנחנים שנאסרו.

למהרת, בשעה 11 לפני הצהריים, הכריז הורטי בראדיו על כניעתה של הונגאריה. במשך שעות מספר הייתה אולי ביד חנה סנש וחבריה האפשרות לעזוב את בית-הסוהר, אבל הרגע היקר הוחמץ. הצנחנים נשארו. לאחר כמה שעות נתחוללה ההפיכה בידי הס.ס., הורטי נאסר, ופורסמה הכרזה על הקמת ממשלה של בעלי צלב-החץ. מעתה היה הכול אבוד.

שני הקצינים היהודים הוסעו ברכבת-גירוש. יואל נוסבאכאר-פלגי ניסר את הסבכה של חלון הקרון וקפץ מתוך הרכבת הנוסעת. הוא הגיע אל הבירה ונצטרף למאבק החלוצים, וזכה לחזור לארץ-ישראל. פרץ גולדשטיין לא זכה לכך. חנה סנש הועמדה לפני בית-דין צבאי כמרגלת בריטית ונידונה למיתת ירייה.

חנה סנש הייתה יהודייה גאה, בבית הסוהר נהגה תמיד לשרטט מגן-דוד בתוך האבק, שכיסה את צוהר הצינוק, כדי להדגיש את קשר הגורל שבינה ובין האסירים היהודים, הנושאים מגן-דוד על בגדיהם. כשביקשו לשדלה שתגיש בקשת חנינה, השיבה:

״ממרצחים לא אבקש חנינה״.

אמה של חנה לא ידעה כלום על גזר הדין של מוות. היא השתדלה הרבה לקבל רישיון לבקר בבית הסוהר. הרישיון ניתן לה ליום 6 בנובמבר אחה״צ. הגברת סנש הוכנסה אל משרדו של השופט.

״בתך הייתה גיבורה. את וכל העם היהודי רשאים להתגאות בה - אמר השופט״.

לפני הצהריים בוצע פסק-הדין בחצר בית-הכלא של בודאפשט.

הערות: