חלק ראשון - פרק 1: יעקב שרתוק איש העלייה הראשונה
שם הפרק  חלק ראשון - פרק 1: יעקב שרתוק איש העלייה הראשונה

חלק ראשון: עיצוב השקפת עולמו של משה שרת

 

 

פרק 1: יעקב שרתוק איש העלייה הראשונה

 

דרכם הפוליטית של שורה ארוכה של מנהיגים ציוניים נקבעה תוך ניתוק מהוריהם וסביבתם הטבעית. בבחירת דרכם הייתה כפירה בסביבה המסורתית היהודית ובאורח החיים של משפחותיהם. לא פעם נראה שאישים מרכזיים בני העלייה השנייה חשו שהסביבה המשפחתית לא אהדה את הציונות ואת השקפת עולמם. הם פעלו באופן אינטנסיבי למען להגשים את רעיונותיהם הפוליטיים תוך מודעות שבחירה זו תביא אותם לניתוק מסביבתם הראשונית.[1]

דרכו של משה שרת נקבעה בצורה אחרת. בית הוריו וחבריו לבית ספר עודדו אותו ללכת בדרך של שירות לאומה. אולם לא המשפחה או בית הספר קבעו באופן ישיר את השתייכותו הפוליטית-ארגונית.[2] הגורם שקבע היה אומנם הקבוצה של החברים מימי הגימנסיה, אולם אין לראות ניגוד בין הדברים. אצל משה שרת היה רצף בין הערכים אשר לפיהם התחנך בביתו, בעיקר בהשפעת אביו, ובין דרכו הפוליטית.

ביומן אישי אשר משה שרת התחיל בכתיבתו בשנות מלחה"ע הראשונה, ושאת רובו השמיד, רשם מספר שורות על הנושא:

"על אבי אני צריך לדבר הרבה, כי כל כמה שאדבר לא אכלה מחשבותי עליו. הוא יְצרני עם כל השקפת עולמי, סכום רעיונות והַכָּרותַי עד היותר עמוקים וצרופים, יְצרני בטבע ובחינוך. העינויים היותר נוראים שהתלבטתי מיום מותו ועד היום היו פרפורי רוחו באי יכולתי להכריע מה הייתה דעתו בנוגע לאיזה שאלה שנתרחשה בעולמנו ושצריך הייתי להשיב עליה בעצמי, או בהרגישי צורך עז לדבר איתו על איזה עניין, להביע את דעתי לעניין ולבקש את הסכמתו. ועד היום כשאני קורא וחוזר וקורא בכתביו, מפשפש ובודק בפתקאות המקוטעות שהיה רושם בהם קטעי מחשבות אני מאזן כל ניב וכל ביטוי ורוצה למצוא רמז לאיזה דעה נסתרת..."[3]

בשורות אלה אפשר לראות עדות של שרת עצמו על יחסו לאביו. נתאר איפוא, את דרכו של יעקב שרתוק ונראה באיזו מידה הייתה לו השפעה על עיצוב עולמו הרוחני והפוליטי של משה שרת ובמיוחד על גישתו לנושא הערבי.

 

1.1. יעקב שרתוק והציונות

 

אביו של משה שרת, יעקב שרתוק,[4] נולד בפינסק בשנת 1863.[5] נראה כי התגייס למאבק הציוני בהשפעת הזעזוע שגרמו אצלו הרדיפות האנטי יהודיות ברוסיה בשנת 1881 הנקראות "סופות בנגב".[6] במכתב אל אביו, יהודה ליב, אשר נכתב באותה שנה, כתב יעקב שרתוק על אותו זעזוע שעבר עליו לאחר הפרעות. שרתוק מספר בגאווה על היהודים אשר העיזו לעמוד על נפשם ועל ההתעוררות שתפסה את הנוער:

"אין אתה יכול לתאר לעצמך אלו פטריוטים יהודים נמצאים עתה בין צעירינו... הגלות שאנו חיים בה עתה היא נוראה ואיומה, אולם על כן תהיה זאת גלות אחרונה".[7]

