דברים בסיומו של הוויכוח ב"וועדה המקבילה"

ניו-יורק, 24 בנובמבר 1947

רקע היסטורי

יושב-ראש הוועדה המקבילה היה ד"ר הרברט אֶוַט, אז שר החוץ של אוסטרליה. על-פי הצעתו הוחלט להקים שתי ועדות מישנה, אחת לדיון בדוח הרוב ואחת לדיון בדוח המיעוט. הסוכנות היהודית הוזמנה להשתתף בוועדת המישנה הראשונה, ואילו הוועד הערבי העליון – בשנייה. במהלך העבודה נתגלו תבונת הקו שנקט ד"ר אווט וברכתו לעניין העתידי. ועדות המישנה הורכבו לפי אהדת המדינות – אם לפתרון החלוקה או לפתרון הפדרלי. נוצרה הבנה הדדית רבה בין רוב חברי ועדת המישנה הראשונה לבין נציגי הסוכנות היהודית במהלך העבודה, אשר מתנגדיה המושבעים של תוכנית המדינה היהודית לא יכלו להפריע לה. לעומת זה, החרימו הערבים את ועדת המישנה השנייה משום התנגדותם גם לתוכנית הפדרלית. שוב הייתה הנוקשות הערבית לעזר רב לעניין היהודי.

בוועדת המשנה הראשונה נעשתה עבודה רבה ומדוקדקת באווירת עבודה שקטה. כל פרט ופרט בתוכנית דוח-הרוב נבדק מחדש, והוכנסו בה תיקונים רבים. יושב-ראו ועדת המשנה היה המנוח קְסַוֶורי פרוּשינסקי, משורר פולני שהפך דיפלומט, אשר השקיע בניהול הישיבות מרץ רב ויחס נפשי לעניין. שתי המערכות העיקריות היו בשאלת ירושלים ובעניין הגבולות.

לגבי ירושלים התאחד העולם הנוצרי, על אגפיו הקתולי והפרוטסטנטי, בעמידה על תוכנית הבינאום. התקפת הנציגות היהודית על הצעה זו של דוח הרוב – כדי לכלול בשטח המדינה היהודית את ירושלים החדשה עם מסדרון מאחד – נהדפה. כמה מדינות נוצריות מבין תומכי תוכנית החלוקה הודיעו נחרצות, כי לא יוכלו להצביע בעדה בלי בינאום ירושלים. התברר, כי אין סיכוי להשגת הרוב הדרוש בעד התוכנית אם יושמט מתוכה בינאום עיר הקודש. מתוך חרדה לגורל התוכנית כולה, הוכרחה הנציגות היהודית לוותר על דרישתה הראשונה ולהסתפק בערובות למעמד היישוב היהודי בירושלים ולזכויות היהודיות במשטר הבינלאומי. הייתה זו הכרעה קשה, ולא נראה מנוס ממנה בנסיבות הנתונות. היא נפלה, כמובן, על דעת הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים.

אחד הגורמים העולמיים, שהיו עשויים לחרוץ את גורל תוכנית החלוקה, היה הוותיקן. יחסו לתוכנית זו נודע לו משקל רב בקביעת עמדתן של כמה מדינות. והנה, באותם הימים לא נאצלה מהוותיקן השפעה שלילית לגבי התוכנית בכללה, ואילו על בינאום ירושלים עמד העולם הקתולי, ודאי לא בלי השראה מרכזית מוסמכת, כחומה בצורה. גם ההשפעה הקתולית שבתוך הארצות הפרוטסטנטיות ברובן, הופעלה באותו כיוון. כעבור זמן נודעו הקווים הכלליים של ההכרעה שנפלה אז בוותיקן: הוחלט לא להתנגד להקמת מדינה יהודית בארץ הקודש ובלבד שיהא ההסדר החדש כרוך בבינאום עיר הקודש. בעיני הוותיקן היה הבינאום מיועד להטיל על ירושלים משטר נוצרי, ולהעניק לכנסייה הקתולית השפעה מכרעת עליו – הווה אומר, להקנות לנצרות בירושלים מעמד שלא היה לה שם מימי ממלכת הצלבנים ואשר לא נהנתה מכמותו גם בימי שלטנה של ממשלת מנדט נוצרית בארץ. הישג היסטורי זה נראה כמצדיק את ההתפשרות עם העלאת העם היהודי למעמד של ריבונות ממלכתית בארץ הולדתו, חייו ומותו של מייסד הדת הנוצרית.

