המאסר בגבול הסורי

הכינונו את מזוודותינו. אהוד ירד להביא סבל. מבעד לחלון ראיתי שהוא מתרוצץ ברציף. לבסוף מצא סבל ושלחו אל תאי. הוא עצמו חיפש את בא-כוח הסוכנות שבחלב. מסרתי לסבל את המטען ואמרתי לרדת אחריו אל הרציף, והנה אנגלי לבוש אזרחית נכנס אל התא ופנה אלי:

Mister Brand?

Oh, yes.

This way please.

(אתה הוא מר בראנד?  כן,  לך, בבקשה, מצד זה)

ביקשתי ללכת אחרי הסבל, אבל האנגלי חסם את הדרך בפני והצביע על הצד השני. ברגע זה נכנסו עוד אנגלים אחרים ודחפו אותי בכיוון שכנגד. כל זה נעשה במהירות כזו, שלא היה סיפק בידי להתמצא במצב. לפני דלת הקרון עמד גיפ, שמנועו כבר הותנע. האנגלים דחפוני לתוכו. רק עתה ניסיתי להתגונן. הסתובבתי וקראתי לאהוד, אבל הוא לא נראה בשום מקום. הג׳יפ זז. עזבנו את העיר בנסיעה מהירה. מחוץ לעיר נעצר הג׳יפ לפני קסרקטין, שלא נראה בו איש, לא זקיפים ולא חיילים בכלל. הוכנסתי לאולם-שינה גדול. ישבו בו כמה סמלים אנגלים מסביב לשולחן וקראו עיתונים. כמעט שלא נתנו דעתם עלי, ורק קידמו את פני מלווי בברכה.

הורשיתי לבור לי אחת מעשרות המיטות שליד הקירות ולשכב עליה. איש לא השמיע דבר באוזנַי. חייל הביא את מטעני, העמידו ליד מיטתי והלך לו בלי לדבר. לאחר זמן-מה נקראתי אל שולחן ערוך, שהיו מסובים אליו סמלים. ניתנה לי ארוחת-בוקר מצוינת. האנגלים שוחחו על מזג-האוויר. איש לא ניסה אפילו לשאול אותי, מי אני. בדרך כלל היו מנהגיהם מופלאים. בשום פנים לא יכולתי לקבוע, אם אסור אני. ברור היה לי, שאין אני חופשי. היית סבור פשוט, שבודקים את ניירותי ואחר יביאוני אל משה שרתוק.

למחרת היום הובאתי סוף-סוף אל הקצין. הקצין שאל בנימוס, מה שמי. עתה סוף-סוף לבשתי עוז.

״איני יכול ואיני רשאי להשיב לך כל תשובה. אני שליחם של יהודים. תפקידי אינו מרשה לי למסור הודעה איזו-שהיא, שלא בנוכחות נציגה של הסוכנות היהודית״.

הקצין שמע את הודעתי בשלוות-נפש ושאלני, אם אין לי עוד מה להודיע לשלטונות האנגלים. עניתי בשלילה. הקצין הלך לו. לאחר זמן מה חזר והביא לי בשורה טובה:

״החלטנו למלא את רצונך. מחר בבוקר תראה את משה שרתוק ותוכל לשוחח איתו בנוכחותנו״.

מילוי רצוני ואדיבותם של האנגלים הרגיעוני. כבר הייתי בטוח, שמעצרי אין פירושו מאסר. סוף-סוף הרי באתי מארץ האויב ובידי דרכון גרמני, ואומה לוחמת זכאית לחקור איש כזה, ולו רק כדי לקבל ידיעות העשויות להועיל לה.

למחרת בבוקר אחרי פת-שחרית הובאתי בגי׳פ אל חווילה ערבית. בחדר, שהיה מרוהט בהידור מזרחי מופרז, ישבו קצינים אנגלים אחדים ואף כמה אזרחים.

