יום ד',  5/9/1956

ערב רה"ש. רובו של יום זה נסענו הלוך ונסוע צפונה בואכה חיפה. בבוקר בת"א בא אלי אשר [ידלין], לסכם עימדי את חשבוני האישי מהוועידה. פתח בהערכת פרשתי העיתונאית עד כה.

המאמר הראשון על נאצר ומשבר סואץ היה סתם מאמר עיתונאי טוב;

השני - ויכוח עם השוה"צ על הרודנות - היה מאמר לגמרי יוצא מהכלל שלעיתים רחוקות מזדמן לקרוא כמוהו בעיתונותנו;

השלישי - על הוועידה, זה שהופיע הבוקר ["סיכום ראשון לוועידת מפא"י"] - מאמר חשוב אך ניכרת בו על כל צעד ושעל התאפקות ממיצוי הדין, כולו בלמים ומעצורים.

אישרתי כי כן הדבר ולא היה מנוס מזה. אשר להופעתי בוועידה טען אשר שַלָמָה קיבלתי על עצמי את התפקיד הסלוד לכפות על הוועידה מרכז יותר גדול. הן בזה הבאשתי עצמי בעיני שני המחנות גם יחד: אלה שתמכו במלחמתי על מרכז קטן נתאכזבו מרה ואילו אותם שמלכתחילה דגלו במרכז גדול חשבו: עכשיו הוא נוכח לדעת כי צדקנו, אבל אילו ראה זאת מראש לא הייתה פוקדת אותנו כל הרעה הזאת. ובכלל מדוע קיבלתי על עצמי משימה כה לא מכובדת? מדוע לא הפניתי את הבאים אלי אל "הזקן": הן הוא אנס פעם את הוועידה - אדרבה, יאנסנה שנית. לדעתו, כבודי נתערער במפלגה עקב התפקיד שמילאתי ביום האחרון. ברור לו כי פעלה כאן מזימה מכוונת להנמיך שיעור קומתי ולפסול את שמי - לכן כיבדוני במיבצע זה של הצלת המצב, כביכול.

לא קיבלתי ניתוח זה ודחיתי את הקיטרוג. אינני מתחרט על הניסיון שעשיתי בראשונה להקטין את המרכז ואיני חוזר בתשובה על המאמץ שעשיתי באחרונה והצלחתי בו להשפיע על הוועידה כי תאשר את המוצא המעשי והנבון היחיד מן המצר שהוכנסה לתוכו ואשר איים עליה בכישלון חרוץ. פנו אלי לא כדי להבאישני אלא מפני שידעו כי אני היחיד המסוגל להציג את העניין לפני הוועידה מתוך מרב הסיכוי ליחס של אמון - להבדיל מקבלת הדין מתוך "יראת הרוממות". לא יכולתי בשום פנים לדחות את הפנייה. מלבד מקומי בתנועה, אשר דווקא אם רצוני לשמור עליו חייב הייתי להיענות, הרי הייתי בוועידה זו יושב ראש הנשיאות ובתפקידי זה האחראי הראשי לסיום הוועידה במועד הנכון ולאחר מילוי משימותיה העיקריות. נישקפה סכנה כי הוועידה תתפזר מבלי לבחור במרכז, או כי ייבחר בחיפזון מרכז מחובל בהרכבו וירוד בסמכותו הממשית. האחריות למנוע כל אחת משתי פורענויות אלו הייתה מרוכזת בי. אלה שטוענים אלי כי מוטב לי לשמור על כבודי ולא לעשות צעד זה או אחר בהתאם לצו מצפוני שוכחים בשל מה נחלתי אותו כבוד שהם כה חרדים פן אפסידנו. כבוד זה בא לי דווקא משום שקבעתי את קו התנהגותי לא מתוך שיקולי כבוד אלא עשיתי תמיד מה שנראה לי כנכון וכמועיל מבחינת התנועה. אני בטוח כי כעבור זמן ולאחר שישקיפו חברים אחורנית על ועידה זו ויעריכו תוצאותיה בטווח ארוך, יצדיקו עלי את הדין ואולי גם ייווכחו כי אלמלא נהגתי כפי שנהגתי הייתה מתארעת תקלה רצינית.

