יום ד',  19/9/1956

 פרקי "משוט באסיה"

המשך היומן האישי:

מוקדם בבוקר עוד הספקתי לכתוב כמה מכתבים אחרונים, בכללם לאליעזר שושני בדבר "בית אליהו". מ-8 עמדה לרשותי מכונית מהמשרד. צפורה וחיים נסעו בה לדאוג ל"ווקסהול" שנמצא טעון העברה למוסך אחר לתיקון יסודי. קרוב ל-9 יצאנו לבן-שמן, לפקוד שם שני ילדים מרנגון, אח ואחות, אשר ביקורי בבורמה לפני שלוש שנים שימש עילה לבואם כבני "עליית הנוער", ושמעתי כי הנער קשה הסתגלות וחשבתי כי הוריהם יבואו לראותני. מצאנו את הנער מרדני וממורמר, מנוי וגמור עמו לחזור להוריו ברנגון וכל השידולים והתוכחות כי אין לו שום עתיד שם ורק בשובו יתברר לו מה נטש כאן לא הועילו. לעומת זה הילדה הסתגלה כליל, צועדת עם הכיתה ואדיר חפצה להישאר למרות הסתת אחיה הגדול ממנה. שיקול דעת המדריכים הוא כי אין טעם להחזיק את הנער בארץ על כורחו ומוטב להחזירו אך יש להשפיע על ההורים כי יניחו לבתם להישאר לבדה. בינתיים הצצנו לבן-שמן, מקום שלא ראינוהו כל שנות המדינה.

הגענו ללוד יחד עם חיים למועד שנקבע לנו. מצאנו את הנציגים הבורמי והיפני, דוד וברכה, ארתור ודניאל ורוחמה ובבה וצבי ושמשון ממשרד החוץ, כסה וברקת והוגו מהמפלגה, טדי ועוד מישהו. לאחר שהתיישבנו ליד שולחן הופיעה גולדה וכמובן הושבה על ידי. הפעם שברתי את הקרח והתחלתי מספר לה על תוכניותי הספרותיות. כשהזכרתי כי לא הצלחתי להוציא דבר של ממש מאזכרתי ל[דוד] רמז הרגשתי כי הדבר הכאיב לה מאוד ואמרתי אחר כך לשמשון לבקש את זלמן לתת דעתו על הרשימה, שמא יהא נוטה להכשירה. בלוד קיבלתי מברק מוולטר מבודפשט המברכני ליום הולדתי ומאחל הצלחה בשליחות.

ב-11.15 המראתי עם אלישיב במטוס של לא"י וב-14.45 נחתנו ברומא - 5.5 שעות טיסה, יען שעון רומא מפגר אחרי שלנו בשעתיים. בדרך קראתי הרבה, בין השאר מאמר ראשי ב"הארץ" על "שורת המתנדבים" ["מסביב ל'שורת המתנדבים'"] - לרגל הפסקת תמיכתם של משרד החינוך ושל הסוכנות לפעולתה התרבותית - אשר הרגיזני מאוד. אמרתי לעצמי מה טוב היה לענות על מאמר זה ודווקא ב"הארץ", אך מה אעשה ואני נוסע. ברומא פגשני סגל השגרירות וג'וליה ששון בראשו; אליאס [בעלה] שרוי במקום מרפא לקיבתו, שותה מיני מים בפקודת רופאים, ולא יכול לבוא. בידי הפוגשים מברק בשבילי מאבי [אבשלום] כספי [קונסול ישראל] בבומבי המבשר כי נהרו קבע לי שיחה ל-29 או 30 באוקטובר, זאת אומרת לפני ועידת בומבי כאשר חפצתי. ובכן ספק זו סולק, ולא עוד אלא מעתה אין פגישתי עם נהרו תלויה כלל בוועידת בומבי והיא תתקיים גם אם תידָחה הוועידה או תועבר למקום אחר.

נסענו לבית הצירות וג'וליה נהגה בי הכנסת אורחים לבבית ביותר. עוד הפצע ברגלה "פתוח" - לדבריה הוא הולך ומגליד, אך תהליך זה נמשך כבר בלי סוף - והיא צולעת במקצת ומסתייעת במקל. הדירה נאה, מרוהטת בדי טעם, אחד מחסרונותיה בעיני ג'וליה ומעלותיה בעיני שהיא קטנה. המשרדים בקומות העליונות ולכאורה הכל שפיר, אלא שהבית בנוי מעל למחילות רומא, קַטַקומבים בלע"ז, ונתגלה שהוא רופס ושוקע, לאט לאט אך בהתמדה.

משהתייחדתי בחדרי ושאלתי עצמי מה אעשה בשעתיים ומשהו שלפני, ולא ידעתי איזו חובה אמלא תחילה מכל החובות שהעיקו עלי בכל כובדן - אם אדביק את פיגור היומן או אכתוב כמה מכתבים דחופים ביותר שלא הספקתי לעשותם בארץ לפני צאתי או אקרא ניירות שנצטברו לקראת הנסיעה - והנה גבר על הכל היצר העיתונאי ואמרתי אנסה כוחי בחיבור מאמר ל"הארץ". לא ייתכן, אמרתי, להניח אותו מאמר ללא תשובה והייתי בטוח כי בארץ לא יענה איש, יען הכל חוששים להתגרות ב"שורה". ובכן ישבתי והתחלתי והדברים נתקשרו ויצא מאמר ["היש לתמוך ב'שורה'?", פורסם ב"הארץ" ב-26.9 ("... חיפוש חטאים והוקעתם עלול להפוך לתקלה... ייסודה של 'שורת המתנדבים' כארגון מתנדבים לקיום מצוות מיזוג גלויות ע"י הליכה אישית היה בשורה גדולה... שוב תהיה בשורה אם ייוודע כי בקרב ש"ה עצמה קמה תסיסה להחזיר את עטרת התנועה הזאת ליושנה")].

לארוחת ערב הוזמנו [יששכר] בן יעקב המזכיר הראשון ואשתו, ו[שמעון] ילון היועץ המסחרי וחנן סידור השוהה כאן לרגל ועידת ארגון המזון והחקלאות ואחרי הארוחה נאספו כל יתר אנשי השגרירות, הם ונשותיהם וכמה מילדיהם. מאלה ליווני לנמל האוויר בשידולים כי אעשה גם דרכי חזרה על פני רומא למען ישמעו בשורות מפי. בעלותנו על מטוס של "אייר פראנס", בו נכונו לנו לילה ויום ולילה של טיסה בואכה בנגקוק, התברר כי אין לנו מיטות. אומנם הוזמנו לפני חודש ימים ואושרה הקצאתם לפני שבועיים, אך סגנון "אייר פראנס" הוא, וההזמנה לא נרשמה ברומא (אלא איפה היא נועדה להירשם?) והכלל אין מיטות וחסל. קיבלנו הדין - אלא מה היה לנו לעשות? - והתנחמנו בכיסאות הרגילים, אשר אף הם הופכים כמעט למיטה באופקיותם.