הפרעות שהתחוללו בדרום רוסיה ב-1881, היו הגורם העיקרי להגירתם של המוני יהודים מרוסיה. אותן הפרעות שהחלו בעיר ייליסאביטגראד באפריל 1881 התפשטו תוך זמן קצר למקומות שונים ברוסיה. במשך כמעט שלוש שנים עד 1883 נפגעו המוני יהודים ורכושם. האירועים אשר קיבלו את השם "סופות בנגב", ושגרמו לשוד ולהרס, בלטו בהיקפם כמו גם בעידוד שהעניקו להם השלטונות. הפרעות היו ביטוי של אנטישמיות שהייתה מושרשת בעם, אנטישמיות שהלכי-הרוח הליברלים לא עקרו אותה משורשיה.[8]

בראשית הפרעות ב-1881 יש לראות את סיומה של תקופה בה קבוצות שונות בתוך האוכלוסייה היהודית ראו בהשתלבותן בחברה הרוסית פתח לשינוי מצבן. בהתפרצות הפרעות היה ביטוי לא רק של אנטישמיות. הייתה זאת גם תגובה על רצונם של היהודים להשתלב בחברה הכללית. אם כי היו גם קבוצות של נוער יהודי אשר המשיכו לתלות תקוות במהפכה הכללית, הרי בקרב רבים אחרים גברה האכזבה.[9] בין האחרונים היו קבוצות של צעירים אשר פנו לפתרון מחוץ לגבולות רוסיה. ביניהן קמה קבוצה של סטודנטים אשר מאוחר יותר כינתה עצמה "ביל"ו".

עם התפשטות הפרעות החלה תנועת הגירה למערב ובעיקר לאמריקה. אולם במקביל התחילה להתארגן קבוצת הגירה אשר פנתה לא״י. ההגירה לארץ הולידה גוף אידיאולוגי מיוחד שממדיו היו קטנים מאוד לעומת ממדי ההגירה. קבוצת האנשים שביקשו להתחיל במפעל ההתיישבות בא״י הייתה קטנה ובתוכם היו אנשי ביל"ו, קבוצה מגשימה עם יומרות להקים ארגון ארצי ולהגשים תוכנית שחרגה מעבר לרעיון של התיישבות חקלאית.

תנועת ביל"ו קמה בערים שונות ברוסיה והקיפה מאות צעירים. זה היה הניסיון הראשון להקים תנועת הגשמה ציונית-חלוצית.[10] מתוך מאות אלו, הגיעו לא"י כמה עשרות צעירים. אחד מראשי התנועה, חיים חיסין, מספר ביומנו על מטרות האגודה:

"מטרת החברה היא תחייה מדינית, כלכלית ולאומית רוחנית של העם העברי בסוריה ובארץ-ישראל... כדי להגיע למטרה זו שואפת החברה לעורר אנשים ללא הבדל מעמד ודת להתאגד לשם הגשמת הרעיון הנעלה והקדוש הזה, כלומר לשם מימוש ההתיישבות, ... להפיץ בקרב היהודים בא"י חרושת המעשה כל עץ, כל ברזל, כסף ונחושת, את כל אשר יעשה האדם, ... החברה תתאמץ להפיץ את המסחר אשר קרוב הוא אל עבודת האדמה ובלעדו העובד העברי יהיה טרף לשיני אוכלי אדם אשר יפשיטו את עורו מעליו. לכן תיווסד מחלקת החברה מאנשים אחדים המסוגלים לזה אשר יסחרו את סחר הארץ. הרווח אשר יעלה מכל אלה לכל החברה הוא אשר תעמול בעד הכסף הזה לייסד עוד מושבות ולפנות להדבר הנשגב והקדוש. לא פחות ממחצית חברי החברה מחויבים תמיד להתעסק רק בעבודת האדמה, לפתח ולשדד תלמיה".[11]

אותה קבוצה "ביל״ו" התכוונה לבנות חברה למופת אשר תשמש דוגמה ליהדות כולה. החברה רצתה להשיג כברת ארץ ולייסד מושב מרכזי. שאיפות אנשי ביל"ו התרכזו בהתיישבות המושתתת על ערכי ההתנדבות, העזרה הדדית והעמידה לרשות הכלל הלאומי. החזרה לא״י הנחתה את חזונם, כפי שמבטא שמם: "בית יעקב לכו ונלכה״.

