יום ג', 18/9/1956
העירותי את עצמי בשבע ושעה ארוכה הקדשתי לסידור משק ניירותי - הן אלה המשתיירים בירושלים והן אלה הנלקחים לדרך. אחרי כן המשכנו באריזה עד שסוף סוף סיימנו מלאכה מורכבת וטרפנית זו, שהייתה מלווה "משברים" בלי סוף. פעם חסר חפץ זה ופעם זה וצפורה מתרוצצת מארון לארון ומרח' בלפור לרח' סמולנסקין, יש מוצאת את האבידה בתרועת ניצחון ויש מודה בכישלונה וסותמת גולל. פרשה מיוחדת, שכאילו באה לעולם במכוון לשם ריפוט עצבים, הייתה התאמת מפתחות למזוודות שזכו בהתחרות "מי ומי ייסע לאסיה" - מתוך ערימת המפתחות המבולבלת שנצטברה אצל צפורה. הטבעת בה היו מושחלים מפתחות תיקי הניירות אבדה כליל. החיפוש אחרי טבעת אומללה זו נמשך שעה ארוכה, אגב חריקת שן וסינון גידופים כלפי עצמי. סוף שנעתרתי לבקשת רוחמה הכל-יכולה, לשלוח התיקים בידי רץ לאחד מפליא לעשות ברח' יפו, למען יעשה מייד מפתחות להם.
בינתיים הגעתי סוף סוף לקשר עם יוסף בורשטיין, הנופש אצל קו"ח בנתניה, ודיברתי על לבו נמרצות כי ייתן יד למאמץ ההתחדשות במפלגה. הצגתי העניין על "גובה עיוני" [כאימרת נחמן סירקין] והבטחתי עזרתי האישית במיוחד להסברה. דומני כי השפעתי ועל כל פנים הבטיח לעיין בהצעה מחדש. טילפנתי זאת לגיורא והיה מאושר. הוא דואג כנראה מאוד למשימה הקשה שקיבל על עצמו וזה כשלעצמו סימן ברכה.
בתוך האנדרלמוסיה של אריזה ושאר הכנות טילפן יצחק שנהר להביע התפעלותו מתירגום היינה. קרא את אשר נתתי לאפרים ונתלהב: "זה נקרא כצימוקים בפה". נראה כי זירז את אפרים לפרסם את השיר בחוברת הקרובה ולא לדחות לדצמבר.
ובאמצע המבוקה והמבולקה נתקיימה ישיבה בעניין מימון בניינה החדש של הגימנסיה "הרצליה" באמצעות הלוואה מכספי ה"פיס". היו [מיכאל] לנדאו מה"פיס" ,[משה] מאיר מוועד הבניין ומישהו מעיריית ת"א. התוצאה לא הייתה כמקווה, אך הוסכם על משהו שיסייע. טילפנתי לזיאמה ארן על עזרת משרד החינוך והישגתי ממנו הבטחה לעיין תוך רצון טוב.
צפורה הסיעתני לבית הנשיא לביקור של פרידה. הדקות היו ספורות ובוערות אך בעברך את סף הבית הזה עליך להניח כל חיפזון מאחוריך - הקֵצב כאן הוא כמו בהווי ערבי, להבדיל כל ההבדלות. נוסף גם השיקול כי אך לפני יומיים הוזמַנו הֵנה לארוחת צהריים של פרידה, ביחידות עם יצחק ורחל, ודחיתי משום קוצר זמן. רק על רקע היחסים הקיימים יכולתי לנהוג כך ללא חשש של עילוב, אבל נתחייבה מתינות בביקור החטוף הזה. ובכן הסברתי קצת במפורט תוכנית מסעי ומטרותיו השונות ועניתי באורך רוח על כל השאלות. כתום השיחה נתבקשנו שנינו לפמליה של מעלה אצל רחל. המטרה הייתה לתת לנו למזכרת את הספר שיצא על עֵלי, הבן הצעיר, עלם חמודות שהיכרנו היטב, אשר נפל [במלחמת הקוממיות] בשדות בית-קשת. רחל דיברה עצורות אך נירגשות מאוד.
