[במשך חודשיים, מ-24.12.1956 ועד 23.2.1957 לא כתב מ"ש יומן. ראשי הפרקים שרשם בתקופה זו בקיצור נמרץ מובאים להלן רק ככל שמשמעותם בעלת ערך כלשהו. לנוחות הקוראים חולקו ראשי הפרקים לפי חודשים. להלן ראשי הפרקים מ-10 לפברואר 1957:]
יום א', 10/2/1957
לי-ם, ניירות, פצ'יפיצ'י [יהודי יוצא-איטליה, איש רוח תימהוני], אילסר, ליאו, (הממשלה משתלטת), טדי; אני [מוצע כ]שר חינוך.
מכתב עדה [לדב"ג בעניין "גבעת חיים"] והתשובה (דודיק נכנס) [וסיפר עליהם].
[תכתובת עדה גולומב ודב"ג מובאת להלן במלואה; מכתבי ע"ג בטיוטותיהם (השני לא מתוארך) ומכתבי דב"ג נמצאו בעיזבון ע"ג:]
לחבר ד. בן-גוריון שלום, 2.2.57
זה כמה זמן עורכת אניי לך מכתב במחשבתי, ורק מרוב טרדותי לא באתי לכלל כתיבה. ואף כי רחקו הדברים בשטף הזמן, הרי הצורך לומר לך את אשר בליבי אינו מניח לי.
נזדעזעתי לשמוע מפי בני הנוער של משפחתנו, אשר נכחו בישיבה בגבעת חיים, את דבריך על משה. איני יכולה לכנות את הדברים האלה אלא כהשמצה את משה ברבים.
אתה אומר חצאי אמיתות ומעלים עובדות יסוד, וכך נוצרת על ידך ביודעין תמונה מסולפת. כל זאת רק כדי להשחיר את פני משה בעיני הציבור. אתה מסתמך על חוסר בהירות בידיעת העובדות בקהל הרחב ואתה בוטח בזה שאיש לא יעז לקום נגדך. רגש האחריות הציבורי של משה וכישרון ההתאפקות שלו עומדים בזה לך לעזר ולמשה לרועץ.
אני זוכרת היטב, שמשה הוא אשר פתח את זרם הנשק מצרפת. זהו הישג שלו, ולא ייתכן שאינך יודע זאת. ואילו הנשק אשר קיבלנו בשפע לאחרונה, דומני שאין אדם בארץ שאינו יודע שהדבר בא עלינו כתוצאה מסיטואציה מדינית מיוחדת, אשר בה נמצאנו פתאום חשובים ונחוצים ל"גויים". ודבר אין לזה עם חילוף המשמרות במשרד החוץ. ואתה בדבריך תולה את ההצלחה בדרך בלתי-אורתודוקסלית, מוקיע למולה את הדרך "השיגרתית", ומתעלם לגמרי מאותה סיטואציה. ולא די בכל אלה, ואתה מתבל את דבריך במתן שבחים...
אינני מבינה כלום במדיניות ואינני רוצה להביע כל דעה בחילוקי הדעות בינך ובין משה בשאלת דרכה המדינית של מדינת ישראל. ייתכן שדרכך היא הצודקת. ורק אחת לא אבין: מדוע חילוקי דעות אלה אינם יכולים להתנהל בדרך של כבוד, ומדוע אתה מנצל כל הזדמנות מתאימה ובלתי מתאימה כדי לדוש בזה ולהוריד את רמת המיקוח לדרגה של זלזול ביריב והכתמת שמו.
אני רואה בזאת גם פגיעה ביחסי חברות אשר נתברכנו בהם פעם. הפרת ברית ראשונים. על אף הכל ולמרות הכל, בליבי שניכם שייכים לאותו קומץ אנשים אשר פעם חי, פעל ויצר בקשרי חברות נדירים, באווירה מקודשת, אשר בה חייתי ובה נשמתי כל שנותי.
ועוד דבר מר אשר קשה לי להגיד לך, ואף על פי כן: יש לי כל ההרגשה, שלו בחיים עמנו רק שני אנשים אשר אבדו לנו [אליהו גולומב ודב הוז] - לא היה הדבר ניתן כי יקרה. פשוט לא היית יכול לעשות זאת בשום פנים.