בעקבות הרדיפות של 1881 הגיעה הקבוצה הראשונה לא"י ב-1882. בראשית דרכם עבדו כפועלים שכירים במקווה-ישראל. קבוצה אחרת מתוכם התעכבה בקושטא למען ארגון של פעולה מדינית, אולם לעניין לא היו תוצאות. חבלי הקליטה בעבודה גופנית, תנאי החיים הקשים בארץ, חוסר כל משענת ציבורית בצד התנגדותו של הברון אדמונד דה רוטשילד ופקידיו, אלה היו הגורמים להתפוררות המפעל.[12]

לפני שהצטרף יעקב שרתוק לביל"ו היה סבור במשך זמן-מה, כי ההשכלה היא הערובה להצלתו של העם היהודי. באותה תקופה הלך ללמוד באקדמיה לחקלאות במוסקווה:

"כדי לשרת את עמי ... כדי שאוכל לחיות למענם ואיתם בכל מאמצי כוחי ... אני ממלא את החובה הקדושה ביותר המוטלת על כל איש ... להיות שייך לעמו ולהועיל לו״.[13]

אולם בסופו של דבר הפך לחבר בתנועת ביל"ו ונמצא בין הראשונים שהגיעו לארץ. חיים חיסין, כתב:

"כשבאנו לכאן, אנחנו הביל"וים בשנת 1882, היה כבר צ'רטוק בארץ. הוא לא חיכה ליסוד של קבוצות ועיבוד פרוגרמות. תנועת התחייה שהתעוררה אז, הראתה לו תיכף את הדרך הנכונה: לא עבודה עיונית דורש הרגע מאת הפרט, כי אם עלייה לארץ-ישראל ממש, וצ׳רטוק מילא את חובתו ויעלה".[14]

לפי עדויות שונות[15] היה טבעי שיעקב שרתוק יפנה מן ההשכלה למפעל ההתיישבות בא"י, שכן היה בעל השקפה לאומית ורחוק מאלה אשר דיברו על השתלבות בחברה הרוסית מתוך גישה סוציאליסטית.[16] בהקשר לזה, אליהו גולומב, ידידו הקרוב של משה שרת, מסביר לנו את המניעים העיקריים של יעקב שרתוק בעלייתו לא״י:

"שאיפה לחיים עצמאיים ובלתי תלויים, אשר לשמה גם יצא בנעוריו ללמוד בבי"ס הרוסי; גאווה על היותו יהודי וצורך להעמיק בהיסטוריה העברית, אשר התעוררו בו בעקבות הפרעות וחילול שם ישראל; אהבה ניצחת לארץ, אשר נקנתה לו בארבע שנות היאבקותו הקשה על התאחזותו בה".[17]

בחודשים הראשונים לאחר בואו לארץ עבד שרתוק, כיתר אנשי ביל״ו, במקווה ישראל. זה היה בית ספר חקלאי בבעלות כי״ח (חברת כל ישראל חברים). במקום היו כשישים איש, תלמידים, מורים ופקידים. העבודה בשדה נעשתה בעיקר על ידי פועלים ערבים ומספר קטן של עולים.[18] מכאן עבר עם קבוצה מביל"ו לירושלים והיה בין המייסדים של חברה בשם "שיבת החרש והמסגר".[19] כאן למד עם חבריו את עבודת החרטות וביחד פתחו בית מלאכה לחריטת עצי-זית. ההליכה לירושלים הייתה, בין היתר, תוצאה של הרגשת הכישלון של חלק מאנשי ביל"ו בניסיונם הנכזב להיקלט בעבודה חקלאית ובכישלונם בהתמודדות עם אנשי הברון.[20] ליעקב שרתוק סייעו במעבר לירושלים הקשרים שיצר עם אישים כגון אליעזר בן-יהודה.[21]

