יום ב', 3/9/1956
הבוקר זריקה שנייה נגד חולירע.
לאחר היסוסים רבים החלטתי לנסות כוחי במאמר סיום לוועידת המפלגה אך כל היום היה רצוף מועדות ולא הגעתי למאמץ רציני אלא בערב.
אפי עברון בא לשאול בעצתי על הדרך בה יָבור לעצמו. לא שפרה עליו נחלתו ב[הנהלת] "אל על", פנחס לבון מציע לו לעבור להסתדרות אם כמזכירו הפרטי או כעוזרו של [ראובן] ברקת. לעומת זה מציע לו דיקנשטיין עבודת קבע ב"אמפ"ל", על מנת שיעשה במחיצתו שנתיים בארה"ב ואחרי כן ינהל את העניין פה. על כל אלה אדיר חפצו לשוב למשה"ח, אלא קיטרג השטן ואין יחס המנכ"ל אליו חיובי. מיהרתי להוציאו מכלל טעות - אין זו שאלת יחס המנכ"ל אלא יחס רבים מהמשרד. לא בלי קושי, אך בבהירות, הסברתי לו מהו עוקץ הבעיה ויעצתי לו להוציא מלבו תקווה על שיבה לשירות החוץ. מכל יתר התפקידים נראה לי ביותר עניין "אמפ"ל", שהוא תוכנית מבוססת ורצינית המבטיחה קביעות. עד עכשיו לא נהנה אפי מברכת היציבות ומוטב לו לחדול מהיטלטל ולהתרחק מתפקידים בהם מקלקל אופיו את שורת היחסים האישיים.
הכתבתי לליליאן [באנגלית] את פרשת חיי. הרצאת הדברים על הילדות, תקופת עין סיניה, "הרצליה", מלחמת-העולם הראשונה, הלימודים בלונדון, ופרק "דבר" - התנהלה למישרים, אך משהיגעתי לראשות המח' המדינית נעתקו דברים מפי. לגבי הפרקים הקודמים, משום ריחוקם הייתי בעיני כמספר על מישהו אחר, אך מכאן ואילך נמצאתי כמפרכס ומשבח את עצמי ולכן הפסקתי והצעתי כי את תקופת 23 השנים האחרונות יכתוב ליאו.
[בתיקי מ"ש שבארכיון הציוני נמצא חיבור תולדות-חיים שכתב מ"ש בכתב יד בעברית, כנראה לקראת ההכתבה; הוא מובא להלן:]
נולד בחרסון שבדרום רוסיה ביום א' סוכות תרנ"ה (אוקטובר 1894) לאביו הבילוי"י, הסופר והפובליציסט יעקב שרתוק, יליד פינסק שעלה לארץ ב-1882 וחזר לרוסיה ב-1886 (מת בתל-אביב בשנת 1913), ולאמו פאני לבית לב, ילידת אודסה, מורה לרוסית. שפת אמו הייתה רוסית, אך קיבל חינוך עברי וציוני משחר ילדותו. בהיותו בן י"א, בניסן תרס"ו (1906), עלתה המשפחה לארץ והתיישבה תחילה ביפו, ברובע הנוצרי עג'מי. משה ואחותו הבכירה רבקה (לימים מורה לנגינה ורעיית דב הוז) נכנסו אז לבית-הספר לבנות שבנווה-שלום, מייסודם של "חובבי ציון", אשר הכיל נערים ספורים. בסתיו של אותה שנה עברה המשפחה לגור בכפר הערבי עין-סיניה שבהרי אפרים על אם הדרך בין ירושלים ושכם. יעקב שרתוק ואחיו זאב חכרו שם אחוזה ממשפחת על-חוסייני וניסו לתקוע יתד להתיישבות עברית בסביבה שהייתה ונשארה כולה ערבית. משה ואחיו הצעיר יהודה (המלחין יהודה שרת) התערבו עם בני הכפר, למדו את הדיבור הערבי ממקור ראשון ונקלטו בהווי הפלחי. בסתיו 1908 חזרה המשפחה ליפו וכעבור שנה נכנס משה למחלקה החמישית של הגימנסיה "הרצליה", ובה סיים את חוק למודיו עם המחזור הראשון בקיץ 1913, יחד עם חבריו אליהו גולומב (ממנהיגי ההגנה העברית) ודב הוז שהיו אחר-כך לגיסיו. שלושת אלה היו ממייסדי "ההסתדרות המצומצמת" שקמה בקרב בוגרי המחזור הראשון של "הרצליה", כעין מסדר סגור, שחבריו הקדישו חייהם לעבודת הלאום. משה יצא אז ללמוד משפטים במיכללה העותמנית הקיסרית בקושטא, ואירח שם לחברה עם יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון שנכנסו עוד לפני כן לאותו "בית-אולפנה" גבוה. בקיץ 1914 חזר לארץ לימי החופש ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה מורה לשפה התורכית בגימנסיה "הרצליה", בבית-הספר לבנות ובסמינר למורות ע"ש לווינסקי.