אין זה מתקבל על דעתי, כי רק מהיותי אחותו של משה עלי להתאפק ולא לומר את הדברים. אני מניחה שלא שמעת מאיש כל תגובה נגדית. אני רק רוצה שתדע, כי אין זה מעיד שליבם של האנשים שלם איתך. אני יודעת שהרוחות היו נסערות, אלא שעל דעת איש לא עלה כלל לקום נגדך.
אני רואה את השתיקה של הציבור כנקודה מבישה לו. האין זו תופעה מדאיגה, המעידה על נטייה לפולחן האישיות בתוכנו? (כשאני אומרת "פולחן האישיות" - כוונתי למובן העברי המדוייק של המילים, בלי אסוציאציות שנתלוו לביטוי זה בימינו [נוסח ברית-המועצות]).
לי על כל פנים זר הדבר. אני עצמי נתחנכתי מנעורי אצל אליהו לחירות גמורה מהערצה עיוורת לאיש, ותהא זו האישיות הגדולה ביותר.
בכאב, עדה
עדה יקרה, 8.2.57
מכתבך מיום 2.2.57 הגיע לידי רק היום, קראתי אותו בצער רב, ומתוך השתוממות לא פחות גדולה. לא התרעמתי על דברי הזלזול והגידופים האישיים שבהם נתכבדתי, כי הנחתי שאת אומרת כל זאת בתום לב. אבל תמהתי למה את שולחת מכתב למפלצת אדם, כפי שאני מתואר במכתבך האומלל.
עליך להבין בעצמך כי אני לא אנסה לסתור קטרוגיך האישיים נגדי "כמשמיץ משה ברבים", כ"אומר חצאי אמיתות", כ"יוצר ביודעים תמונה מסולפת כדי להשחיר את פני משה ברבים", "כמנצל כל הזדמנות להוריד רמת הוויכוח לדרגה של זלזול ביריב והכתמת שמו" [ר' דב"ג על עצמו: "אני איש ריב ומדון" ב"ב"ג", ג' (מב"ז) ע' 1406].
אולם אנסה להעמיד אותך על שורה של עובדות שאינן כנראה ידועות לך, ואשר עליהן קיבלת כנראה ידיעות כוזבות.
אני עושה זאת מתוך כבוד חברי רב שאני רוחש כלפיך לא בגלל אליהו ולא בגלל החבורה שדיברתי עליה איתך בשיחה הזכורה לך בלי ספק בקשר עם "בית אליהו", אלא מתוך יחסי והערכתי כלפיך את כשלעצמך. ואלה הן העובדות:
א) לא הייתי מעולם, ואני מניח שלא אהיה אף פעם "יריבו" של משה. לא עלה על לבי ולא היה לי כל רצון לרשת את מקומו של משה כמנהל המחלקה המדינית בסוכנות וכשר החוץ בממשלה. היינו שותפים לעבודה בשנת 1933 ועד שנת 1953, שבה הסתלקתי מן הממשלה. לא משה ולא איש אחר סילק אותי, אלא ראיתי צורך אישי לצאת מן הממשלה "לשנה, לשנתיים או ליותר", כפי שכתבתי אז לנשיא המדינה.
כיו"ר הסוכנות וכראש הממשלה כיוונתי כל השנים האלה, בכל השאלות שנראו בעיני שאלות עיקריות ומכריעות, מדיניות החוץ של הסוכנות והממשלה, אם כי לא במעט מקרים ביטלתי את דעתי מפני דעתו של משה. אבל אין זו אלא הנחה ילדותית לראות בי "יריב" של משה. אני לא ראיתי מעולם במשה "יריב" שלי. חילוקי דעות היו לי עם הרבה חברים במפלגה, בתוכם עם חברים שאינם נופלים בערכם ובחשיבותם ממשה, אבל לא הייתי יריבם של חברים אלה והם לא היו "יריבי".
ב) משה השיג הנשק הראשון מצרפת - 24 מיסטרים, ואין זה דבר בלתי חשוב ותבוא עליו ברכה על כך. ציינתי זאת בדברי בישיבת מרכז האיחוד. אני מעריך הישג זה לא פחות ממך, ואין לך כל יסוד להגיד לי כי "לא ייתכן שאיני יודע זאת". כמובן שאני יודע - וגם מעריך.