משבאה צפורה מירושלים יצאנו למסענו. התוכנית הייתה גדושה ומפני דוחק השעה הוכרחנו להקריב את הביקור אצל תמר ומוסיק, שעברו עם הילדים מנוה-ים לנווה-מגן-  מקיבוץ לשיכון חצי-עירוני.

תחנה ראשונה - בית חולים של מלב"ן בפרדס כץ. כאן מוטל על ערש דווי, ממנו לא יקום, הזקן קליימן, אשר ציפורה מטפלת בו ונושאת בטורחו זה שנים. במכתב האחרון התאונן מרה על כי אחריתו קרובה, קָבל על התנאים בהם הוא נתון - הטיפול, המזון, הסביבה האנושית - וביקש... שושנה אדומה וריחנית (קְרַסְנוּיוּ פַּחוּצְ'נוּיוּ רוֹזוּ!" (ברוסית). שושנה כזו הובאה לו ערב רה"ש והוא נשק אותה מנשיקות פיו, הזיל דמעה ושוב הגה נכאים על קיצו הקרוב, כנראה בצדק.

תחנה שנייה - בית בן-דודי דיקה [דב שרתוק] במושב אודים. [אמו] הדודה אנה כנר דועך, כלתה שרה כענן קודר עם חיוכי הכנסת אורחים כקרני אור במיפלשים, הנער אודי שמנמן וממושקף ועליז. הבאנו לו תיק עור מרווח ושמח עליו שמחה גדולה. דיקה עצמו לא היה בבית. ההצלחה לא האירה לו פנים השנה. חכר קרקע לא כשיר, השקיע בו עמל רב, אך יבול הפרחים נכשל, ודווקא בעונה זו, ערב החגים, אין בידו מה לשווק.

תחנה שלישית - בית הזקנים של מלב"ן בנתניה. מוסד זה רצינו לראות זה כבר וגם הבטחתי לבקר בו פעם את הזקן [סולומון] רזניקוב, בן דוד לדודה אנה, אשר נגרף לישראל עם גל העלייה של פליטי שנחאי וחרבין. המוסד עשה רושם כביר בהיקפו ובאיכותו הארגונית - ספק אם יש מקום בעולם שבו נהנים זקנים מחוסרי מחיה מטיפול כזה בנסיבות כה תרבותיות. לעת עתה חל הדבר רק על זקנים-עולים ואילו בעיית הזקנים העזובים הוותיקים בארץ מחריפה והולכת. הזקן רזניקוב ליווה אותנו בכל מהלך סיורנו ולבסוף מילאנו משאלת לבו וביקרנוהו בחדר הפעוט שניתן לו לעשות בו את מלאכת כתיבתו. הוא סבור כי עדיין דבר בפיו להגיד והריהו מחבר מאמרים ושולחם לביטאונות רוסים היוצאים בניו-יורק ולעת עתה אינו נואש מאי-פרסומם. ביקש לאמר לי אשר בלבו. תחילה הצביע על צרור הציפורנים שעל שולחנו, בתוך צנצנת מגושמת, ואמר: אלה פירחי הרהורי נפשי ("צְבֶטִי רַזְדוּמְיָה מוֹיֵי דוּשִי", ברוסית). אני מסתכל בהם ומתחיל להרהר ואת הרהורי אני רושם וכך מתחבר מאמר. מייד נזכרנו בקליימן ובבקשתו על השושנה ואמרנו הרי אלה בני אותו דור הולך - רגשותיהם וביטוייהם אחדים. שלף את הפרחים והגישם אבירית לצפורה. המשיך ואמר [לי]: "לא הייתי ציוני, אך את אביך המנוח היכרתי בחרסון. וכשנתתי דעתי על פעולתך המדינית והתחלתי עוקב אחריך וקורא נאומיך, מה מאוד הוֹרְנַנְתִי בראותי כי אתה שומר אמונים למסורת החֶרסונית של יושר לב ואצילות נפש ועמידה על עקרונות מוסריים. אומנם במקצוע הדיפלומטיה אי-אפשר בלי טכסיסים ותחבולות ויש לכחד דברים ולעקוף נקודות קשות ואין גם אתה בן חורין להימלט מכל אלה, אבל אתה שומר תמיד על טוהר הלב וכללי ההגינות, הכל בהתאם לחינוכנו החרסוני, ועל זאת תבורך". הייתה זו בשבילי אפתעה גמורה. מעולם לא עלה בדעתי לדגול בייחוסי החרסוני דווקא - מוצאו הפינסקאי של אבי שאני - ומעולם לא חשבתי כי אני מקיים במידה כלשהי מסורת מוסרית של אותה עיר, עד שבאתי למושב זקנים זה שבנתניה והתברר לי שורש דבר!