חזרנו ומסרנו את המיטען לאלישיב להילקח ללוד ואכלנו בחטיפה והשארנו את הבית בידי ציונה ויצאנו ב"ווקסהול" לדרכנו. אם אי פעם נזדמנה לי נסיעה צפונה בה נתחייב לחלוטין קיצור הדרך מרמלה ללוד, תוך הימנעות מהעקלתון על פני ת"א, הרי היה הדבר לכאורה במקרה זה, בהיות השעה כה דחוקה, אך תָקפה עלי גזרת עדה לסור אל הדודה רחל [טרכטנברג, אחות פניה שרתוק], הנתונה במורד, ושמא לא אמצאנה בשובי. ובכן נסענו לחולון ונפרדנו מהזקנים שלנו וחיפשנו ומצאנו את "בית אבות" והתחקינו על חדרה של הדודה רחל עד שגילינוהו ומצאנוה שכובה לנימנום של אחה"צ והמתנו עד שתתלבש אגב קריאות "אוי" ו"אך". נפרדתי ממנה אחת ושתיים וכמובן הַממתיה לגמרי הן בהופעתי הן בנסיעתי למרחקים והן בפרידתי כבזק. ביקשה רחמים כי אמתין עד שתכַנס את כל הקהל - הצעה מעשית ביותר, כל שכן שעה שהכל נמים על משכבותיהם - שכן כולם מעריצַי, אבל שברתי לבה. יצאה והתחילה מכרזת בקול גדול: "משה שרת, משה שרת!" - כמתכוונת להקיץ נרדמים ולהזמינם להסתכל ביצור-פלא זה שנקלע למעונם, אבל אנו מיהרנו להתרחק והינחנוה המיסכנה לבדה, מבולבלת ומאוכזבת. אין כאכזריותו של אדם כלפי הקשיש ממנו!
וכן אחזנו דרכנו הלאה, השתחלנו בהמונה של ת"א ונחלצנו ממנו, ונהנינו מזיו נופו של השרון אשר כולו כגן פורח, ונסענו הלוך ונסוע בואכה עתלית, שם פנינו ימה ואספנו מהכביש מורה של נווה-ים ופגשנו את הגר [קנטרוביץ'] נוהגת במשאית ויהושע [אחיה] המשופם לידה יוצאים לקראתנו עד שהיגענו לנווה-ים ומייד הוקפנו ילדים. הקיבוץ כולו המון חוגג, צד חתן מעורב כאן עם הבריות ואילו צד כלה בולט בעירוניותו ובפאר תלבושת נשיו. מייד הוּבלנו לחדר האוכל ונשקנו מנשיקות פינו לחתן ולאחותו [הלה] ולבנות דודו תמר ודליה - כל השלוש חמודות - ו"היכרנו" את הכלה, אותה רנה שרת השנייה גופא, והינהי שתקנית ונסוגה ועיניה גדולות ועמוקות ופניה ענוגים ונעימים וגופה כחוש ונראה כחלוש. בין הבאים ממשפחתנו - דודתנו גוטה העשויה לבלי חת, באה לשוות הדרת שיבה לחתונה קיבוצית זו ולהפגין בה את אחדות הדורות. בסיכומו של דבר היו כאן הדודה הישישה ועדה ודליה והרָי ותמיק ומוסיק ואמיר וכמובן יהודה ונבות והלה ובתיה ומנדלי ו[צאצאיהם] הגר ויהושע ואבינועם וצביה, ואני וצפורה וחיים, אשר הגיע ממש ברגע האחרון נוהג במכוניתו של אשר ישר מחמדיה. חדר האוכל נתמלא בָּאֵי החתונה ונתברר כי צד כלה לא רק נאה יותר בלבושו אלא מרובה מאיתנו באוכלוסיו ומשופע דודים ודודות ומתגאה בשתי סבתות ובסב אחד. הורי הכלה תושבי כפר אתא, האב [אליעזר] מהנדס אצל מוֹלר בנהריה, גוץ ודק בשר וזריז. אכול אכלנו ונתבקשנו לפנות את חדר האוכל