ג) הנשק הרב ששינה מצבנו ואולי הציל אותנו מכיליון - הושג על ידי אחרים, ורק לאחר חילופי גברא במשרד החוץ, ואת לא יודעת כיצד ומתי זה הושג, ואין כל שחר לדבריך "שהדבר בא עלינו כתוצאה מסיטואציה מדינית מיוחדת, אשר בה נמצאנו פתאום חשובים ונחוצים לגויים". תסלחי לי אם אגיד לך שאת אינך יודעת מה את סחה. את סבורה כי "אין אדם בארץ שאינו יודע זאת". רבים מאוד בארץ, ובתוכם גם את, אינם יודעים זאת. ואלה שמסרו לך "הידיעות" האלה - או שמסרו לך ידיעות לא נכונות בשגגה, או ששיקרו ביודעים. אני ועוד מספר חברים שטיפלו בדבר יודעים שאין כל יסוד לדבריך אלה. "הסיטואציה המדינית המיוחדת" - והגדרתך על סיטואציה זו אינה מדוייקת - באה זמן רב אחרי רכישת הנשק. רכש זה נעשה, כדברי במרכז האיחוד, בדרך בלתי אורתודוקסלית, וזוהי עובדה, אם כי אינה ידועה לך ולרבים מאוד בארץ. וטעית באומרך שאני מתעלם מ"אותה סיטואציה". "אותה סיטואציה" (שאני בקי בה, ואיני בטוח אם היא ידועה לך לפרטיה) באה כארבעה חודשים אחרי הרכש שהביא לנו "נשק בשפע".
ד) בתחילת חודש יוני, ואולי בסוף מאי 1956, הגעתי למסקנה כי טובת המדינה וביטחונה מחייבים החלפת שר החוץ באחר. כמובן, ייתכן שהגעתי למסקנה זו בטעות. איני אלא בשר ודם, ואני מסוגל לשגות. אבל אני חייב להתנהג לפי הכרתי אני, וכך עשיתי. בכנסת ביום 19 ביוני, כשעניתי בוויכוח על התפטרותו של משה, אמרתי כי "נחוצה עכשיו הנהגה חדשה למשרד החוץ", והנימוק היה צורכי הביטחון. הוספתי אז דברים אלה: "אם כי כחבר (של משה), וכחבר ותיק, אני מצטער על כך מבחינה אישית, אבל מבחינה ממלכתית אני רואה ברכה בדבר. הדבר מועיל למדינה. יש לעיתים צורך בחילופי גברא".
כל מה שנעשה מאז ועד היום הוכיח (לי לפחות) כי לא טעיתי בהערכתי ובמסקנתי, ואין לי, כאחראי לענייני הביטחון, כל יסוד להתחרט ולהצטער על מה שעשיתי ביוני.
ה) מתוך ידיעת העניינים המדיניים והביטחוניים - והם ידועים לי לא פחות מאשר למישהוא בישראל - אני סבור כי טוב למדינה ששר החוץ בשעה זו היא גולדה ולא משה. והחילופין באו בזמנם, והיו לדעתי לברכה. אין עובדה זו גורעת אף במשהו מן השבחים שחלקתי - לא לשם אדיבות אלא מתוך כנות חברית - למשה גם בכנסת ביום הודעתי על התפטרותו (18 ביוני 1956), וגם בישיבת מרכז האיחוד. מה שאמרתי על משה אני מאמין (וכאמור - אני מסוגל לטעות) שהוא נכון ואני מוקיר עד היום כישרונותיו, יכולתו ונאמנותו ואין בדברים אלה כל סתירה לדעתי שנדרש למדינה שר חוץ אחר. ואני משוכנע שלא טעיתי בבחירת שר חוץ במקומו של משה.
ו) לפני התפטרותו של משה - ואני מודה שאני גרמתי לה - הצעתי למשה, במעמדו של שאול כמדומני, שאני אתפטר מן הממשלה ואהיה מזכיר המפלגה, בתנאי שמשרד החוץ יעבור לגולדה ומשה יהיה רה"מ. משה לא קיבל הצעה זו, והבינותי סירובו. ונדמה לי שטוב הדבר שסירב. כי אני בטוח כי גיורא הוא מזכיר מפלגה טוב ממני.
ז) איני בטוח אם ידוע לך כי באותו הבירור בכנסת (ביום 19 ביוני 1956) הכחשתי את הבדותא שנפוצה בעיתונות בארץ ובחו"ל כאילו אני הצעתי למשה להיות מזכיר המפלגה. על הצעה זו שמעתי בפעם הראשונה מפי משה עצמו. בוועדה מיוחדת שנבחרה לכך מטעם המפלגה הציע משה את עצמו למזכיר המפלגה. בשיחה שקיימתי אחר-כך עם משה "בארבע עיניים" הסביר לי משה כי הוא הציע עצמו לא ברצינות, ואינו רוצה להיות מזכיר המפלגה, והציע בוועדה מה שהציע אך ורק למען הקל על קנדידטורה אחרת, שהוצעה אף היא באותה ישיבה, להתקבל. אחרי שיחה זו עשיתי מצידי הכל למען הוריד מעל הפרק כל דיון במפלגה על מועמדות משה למזכירות המפלגה. אבל עמדתי על כך שימונה שר חוץ אחר.
עובדות אלה שאני מוסר לך ידועות לי לא מסיפורי חברים אלא מידיעה בלתי-אמצעית שלי. ואם את לא מקבלת דברי בנוגע לעובדות - והרשות בידך לעשות זאת - אבקשך להחזיר לי מכתבי זה, ולא תהיה בלבי כל טינה נגדך, ויחסי אליך לא ישתנה כמלוא נימא. חפצתי שתדעי כי מכתבך האומלל אלי הוא פרי חוסר הידיעות מצידך.
אם לא תחזירי לי המכתב - אבקש רשותך להמציא למשה העתקים ממכתבך אלי ומתשובתי אליך. לא אתרעם ולא אצטער אם לא תתני לי הרשות הזאת, ושני המכתבים יישארו אך ורק ברשות שנינו בלבד.
בב"ח, ד. בן-גוריון.
לחבר דוד בן-גוריון שלום,
זה זמן רב עבר מיום קבלי את תשובתך אלי. רציתי לענות לך באותם הימים, אך לפתע עטו עלי "צרות משפחתיות". כמה שבועות הייתי תפוסה לגמרי במחלות נכדי. עתה חלפו ימי ה"חירום" וחזרתי לחיים תקינים והצורך לענות לך על דבריך שוב קם לפני.
אני מצטערת מאוד על אשר במכתבי הקודם פירטתי אי אלו עובדות אשר אתה בתשובתך מפריך אותן. אני מודה בפה מלא שאיני יודעת ואיני מתיימרת לדעת את העובדות בהשתלשלותן. ובוודאי מגוחך הוא, שאבוא להתווכח בשטח זה איתך. אני מבינה שהייתה זו טעות מצדי לפלוש לשטח אשר איננו מוכר לי כלל וכלל. ואני מצטערת על כך מאוד. אין זה גורע ולא כלום מן הדברים אשר הינם עיקר מכתבי ואשר מהם איני נסוגה כלשהו. אני נזדעזעתי מן הנוהג אשר נהגת כלפי משה בציבור. אני חושבת את הדרך הזו אשר נקטת לנפסדת, מרעילה את האווירה ולא לכבוד היא לך. וכבודך הוא גם כבודנו. כדוגמה חותכת יכולה לשמש הופעתך בישיבת מרכז ה"איחוד", אשר עד עתה לא מובן לי ולעוד רבים כמותי מה ראית על ככה שנטפלת לאותו נושא '"מבורך", אשר מעיקרו אין מעמד ציבור והמוני נוער במה לו. יתר על כן, עשית זאת שלא בנוכחות האדם אשר רשאי לראות את עצמו כנתקף.
בזה נעשה למשה עוול לא יתואר. דבריך הינם האשמה אשר קשה למצוא חמורה ופוגעת ממנה, כאילו משה מנע שימוש בדרכים המוליכות להשגת נשק. ואומנם כך זה התפרש בציבור הרחב. ולעומת זאת אני יודעת אל נכון שלא ייתכן כלל שמשה עשוי למנוע מלנצל כל דרך שהיא, ולו תהא גם דרך בלתי אורתודוקסלית, להשגת נשק הדרוש לנו להבטחת קיומנו.
לא ייפלא שלא מצאתי הסבר לאמירת דברים כאלה במעמד כזה אלא ככוונה לערער את אמון הציבור במשה.