בית-המלאכה החזיק מעמד קרוב ל-4 שנים, כשבסופו של דבר התמוטט מבחינה כלכלית. כל זמן שהתקיים ראו הבילויי"ם בבית המלאכה לא פתרון כלכלי בלבד וגם לא תחליף גרוע, שנזקקים לו רק משום אי יכולתם להיקלט בעבודה חקלאית.[22] מבחינתו של יעקב שרתוק הייתה העבודה בבית המלאכה אמצעי לרכוש לעצמו מקצוע אשר יהיה מועיל למען המפעל הציוני בא"י. אולם, כאמור, החבורה לא הצליחה לקדם את המפעל והתפוררה כשרוב חבריה עוזבים את הארץ. פירוק החבורה בירושלים מהווה חלק מכישלונם של אנשי ביל"ו אשר לא יכלו להתגבר על הקשיים האובייקטיביים ועל המכשולים ששמו מתנגדיהם על דרכם בארץ.[23] כך גם היה גורלו של יעקב שרתוק אשר הגיע להכרה שעליו לעזוב את הארץ מחוסר מקום עבודה, אם אין ברצונו לחיות חיי תלות ותמיכה. לאחר שהתלבט מאוד אם להישאר בארץ או לנסוע ולאחר ניסיונות נוספים להיקלט בגדרה ולהשיג עבודה בירושלים, עזב את הארץ. במכתב ששלח לאחד מחבריו ציין:

"אני זקוק למולדת יותר משהיא זקוקה לי[24]... התחלתי להביט בבוז על עברי העיוור. השוויתי את עצמי לאחרון אנשי החלוקה בירושלים".[25]

 

1.2. חזרתו של יעקב שרתוק לרוסיה

 

יעקב שרתוק חזר לרוסיה מלא מרירות ומשם ניהל מאבק לקבלת חלקת אדמה בחדרה. אז עמד לחזור לארץ. מסיבות שונות שובו נדחה למספר שנים. ממקורות שונים אפשר ללמוד שהחלטתו לעזוב את הארץ קשורה למספר סיבות:

א) אישיות (רצונו למצוא אישה);

ב) אי רצונו לחיות "מנדבות הברון";

ג) רצונו להתבסס מבחינה כלכלית.[26]

הוא החל לעבוד מ-1887 כעיתונאי-כתב של "אודסקי ליסטוק".[27] חי באודיסה ונשא לאישה את פאניה לב (אימו של משה שרת), אשר הייתה אישה משכילה ורחוקה מכל זיקה לעניין הציוני ולחובבי ציון. עם אשתו עבר יעקב שרתוק לחרסון ושם עסק במסחר ובמלאכה. בעיר חרסון, לאחר שהביא אליו את אחותו גוטה אשר הייתה המורה הראשונה לעברית של משה שרת, תרגם מגרמנית את הספר "מלחמות היהודים" מאת יוסף בן מתתיהו.[28] על בסיס אותו חומר היסטורי כתב שלושה מחקרים היסטוריים על תולדות העם היהודי:

"המריבות הפנימיות של בית הורדוס",

"מהות ההיסטוריה היהודית",

ו"רבי יוחנן בן זכאי".