בשאלת הגבולות נתגלע הריב בעיקר עם משלחת ארצות-הברית. מחלקת המדינה ["סטייט דפרטמנט"] ראתה בתוכנית החלוקה שהציע רוב הוועדה עוול משווע כלפי הערבים, וביקשה להפוך את חשבון האחוזים: להגדיל במידה ניכרת את השטח הערבי ולהקטין באותה מידה את השטח היהודי. כן חתרה מחלקת המדינה להפקיע מידי המדינה היהודית עמדות מסויימות.

התנגשות חריפה ביותר הייתה לנציגות היהודית עם האמריקנים בעניין גורלה של אילת. הללו, ללא ספק בהשפעת הבריטים, דגלו בעיקרון הרציפות המרחבית בין מדינות ערב, ודרשו בכל תוקף עקירת הטריז של אילת החוצץ בין מצרים ועבר-הירדן. הנציגות היהודית סירבה לוותר בנקודה זו והעניינים באו עד משבר. לבסוף הוכרע גורל אילת להישאר בתחום המדינה היהודית הודות להתערבותו הישירה של הנשיא טרומן, שהושפע בעניין זה על-ידי הסברתו של ד"ר וייצמן: באותו יום [19.11.1947] נתקבל ד"ר וייצמן לשיחה על-ידי הנשיא בלוויית אליהו אילת,¹ ולפי עצתו של זה התרכז בהדגשת חשיבותה של אילת למדינה העתידה לקום,² אך המשלחת האמריקנית התמידה בלחצה והשיגה את הוצאת באר-שבע וסביבתה, וניצנה עם האזור הסמוך לה, מתחום המדינה היהודית. לעומת זה, עלה בידי נציגות הסוכנות היהודית להשיג במהלך הדיונים בוועדת המישנה כמה תיקונים לטובת המדינה (כלילת נמל-האוויר של לוד ומחנה האימונים של צריפין, הרחבת האחיזה בים המלח, תוספת רכס הרים ובקעת בית נטופה בגליל המזרחי, הרחבת שטחי אזור חיפה והשומרון, ועוד). בסופו של חשבון, נשתנו יחסי השטחים של שתי המדינות מ-62: 38 לפי דוח הרוב ל-45:55, ועדיין לא נחה דעתה של מחלקת המדינה.

עם התקרב שעת ההצבעה המכרעת במליאת הוועדה המקבילה, הלכה ועלתה המתיחות. הוגברו המאמצים של הנציגות היהודית לגייס כל קול אפשרי לתמיכה בתוכנית. לעומת זה, הלכו והחריפו נאומי הנציגים הערבים שעברו מהכרזה על התנגדות לאיומים במלחמת דם ואש. היה ברור, כי אלה אינם דיבורים ריקים. עוד לפני כנס העצרת, מייד לאתר פרסום דוח  הרוב, נתכנסו נציגי שש ממשלות ערביות בלבנון [בעיירה צפַר, 19.9.1947–16] והחליטו לעמוד בכוח נגד הגשמת החלוקה – אם תאושר – ולבוא במקרה זה לעזרתם של ערביי ארץ-ישראל באנשים, בממון ובנשק. בתוך אוירה זו של מלחמת עצבים מחריפה והולכת לא נתעוררה במשלחת היהודית בניו-יורק כל מחשבה על נסיגה. ההרגשה הייתה "אם לא עכשיו, אימתי?" בנאום מוקלט, שנשלח אז לשידור בארץ ולא הגיע לתעודתו, אמר רושם הדברים האלה כי כנראה גזרה היא שלא תהא הגאולה נקנית אלא בייסורים, וקרא ליישוב לעמוד הכן לקראת הפורענויות הצפויות.

