שיחה עם פקיד אנגלי רם-המעלה

הדבר היה בגן המועדון הבריטי-מצרי בקאהיר. ישבנו מסביב לשולחן גדול ערוך כל טוב ובהידור רב. האנגלים כיבדוני מדי פעם בפעם Short or long drinks.[1] שכני שאל אותי:

״האומנם התייחסת ברצינות להצעתו של אייכמאן?״.

״ברצינות גמורה. אני מאמין באמונה שלמה, שאם תתקבל הצעתו של אייכמאן יופסק רצח ההמונים״.

״אבל כלום יעלה על דעתך, שבעיצומה של המלחמה נספק לגרמנים 10,000 מכוניות-משא?״.

אין הדברים אמורים כלל במכוניות-משא, אדוני. הגרמנים יקבלו סחורות אלו-שהן: אולי צורכי-מזון, ואולי כסף בלבד. אולי לא-כלום. אולי ביקשו רק לבוא לידי משא-ומתן איתכם״.

״ומה יהיה לכשתשוב? איך אתה משער לך את כל העניין הזה? ״.

״הדבר פשוט הרבה יותר משסבור אתה. פקודה יחידה של אייכמאן - והגירושים יופסקו. אז יטיל עלינו לחבר רשימות למשלוחי מאת האלף. אולי יכלול המשלוח הראשון לספרד 20,000 איש בלבד, אבל הללו יצילו את חייהם״.

״אבל כלום יוציא אייכמאן את האנשים האלה לחופשי ללא ערובות שאנו נספק את הסחורות?״.

״הוא ייתן את ׳המקדמה׳, אם הסוכנות היהודית תקבל את ההצעה. וכיוון שאנשים יינצלו, שוב אין אני מעוניין לדעת, אם אתם תקיימו את הבטחתה של הסוכנות היהודית, אם תספקו לו מכוניות-משא או צורכי-מזון או לא תספקו לו מאומה״.

״מה מידתה של מקדמה זו?״.

״כבר אמרתי: 100,000 איש״.

״וכמה יהיו בסך הכל?״.

״אייכמאן דיבר על מיליון״.

״כיצד אתה משער לך את הדבר, מיסטר בראנד?״.

What Shall I do with those millions Jews? Where shall I put them?"[2]"

לא יכולתי עוד לשמוע את דבריו. קמתי ממקומי.

״אם אין מקום בשבילנו על פני כדור הארץ, אין לאנשינו ברירה, אלא ללכת אל תאי-הגאזים״.

בחוסר-נימוס גדול פניתי אל הקצין המלווה אותי.

״אין עוד בכוחי לשמוע את השאלות הנצחיות האלה. אני מרגיש את עצמי שלא בטוב. אני חש בראשי. הַחזירה אותי״.

הקצין קם ממקומו וליווני החוצה. לאחר מכן אמר לי:

״היודע אתה עם מי דיברת? הרי זה הציר שלנו, הלורד מוין״.[3]

לאחר כמה חודשים נרצח הלורד מוין באחד מרחובות קאהיר ביריותיהם של שני אנשי לח״י מארץ-ישראל. בבית הדין סירבו הבחורים להשמיע דבר. על כל שאלה היו משיבים בפסוקים מן התנ״ך. שניהם נדונו למיתה. בשתיקה הלכו לתלייה ולפני הוצאתם להורג שרו את ״התקווה״.

לאתר מכן נודע לי, שהלורד מוין עצמו הצטער לעתים קרובות על גורלם הטראגי של היהודים. המדיניות, שהוכרח לנקוט, הוכתבה לו על-ידי האדמיניסטראציה הקשוחה שבלונדון. ייתכן ששילם בחייו בעד אשמת זולתו.

לא היה סוף למסיבות-ערב אלה, ההזמנות נמסרו לי על פי רוב על-ידי המפקד. לעתים רחוקות בלבד נודעו לי דרגתם ושמם של האנשים, שביקשו לשוחח איתי. אלה היו ברובם גנראלים אנגלים, ולפעמים גם אנשים רמי מעלה בבגדי אזרחים. פעם נכחו גם קצינים צרפתים. תחילה ששתי על כל הזמנה. עדיין קיוויתי שאוכל לרכוש את לב האנשים האלה למען ענייננו. וסבור הייתי שהשפעתם רבה עד כדי להכריע לטובתנו. אחר כך נוצר בי הרושם, שמציגים אותי כעין חיית-פלא לפני קצינים אנגלים גבוהים, שבאו במקרה לקאהיר. מלווי האנגלים קראו לי ״האֶס מספר שניים״.

הערות: