מסיעים אותי ל״אי-שם״

הוא נהג בי בתכלית האדיבות ולא הניח לי להרגיש כלל וכלל כי שבוי אני. היה בידי כסף, ובתחנות יכולתי ללכת באין-מפריע אל המזנון. הרהרתי אפילו על בריחה, אבל רק אנשים היודעים מה טיבה של תנועה מלוכדת על-ידי אידיאולוגיה איתנה, יבינו את התנהגותי אותה שעה. איש-התנועה הייתי, וחברי הנהלת הסוכנות היו מנהיגַי. חייב הייתי במשמעת ופשוט לא העזתי להתמרד. לעתים קרובות מאוד חשבתי, שחובתי לברוח, לעבור באופן בלתי-לגאלי אל שטח השלטון הגרמני ולנסות להציל בבודאפשט את אשר ניתן עוד להציל. אולי הייתה זאת תעודתי האמיתית, אבל הרגשתי את עצמי כאדם קטן, שנקלע בדרך מקרה לתוך ההיסטוריה העולמית. לא העזתי לקבל עלי את האחריות לגורלם של מאות אלפים. לא העזתי להפר את המשמעת, וזו הייתה אשמתי.

לנו בביירות, למחרת אחרי הצהריים המשכנו את מסענו ברכבת לחיפה. בבוקר השכם עלינו על אדמת ארץ-ישראל. ישבתי על מדרגות הקרון והבטתי כל הזמן למרחקים. זוהי איפוא ארץ געגועינו. מלווי האנגלי חשש קצת, שמא יש ברצוני לקפוץ מן הרכבת. החליף עמי מילים אחדות, הרגיש במצב-רוחי הסנטימנטאלי ונרגע.

בחיפה נתעכבנו זמן ממושך. השארנו את המטען בתחנת הרכבת ויצאנו אל החלק החדש של הנמל. לפני הבניין של בנק בארקלייס השאיר אותי מלווי ברחוב ונכנס לבדו אל הבנק. שוב עלה רעיון הבריחה על לבי. הרי כאן אני בקרב אנשי שלומי. ודאי יימצאו אנשים, שיסייעו בידי להסתתר ולחזור באורח בלתי-לגאלי. בעבר הרחוב השני עמד איש כבן שלושים ומעלה עם כלב גדול. בחיפה היה לי מכר, אלפרד מארשאנד שמו. לא ראיתיו זה חמש-עשרה שנה וספק אם הייתי יכול להכירו עכשיו. בבודאפשט נודע לי, שהוא עוסק בגידול כלבים. ועתה אמרתי בלבי, שהאיש עם הכלב הוא בוודאי ידידי הישן. ניגשתי אליו ומייד הכרתי בטעותי. אף על פי כן פתחתי בשיחה איתו.

״אין אני יודע מי אתה ואין אתה יודע מי אני. אבל חייב אתה לעזור לי. אני בא במישרים מבודאפשט, כשליחם של הארגונים הציוניים הבלתי-לגאליים. יש בידי ידיעות חשובות בשביל הסוכנות, אבל האנגלים אסרו אותי בחלב ומסיעים אותי לקאהיר. הקצין השומר עלי נמצא כרגע כאן בבנק. אנא רוץ אל הסוכנות והודע להם, שאני ממשיך את נסיעתי לקאהיר ברכבת היוצאת אחרי הצהריים. עליהם לנסות ולחלצני ויהי מה״.