במהלך דיוני הוועדה המקבילה, נוכח נחשול חמת הזעם של הערבים, עוררו כמה נציגים את בעיית ה"אכיפה" והשאלות ששאלו נשארו תלויות באוויר. עמדתה המוצהרת של הסוכנות היהודית הייתה כי יהיה לאל ידו של היישוב להתגבר על התנגדותם של ערביי ארץ-ישראל, אך אם יפלשו לארץ צבאות זרים, תהיה זו תוקפנות כלפי סמכות או"ם, ואז יהיה או"ם חייב להגיב בכוח צבאי. עדיין רווחה אז ההנחה, כי גיוס כוח בינלאומי לקיום סמכותו של או"ם איננו מן הנמנע.

בישיבת הסיום של הוועדה המקבילה המטירו נציגים ערבים על ראשי הנאספים בשצף קצף את איומי האזהרה האחרונים. באותה אוירה דחוסה ומחושמלת היה צורך לענות מיד של דברי הבלע כדי לחזק ידיים רפות, התשובה לא נקראה מהכתב, כמקובל, אלא נאמרה ללא הכנה. מזכירות הוועדה נהגה לרשום רק תמצית הדברים שהושמעו:

 

*   *   *

 

מר שרתוק התייחס לטענותיהם של נציגי מדינות-ערב, כי היהודים שהתיישבו בארץ-ישראל הם זרים ומתפרצים לרשות לא-להם. הוא הצהיר, כי היהודים החיים בארץ-ישראל חשים עצמם מושרשים באדמתה ממש כשכניהם הערבים. אשר לסיבת הליכתם לארץ-ישראל, הריהם הולכים לשם לא ככלי שרת של איזו השפעה חיצונית, אלא כמבקשי בית לעצמם. כל מי שמנסה לתלות בהם מזימה של חרחור נרגנות בינלאומית הריהו עצמו אשם במזימה כזאת. העובדה כי היהודים יושבים בארץ-ישראל כשבת איש בתוך ביתו, זכתה להכרה בינלאומית רישמית לפני עשרים וחמש שנים. אותה הכרה חלה אז על כל שטחה של ארץ-ישראל, בכלל זה עבר-הירדן. אף-על-פי-כן, מוכנה הסוכנות היהודית לעיין עכשיו בתוכנית של חלוקה, כדי להקל על קבלת החלטה מצד האומות המאוחדות.

לפני העצרת פתוחות עכשיו שלוש דרכים: לקבל החלטה בעד חלוקה והקמת שתי מדינות, לקבל החלטה בעד מדינה אחידה, או לא לקבל שום החלטה. תוכנית המדינה האחידה אינה חדשה. זהו רעיון שהוצע על-ידי כמה גופים רישמיים, בינלאומיים ובריטיים. הוא נדון פעמים אין-ספור בוועדת המנדטים המתמדת של חבר הלאומים ונדחה בתוקף על-ידי אותו מוסד. כן נשלל רעיון זה פה-אחד על-ידי ועדת החקירה האנגלית-אמריקנית ב-1946 ועל-ידי רוב הוועדה המיוחדת של או"ם.

נציג מצרים אמר, כי אם תוקם מדינה אחידה המושתתה על רוב ערבי, נקל יהיה על ממשלתה של זו לטפל, כלשונו, במיעוט הטרוריסטי הסרבני בארץ-ישראל. אבל הממשלה ההיא לא תעמוד בפני מיעוט טרוריסטי פורש. היא תעמוד מול ההחלטה התקיפה והנחרצת של כל גבר, אישה ונער בקרב היהודים היושבים בארץ, שמספרם כשבע מאות אלף. מיעוט ערבי במדינה היהודית ימצא ערובה לעתידו, הטבועה במעמדו הגיאו-פוליטי, שכן הוא יישאר שבריר של הרוב הערבי העצום המשתרע ברציפות על-פני כל אותו חלק תבל. מיעוט יהודי במדינה ערבית לא תהיה לו ערובה כזאת.

אם תינקט הדרך השלישית – כלומר, אם לא תתקבל שום החלטה – הרי עם הסתלקות שלטון המנדט מהארץ תפרוץ בה בהכרח התנגשות דמים. ההתנגשות הזאת תהיה חמורה מזו העלולה לפרוץ במקרה של חלוקת הארץ, שכן היא לא תישאר מאותרת. תבוא היזעקות לעזרת שני הצדדים מקרוב ומרחוק, וייתכן כי ארץ אחר ארץ תסתבך בסכסוך בלי משים ולא במתכוון.

