מבוא
שם הפרק  מבוא


מבוא

 

עניינו של מחקר זה הוא יחסו ומשנתו של משה שרת לשאלת היחסים בין יהודים וערבים בארץ-ישראל (להלן: א״י)[1] בין השנים 1918 לבין 1939.

משה שרת (שרתוק; במהלך כל העבודה נזכר בשמו המאוחר משה שרת) היה אחד הדמויות המרכזיות בתנועה ציונית. לאחר הקמת מדינת ישראל כיהן כשר החוץ וכראש הממשלה השני. נולד בחרסון, אוקראינה, בשנת 1894 ונפטר בשנת 1965. אביו, יעקב שרתוק (צ'רטוק; נזכר בעבודה כיעקב שרתוק) היה מאנשי ביל"ו שעלו לא"י ב-1882, אולם חזר לרוסיה לאחר שנתיים. הוא הגיע שוב לארץ עם משפחתו ב-1906. כל משפחת שרתוק התיישבה בכפר הערבי עין סיניה באזור השומרון. כאן ספג משה שרת את השפה הערבית ואת הידיעות הראשונות ביחס לחברה הערבית. בשנת 1908 עברה כל משפחת שרתוק ליפו. שרת היה בוגר המחזור הראשון של הגימנסיה העברית "הרצליה". באותה תקופה היה בין מקימי "ההסתדרות המצומצמת", מסגרת שקמה ביוזמתם של בוגרי הגימנסיה. ביניהם היה אליהו גולומב. כאן השתתף משה שרת יחד עם חבריו בדיונים שהתנהלו בין בוגרי הגימנסיה על גורלה של א"י ועל הבעיה הערבית. לאחר סיום הלימודים נסע שרת ללמוד בקושטא. כאן מצאה אותו מלחמת העולם הראשונה. הוא התגייס לצבא התורכי ושימש כקצין אשר תפקידו היה מתרגם. תוך שירותו הצבאי הצליח משה שרת להעמיק את ידיעותיו בנעשה במזרח התיכון של אותם הימים. לאחר המלחמה השתתף בהקמת "אחדות העבודה", אשר קמה כתוצאה מאיחוד מפלגת "פועלי-ציון״ עם "הסתדרות הפועלים החקלאיים״. בשנים 1918-1920 עבד במזכירות "ועד הצירים״, הנציגות של ההנהלה הציונית בירושלים, וטיפל בכל הנושא הקשור לרכישת קרקעות ומשא-ומתן עם אישים ערבים. בשנת 1920 יצא שרת ללונדון ללמוד במסגרת "לונדון סקול אוף אקונומיקס". באותה תקופה מילא תפקידים שונים בתנועת "פועלי-ציון". אותן השנים היו כהכשרה פוליטית עבור שרת וסייעו לו להבין את הנעשה בלב לבה של האימפריה הבריטית ובמקומות שונים בעולם. ב-9311 נקרא על-ידי חיים ארלוזורוב לשמש מזכיר המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית. במסגרת תפקיד זה לקח חלק מרכזי במשא-ומתן שהתנהל עם אישים ערביים לצדו של ארלוזורוב, אשר יזם באותה תקופה שורה של יוזמות מדיניות. לאחר רצח ארלוזורוב, ירש שרת את מקומו ועמד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית עד להקמת מדינת ישראל. בתקופה זו ניהל שרת את רוב המגעים עם ממשלת המנדט, עם ועדות חקירות שונות ועם נציגים ערבים. ערב הקמת המדינה עמד בראש המאבק הדיפלומטי למען קבלת תוכנית החלוקה. לאחר קבלת העצמאות, בין 1948 ל-1956, היה שר החוץ. היה גם ראש ממשלה השני של מדינת ישראל.[2]

ישנן סיבות רבות לעיון נפרד במשנתו הערבית של משה שרת. בנבדל ממנהיגים ציונים אחרים, בא במגע עם החברה הערבית בשלב מוקדם בחייו ולמד על הנעשה במזרח התיכון בכלל. בדומה למדינאים או הוגי דעות ציוניים התחבט בנושא יחסי יהודים וערבים בא"י במסגרת אותם תפקידים שקיבל על עצמו בשלב מוקדם בחייו. יחד עם זאת גיבש לעצמו השקפה ברורה ביחס לשאלה הערבית וניסה ליישם את משנתו הלכה למעשה.

