מעשי
הזוועה נמשכים הטבח הגדול החל בשטחי הספר של הונגאריה - ברוס הקארפאטית ובצפונה של טראנסילוואניה.
ביום 13 במאי 1944
הושלמה העברתם של 320,000 יהודים אל הגטאות, ולאחר כמה ימים החל הגירוש
הכללי. הגרמנים הרגישו ששעתם דחוקה. התהליך, שארך כמה חודשים בעיירות פולין, בוצע
כאן במהירות של סרט נע. יושבי הגטאות נדחסו לתוך קרונות לבהמות - כמעט מאה איש
בקרון אחד. כל קרון צויד בשני דליים - דלי למים ודלי לעשיית צרכים. אחר כך נחתמו
הקרונות. הגירוש לא נתקל בשום התנגדות. הגטאות נמצאו לעתים קרובות תחת כיפת
הרקיע, במלבנות נטושות, ולפעמים ליד קו צדדי של מסילת-הברזל. תנאי החיים בריכוזים
אלה היו קשים עד כדי-כך, שכל ישעם וחפצם של האנשים היה רק לצאת משם. הז׳אנדארמים
ההונגארים עינו אנשים לאין-ספור, כדי לגלות את רכושם שהוחבא. בבוא הקרונות, נשמו
האנשים לרווחה. בטוחים היו, שהם עומדים לצאת לאחת העיירות שבלב הונגאריה: שמועות
אלה, שבאו ממקורות גרמניים, נפוצו בגטאות. הוועדה שלנו השתדלה להמציא ידיעות
נכונות, להזהיר ולהמריץ את היהודים שיימלטו על נפשם ויתנגדו לגירושם, אך לשווא.
האנשים לא האמינו לנו, לא רצו להאמין. כל יצור חי ממאן לראות את קצו הקרב. חנה גאנץ, ישעיה ראטשפרכר, האנזי בראנד, פריץ קנול, מנחם קליין,
המהנדס קירשנר ועוד - נציגי הוועדה - מצאו אוזניים אטומות בעיירות אלה. למונקאץ׳
שלחנו גרמני - מהנדס מחברת אי.ג. פארבן, אשר מילא את תפקידו באמונה. שם פרצה
ההתנגדות הראשונה בהונגאריה. קבוצת יהודים סירבה לעלות על רכבת-הגירוש. הגרמנים
דיכאו את ניסיון ההתנגדות במטח-יריות. היה מחסור בצעירים יהודים יוצאי-צבא לפעולות
התנגדות; הללו הועסקו ב״שירות העבודה״. הגרמנים נקטו כאן הלכה-למעשה את כל אשר למדו מניסיונם בהשמדת שלושה-ארבעה
מיליונים של יהודי פולין. תחילה פורסמו הכרזות, שבהן נדרשו האנשים לנטוש את מקומות
מגוריהם ולהתרכז בנקודות מסוימות. בזה נעקרה ההתנגדות משורשה. בערי מולדתם עוד היו
היהודים יכולים למצוא דרכים מרובות להגנתם. כוחה של המשטרה ההונגארית והגרמנית לא
היח מספיק לחפש ולמצוא אלפי יהודים ולסוחבם למקומות הריכוז. איום עונש המוות הטיל
פחד על האנשים ואילצם לבוא אל נקודות הגירוש. הדעת נתנה, שההתנגדות צריכה להתחיל
עם ניסיונם הראשון של הגרמנים להפריד בין האוכלוסייה היהודית לשאר האוכלוסים. אבל
מי זה ירצה לסכן את חייו, רק מפני שדורשים ממנו להירשם במועצת היהודים או להדביק
מגן-דוד על חזהו? רק מעטים הבינו, שצעד ראשון זה עתיד בהכרח להביא אל מחנות-ההשמדה
או תאי-הגאזים באושוויץ, במאיידאנק, בטרבלינקה וכו׳. כל השאר לא האמינו בכך. מן
הצורך היה להעמיד בפני הגרמנים חומה, שאינה נראית לעין, ולאלצם לחפש כל יהודי
ויהודי בתוך ההמון האפור של האוכלוסייה ההונגארית. אבל על אף ניסיונם הנורא של
יהודי פולין מיאנו המוני היהודים בהונגאריה ללכת בדרך, שמשמעותו מצוקה וסבל בהווה,
לשם מניעת סכנות בעתיד. לא כל אדם עשוי לקבל עליו חיים בלתי-לגאליים - בצורתם הקשה
ביותר, שאפשר להעלותה על הדעת - שלא מחמת סכנה ישירה. משהגיעה הסכנה - איחרו את
המועד. השמדתם של יהודי הפרובינציה ההונגארית הייתה תהליך-איתנים. היא בוצעה
במהירות כזו, שהייתה מונעת אפילו מן הארגון הטוב ביותר לנקוט אמצעים יעילים נגדה.