מר שרתוק פנה אל אותן המדינות אשר קינאו קינאה כה גדולה למעמדה המיוחד של העיר ירושלים ושאל מה העצה היעוצה מאיתן אם לא תקום סמכות האומות המאוחדות בארץ-ישראל ואם תהיה הארץ טרף להפקרות.

העם היהודי, אמר מר שרתוק, לא יירתע מאיומים כגון אלה שהשמיע נציג מצרים בהזהירו על הגורל הצפוי למיליון היהודים היושבים בארצות דוברות ערבית. עם אשר איבד זה לא כבר, תוך שנים אחדות, שליש ממספרו אין לו מה להפסיד; הוא לא ייבהל ולא ירפה מהמאמץ להשריש את עצמו בפינה אחת על-פני האדמה, אשר הוא מאמין כי היא שלו. (כאן הושמטו דברי תגובה על כמה סילופי עובדות שנכללו בנאומי הנציגים הערביים לגבי פרטי תוכנית החלוקה מבחינת השטח והמשק).

בסיום דבריו אמר מר שרתוק, כי אם תתקבל תוכנית החלוקה, אזי מתוך 33 מיליון הערבים שבמדינות הערביות ובארץ-ישראל, יהוו 400,000 מיעוט במדינה היהודית, שתהא מוקפת מדינות ערביות משלושה עברים. לעומת זה, מתוך 11 מיליון היהודים שנותרו בעולם כולו, רק קרוב ל-700,000 יהוו בתחילה רוב בארץ אחת ויחידה בעולם, ללא כל סיכוי כי איזו קהילה יהודית שהיא תיהפך לרוב באיזה זמן מן הזמנים ובאיזו ארץ מן הארצות. יותר מ-90 אחוז של העם היהודי יישארו אפוא במעמד של מיעוט, בעוד שרק קצת יותר מאחוז אחד של העם הערבי יהווה מיעוט, ואף זה ייהנה ממעמד מיוחס. ההפרש הוא טרגי ואין להעלות על הדעת, כי העולם הנאור לא יראה אפשרות לעצמו להעניק לעם היהודי מידה מועטה זו של צדק.

 

 

*   *   *

רקע היסטורי – סוף דבר

באותו ערב סיימה הוועדה המקבילה את הויכוח וניגשה להצבעות. תחילה נערכה הצבעה על מסקנותיה של ועדת המישנה השנייה – זו שנבחרה, לכאורה, לעבד הצעה על יסוד דוח המיעוט של הוועדה המיוחדת, שדגל בפתרון הפדרלי. המלצותיה של ועדת מישנה זו נתחלקו לשלושה ראשים. הפרק הראשון כלל שורה של שאלות עקרוניות שיש להפנותן אל בית-הדין הבינלאומי בהאג למען יפסוק בהן הלכה. הפרק השני דן בבעיית הפליטים היהודים במופרד מארץ-ישראל. הפרק השלישי בא לקבוע את המשטר בארץ לאחר סיום המנדט.

כל סעיפי הפרק הראשון נדחו ברוב ניכר, פרט לאחד: היה זה הסעיף שהוצע בו לבקש חוות דעת בית-הדין של האג אם בכלל מוסמך או"ם לאכוף הסדר כלשהו לגבי עתיד השלטון בארץ-ישראל, כל-שכן תוכנית של חלוקה שתושבי הארץ מתנגדים לה. בעד סעיף זה הצביעו 20, נגדו 20, נמנעו 13. כפסע היה בין דחיית הסעיף לבין קבלתו, ואילו קבלתו הייתה פותחת סיכוי לגיבוש רוב גדול יותר בעד הצעה שהייתה מקעקעת את כל הבניין שהוקם לקראת ההכרעה במליאת העצרת.