במשך כל השנים ראה עצמו שרתוק דובר של הרעיון הציוני והתקומם נגד כל אלה שגילו אדישות לרעיון יישובה של א״י.[29] שרתוק אף יצא נגד אלה שהתייחסו לא"י רק בלית ברירה ברגעים של מצוקה גדולה. יחד עם זאת, גם התקומם נגד הנוטים לסוציאליזם, אותם ראה כ"שונאים את הרעיון הציוני".[30]

באותן השנים ניסה שרתוק להמשיך להיות מעורב בנעשה בארץ. בשנת 1900 שלח מכתב לפועלי א"י, אשר באותה תקופה עברו משבר חריף מאוד בעקבות הניסיון להעביר את המושבות לחברת יק"א. במכתבו ניסה לעודדם וטען שעליהם לנסות לגייס את תמיכתם של היהודים ברוסיה ולקרוא ליהודים העשירים בלונדון להקים קרן למענם.[31]

באותה תקופה לקח שרתוק חלק פעיל בארגון חיי הקהילה היהודית בחרסון.[32] אולם מעניין לציין שאת ילדיו שלח לבית ספר רוסי.[33] יחד עם זאת דאג להם לחינוך יהודי על ידי העסקתו של מורה פרטי לעברית, זאב סמילנסקי.[34] על אף שלא עזב במשך השנים את הרעיון לחזור לארץ, הרי רק כאשר נשדד רכושו בפרעות שהתחוללו בחרסון, החליט יחד עם משפחתו לחזור לארץ.[35] יעקב שרתוק לא השלים עם הרעיון שילדיו יתחנכו מחוץ לא"י ועל כך כתב:

"אני עצמי אולי כבר אין לי תיקון, אך להשאיר את צאצאי, את משה, זה גלם-רוחי בגוב האריות כאן. זוועה תאחזני בשווי אפשרות כזו לנגד עיני".[36]

 

1.3. יעקב שרתוק חוזר לארץ-ישראל בפעם השנייה

 

בשנת 1906 הגיע יעקב שרתוק לא״י. יחד איתו הגיעו אשתו וחמשת ילדיו. הצטרפו אליהם גם אחותו גוטה ובעלה, כשאחיו וולודיה הגיע זמן מה לפני כן. במשך כמה חודשים ישבה כל המשפחה ביפו כשבדעתו של שרתוק להתיישב בחדרה. אולם מסיבות שונות חכרה כל המשפחה שטח בכפר הערבי עין סיניה. בשטח אשר היה שייך למשפחת אל-חוסייני הקימו בית-בד, טחנת-קמח וגידלו עדר צאן ועופות. במשך שנתיים ישבה כל המשפחה בכפר הערבי (אנו נחזור לנושא בשלב יותר מאוחר של החיבור).

מסיבות שונות עזבה כל המשפחה את עין סיניה ועברה ל"אחוזת בית", שכונה חדשה מצפון ליפו. יעקב שרתוק חזר לפעילות חינוכית, כשנתמנה חבר בוועד המפקח של גימנסיה "הרצליה" וחבר בוועד המנהל של מוסדות חינוך נוספים. באותו זמן היה דמות מרכזית בחיים הציבוריים של תל-אביב, החדשה.[37] פעילותו לא הצטמצמה בענייני חינוך. בין היתר היה חבר בוועד העיר תל-אביב, והיה בורר במשפט-שלום.

באותה תקופה כתב שרתוק ופרסם מאמרים רבים על יסוד השקפותיו בנושאים שונים. תחת השם "יעקב היהודי" ניהל דיון ציבורי עם חברו אליעזר בן יהודה בעיתונו של האחרון "השקפה".[38] ראשית הוויכוח היה על נושא מעמדה של הלשון בתחייה היהודית והמשכו באופיו ומעמדו של העם היהודי בהיסטוריה. מאמרים אלה מלמדים רבות על עולמו הרוחני של האיש, שהשפיע כה הרבה על משה שרת.