במסגרת המחקר על תולדות המזרח התיכון בעת החדשה ישנה חשיבות רבה לניתוח ראייתו של משה שרת את המציאות הערבית באזור. יחד עם זאת, חשוב לבדוק באיזה מידה הצליח לממש את רעיונותיו ביחס לנושא הערבי.

 

מטרת עבודה זאת היא לנתח את יחסו של משה שרת למה שקראו בתנועה הציונית ״השאלה הערבית״ תוך התייחסות לאותם גורמים אשר השפיעו על שרת בגיבוש השקפותיו. במילים אחרות, ישנו כאן ניסיון לנתח את תפיסתו של משה שרת ביחס לפרשת היחסים בין יהודים וערבים בא״י בתקופת המנדט הבריטי.

אנו נבדוק את משנתו של משה שרת במסגרת הזמן שבין סוף מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 לבין ראשית מלחמת העולם השנייה בשנת 1939. אין ספק ששני התאריכים הפכו לנקודת מפנה בהיסטוריה של א"י ושל האזור כולו.

מלחמת העולם הראשונה חוללה תמורה יסודית בתולדות המזרח התיכון ובמערכת היחסים בין יהודים וערבים. הבריתות שכרתה בריטניה עם בית האשם בשנת 1916, ועם התנועה הציונית בשנת 1917, נתנו עידוד לשאיפותיהם של שתי התנועות הלאומיות: התנועה הערבית והתנועה הציונית. בתקופה זאת עשתה בריטניה צעדים מדיניים למען לממש את כוונותיה המדיניות:

א) פרסמה את הכרזת בלפור ערב ההתקפה על א"י וכיבושה מידי התורכים,

ב) הגישה הבטחות מדיניות לחוסיין, השריף של מכה, ערב המתקפה נגד תורכיה.

בסופו של דבר, בסוף מלחמת העולם הראשונה, התברר שכל התקוות המדיניות שתלו היהודים והערבים באנגליה היו מוגזמות. התוכנית למען הקמתה של ממלכה ערבית גדולה, ובראשה ההאשמים, נפלה ברגע שהצרפתים סילקו את פייצל מסוריה בשנת 1920. גם התנועה הציונית לא קיבלה את מבוקשה. אולם, בסופו של דבר, לא נכזבו תקוותיהם של היהודים והערבים, ושאיפותיהם הלאומיות קיבלו גיבוי בין לאומי עם מימוש משטר המנדטים במזרח התיכון על יד חבר הלאומים. מבחינתו של משה שרת עצמו, שנת 1918 היא נקודת התחלה טובה לדיון שלנו. באותה שנה נכנס שרת לעבוד ב"ועד הצירים", ולטיפול בנושא הקשור למשא-ומתן עם אישים ערבים.

 שנת 1939 סוגרת פרק זמן אשר נפתח עם המרד הערבי של 1936. באותה שנה (1939) גם פורסם "הספר הלבן", אשר נועד לשחרר את בריטניה מהתחייבויותיה כלפי העם היהודי ולשים קץ לתקוות התנועה הציונית לכונן רוב יהודי בא"י. בפברואר-מרס 1939 כונסה ועידת לונדון, לאחר שבנובמבר 1938 הודיעה ממשלת בריטניה על נסיגתה מתוכנית החלוקה של הוועדה המלכותית, היא "ועדת פיל".

המחקר בנושא זה עשוי לסייע בהבנת אחת האלטרנטיבות המדיניות אשר היו קיימות בתוך התנועה הציונית ביחס לבעיה הערבית. אין ספק, שגיבושן של אותן השקפות נעשה תוך ההתמודדות שהייתה לתנועה הציונית בניסיונה להגשים את מטרותיה בא"י, מקום בו רוב התושבים היו ערבים. שרת, כבר בשלב מוקדם, היה ער לעובדה שעל התנועה הציונית להתמודד עם עובדות אלה. כציוני גיבש לעצמו דעות שונות ביחס לשאלה איך לבנות את מערכת היחסים בין היהודים והערבים בא״י. אותן דעות הפכו במשך השנים לחלק בלתי נפרד מהשקפותיו ואמונתו. עבורו בניית מערכת היחסים בין היהודים והערבים הייתה גם ״השאלה הציונית". יחד עם זאת, לא ניתן לתאר את האפשרויות השונות שהיו לתנועה הציונית מול הבעיה הערבית בלי להתייחס למשנתו של משה שרת. כל זה משתי סיבות:

א) מקומו המרכזי של שרת בתנועה הציונית ובמערכת המדינית של מדינת ישראל,

ב) גישתו המיוחדת לנושא, אשר התגבשה תוך מגע ישיר עם החברה הערבית.

אין לצמצם את הדיון רק בניתוח הקשור ליחסו של שרת לשאלה הערבית. ישנה חשיבות מחקרית להבין את שורשי התפישה המדינית של שרת ביחס לנושא. לכן העבודה מחולקת לשני חלקים.

בחלק הראשון יש ניסיון לנתח את הגורמים אשר עיצבו את יחסו של שרת לשאלה הערבית.

בחלק השני ננסה לבדוק את משנתו של שרת ביחס לבעיית היחסים בין היהודים והערבים.

 

ביחס לגורמים אשר עיצבו את השקפתו של שרת בנושא הערבי, אנו נתייחס ל:

א) אביו, יעקב שרתוק,

ב) לפרק הזמן ששרת ומשפחתו חיו בכפר ערבי עין סיניה,

ג) למסגרת אשר נקראה "ההסתדרות המצומצמת", בה לקח שרת חלק בהקמתה,

ד) לתקופת הלימודים באנגליה, במסגרת ה"לונדון סקול אוף אקונומיקס".

התייחסות לגורמים אלה כמרכזיים בעיצוב משנתו של משה שרת, היא תוצאה מהקביעוֹת של שרת עצמו, וגם מן ההשלכות שהיו לאותם גורמים על גישתו של שרת. למען להתייחס לאותן נקודות היינו חייבים לחרוג ממסגרת הזמן של העבודה. למשל, כדי לנתח את השפעתו של יעקב שרתוק על משה שרת, נאלצנו לנתח חלק מחייו ומהשקפותיו ולהתחיל את הניתוח שלנו בשנת 1882, עם עלייתו לארץ בפעם הראשונה. דבר דומה היינו חייבים לעשות עם יתר הגורמים.

 

בחלק השני של העבודה אנו נתייחס למשנתו של שרת בקשר ליחסים בין היהודים והערבים בא"י תוך בדיקת התמורות שחלו בעמדותיו של שרת במשך השנים. בחלק הזה העבודה מחולקת לשלושה שלבים.

השלב הראשון מתחיל בשנת 1918 עם כניסתו של שרת ל"ועד הצירים״, המשלחת שהגיעה לא״י באותה שנה בשם ההנהלה הציונית.

השלב השני קשור לתקופה בה פעל שרת על יד חיים ארלוזורוב במחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית, בין השנים 1931 ל-1933.

השלב השלישי מתחיל עם כניסתו של שרת לתפקיד ראש המחלקה המדינית, לאחר רצח ארלוזורוב, ומסתיים בשנת 1939.

 

בעבודה זו, למרות היותה מוגשת לחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, היינו חייבים להשתמש בדיסציפלינות מחקריות שונות, למען להתמודד עם הנושא. לא היה ניתן לחקור ולהבין את משנתו של משה שרת ביחס לשאלה הערבית בלי לגייס כלים מחקריים מתחומים כגון: תולדות המזרח התיכון, ההיסטוריה היהודית והציונית, ההיסטוריה הכללית והכלכלה המדינית.

החומר המחקרי עליו מבוססת העבודה, מורכב ממקורות ראשונים: ארכיונים, יומנים, ספרי זיכרונות ועיתונות. בנוסף לחומר הראשוני מבוסס המחקר על מחקרים שונים העוסקים בנושאים קרובים ומקבילים.

