אני מכריז שביתת-רעב
מזהה  115
שם הספר  9999999999 בשליחות נידונים למוות
מספר פרק  53
שם הפרק  אני מכריז שביתת-רעב

 


אני מכריז שביתת-רעב

 

כמה ימים אחרי פגישתי עם איירא הירשמאן אמרתי אל הקצינים האנגלים:

״אין לכם רשות לעכבני כאן. אני ציר שלוח. מעשיכם סותרים את כללי משפט העמים, והרי עליכם לקיימם ראשונים. כן סותר הדבר את ענייננו ואף את עניינכם, אבל אין ברצוני לדבר איתכם על כך, אני רק מצהיר לפניכם׳ שאם לא תוציאוני לחופשי תוך שלושה ימים, אפתח בשביתת רעב״.

הקצינים ביקשו להרגיעני, אבל לא האמנתי בדבריהם.

ביום רביעי בבוקר סירבתי לאכול. תחילה לא שמו האנגלים לב לדבר. באותם הימים היו מגישים לי מאכלי-תאווה מיוחדים ומסלקים אותם לאחר זמן-מה. השופט החוקר שלי דיבר על לבי בכובד-ראש ובידידות:

״מר בראנד, תן אמון בנו. הכל נעשה לטובתך. עניין זה נדון עכשיו בלונדון. לאחר כמה ימים תשוחרר ותוכל להמשיך את עבודתך למען הצלת בני עמך. אם תוסיף לרעוב זמן רב, תאבד את כוחותיך ושוב לא תהיה מוכשר מבחינה פיסית פשוטה לבצע את תפקידך״.

בשלושת הימים הראשונים נזקקתי לכל מרצי, כדי לעמוד בפני הפיתוי לנגוע במאכל מן המאכלים. אחר כך שוב לא חשתי רעב.

ביום התשיעי הביא הקצין שלי מכתב מאת אהוד אבריאל, וזה תוכנו:

 

״יואל,

 יש לי שעת כושר לכתוב אליך כמה שורות, וברצוני להודיעך את מהלך העניין.

יודע אתה, כי שרתוק נמצא בלונדון. אנו מקבלים ממנו כל הזמן ידיעות אופטימיות. הוא הדין לגבי אמריקה. סבורים אנו, שתנאי-היסוד שלנו נתקבלו כמעט למעשה.

ואֶניה כבר נמצא באיסטנבול. יש לנו ידיעות שוטפות מהאנזי, ומזמן לזמן גם מרז׳ה (ד״ר קאסטנר. י.ב.). לאחר ההתחלה המרה, שנעשתה בזמנך, הגיעו הדברים סוף-סוף לידי הפוגה, ויש לנו יסוד להניח, שעוד לא הכול אבוד.

אתמול קיבלנו ידיעה מאיסטנבול, שאדם שהגיע שמה ראה את האנזי והילדים, והוא מודיע, שאצלם לא נשתנה דבר ושלום להם.

שלך תמיד

14.7.1944                                                                        אהוד״

 

מכתב זה שבר את רצוני. נוצר בי הרושם, שהעבודה נמשכת ונעשית גם בלעדי. העניין נמצא בידים נאמנות: אחרי ככלות הכול יש תחליף לכל אדם. אם האנשים באיסטנבול ובבודאפשט מקיימים מגע עם אייכמאן, הרי אין זה הכרחי שדווקא אני אהיה שם. הפסקתי את שביתת-הרעב.

אולם לאחר שבוע ימים פגעה בי מהלומה נוראה. בעיתון האנגלי היוצא בקאהיר קראתי ידיעה של רויטר בזו הלשון:

״לונדון, 19.7.1944 - ממקור מוסמך נודע, שהגרמנים הציעו זה לא כבר הצעה סחטנית: להשאיר בחיים את היהודים שנותרו בהונגאריה תמורת ביטול חלקי של ההסגר מצד בעלות-הברית. מוסרים כי 400,000 מתוך 800,000 יהודי הונגאריה כבר שולחו לפולין כדי להירצח שם בתאי-הגאזים על-ידי הגסטאפו. אותו גורל צפוי עכשיו ל-400,000 היהודים הנותרים. והנה רגע זה נבחר על-ידי הגרמנים לשם שיגור שני שליחים מהונגאריה לתורכיה, הטוענים כי בידם הצעות מטעם הגסטאפו לשחרור שארית יהודי הונגאריה ולהפסקת מדיניות ההשמדה של יהודי הונגאריה חלף ויתורים מסוימים, כגון: מתן רשות-מעבר דרך טבעת ההסגר לקרונות-רכבת ואספקה אחרת.

שני השליחים רמזו, כי במקרה שהדרישות הללו לא יתקבלו, תימשך המדיניות של השמדת היהודים. לאחר בדיקת ההצעות נתברר, שאין להן יסוד רציני וממשי, ויש בהן תערובת של סחטנות ואיומים, המכוונים להטיל בלבול בקרב בעלות-הברית ולמנוע מהן מלנהל את המלחמה ביעילות. בעת ובעונה אחת ברור, כי שום איום ושום תחבולה מצד גרמניה לא ימנעו את בעלות-הברית מלהמשיך במאמציהן להקל את גורלם של היהודים כל אימת שהדבר יהא בגדר האפשרות. מאז הובאה ההצעה הגרמנית הזאת, נתקבלו ידיעות, שאדמיראל הורטי פקד, כנראה מחמת הלחץ החזק של ממשלות שוודיה ושווייץ, להפסיק באורח זמני את המתת היהודים. אך עדיין מוקדם לומר, מה משמעותו של דבר זה״.

עצם תיאורה של שליחותנו על-ידי המשרד האנגלי הרשמי היה מביש. העיתונות המצרית הביאה את הידיעה ללא פירושים. כל זאת יכולתי להבין. אנשים אלה היו אויבי עמנו, אבל מה שפגע בי פגיעה עמוקה ביותר הייתה העובדה, שנודעה לי אחרי כן: גם הביטאונים הציוניים הרשמיים בארץ-ישראל הביאו את הודעת רויטר ללא פירוש כלשהו. למה לא השתמשה בהזדמנות זאת להרים קולה כנגד הפירוש האנגלי הזה? לא תפסתי את הדבר.

אחרי שביתת-הרעב שלי גדלה והלכה ידידותם של האנגלים, שהיו מעניקים לי כל מיני הקלות אפשריות. לעתים קרובות סעדתי במסעדה לקצינים. הקצינים היו משוחחים עמי, והמפקד היה מזמינני תכופות ללכת עמו אל הקולנוע. קיצורו של דבר, כולם השתדלו להראות לי, שאין אני שבוי, אלא אישיות מכובדת, ששומה עליה להתגורר כאן מטעמי ביטחון גרידא.

בימים ההם היו האנגלים מזמינים אותי לעתים קרובות למסיבות במלונים ובמועדונים של קאהיר, ולפעמים גם בדירותיהם הפרטיות של קצינים גבוהים. שם גלגלנו שיחות להנאתנו, אבל תמיד הייתה בי ההרגשה, שכל זה אינו אלא צורה אלגאנטית מאוד של חקירה. אחת השיחות האלה חרגה מן המסגרת הרגילה.

 

העתקת קישור