בתקופה האחרונה בחייו ניהל מאבק חריף נגד הנהלת הבנק הציוני, הבנק אנגלו-פלשתינה, אשר בראשו עמד זלמן דוד לבונטין. לדעתו של שרתוק, פעולותיו של הבנק הכשילו את המאמצים של התעשייה העברית בשנים הראשונות לקיומה בארץ. בשנת 1910 פרסם חוברת בשם "הפנמה הארץ-ישראלית".[39] בפרסום זה גילה את גורמי הנפילה של בית החרושת הראשון למתכת בארץ. במלחמתו נגד הנהלת הבנק ראה שרתוק חובה ציונית ואנושית.[40] שרתוק הפך את חיבורו אשר נועד להנהלת ההסתדרות הציונית, לכתב האשמה נגד האיש לבונטין. לדעתו של שרתוק היה לבונטין איש לא הגון ובנקאי המחבל בפעולה היצרנית של בית החרושת ובמפעל הציוני בכללותו על ידי מדיניות דפלציונית.[41]

שרתוק, בתור אחד מבעלי המניות, נבחר לוועד ההנהלה הזמנית של בית החרושת שטיין והצליח לבדוק  מספר רב של תעודות החברה. על פי אותו חומר הגיע למסקנות באשר לסיבות נפילת המפעל והקשר שלהן לפעולות הבנק של לבונטין.[42] החוברת מצאה הדים בעיתונות בארץ, אולם את המטרה העיקרית לא השיגה. שרתוק חשב שעם פרסום החוברת יערוך הדירקטוריון של הבנק משפט ציבורי נגד לבונטין ותקום ועדת חקירה אשר תחקור את פעולות הבנק. כל זה למען לחולל שינוי יסודי בשיטות ובתוכניות העבודה של המוסד. אולם החוברת לא זכתה כמעט לתשומת-לב מצד הדירקטוריון, לא מצד אנשי הבנק ולא מאנשי ציבור אחרים. כל זה גרם לו תסכול עמוק.[43]

כאשר נפטר יעקב שרתוק ממחלה אנושה, ב-8 במארס 1913, כבר נחשב לאיש מרכזי מאוד בחיים הציבוריים של א"י והיה אהוד מאוד על רבים.[44]

ביחס למשפחתו מאשרות עדויות שונות, שיעקב שרתוק:

"קבע את הנורמות המוסריות והחברתיות של בני המשפחה ואח.דפוסי החיים היומיומיים".[45]

ביתו של יעקב שרתוק היה תמיד אכסניה לאישים אשר עסקו בפעילות ציבורית וספרותית. בני הבית, ובעיקר הילדים, הושפעו מאוד מהאווירה הציונית והחלוצית. ערכים אלה הנחו את משה שרת ועיצבו במידה רבה את דרך פעולתו הפוליטית. מגיל צעיר מאוד ועד היותו במעמדו הבכיר בין מנהיגי תנועת עבודה, לפני ואחרי הקמת המדינה.[46]

אין קשר ישיר בין השקפת עולמו של יעקב שרתוק והצטרפותו של משה שרת לתנועת העבודה. אולם גישתו הציונית-ההומניסטית המעשית של האב השפיעה על הבן כתשתית ערכית בדרכו הפוליטית. שונה היה יעקב שרתוק בהשקפתו מאישים רבים בני העלייה השנייה, אשר ראו בסוציאליזם נקודת מוצא מרכזית בהשקפתם. שרתוק לא ראה את עצמו כסוציאליסט, אלא כבעל השקפה קונסטרוקטיביסטית-ציונית.[47] הוא האמין שיש לשלב את הפעולה המעשית של המפעל הציוני, בעיקר חקלאות ותעשייה עם היוזמה הפרטית לשם סיוע לבניית הבית הלאומי של העם היהודי. סימנים ברורים להשקפתו מצויים, כאמור, בחלקם בקבוצת ביל"ו, בעבודתו כחבר בקבוצת "שיבת החרש והמסגר״ בירושלים, בבחירתו ללכת עם משפחתו לעין סיניה ובביקורת שלו על פעולות הבנק הציוני.