ב-1916, לאחר תקופה קצרה של עבודה משרדית אזרחית בדמשק, גויס מ"ש לצבא התורכי, הוסמך לקצינות בבי"ס לקציני מילואים בקושטא ושירת בחזיתות מקדוניה וחיג'אז ובהנהלה הצבאית של רכבות סוריה בחלב, כשהוא חי בחברת קצינים תורכים וגרמנים מזה וחותר למגע עם קהילות ישראל לזה. בסתיו 1918 חזר לארץ והצטרף עם חבריו הקרובים ל"אחדות העבודה", שנוסדה באותם הימים כמפלגה שנתאחדו בה "פועלי ציון" ופועלים בלתי מפלגתיים. פעל כמזכיר המחלקה לענייני ערבים וקרקעות בוועד הצירים, שבראשה עמד יהושע חנקין, ובאותו זמן סייע בידי ב' כצנלסון בעריכת ה"קונטרס".
בסוף שנת 1920 יצא ללונדון ונכנס ל"בית-הספר הגבוה לכלכלה ולתורת המדינה". כעבור שנתיים נשא לאישה את צפורה מאירוב, בוגרת המחזור השלישי של "הרצליה" וחברת קבוצת כנרת עד לצאתה לחו"ל [צ"ש למדה במיכללה חקלאית ברדינג]. בארבע שנות שבתו בלונדון היה פעיל בתנועת "פועלי ציון" באנגליה, הופיע בשמה בוועידות מפלגת העבודה, היה חבר למועצת פועלים אזורית במזרח העיר והשתתף במערכות בחירות לטובת מועמדי המפלגה. כן פעל כנציג מתנדב בלתי רשמי של מוסדות הפועלים בארץ. בכל שנות לימודיו השתכר למחייתו על ידי הוראת עברית ושפות אחרות, תרגומים, כתיבת מאמרים בשאלות על מדיניות ערבית וכיוצ"ב.
בקיץ 1925 חזר לארץ והצטרף למערכת "דבר" עם ייסוד העיתון. היה אחראי לעמוד הראשון ולעריכת חומר החדשות מחו"ל. כתב מאמרים בשאלות של מדיניות בריטית וערבית. בו בזמן עסק בהדרכת ארגוני נוער עובד ולומד ובפעולה תרבותית כללית במסגרה "אחדות העבודה" והסתדרות העובדים. היה אחד הכוחות הפעילים בתנועת האיחוד שהביאה לידי התמזגות "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" במפלגת פועלי א"י. בשנות 1931-1930, בעקבות המשבר שחל ביחסי היישוב והסוכנות היהודית עם ממשלת המנדט לאחר פרעות 1929, ערך את התוספת השבועית האנגלית ל"דבר" - שבועון שמילא תפקיד רב-ערך בהצגת תביעות היישוב וקטרוגיו כלפי הפקידות הבריטית ובהתרעה על מדיניות שלטון המנדט כלפי דעת הציבור בחו"ל.
על פי החלטת מפא"י נטש מ"ש ב-1931 את שדות פעולתו העיתונאית והחינוכית וקיבל עליו את מישרת המזכיר המדיני של הסוכנות היהודית כעוזרו של חיים ארלוזורוב, שהתייצב באותו זמן ליד הגה המדיניות והנציגות הציונית כלפי שלטון המנדט.
עם הירצח ארלוזורוב בקיץ 1933 נבחר מ"ש על-ידי הקונגרס הציוני להנהלה הציונית והועמד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים. יחד עם ד' בן-גוריון כראש ההנהלה, ניהל מ"ש את המערכה על הרחבת ממדי העלייה, עמד על משמר ענייניו המדיניים של היישוב, חתר להבנה עם ערביי הארץ ופיתח רשת של קשרים אישיים ומדיניים עם התנועה הערבית הלאומית בארצות השכנות.
בפרוץ מאורעות הדמים של 1936 התמסר מ"ש במיוחד לענייני ההגנה והיה פעיל בהשגת נשק צבאי מידי השלטון להגנת היישובים היהודים - הישג ראשון במינו אשר שימש תגבורת רבת-ערך וכסות נוחה לכוחות ההגנה שהוסיפו לפעול במחתרת ומילא תפקיד מכריע בביצוע ההתיישבות "חומה ומגדל". על פי דרישתו ניתן הרישיון הממשלתי לפריקת סחורות יבוא מחו"ל על חוף תל-אביב, אשר שימש יסוד להקמת נמל תל-אביב.
מ"ש לקח חלק פעיל בהצגת העניין היהודי לפני ועדת פיל, שהציעה בפעם הראשונה הקמת מדינה יהודית בחלק מהארץ, ובוועידה לדיון על גורל ארץ-ישראל שכינסה ממשלת צ'מברליין בלונדון בשנת 1938, אשר בעקבותיה חל המיפנה החמור במדיניות הבריטית בארץ, שהתבטא ב"ספר הלבן" משנת 1939.
