אני נחקר שוב
מזהה  110
שם הספר  9999999999 בשליחות נידונים למוות
מספר פרק  51
שם הפרק  אני נחקר שוב


 

אני נחקר שוב

 

שלושה ימים נשארתי בבדידות גמורה. לבסוף בא קצין אנגלי אל תאי, השמיע מילים ספורות ופקד בנימה חריפה להוציא את מזוודותי. מחיתי. הקצין ענה בחוסר-נימוס ואני השבתי בגסות. מנימת דברַי נתברר לו, שאין אני מתבטל בפניו, ונעשה אדיב יותר. הוא התנצל, שלדאבונו טרם היה סיפק בידו לעבור על התיק בפרשה שלי.

למחרת קְראני לבוא אל חדר החקירה. הוא ישב על במה שהייתה גבוהה כשלושים סנטימטר מן המקום שישבתי בו.

עתה היה סמל האדיבות וביקש סליחה ממני על שהוא חייב לחקור אותי במצב כזה: תקנה היא.

״תבין, אדוני הדוקטור״.

נכנסתי לתוך דבריו:

״אינני דוקטור. שמי יואל בראנד״.

״תבין, מיסטר בראנד, שאנו עושים כאן הכל לטובתך. תן דעתך על כך, שאין אתה אסור כאן. אין לנו רשות לאסור אותך, כיוון שלא הואשמת בשום עבירה. אם הבאנו אותך הנה, עשינו זאת מתוך שיקולים, הנובעים מחוקי ניהול המלחמה״.

״אינני מבין למה אתה מתכוון, קפיטן״.

״מיסטר בראנד, בעוד זמן קצר תחזור להונגאריה. ייתכן שהגרמנים ילחצו עליך בכל האמצעים, שתתאר להם את אשר ראית בשטח המלחמה האנגלי. במקרה זה מוטב שתוכל לטעון, כי לא ראית כלום, כיוון שהיית כלוא. אחרת יענו אותך כדי לסחוט הודעות מפיך״.

יש להניח, שעד היום אין האנגלי יודע, עד כמה הרגיעה אותי תשובתו. ביקשתי להאמין, והאמנתי. בעיני הייתה אנגליה מקלט-החופש ובעלת-בריתנו. קשה מנשוא היה לי לראות את היסוד הזה של השקפתי הפוליטית מתנפץ לרסיסים.

דחיתי את כל המחשבות האלה.

האנגלי פנה אלי עוד כמה פעמים בתואר ״אדוני הדוקטור״ והיה חוזר ומתנצל מדי פעם בפעם. לבסוף אמר לי:

״קראתי את תיקך כולו ונתרשמתי מאוד. יהא לבך סמוך ובטוח, שעניינך זכה לתשומת-לב רצינית מאוד ולטיפול מצד האינסטאנציות העליונות. מיסטר שרתוק נקרא לבוא ללונדון בעניין זה על-ידי ממשלתי. אני עצמי מחויב לרשום כאן את כל דבריך ולהבריק יום-יום את הפרוטוקולים ללונדון״.

מעתה התחילה החקירה, שמשמעותה אינה מובנת לי עד היום. בחלב מסרתי דין-וחשבון מפורט לקצינים האנגלים בנוכחותו של משה שרתוק על מצבנו בהונגאריה. שם דיברתי משך שתים עשרה שעות, וסבור הייתי, שבזה מוצה הנושא ללא שיור. אבל כאן, בקאהיר, דיבר איתי האיש הזה יום יום 8 שעות, וכך במשך חודשים. איני יודע כלל, כיצד יכולתי לומר לו עוד משהו חדש מקץ שבוע ימים, ואם הוא ציפה עוד למשהו חדש. כל אימת שהייתי משמיע שם איזה-שהוא - והרי רבים היו השמות בפָרָשתי, חשובים ובלתי-חשובים, - מייד היה דורש שאספר לו את תולדות האיש, את תולדות משפחתו והאנשים שנמצא במחיצתם. איני יודע אם עשה זאת מחמת חוסר-אמון בי ואם ביקש לגלות בדרך זו את הסתירות שבדברי. בעצם אין אני סבור כך. תוך ימים מספר נוצר בי הרושם, שהוא מאמין ביושר לבי. סוף-סוף לא היה לי מה להעלים. כל הזמן האמנתי באמונה שלמה, שלאנגליה ולנו ישנם עניינים משותפים, ושלאחר-הכל אין זאת אלא אי-הבנה, אם שנינו עומדים זה לעומת זה כשופט-חוקר וכנאשם.

בשלושת ימי-החקירה הראשונים הניח לי לדבר, והוא עצמו כמעט שלא הביע כל דעה. משתדל היה ליצור לעצמו תמונה של התהוות ארגוננו הבודאפשטי. הייתה בי ההרגשה, שפתרון השאלות, שהיו חשובות בשבילי מעל לכל, היה לו בעיניו עניין ממדרגה שנייה. דומה שהצלת הנדונים למיתה ברגע האחרון לפני המוות לא הייתה חשובה בעיניו. חשוב היה בשבילו לאסוף חומר, שהשירות החשאי האנגלי יוכל להשתמש בו בזמן מן הזמנים, אבל בחקירה הרביעית הגענו אל הבעיה העיקרית.

האנגלי שאל:

״הסבור אתה, שהגרמנים התייחסו להצעה זו בכובד-ראש?״.

״הן. בכובד-ראש גמור״.

״הסבור אתה, שכל העניין הוא פעולה פרטית של אייכמאן, ויסליצני וקרומיי, או שהממשלה הגרמנית עומדת מאחריהם?״.

״איני יודע אם הממשלה הגרמנית עומדת מאחריהם. אבל אין ספק, שאנשים אלה פועלים בפקודת הרייכספירר של הס.ס. הימלר״.

״מניין לך מסקנה זו? ״

״כל שירות הביטחון בבודאפשט, בוינה, בבראטיסלאבה לקח חלק בזה. נדמה לי, שפון קלאגאס הוא איש חשוב מאוד בהיירארכיה הגרמנית. בקי היה בעניין ותמך בו. נתנו לי דרכון גרמני ומטוס-בלדרים גרמני. בזמן המלחמה הורשה יהודי לעזוב רשמית את שטח השלטון הגרמני. השגרירות הגרמנית באיסטנבול ידעה על כך. קציני ס.ס. אלה כולם מרצחים, אבל אין הם תינוקות. יודעים הם, שמשלוח של 100,000 אנשים בעקבות חוזה חתום, מן הנמנע שיישאר עניינם הפרטי של כמה אנשי ס.ס. במשך המשא-ומתן הייתה בי תמיד ההרגשה, שהם מקבלים כל הזמן הוראות מהימלר בברלין״.

״אתה משוכנע איפוא, מיסטר בראנד, שהגרמנים יוציאו לחופשי את שארית היהודים, אם הצעתם תתקבל״.

״אם מותר להאמין לאייכמאן, - לא את כל השארית. בשטחי השלטון הגרמני עוד חיים אולי מיליון וחצי. מיליון אחד הוא מוכן להוציא לחופשי״.

״וכל זה תמורת 10,000 מכוניות-משא?״.

״תמורת משהו פחות מזה. תמורת כמה מיליוני דולארים. אני מאמין בזה באמונה שלמה״.

״הַסבירה לי, איפוא, מיסטר בראנד, כיצד ייתכן הדבר? אנשים אלה התגרו בעולם כולו לשם הגשמתו של רעיון מטורף - השמדת היהודים. הם השמידו חמישה מיליונים, ואת המיליון האחרון הם רוצים להוציא לחופשי, כדי לקבל כמה מיליוני דולארים? מה ערך נודע אפילו למאה מיליוני דולארים נוכח הוצאות המלחמה היומיומיות שלהם? כיצד ייתכן איפוא בכלל להבין מדיניות כזו?״.