לנתניה הגענו במכונית "חברת התיירות" שהביאה את צפורה מירושלים ואילו מנתניה וצפונה עשינו דרכנו במכונית "סולל-בונה" אשר שלח לנו דוד מחיפה.

תחנה רביעית - קיבוץ עין שמר. זה זמן רב שאנו מוזמנים לערוך ביקורים במקום זה ליעקב ריפתין חה"כ מזה ולצבי לוריא חבר ההנה"צ מזה, הם ומשפחותיהם, עד שגמרתי אומר לקיים הבטחתי לפני צאת השנה ממש. ביקור זה היה ממושך משחשבנו ועלה יפה ביותר. הופתעתי למצוא כאן שער וקיר ובית מך ונושן - שרידי קדומים מימי "השומר" בכרכור. מסתבר כי לבית זה, בו התגוררו מנדל פורטוגלי עם טובה אשתו, חתרנו שלושתנו, אני ואליהו ודב, באותו ליל סתיו כאשר טעינו ונדדנו עד אפיסת כוחות בביצות ומצאנו את עצמנו בבוקר ליד גן שמואל והלכנו לאור היום עד שסוף סוף הגענו למחוז חפצנו. הדבר היה ב-1915 וסיפרתי את המעשה באזכרה לדב ורבקה שנערכה ביום השבעה למותם הנורא. עין שמר עצמה הייתה אפתעה באופיה המושרש, בגידולה המסועף ובתרבות סדריה ומוסדותיה. ארוחת צהריים הוכנה לנו לא כמקובל, בחדר האוכל הכללי, אלא בחדר המגורים של יעקב וז'ניה ריפתין. איתם ועם בניהם ערכנו סיור במשק עד שבאנו לסככת אריזת התפוחים, שם היכרנו את כלתם, אשת גיורא, ויצאנו משם ברכוש גדול - ארגז ממולא תפוחים אדמונים-ירקרקים. לסיום הביקור סרנו לחדרם של הלוריאים והיטבנו ליבנו במשקאות קרים נוסח ארה"ב. כאן התגלגלה השיחה משום-מה על "הנושא". צבי לוריא סיפר כי באותו יום [של "ההתפטרות" מהממשלה] היה בירושלים ונקלע לאיזו מיסעדה בשעה ששודרו על ידי "קול ישראל" באוזני-כל הנאומים בכנסת. האכילה נפסקה, הכל קפאו והקשיבו במתיחות לדברים. אין לתאר את הבעת הפנים: תימהון וזעזוע ואי-שקט עמוק. חותם הטראגיות היה על פני כל. היו אלה אנשים מחוגים שונים שנזדמנו יחד במקרה. הוא חשב אז כי כדאי היה לצלם מחזה זה במסעדה בשביל יומן הקולנוע.

תחנה חמישית - קיבוץ מגל, מנקודות הספר של "המשולש", שמגיעים אליו דרך הכפר באקה אל-גרבייה. יישוב צעיר אשר גיסתנו שרה מכנרת נחלצה לעזרתו. לקחנוה משם והובלנוה בדרך ואדי ערה לעפולה והושבנוה שם על אבטובוס לטבריה ואילו אנו פנינו מערב והגענו עם בין השמשות לביתם של דוד וברכה על הכרמל, שם הוזמנו לבלות שלושת ימי החג והשבת.

אכלנו ארוחת ערב בחברת אורחים ואחרי הארוחה נתמלאה כיכר הגינה מוזמנים רבים - קהל-חברים מחיפה, רובם ידידים קרובים אבל גם אבא חושי ואלמוגי בתוכם. חיים הגיע הנה מחמדיה - סעד ולן איתנו. היה מלא קושיות כרימון על הוועידה ועל תפקידי בתוכה. הסברתי ארוכות. אם כי הוא עצמו ניסה לערער, הרי להצדקת עמדתי סיפר כי חבר אחד מקיבוץ "האון" שהיה בוועידה אמר לו כי אני הוא שהצלתי ועידה זו מאסון.