איני מבינה מדוע בחרת לך לכנות פעמיים את מכתבי בתואר "אומלל". אם חשבת אותו לאומלל מפני שהוא מיוסד על עובדות בלתי נכונות הרי אין "אומללות" זו חותכת כל כך. אומנם טעיתי בעובדות; אך הרעיון העיקרי הוא שזכינו בנשק - בין אם היה זה לפני ארבעה או שמונה חודשים - לא מפני כישרון או חוסר כישרון ולא מפני דרך זו או אחרת של אדם זה או אחר בתוכנו, כי אם מפני שאצלם, אצל ה"גויים", גמלה ההכרה שמפני מצבם נוח להם, או כדאי להם, לתת לנו נשק. אינני מאמינה, וזאת מבלי לדעת כל עובדות, שאיזו מדינה שהיא תיתן לנו אי פעם נשק רק מפני שהוא דרוש לנו ולא מתור חשבון שיש לה בדבר.
לא נגעתי במכתבי ולא רציתי לנגוע בכל פרשת הפסקת עבודתו של משה בממשלה. אך אם נגעת אתה בזאת, רוצה אני לזמר לך שבעניין זה קיבלתי את הדין מתוך הכרה שלא היה מנוס מזה. לא קיבלתי ואינני מקבלת את הצורה שבה נעשו הדברים. הדגש שלי הוא לא על ה"מה" כי אם על ה"איך". אך מה שהגדיש את הסאה היא העובדה, כי לאחר שיצא משה ממערכת העבודה המדינית, אינו נמנה על חברי הממשלה ושוב איננו גורם שעלול להפריע לטובת המדינה וביטחונה - מצאת משום מה לנחוץ להוקיע אותו מדי פעם לעיני הציבור.
רוצה אני עוד להעיר על המילה "יריב". השתמשתי במילה זו במובנה הפשוט והמקובל בשפת הדיבור. בעיני יריב הוא אדם החולק על דעת הזולת. אדם החולק עלי בנושא מסויים הרי הוא יריב לי בנושא זה. רק כך הבנתי ורק במובן זה השתמשתי במילה "יריב". ותמהתי מאוד שתלית במילה זו משמעות אשר לא כוונתי לה.
אני מבקשת אותך מאוד מאוד לא לשלוח למשה העתקים ממכתבים אלה. כתבתי את מכתבי על דעת עצמי בלבד מבלי לשתף אותו לא במכתבים ולא בעצם הרעיון של כתיבה אליך. ועד עתה בפגישה איתו לא החלפנו אף לא מילה ואף לא רמז על נושא זה, כאילו לא היה הדבר כלל.
עדה יקרה, 24.3.57
קיבלתי מכתבך השני מיום 17.3.57. כנראה ששנינו איננו נסוגים מדעתנו - וזוהי זכותנו המשותפת גם כשדעותינו נפרדות. ראיתי צורך להגיד לחברים השתלשלות הדברים בשטח המדיני והביטחוני בשנה האחרונה, ואם מי שהוא מייחס לי מחשבת-זדון, אני מצטער על כך, אבל אני יודע שאין לדבר שחר. אגב, ודאי ידוע לך שלפני שבועיים (או שלושה שבועות) ענה לי משה בכנסת על דברי במרכז האיחוד, ואם כי לא הסכמתי לדבריו, שמחתי שהוא עשה זאת, ודווקא בכנסת.
מותר לי לחלוק על שיטה ודרכי פעולה של חבר, ולא אמנע מעשות זאת כשאראה חובה לעשות זאת, ולא אחשוש למה שיאמרו ידידים ואויבים.
שוב את חוזרת על הדברים המוטעים (לדעתי), כי "קיבלנו נשק לא מפני דרך זו או אחרת, אלא מפני שאצל "הגויים" גמלה ההכרה שמפני מצבם נוח להם או כדאי להם לתת לנו נשק". תרשי לי להגיד - מבלי כל כוונה לפגוע חלילה, שזוהי גישה נאיבית. אם נשק ניתן רק מפני כך - למה עמל משה כל כך במשך שישה חודשים (ואני יודע כמה עמל!) להשיג נשק?
על שאר הדברים לא אתווכח, כי מוטב ש-we shall agree to differ [נסכים לחלוק] .
מובן שרצונך יעשה, והמכתבים לא יגיעו למשה.
לבסוף אני רוצה להגיד ששמחתי על האווירה השונה שבה נכתב מכתבך השני, וגם זו לטובה.
בב"ח, ד. בן-גוריון