״יש לי הסברים משלי בנדון זה, אבל לא באתי הנה לשער השערות על הגרמנים. דעתי היא, שיש לקבל את ההצעה או לפחות להרשות לי, שאמשיך במשא-ומתן. במה מסתכנת כאן אנגליה? ייתכן שהנאצים ימיתוני. אז יתווסף עוד אדם אחד על חמשת המיליונים שהומתו״.

״בטרם נסכים לפעולה כזו, חייבים אנו לנסות ולנחש את כוונות הגרמנים במעשה זה״.

״לשם הבהרת כוונותיהם, יש להציע לנאצים, שישגרו שליחים למשא-ומתן בארץ נייטראלית. גם הסוכנות תשגר את אנשיה, ומשגיח מצד בעלות-הברית יוכל אף הוא להיות נוכח במשא-ומתן״.

״אין ספק שכך יהיה, מיסטר בראנד, אלא שאין הדבר מסמכותי כאן. עלי הוטל לרשום את השקפותיך. על כן אל נא תחשוש להודיעני את השערותיך בדבר התנהגותם של הנאצים״.

״העניין מסובך יותר מכפי שסבור אתה. בדרך כלל טעות היא לחשוב, שמנגנון הכוח הגרמני הוא גוש עשוי מעור אחד. הגוש הזה כולל כל מיני קבוצות וכנופיות, הנאבקות זו בזו. כל זמן שהנאצים הצליחו, היו ניגודים אלה מיטשטשים. עכשיו הם מחריפים במידה ניכרת. אמנה לך את הנימוקים, המניעים אולי את קציני ס.ס. אלה לעשות את מעשיהם.

ראשית: האנשים חשים בשואה המתרגשת לבוא, ומנסים לכפר על פשעיהם. הם הכתימו את עצמם בפשעים לאין-ספור נגד כל עמי אירופה, אבל שום אשמה אינה מכבידה עליהם כאשמתם ליהודים. וזאת עליך לדעת: הם מייחסים לנו, היהודים, כוח עצום. בראשם מהמהמות אגדות על ׳זקני-ציון׳ ו׳ממשלת העולם החשאית׳. ואם נכונים הדברים שסיפר באנדי גרוס, הרי הם מקווים לקשור על-ידינו קשרים עם בעלות-הברית. כשהובאתי אז אל בית-איכרים מסתורי שבקרבת בודאפשט, לא התייחסתי ברצינות מרובה להשערותיו של מר לאופר, אבל עכשיו נזכר אני בדברים שונים שנשתכחו מלבי, ומתברר לי יותר ויותר, שהימלר ינסה לכרות שלום נפרד עם בעלות-הברית המערביות, אולי אגב הקרבת היטלר. מן הסתם נראה לו, שיצליח לתמרן עם המערב נגד רוסיה ולקבל בעבור זה כפרה כללית לאנשיו, אבל כל זה הוא בגדר פוליטיקה גבוהה, שאינה נוגעת לי. לי יש משימה קונקרטית: לפדות מיליון יהודים״.

״דיברת על כמה נימוקים אפשריים של הנאצים״.

״הכנופיה, שניהלתי איתה את המשא-ומתן, רוצה אולי להרוויח כסף באורח אישי ולקבל כפרה אישית״.

״אם כן, למה להם מכוניות-משא? הרי לא יגנזו את מכוניות-המשא עד לאחר המלחמה״.

״אולי דרושה להם אמתלה, כדי להשפיע על היטלר, שיסכים להפסקת רצח היהודים. היטלר הוא מטורף, השמדת היהודים היא ה׳דיבוק׳ שלו. עליהם איפוא להביא נימוקים חשובים מבחינה מלחמתית, כדי להפסיק את פעולתו, אף על פי שפני הדברים עכשיו שוב אינם כשהיו בשנת 1942״.

״באיזו מידה, מיסטר בראנד?״.