כשנכנסתי, קם ממקומו איש בשנות העמידה וניגש אלי היה זה משה שרתוק. הוא קידם אותי בברכה לבבית ביותר. שתינו לחיים. אחר פתח שרתוק בשיחה. האנגלים החרישו כל הזמן, אבל עקבו בדריכות מתוחה אחרי הדיונים. סבורני, שמלבד משה שרתוק היו שם עוד שני נציגי הסוכנות. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, היו אלה צבי יחיאלי וראובן זאסלאני (שילוח).

משה שרתוק פתח ואמר:

״חבר בראנד׳ יודע אני את הפרשה שלך, אבל אני מבקש אותך לספר כאן הכל בדיוק נמרץ ולכל פרטיו. יכול אתה לדבר בגילוי-לב גמור. ידידינו האנגלים מעוניינים מאוד בדין-וחשבון שלך. אין לנו מה להסתיר מפניהם. האם שגורה הלשון האנגלית בפיך?״.

״אומנם שומע אני אנגלית יפה מאוד, אבל זמן רב לא דיברתי בה, בגרמנית אוכל להתבטא הרבה יותר טוב״.

״אם כן, דבר גרמנית״.

דיברתי משך עשר-שתים עשרה שעות. תיארתי את מצוקתנו, את שואת אחינו בפולין ובשאר ארצות אירופה. סיפרתי על הקמת ארגוננו, על העבודה הבלתי-לגאלית, על החדרת סוכנינו אל המנגנון ההונגארי והגרמני, על המשא-ומתן של גיזי פליישמאן בבראטיסלאבה, על הימים הראשונים של הפלישה הגרמנית ועל שיחותינו עם ויסליצני ואייכמן. גם האנגלים נרעשו, אלא שלא אמרו דבר. נשמע רק קול חריקת עטיהן של הקצרניות. מפקידה לפקידה היה משה שרתוק נכנס לתוך דברי בשאלה או בהערה, שנקודה זו או זו כבר ידועה לו די-צורכה ואין אני צריך לבזבז זמן עליה. הפסקנו את הישיבה כמה פעמים כדי לסעוד, אבל עדיין לא הגעתי אל השאלות האקטואליות: מה עלי להשיב לגרמנים, אלו הצעות נגדיות עלי להגיש להם. משה שרתוק שיסע אותי:

״חבר בראנד, עתה אציג לפניך שלוש שאלות. תן תשובתך לאחר עיון מדויק וקפדני.

ראשית: מה יקרה בבודאפשט, אם תשוב ובידך תשובה חיובית?

שנית: מה יקרה, אם תשוב ובידך תשובה שלילית?

שלישית: מה יקרה, אם בכלל לא תשוב?״.

״חבר שרתוק, עוד לפני שבוע הייתי משיב על השאלה הראשונה תשובה ברורה וחד-משמעית: אם נקבל את הצעתו יצווה אייכמאן לפוצץ את תאי-הגאזים במחנות-הריכוז, יפסיק את הגירושים וישלח מאה אלף יהודים אל הגבול הספרדי. אולם עכשיו ערער קצת באנדי גרוס את ביטחוני. אולי תולים הגרמנים עוד כוונות אחרות ברישיון לנסיעתנו. אולי חשוב בעיניהם המגע עם בעלות-הברית יותר מן המשא-ומתן איתנו״.

משה שרתוק לא הגיב בנקודה זו. עברתי אל השאלה השנייה והודעתי החלטית:

״אפשרות שנייה זו אינה קיימת בשבילי. בשובי לבודאפשט, לא אודה בשום פנים ששליחותי נכשלה ושהצעת אייכמאן נדחתה על-ידיכם ללא הגשת הצעות נגדיות. דבר זה פירושו רצח והתאבדות בעת ובעונה אחת. הדבר ימיט שואה איומה על היהודים החיים עדיין באירופה המרכזית״.