בפרוס מלחמת העולם השנייה הוטל על מ"ש על-ידי ההנהלה הציונית לטוס ללונדון כדי להציע לממשלה הבריטית את עזרת הסוכנות היהודית בגיוס כוח יהודי להשתתפות במלחמה נגד היטלר.
ביקרני נלסון גליק המבלה שוב עונת מחקר בנגב. בסביבות בארותיים גילה עיר-מתים בדומה לבית-שערים, כולה קברות שנערמו זה על גבי זה מתקופת אברהם אבינו. בינתיים חי בכל רמ"ח את הסכסוך שפרץ בעירייה [של ירושלים] ובציבור עקב תוכניתו להקים בית-ספר ארכיאולוגי בירושלים ובו חדר תפילה רפורמי. אומנם המשבר העירוני נסתיים לטובתו אך הוא חושש עתה לחתירות ועיכובים מצד החרדים שבמשרד הפנים .
אחר הצהריים ישיבה אצל ב"ג במשרד רה"מ על סידור העניינים במפלגה לאחר הוועידה. ב"ג יזם את ההתייעצות ויש להחזיק לו טובה על זאת. ישבו הוא, אשכול, גולדה, גיורא, כסה, בש, נמיר, זיאמה ואני. הציע כי ישיבת המרכז הראשונה תתקיים בחוה"מ סוכות. הובעה הסכמה כללית. "רשמתי לפני" כי הישיבה הראשונה של המרכז, שלקיומו תרמתי משהו, מרכז שנבחר בוועידה אשר היה לי בה חלק-מה, תתקיים בלעדי, בעוד שאפשר היה לקיימה ימים אחדים קודם בהשתתפותי - אלא ב"ג קבע לעצמו תוכנית לבלות שלושה שבועות בשדה-בוקר. לא ראיתי לעורר את השאלה כדי לא לסבך את החברים. ב"ג בא בהצעה מעניינת ואופיינית: כל ישיבת מרכז תשמע הרצאה וידועית על איזה נושא חשוב, לא לשם דיון והחלטה, אלא על מנת להשכיל. נניח בישיבה הראשונה יַרצה מישהו על בעיות משק המים, בישיבה השנייה על הפעולה המדעית בישראל וכן הלאה. ראיתי מייד כיצד יתקבל הדבר ולא הייתי בטוח אם לא זוהי הכוונה, אך שמחתי כי לוי אשכול הגיב כמוני ודיבר ראשון: חלילה לעורר רושם כי אנו באים להגיש למרכז תחליפים לדיונים ולהכרעות - להעסיקו בדברים שלכאורה הם עומדים ברומו של עולם על מנת לחפות על ידי כך על אי-הבאת עניינים מעשיים להכרעתו. מצדי הוספתי כי על כל פנים אין בשום פנים לעשות זאת בישיבה הראשונה של המרכז החדש, שכולו שבעים ושבע רגישויות. הוחלפו דברים על המזכירות, שלעת עתה קבועים בה ארבעה חברים - ב"ג, אני, לבון וגיורא - ויש להוסיף עליהם חמישה. הוטל על מספר חברים להכין רשימה שתוגש לישיבת המרכז.
הלכתי באמצע. בקומי אמרתי "שנה טובה" ו"שלום" - לקראת נסיעתי. התעורר ב"ג: "מתי אתה נוסע?" אמרתי: "בין כיפור וסוכות". אמר: "ובכן תהיה בישיבת המרכז?" אמרתי: "הא כיצד? הן הישיבה נקבעה לחוה"מ". אמר: "אה!" שאל: "לכמה זמן אתה נוסע?" אמרתי "לחודשים וחצי". אמר: "או!" ומייד פנה לאחר והמשיך בשיחה. זו הייתה פרידתנו. לכאורה לא כל איש הוא אישיות, אך כנראה נכון גם להיפך [בשלב זה כבר הייתה התכונה למיבצע סיני ולמלחמת סואץ בעיצומה; מ"ש לא ידע שמץ דבר עליה ובבורותו פירש את הברות "אה!" ו"אוי" של דב"ג שלא במלוא משמעותן].
באתי הביתה ורק אז ניגשתי לכתיבה ממש. כתבתי כל הערב. אחרי אחת-עשרה נסעה צפורה להביא את רוחמה. התחילה לדפוק. גמרנו קרוב לשלוש ונסענו יחד להחזירה. לא הייתי מרוצה ביותר מהמאמר - יצא מכווץ, אם גם לא קצר - אך הייתי מרוצה עוד פחות אילמלא כתבתיו [הופיע ב"דבר", 5.9 - "סיכום ראשון לוועידת מפא"י].
שכבתי ב-3.15 ונרדמתי בקושי.