״בשעה שהחליטה ממשלת הרייך על חיסול היהודים, בשנת 1941, לאחר הצטרפות אמריקה למלחמה, קיוו הגרמנים לנחול ניצחון ולהגשים את ׳הסדר החדש׳ באירופה. אז ביקשו לעשות את כל אירופה ׳יודנריין׳, ולא את הרייך הגרמני בלבד. הם רואים את היהודים כראות חולי-רוח, שמחלתם מידבקת ומסכנת את שלום הציבור, וביקשו לסלקם בכל הארצות הנתונות לפיקוחם. ואילו עכשיו, לאחר ניצחונותיהן של בעלות-הברית, שוב אין להם תקווה לקיים בידם אחרי כריתת השלום, אלא את שטח הרייך בלבד. על כן רק ינעם להם אם נדביק במחלתנו את ארצות אויביהם. טול, למשל, את אייכמאן. הוא דרש תמיד במפגיע הגירה המונית של היהודים. כסבור היה, שהיריבים יוחלשו על-ידי עלייה יהודית המונית. ייתכן שמאחרי פעולתו הנוכחית של אייכמאן מסתתרת גם כוונה של פרובוקאציה״.

״מה רצונך לומר?״.

״אולי סבור הוא, שאתם תדחו את ההצעה, ואז ייקל עליו לגולל את אשמת רצח ההמונים עליכם, או לפחות לשתף אתכם בה״.

״הכיצד, מיסטר בראנד? אם הגרמנים ממיתים את היהודים בגאזים, אין הם עושים זאת לפי פקודתנו״.

״לא, הנאצים מרצחים הם על דעת עצמם. מאשמתם בפני ההיסטוריה העולמית לא ייגרע דבר, אבל במקרה של דחייה יוכלו לטעון: רצינו להיפטר מן היהודים ולגרשם, ואילו האחרים מיאנו לקבלם ועל כן הוכרחנו להשמידם״.

״בעיני הרי זה היגיון מוזר ויש לי הרושם, שאתה עצמך שותף להלך-מחשבות זה, מיסטר בראנד״.

״עוול אתה עושה לי, קפטן. רוצח נשאר בעיני רוצח, אבל העומד על דם חברו ואינו מפריע לרוצח, חייב אף הוא, אם כי אין אשמתו גדולה כאשמת הרוצח״.

״אנו היינו הראשונים שהפרענו להם. ולא נחדל להיאבק עד לכניעתם הגמורה של הנאצים״.

״אבל בשבילנו יאחר הניצחון לבוא. שוב לא תחיו את המומתים בידי הפאשיזם הגרמני. יכול תוכלו להציל את שארית הפליטה, אם תשלחוני בחזרה ותתנו לי ייפוי-כוח למשא-ומתן, תחת להחזיקני פה בשבי״.

״אין אתה שבוי, מיסטר בראנד״.

״אלה הן מילים בלבד. איני יכול לשוב למקום, שבו עלי לעשות משהו״.

״אבל האומנם שיערת בנפשך, שנמסור לגרמנים, בעיצומה של המלחמה, עשרת אלפים מכוניות-משא?״.

״הריני חוזר ואומר: איננו דורשים מכם מכוניות-משא. הבו לנו הבטחה, אפילו ללא כוונה לקיימה. בזה בלבד אוכל להציל מאה אלפים״.

״אבל איך אתה מתאר לך זאת, מיסטר בראנד? הן לא יעלה על דעתך, שבעלות-הברית יתנו הבטחה רשמית ולא יקיימו אותה״.

״אין אנו צריכים את בעלות-הברית לשם כך. די אם הסוכנות היהודית תחתום על החוזה עם הגרמנים. אז ישוחררו מאה אלף איש, אחר כך תפר הסוכנות את החוזה ולא תספק לגרמנים מאומה. אין אתה חייב לקיים את דיבורך למרצחים״.