אין לנו עדות מפורשת מפיו של יעקב שרתוק על יחסו לאוכלוסייה הערבית בארץ.[48] אולם מחיי משפחת שרתוק בעין סיניה ומעדויות נוספות[49] אנו לומדים, שיעקב שרתוק ראה את האוכלוסייה הערבית כחלק מהנוף האנושי של הארץ ולא כמכשול למפעל הציוני.[50]

הדברים האחרונים מביאים אותנו לניתוחו של גורם מרכזי בעיצוב השקפתו של משה שרת: חיי משפחת שרתוק בכפר הערבי עין סיניה.

 

הערות:



[1] שפר, אצולה, עמ' 150.

[2] שם, עמ׳ 151. יש להתייחס לגורמים כגון ההשפעה של בית, בית ספר, חברים, בצורה יותר גמישה, תוך ראייה של השילוב שביניהם (הערה שלי ש.פ.).

[3] משה שרת, יומן אישי, ז', עמ' 1987-1988 (להלן: יומן אישי, ז').

[4] מקורו של השם צ׳רטוק, שם, עמ' 1966.

[5] תדהר, שם.

[6] שרת, יומן אישי, ז' 1967-1968. על הרדיפות הנקראות "סופות בנגב" ראה: שמואל אטינגר, תולדות ישראל בעת החדשה, תל-אביב, 169-168 (להלן: אטינגר).

[7] המכתב מופיע במספר מקורות; שרת, יומן אישי, ז', 1958-1963. עיתון דבר 5/3/1943, בן ציון דינבורג (דינור) חיבת ציון, חלק ראשון, תל-אביב, תרצ"ב, עמ' 57-61. ברסלבקי משה, פועלים וארגוניהם בעלייה הראשונה, תל-אביב, 1961, עמ׳ 22 (להלן: ברסלבסקי).

[8] על מצב היהודים ברוסיה, ראה: לסקוב שולמית, הביל"ויים, ירושלים, 1979, עמ' 1-14 (להלן: לסקוב, הביל"ויים).

[9] לסקוב, הביל"ויים, עמ׳ 8-9.

[10] המחקר המקיף ביותר ראה: לסקוב, הביל"ויים. ראה גם: ביין אלכס, תולדות ההתיישבות הציונית מתקופת הרצל עד ימינו, רמת גן, 1972 (להלן: ביין). ראה גם את מחקרו של ברסלבסקי, שם.

[11] על מטרות האגודה ראה: חיסין חיים, מיומן אחד הביל"ויים, פתח תקווה, 1967, עמ' 15-17 (להלן: חיסין, יומן). על האופי הפוליטי וחברתי של האגודה ראה: חיסין, שם, עמ׳ 25 וגם ברסלבסקי עמ׳ 23-26.

[12] על סיבות ההתפרקות של האגודה תוך התנגשות עם פקידי הבארון ראה את חיסין, יומן, עמ' 69 100-101, ברסלבסקי, 22-23, יבנאלי שמואל, תקופת חיבת ציון, ספר ראשון, כרך שני, תל-אביב, תש״ב, עמ' 69-70 (להלן: יבנאלי).

[13] לסקוב, ביל"ויים, עמ׳ 45. שרת, יומן אישי, ז׳, 1953-1963.

[14] מתוך הפועל הצעיר, מס' 25, 4/4/1913, עמ׳ 16.

[15] שיחה עם קרובי משפחת שרת, ראה הערה 5.

[16] לסקוב, שם.

[17] גולומב אליהו מתוך: חביון עוז, ב, בעריכה של יהודה ארז, תל-אביב 1953, עמ' 409-410 (להלן: גולומב, ב׳).

[18] חיסין, יומן, עמ׳ 40-50.

[19] ברסלבסקי, עמ׳ 221-223. לסקוב, בילו״ים, 132-135. חיסין, יומן, 78-76.

[20] ברסלבסקי, עמ׳ 34.

[21] קולת, שם. קרובי משפחת שרת אישרו את הדברים, ראה הערה 5.

[22] ברסלבסקי, עמ׳ 48-47.