״במקרה זה יאסור אייכמאן מייד את אישתי, את קרובַי ואת כל הנהלת הוועדה. יום יום יגורשו שנים עשר אלף איש לאושוויץ. לאחר חודשיים יישאר מאיתנו מה שנשאר מן הגטו הווארשאי״.

בסוקרי עכשיו את העבר, עלי להודות, שבאותה שעה ראיתי שחורות יתר על המידה. לא הערכתי למדי את עוז רוחם וזריזותם של חברי בוועדה, וכן את חילוקי-הדעות שבחוגי ההנהגה של הס.ס. אחרי מאסרי הלכו מאות אלפים אל תאי-הגאזים, אבל מאות-אלפים, בייחוד היהודים שבבירה, ניצלו. עבודתנו וקורבנותיהם של טובי אנשינו לא היו לשווא כליל.

ניכר באנגלים שנתרשמו, אך עד מהרה נתברר, שבעלי-משרה הם, אבל לא בעלי-דעה. משה שרתוק התייחד עמם בקרן זווית והתווכח איתם בחשאי, אבל בצורה נסערת. אחר חזר אלי ושם ידו על כתפי:

״יואל חביבי, לדאבוני הריני נאלץ לומר לך דבר מה. אתה צריך עכשיו להמשיך את מסעך דרומה. האנגלים דורשים זאת. עשיתי הכל כדי לשנות את ההחלטה הזאת, אבל העליתי חרס״.

ברגע הראשון לא תפסתי כלל את כל משמעות דבריו. וכשהבנתי סוף סוף שאסור אני, נתמוטטו עצבי. צעקתי:

״היודעים אתם את אשר אתם עושים? הרי זה פשוט רצח! רצח המונים! אם לא אשוב, יישחטו טובי אנשינו! אישתי, אמי, וילדַי בראש וראשונה! אתם חייבים להניח לי לחזור. באתי הנה כציר שלוח. הבאתי הודעה והצעה. רשאים אתם לקבלה או לדחותה, אבל אינכם רשאים לעצור את השליח. אין אני שליחו של האויב. הגרמנים אויבַי הם כשם שהם אויבֵי בעלות-הברית, הם שוטמים אותי הרבה יותר. אני כאן שליחם של מיליון אנשים שנדונו למוות וחייהם תלויים בשיבתי! מי זה נותן לכם רשות לעצרני בזרוע? מה פשעי לאנגליה? במידת יכולתנו סייענו לבעלות-הברית, אם כי היינו עסוקים די-והותר בהצלת חיינו אנו. הזקנו לנאצים בכל מקום שיכולנו. מה אתם רוצים מאיתנו? מה אתם רוצים ממני?״.

התחננתי, איימתי, בכיתי. גורל ילדַי עמד לנגד עיני והעניק לי לשון נמלצה. האנגלים החרישו, אבל הרגש הרגשתי שדברי נכנסו אל לבם.

משה שרתוק ושני הנציגים האחרים של הסוכנות היו מזועזעים ודיברו מתוך התרגשות על לב האנגלים, אבל ביד האנגלים הייתה פקודה ונבצר מהם לשנות דבר. נעשיתי היסטרי ממש. משה שרתוק ניסה להרגיעני:

״יואל, העניין מעיק עלי כשם שהוא מעיק עליך, לא אשקוט ולא אנוח עד אשר תשוחרר. אטוס ללונדון ואדון בדבר במקום הגבוה ביותר לשם שחרורך והמשכת המשא-ומתן. אבל ברגע זה אין השלטון בידנו. עלינו לציית - עליך ועלי כאחד״.

משה שרתוק הביע את נכונותו להביא אותי אישית במכוניתו אל שלטונות בעלות-הברית בירושלים. הקצינים האנגלים דחו את הדבר. שוב איני זוכר, כיצד נפרדתי משרתוק ומשאר החברים. הייתי כמבולבל. רק זאת יודע אני, שהובאתי ישר אל הרכבת. שוב ניתן לי קרון-שינה. קצין אנגלי צעיר נלווה עלי.