מהמלצות הפרק השני נתקבלו אלו שדרשו עקרונית, כי ארצות המוצא של הפליטים יתבקשו לקבלם חזרה וכי אותם פליטים שלא יוכלו לחזור לארצות-מוצאם ייקלטו במדינות אחרות החברות לאו"ם לפי שיעור שטחיהן, מקורות המחיה בהן וכו'. לעומת תשלום מס שפתיים בלתי-מחייב זה למיצוות הדאגה לפליטים היהודים ניצולי השואה האירופית, מאלף היה גורלה של ההמלצה השלישית, שניסתה לתרגם אח העקרונות לשפת המעשה על-ידי קביעת מיכסות מסויימות לקליטת עקורים יהודים בארצות שונות. המלצה זו נדחתה. הפרק כולו לא נתקבל – בעדו הצביעו 16 ונגדו 16.

הפרק המכריע היה השלישי, אשר חייב הפיכת ארץ-ישראל, עם סיום המנדט, למדינה עצמאית אחידה, לא פדרלית, וקבע עיקרי חוקתה של מדינה זו. הפרק הזה נדחה כולו ברוב של 29 נגד 12 עם 14 נמנעים.

הנה כי כן, כל שלושת הפרקים נדחו ועמלה של ועדת מישנה זו עלה בתוהו. למחרת היום, 25 בנובמבר, הצביעה הוועדה על המלצות ועדת המישנה הראשונה.

תוכנית החלוקה – הקמת שתי מדינות עצמאיות, בינאום ירושלים, וקשירת שלוש החטיבות באחדות כלכלית – נתקבלה ברוב של 25 נגד 13 עם 17 נמנעים. שתי מדינות העדיפו להיעדר מן הישיבה.

רשימת הנמנעים הייתה מכובדת. מלבד אנגליה, היא כללה, בין השאר, את צרפת, הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, יוגוסלביה, מקסיקו, ארגנטינה, ניו-זילנד (נציג ניו-זילנד, סר קרל בֶרֶנדסן, הסביר כי ממשלתו מחייבת אומנם את התוכנית, אך היא מלאה חרדה לאפשרות אכיפתה וביצועה; הדבר מחייב הקמת כוח בינלאומי, אשר כל המדינות יתרמו לו כוח אדם לפי שיעור אוכלוסיהן. נציג זה לא חדל מהתרסותיו הנרגשות על חוסר האחריות הכרוך בקבלת החלטה ללא דאגה לכוח מזויין הדרוש לביצועה; הוא חזר על נאום זה בלהט רב בעצרת, בה הצביע בעד התוכנית).

נותרו יומיים-שלושה עד להכרעה במליאת העצרת. המערכה על גיוס הרוב הדרוש הגיעה בהם לשיאה. בוועדה נמצא חסר קול אחד לשני שלישים. תוצאה כזאת בעצרת היה משמעה נפילת ההצעה. נעשה מאמץ עליון למנוע נסיגת מהססים, להוסיף מצביעים בעד התוכנית ולהביא מתנגדים לידי הימנעות. גם מאמצי הערבים להכשלת התוכנית התנהלו במלוא המתח. המטוטלת של הלך הרוח הכללי בעצרת התנודדה מן הקצה אל הקצה. הימים האחרונים היו רצופים בשביל הנציגות היהודית מעברים חריפים מגאות לשפל ומשפל לגאות. ראויה לציון עבודתו הברוכה בכל אותם החודשים המתוחים, ובייחוד בימי הכרעה האחרונים, של חבר משלחת הסוכנות משה טוב, בן ארגנטינה. הוא פעל גדולות ברכישת לבבות לעניין המדינה היהודית בקרב הגוש הגדול של מדינות אמריקה הלטינית, אשר רוב חבריה היו עד אז זרים לעניין וכמה מהם מסוייגים כלפיו.

נאומו הנמרץ של נציג ארצות-הברית הרשל ג'ונסון בשלבי הסיום לויכוח בעצרת - אשר תמך ללא סייג בתוכנית וביסס את הכרחיותה של הכרעה ברורה ומהירה - שימש אות ומופת להרבה משלחות אחרות בעולם המערבי. הגוש הסובייטי, פרט ליוגוסלביה, היה אף הוא מלוכד לתמיכה.