[23] שם, שם. ראה: שרת, יומן אישי, ז', עמ' 1983-1984. ראה גם: לסקוב, בילו״ים, עמ׳ 197-199.

[24] ברסלבסקי, עמ׳ 34.

[25] שם, שם. ראה גם: שרת, יומן אישי, ז', עמ' 1974.

[26] ראיון עם ציונה רבאו, נובמבר 1986.

[27] לסקוב, ביל"ויים, עמ׳ 416.

[28] ישראל קולת, שם. לסקוב, ביל"ויים, שם. שרת, יומן אישי, שם.

[29] ראה מכתב יעקב שרתוק אל ליליינבלום 7/8/1888, אצ"מ תיק 109/21 A.

[30] שם, שם.

[31] של יעקב שרתוק שמור באצ״מ תיק 268/14 A.

[32] מכתב אל דובנוב 20/2/1903 שמור באצ״מ תיק 9/78/10 A. ראה גם: גולומב, ב׳, עמ׳ 412-411.

[33] על החינוך שקיבל משה שרת בחרסון ועל מוריו ראה: משה שרת, אורות שכבו, תל-אביב, 1969, עמ׳ 114-115 (להלן: שרת, אורות). ראה גם: שרת, יומן אישי, ז', 1978-1979.

[34] שרת, אורות, שם.

[35] לסקוב, ביל"ויים, עמ׳ 417-418.

[36] גולומב, ב׳, עמ׳ 412.

[37] ראה: מרדכי בן הלל הכהן, עולמי, ספר רביעי, ירושלים, תרפ״ח, עמ׳ 198-192 (להלן: בן הלל הכהן).

[38] ישראל קולת, שם.

[39] יעקב שרטוק, הפנמה הארץ-ישראלית, ירושלים, התר"ע (להלן: הפנמה) תורגם בשנת 1909 על ידי הסופר יוסף חיים ברנר, אשר שמר על קשר מיוחד אל משפחת שרתוק, ראה על כך שרת, יומן אישי, ו', עמ' 1700.

[40] ראיון עם יעקב שרת, ראה הערה 5.

[41] ראה: הפנמה.

[42] שם, שם.

[43] שרת, יומן אישי, ז׳, עמ' 1987.

[44] חיסין, הפועל הצעיר, ראה הערה 19.

[45] שפר, אצולה, עמ' 152-153.

[46] שרת, יומן אישי, ז', עמ׳ 1987-1988.

[47] אושר על ידי המשפחה, ראה הערה 5. מעניין לציין שיש מידה מסוימת של זהות בין רעיונותיו של יעקב שרתוק וההשקפות החברתיות של הרצל כפי שבאות לביטוי במחקרים שונים. ראה למשל: א. גשר, השקפתו הסוציאלית של הרצל, מתוך "מין היסוד", 25/6/1964.

[48] כפי שאין עדות מפורשת על יחסו של יעקב שרתוק לאוכלוסייה הערבית בא״י, אלא רק באופן עקיף הודות לחיי משפחת שרתוק בעין סיניה, אין גם מחקר על יחסם של הביל"ויים אל הנושא הערבי, פרט לשורה של רמזים אשר מופיעים במספר מקורות. אין ספק שהנושא הערבי עמד בראש דאגותיו של שרתוק וחבריו, על כך ראה את המקורות הבאים: חיים חיסין, מסע בארץ המובטחת, תל-אביב, 1982 (להלן: חיסין, מסע), עמ׳ 125-126, עמ׳ 197. חיסין, יומן, עמ׳ 22. א. דרויאנוב וש. לסקוב, כתבים לתולדות חיבת ציון, שני כרכים, א׳: 1870-1882, ב׳: 1883-1884, תל-אביב, 1983. לסקוב, בילו״ים, עמ׳ 159-163. בארי, עמ׳ 39-40.

[49] ראיונות עם דקלה גולומב וציונה רבאו, שם, שם.

[50] שם, שם.

 

העתקת קישור