יש לציין שמסיבות שונות לא נערך עד היום מצד החוקרים שום מחקר אשר מטפל באופן שיטתי ביחסו של משה שרת לשאלה הערבית. יחד עם זאת, גם לא נכתבה שום ביוגרפיה או מחקר הולם על חייו של משה שרת או על השקפותיו המדיניות. אולם בשנים האחרונות הופיעו שורה של מחקרים חשובים, אשר עוסקים במחלוקת בין דוד בן-גוריון למשה שרת ביחס למהות היחסים בין היהודים והערבים. מחקרים אלה מטפלים גם בחילוקי הדעות בשאלת הסכסוך היהודי-ערבי או בוויכוח ההתגבשות של שתי אוריינטציות פוליטיות ביחס למדיניות החוץ והביטחון של התנועה הציונית בתקופת היישוב ושל מדינת ישראל. ביחס לאותם מחקרים שפורסמו, עלינו לציין במיוחד את עבודתו של מ. ברצ׳ר, אשר מתייחס לאוריינטציות השונות בקרב המנהיגות הבכירה של מדינת ישראל ביחס למדיניות החוץ.[3] מ. בר-זוהר בביוגרפיה שלו על בן-גוריון מתייחס למחלוקת האישית בין בן-גוריון לשרת.[4] אולם יחד עם אלה ומחקרים נוספים[5] אין ספק, שג. שפר היה הראשון אשר תרם תרומה מיוחדת בעיון על המחלוקת בין משה שרת לדוד בן-גוריון, כשבמחקרו יש התייחסות מיוחדת לגישתו של שרת.[6] בכל המחקרים שפורסמו ישנו דגש על היריבות האישית בין בן-גוריון ושרת ועל השוני בהערכותיהם ביחס לשאלת היחסים בין יהודים וערבים. חשוב לציין שלכל המחקרים האלה התווסף בזמן אחרון מחקר נוסף אשר מטפל במחלוקת בין בן-גוריון לשרת ביחס לשאלה מי הוא בן הברית בא״י: העם הערבי הפלסטינאי או הממלכה ההאשמית.[7]

בעבודה זו עיקר התרומה בניסיון לתאר ולעיין במשנתו הערבית של משה שרת עצמו בלי קשר למחלוקת שלו עם דוד בן-גוריון, תוך התייחסות גם לגורמים אשר עיצבו את גישתו. אני תקווה, שהעבודה הנוכחית תהיה תרומה צנועה למחקר הקיים בתחום המטפל בתולדות היחסים בין יהודים וערבים בא״י בפרט ובמזרח התיכון בכלל.

 

הערות:



[1] ישנו ויכוח בין החוקרים, האם להשתמש במונח "ארץ-ישראל" או ״פלסטין" (ראה: "כותרת ראשית״, 30/9/1987). לאורך כל העבודה, כפי שמציע י. פורת, אימצנו את הביטוי ״ארץ-ישראל", פרט לאותם מקרים שבמקור כתוב "פלסטין". ישנה גישה אחרת בנושא, המציעה להשתמש במונחים "ארץ-ישראל" או "פלסטין" לפי אופי הדיון, למשל, אם מדובר ביהודים: א"י ואם מדובר בערבים: "פלסטין". על כך ראה: שיפטן דן, האופציה הירדנית, יד טבנקין, 1986, עמ׳ 13 (להלן: שיפטן).

[2] הפרטים על חייו של משה שרת ותולדות משפחתו, מתוך: שרת משה, יומן אישי, תל-אביב, 1978 (להלן: שרת, יומן אישי). ראה גם: תדהר דוד, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובניו, תל-אביב, כרך 3 (להלן: תדהר). ראה גם: עילם יגאל, 1000 יהודים בעת החדשה, תל-אביב, 1974 (להלן: עילם, 1000 יהודים).

[3] .1972 ,LONDON ,THE FOREIGN POLICY SYSTEM OF ISRAEL ,BREECHER .M (להלן: בריצ׳ר).

[4] ראה: בר-זוהר מיכאל, בן-גוריון, תל-אביב, 1977 (להלן: בר-זוהר).

[5] ראה: ביאלר אורי, ״דוד בן-גוריון ומשה שרת - התגבשות שתי תפיסות מדיניות בקונפליקט הערבי-ישראלי", מתוך: מדינה וממשל, כרך א', חוברת 2, שנת 1971 (להלן: ביאלר, התגבשות). ראה גם:

A. SHLAIM, CONFLICTING APPROACHES TO ISRAEL'S RELATION WITH THE ARABS, BEN-GURION AND SHARETT: 1953-1956, M.E.J. VOL. 37, N. 2 (1983) (להלן: שליים).

[6] ראה: שפר גבריאל, ״פתרון כולל מול מיתון הסכסוך הישראלי-ערבי: בחינה מחודשת של ההתנגשות בין משה שרת ודוד בן-גוריון״, מתוך: הציונות והשאלה הערבית, ירושלים, תשל״ט (להלן: שפר).

[7] ראה: פפה אילן, "משה שרת, דוד בן-גוריון ו"האופציה הפלסטינית", 1948-1956", מתוך: הציונות, מאסף י"א, 1986.

 

העתקת קישור