״אבל בעלות-הברית יצטרכו לקבל את מאת אלף האנשים האלה ליד אחד הגבולות הנייטראליים ואחר כך להעבירם באוניות. היש לך מושג, מה פירושו של מבצע כזה בעיצומה של המלחמה? לכמה אוניות נצטרך לשם כך?״.

״הגרמנים עניים מכם, ובכל זאת העבירו ברכבות, לאורכה של גרמניה, מיליוני אנשים אל תאי-הגאזים במזרחה של פולין - בעיצומה של המלחמה, על אף העומס העצום, שרבץ על רשת מסילות-הברזל מחמת דרישות החזית המזרחית; ואתם אין ביכולתכם להשיג אוניות עתה, בשעה שהאויב כבר מוטל על הארץ, כדי להעביר מאה אלף איש, שנמלטו מן הגיהינום?״.

״אין אני אומר זאת, מיסטר בראנד. ממשלתנו ודאי תמצא פתרון. רק זאת רוצה אני לומר, שמן הנמנע להגשים מבצע כזה בצורה פרטית על יסוד חוזה בין אייכמאן לסוכנות. קבלת האנשים האלה ליד הגבול הספרדי דורשת הסכם עם כמה מדינות. אם ניקח חלק בזה, לא נוכל להפר את הבטחתנו״.

״התחילו בדבר! המשא-ומתן יימשך חודשים, העברת האנשים תימשך עוד כמה חודשים, ובינתיים תתמוטט גרמניה. כלום אין אתם מבינים, במה דברים אמורים? ברגע שתפתחו במשא-ומתן, יפסיק אייכמאן את הגירושים ויפוצץ את תאי-הגאזים, והם שוב לא ייבנו מחדש אף אם ייכשל המשא-ומתן. השעה תהא מאוחרת מדי. מלבד זאת בטוח אני, שאפשר יהיה להסתדר בלי מכוניות-משא. הגרמנים יסתפקו בכסף״.

״עכשיו הגידה לי עוד דבר אחד, מיסטר בראנד. אם ממשלת הרייך עומדת באמת מאחרי ההצעה הזאת, מפני מה אין היא פונה רשמית אל בעלות-הברית באמצעותה של מדינה נייטראלית?״.

״כפי שכבר ציינתי, ייתכן כי לפי-שעה עומד הימלר לבדו מאחרי ההצעה, והנהגת הס.ס. עוד מקווה לרכוש את הסכמתם של היטלר וגבלס לעניין. אבל ישנו עוד נימוק אחד לפעולת הגרמנים״.

״דהיינו?״.

״הרי אין הגרמנים יכולים לנהל משא-ומתן בינמדיני על יסוד הדרישה: הבו לנו 10,000 מכוניות-משא, ולא - נמית בגאזים מיליון אנשים. הרי אין הנאצים מודים רשמית, שעשו כדבר הזה ושהם מוסיפים לעשותו. אנו היהודים יודעים זאת, אבל אפילו בשיחותיהם איתנו היו תמיד משתמשים בלשון סגי-נהור. מלבד זאת, מייחסים הם ליהודים, כאמור, כוח עצום. סבורים הם, שהסוכנות שלנו מכוונת בסתרי-סתרים את הממשלות של בעלות-הברית. על חוסר כוחה של הסוכנות, כפי שניתן לי להרגיש בו באיסטנבול, אין הם יודעים ולא-כלום; אסור, למען השם, שייוודע להם הדבר, שאם לא כן ייחרץ גורלם של אנשינו בבודאפשט לאבדון. ברם הדבר ייוודע להם, אם תוסיפו לעכבני כאן...״.

״הדבר לא יימשך עוד זמן רב, מיסטר בראנד. תנוח דעתך. מיסטר שרתוק נמצא כעת בלונדון אצל מיסטר אידן. ההחלטה תיפול עד מהרה״.

על הנימוקים האלה הוצרכתי לחזור עשרות פעמים. החקירות נעשו חדגוניות. תמיד נשאלתי אותן שאלות, ותמיד השבתי אותן תשובות. רוחי קצרה.

 

העתקת קישור