בארון פון-פרוידיגר מתאר את אימי הימים ההם: ״... העובדות היבשות תמציתן אחת היא לגבי כל מרכזי הגירושים, או,
לפחות כמעט לגבי כולם, ואלה הן: הקורבנות הורצו בצורה גסה ואכזרית ביותר, ללא שמץ של יחס אנושי, אל
מקומות ההטענה. כל מטענם ניטל מהם. ניירותיהם, מסמכיהם ותעודותיהם נקרעו בידי
הז׳אנדארמים. נשים הופשטו בפומבי ערומות כביום היוולדן ונבדקו בדיקה גופנית על-ידי
מילדת, בנוכחותם של הז׳אנדארמים המתבדחים, ולעתים קרובות גם על-ידי הז׳אנדארמים
עצמם. חולים, אנשים שנותחו זה עתה, יולדות, גוססים ומטורפים - כולם נדחסו לתוך
הקרונות. בנירקאזה, למשל, הורצו המגורשים, תוך התעללות גסה גרידא, על פני הרחובות,
שמלאו רפש מחמת גשמי-הזעף, שירדו קודם-לכן. ילדים בני שנה ומעלה הוכרחו להשתתף
בקצב המצעד, שהומרץ על-ידי מכות-שוטים. בסאטוראליאויהלי שכבו הרבה גברים על פסי-הברזל וסירבו לעלות אל
הקרונות, כולם נורו בו-במקום. אם צעירה בטאטה, שרק עשרה רגעים קודם לכן ילדה תאומים ולפיכך לא יכלה
ללכת, אחזו בה הסרדיוטים בידיה וברגליה והשליכוה בתנופה רבה לתוך הקרון, ואת
היילודים זרקו אחריה. בקאסה הובלה אמו של אזרח נכבד, בת שמונים-וארבע שנים, מייד לאחר קטיעת
רגלה, משולחן-הניתוח אל הקרון. בנה, שהיה באותו מעמד, ביקש לשלוח יד בנפשו ביריית
אקדח. הסרדיוטים השמיטו את הנשק מידו, ומחצית פניו נמחצה על-ידי הכדור. מחוסר-הכרה
ושותת-דם הוכנס אל הקרון. ציד מיוחד נערך על אנשי שירות העבודה, שנסעו לרגל תפקידם או לחופשתם
על יסוד תעודת-מסע צבאית. בנאגיוואראד, בהאטוואן ובהרבה תחנות אחרות הוצאו אנשים
אלה בכוח מן הרכבות על-ידי הז׳אנדארמים וצורפו מייד לרכבות-הגירוש הסמוכות. שערורייה
זו נמשכה עד ששר הביטחון אסר על אנשי שירות העבודה לצאת את הקסרקטינים ללא ליווי
צבאי. שטח הרצפה של הקרונות היה 20 מטר מרובע. על פני שטח זה צופפו 75
אנשים. לכל קרון ניתן דלי מים של 10 ליטרים, ועוד דלי באותו נפח לעשיית צרכים. יש
שלא ניתנו מזונות כלל. בכמה ערים נתנו 2 קילו לגולגולת, ובערים אחרות - 200
גראם בלבד. הואיל ובתנאים כתקנם לא יכול מספר-אנשים כזה להיקלט בקרון הרכבת אפילו
במעומד, היו הז׳אנדרמים מכריחים את האנשים להצטופף - במהלומות של קתות-רובים,
בדקירות של כידונים, ואפילו ביריות בעצורים. לאחר שהקרונות מולאו מפה לפה, היו
חותמים את הדלתות ונועלים את החלונות. כך היו יוצאים הקרונות האלה לדרכם האבלה,
שתעודתה טרם נודעה בזמן הראשון. מכל רחבי הונגריה נתקבלו ידיעות, שבהגיע ה״שיירות״
האלה לתחנות, היו אנשים זועקים מתוכן שיצילום, כי הם גוועים בצמא וברעב. המתים לא
פונו, ובתחומי הונגאריה לא נפתחו הקרונות כלל, או שנפתחו לכמה רגעים מדי כמה ימים.
מסתבר שבתנאים אלה הכילו הקרונות, בהגיעם לתעודתם, רק שלדי בני-אדם חיים ומתים. מתוך הידיעות שנתקבלו ממקורות גרמניים שונים, נתברר, שעל מיפקדת-הגירושים
הגרמנית, שבראשה הועמד בינתיים ויסליצני - היא מנתה 150
אנשי ס.ס. בלבד ובתפקידם היה לספק גם את צוות-הליווי לרכבות-הגירושים - הוטל, בהסכם
עם אייכמאן, לשלוח מדי יום ביומו רכבת אחת או שתי רכבות. ברכבת היו 45 קרונות ובהם 3200
אנשים בממוצע, אבל קצב זה לא הספיק לו למזכיר המדינה אנדרה. הוא דרש לשלוח מדי יום
ביומו 6 רכבות. אייכמאן הסכים לפשרה, ובסופו של דבר הוסעו יום יום 4 רכבות. לשם ביצוע הגירושים במהירות כזו גייס אנדרה 5000 ז׳אנדארמים והעמידם לרשות מארגני הגירושים״. 12,000 איש היו מוּצאים יום יום מערי-השדה ברכבות מלאות מפה לפה. רבים
מצאו מותם בתוך הקרונות בטרם הגיעו לאושוויץ. שם הועברו רוב המשלוחים במישרים אל
תאי-הגאזים. אימת מוות אחזה את שבויי אושוויץ, בהיאלצם לראות את מכונת-השטנים,
הזוללת כמויות עצומות של גופות חיים. אישתי ורז׳ה קאסטנר רצו בבהלה גדולה אל אייכמאן ודרשו להפסיק מייד את
הגירושים. אייכמאן דחה את דרישתם בצורה חריפה: ״בכם ובאנשיכם באיסטנבול תלוי הדבר, שהעניין יובא לידי גמר מהיר. אם
אפסיק את הגירושים, לא ירצו האנשים בחוץ-לארץ לשאת ולתת איתי כלל״. בו-ביום הבריק קאסטנר לאיסטנבול: ״הגירושים נמשכים״. |