למען יאכלו גם חברי המשק ובינתיים ניתן לנו חדר בו השתכבנו וחלצנו עצמותינו. למועד הנכון הופיעה בתיה, כולה מחולפת, מבהיקה בחצאיתה השחורה ובחולצתה הלבנה, ודרשה בתוקף כי אף צפורה תתהדר מאשר עמה במזוודה ואף עלי נגזרה כתונת לבנה. נהרו כל הקהל לרחבה מיועדת ובין רגע נפרשה החופה ועמד הזוג באמצע, כשהכלה הדורה וחסודה בשמלתה הלבנה, עשויה לדבר, ושלמה נירגש בתכלית, והרב עומד עליהם ומפליצם בארמית החצצית של הכתובה סרת-הטעם. אבל הטבעת הושמה וההצהרה נאמרה ברור, והכוס נופצה, והקידוש נערך, והיין נישתה וקריאות מז"ט פילחו אווירה של נווה-ים וצלצול הנשיקות החל מנסר. וכאן עמדו שלמה והלה והתרפקו על יהודה ומיררו בבכי וכולנו נזכרנו [באסון התאונה המשפחתי ב-1941 שבו נהרגה צביה אשת יהודה שרתוק] ולבותינו נפצעו מחדש. ואולי נרגשת מכולם הייתה בתיה [אחות צביה], גם משום שגידלה ילדים אלה ועם חתונה זו החלה מכניסתם לחופה (שכחתי לצרף למניין חברי המשפחה גם את אילן הסָכוּי) גם משום הפירוד שחל והעקירה מיגור [בשל הפילוג בקיבוץ המאוחד] והכמיהה לראות את המשפחה החצויה מאוחדת מחדש.
השולחנות היו ערוכים בחוץ ונתיישבנו בשורה הראשית, צד כלה מזה וצד חתן מזה. והקהל נתערב מבאי חוץ ומאנשי המקום והייתה השמחה שרויה. קם חבר מעותד לדָבָר ונשא נאום חגיגי כהלכה וניגש מישהו לשאול אם אומר בזה מילה והסכמתי ובקומי אמרתי כי זוהי לי הפעם הראשונה לדבר ברבים בשם המשפחה והבחנתי בין ההינשאות וההתחתנות ואמרתי כי בתינו ולבותנו פתוחים לבת החדשה ועוד מעין אלה. ואז התחיל עיקרו התוכניתי של ערב זו - שירת המקהלה של נווה-ים, מצומצמת מאוד בכמותה ומשובחת ביותר באיכותה - דק מן הדק וממורק ומהודק. יהודה ניצח על שיר אחר שיר והעמיד נערים ונערות לקרוא פסוקים משירי כלולות ל[שלום] שבזי והייתה ההתאמה בין המקרא והזמרה פיוטית ביותר. ופיוטי מכל היו המעמד והמראה כולו - בדשא הרענן והעצים העבותים והקהל והשירה ושילוב ההשראה של גולת תימן עם בשורת ההתחדשות הגדולה וחינם ועלומיהם של החתן והכלה. ואחרי גמר התוכנית "הֵשיר" יהודה את הקהל וגייס גם אותי ועורר את הלה ואת חיה [(עדי) עציון] חברתה [בת יגור] לשיר דואט אחר דואט, והשתיים הפליאו לעשות.
בדרך חזרה לת"א נהג חיים. אף על פי שהיה עייף עד מוות מצווה הייתה לשחרר את צפורה שהייתה עייפה מעבר לכל גבול. והנה בהגיענו לדירתנו בת"א נתגלה קלקול רציני במכונית וחיים הוכרח לחפש מוסך ובילה זמן רב בטורח המכונית וחזר לדירה כל עוד נשמה באפו. הסתדרנו איך שהוא שלושתנו בחדר אחד - זאת אומרת חיים הוא שהסתדר - ולאחר ששתינו ואכלנו משהו שכבנו לישון שוב בשעה מאוחרת מאוד.