לקראת יום ו', 28 בנובמבר, בו נועדה להתקיים ההצבעה הגורלית, היו הסיכויים לרוב הדרוש במעלה. והנה, ברגע האחרון חל "עיכוב קריאה" בלתי-צפוי, ששבר את המתח וכאילו החזיר את הגיבוש לתוהו ובוהו. נציג צרפת, השגריר פַרוֹדי, דרש להשהות את ההכרעה ליממה אחת לשם ניסיון אחרון של חיפוש פשרה. אצל רבים נוצר רושם, מוטעה לחלוטין, כי ניצנצה איזו תקווה חדשה למוצא מוסכם מן המצר. אין זאת, כי הסיכויים שעדיין השתעשע בהם ה"קֵיי ד'רסיי" [כינויו של משרד החוץ הצרפתי] לשמור על מעמדה של צרפת בלבנון ובסוריה, וכן שיקוליו לגבי עתיד השלטון הצרפתי בצפון-אפריקה, הניעו אותו לצעד מפתיע זה. צרפת נמנעה מהצבעה על תוכנית החלוקה בוועדה המקבילה. עתה, על-ידי דרישת דיחוי ההכרעה תוך רמז לסיכוי של פשרה, שהיה רעות-רוח גמורה, נעשתה צרפת אחראית לסכנת התפוררותו של הרוב הבלתי-יציב ושקיעת שמשה של המדינה היהודית בעולמו של או"ם בטרם תזרח. טעמו ונימוקו של ה"קיי ד'ורסיי" היו עימו: הוא ראה עצמו חייב להפגין כלפי העולם הערבי, כי בטרם תיתן צרפת ידה לתוכנית החלוקה, היא עשתה כל מה שיכלה כדי למנוע את הפורענות. אבל טכסיס זה היה עלול לעלות לעניין היהודי במחיר יקר. העצרת נענתה לבקשת צרפת - והשבת עברה על המשלחת היהודית תוך דאגה עמוקה.

לאחר שהות של כ"ד שעות, בשבת לפנות ערב, 29 בנובמבר, נתכנסה העצרת מחדש. הפעם שררה באולם הרגשה כי כלו כל הקיצין והוטל הפור. נציג ארצות-הברית הכריז, כי שום פשרה לא הושגה – כי אשליה הייתה לשער כי תושג – ודרש להצביע. נציג ברית-המועצות אנדרי גרומיקו השמיע אותה דרישה. ברגע האחרון ניסה הגוש הערבי להטות את העצרת מהמסילה. נציג לבנון כַּמיל שַמְעוּן הודיע, כי בניגוד לעמדתן הקודמת מוכנות עכשיו המדינות הערביות לדון בתוכנית של הסדר פדרלי, לפי הצעת המיעוט של הוועדה המיוחדת. תקיפותו של נשיא העצרת, המדינאי הברזילאי אוסוַולדו אַרַנְיה, עמדה לו להתגבר על טכסיס הסחה זה. בהצבעה שמית, שנערכה באווירה מתוחה ומחושמלת ונוכח הקשבה דרוכה, נמנו 33 קולות בעד התוכנית, 13 נגדה, 10 נמנעים.

הייתה זו הצלחה מובהקת: רוב של שני שלישים ועוד שבעה קולות! בעוד שגוש השוללים נשאר מגובש, לא לגרוע ולא להוסיף, עברו שבעה מהנמנעים למחנה המחייבים. הצבעתה החיובית של צרפת עשתה רושם רב ונתקבלה בתשואות נלהבות על-ידי הקהל היהודי, אשר מילא את היציע הענקי.

באותו ליל שימורים ישבו המוני יהודים בארץ ובגולה רתוקים למכשירי הרדיו ומנו אחד לאחד את קולותיהן של אומות העולם שבאו לחרוץ את עתיד עמם, אם לחרות או להמשך העבדות. נחשול של התלהבות פרץ בארץ עם הסתיים ההצבעה. נשכחו מומי התוכנית ופגעיה – העם שמע את תקיעת השופר הגדול אשר בישרה את גאולתו באישור העולם המאורגן.

 

הערות

 

1.       אז אליהו אפשטיין, מוותיקי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בימים ההם מנהל המשרד המדיני של הסוכנות בוושינגטון. ציר ראשון ואחר-כך שגריר ישראל בארצות-הברית, ולימים בבריטניה.

2.       פרטי המעשה מסופרים בספרו של אליהו אילת "המאבק על המדינה", כרך ב' עמ' 401–405, ובספרו של דוד הורוביץ "בשליחות מדינה נולדת", עמ' 288.