יום ה',  30/8/1956

 

כל היום הארוך, המתוח והנסער הזה עסקתי בלי הרף, מ-8.30 בבוקר עד אחרי חצות, בבעיית הרכב המרכז. דם נשפך, קורבנות נפלו, חללים שבו לתחייה, הרוגים נתגלו בפינות זירת הקרב לאחר מעשה - והגורל המשונה גזר עלי להיות בטבור המערכה ולשמש נקודת מוקד לכיווני הלחץ המנוגדים.

אחד הקורבנות הקלים ביותר היה תקוותי האחרונה לשאת נאום בוועידה זו שלא לרגל איזו הצבעה או בתפקידי כיו"ר הנשיאות, אלא לגופם של עניינים שנדונו. הייתי כה שקוע בקלחת בישול רשימת המרכז עד שכל עניין הופעתי לסיום הוויכוח הארגוני פרח מראשי והתנדף כעשן.

ב-8.30 באתי ל"הבימה", כשהאולם והבמה והיציע ריקים לחלוטין אך נקיים להפליא. ישבתי עם נמיר, נצר, שפירא ואחרים על מדוכת הרשימה המרכזית. התברר המצב. הסניפים בחרו במי שבחרו - דאגו בעיקר לעסקנים מקומיים, לרוב דרגה שנייה ושלישית ומעבר מזה - ואילו "אישי תנועה" השייכים להם לא כללו אלא כיבדו בהם את הרשימה המרכזית. חיפה לא כללה את דוד ואת [דוד] בר-רב-האי - כמובן, משום שאינם הולכים בתלם - אך תוך תירוץ כי מקומם יכירם ברשימת השישים. ירושלים הפקירה לגמרי את דב יוסף ואת דובקין ואפילו את גרשון אגרון לא בחרה, תוך ביטחון כי ראש עיריית בירת ישראל ראוי להיכלל בין האנשים המרכזיים. המושבים לא בחרו את דיין ואסף, מאותו שיקול. וכן "האיחוד" וכן אחרים. אפילו נצר עצמו, שהוא ותל-אביב חַד, לא נכלל ברשימה המחוזית והועמד על המרכזית. לעומת זה לא ראו מחברי הרשימה מנוס מלהיזקק לתביעותיהם של מוסדות, חוגים ושטחי פעולה אשר לא באו על ייצוגם בשום רשימה מחוזית. התוצאה הייתה כי שישים המישבצות נתמלאו על ידי כל מיני הכרחיים עד אפס מקום ואילו רבים וכן שלמים נשארו בחוץ. שומו שמים על הרצפלד! זעקי ארץ על שז"ר! שוד ושבר על היעדרם של דב יוסף, דוד ליבשיץ, הרצל ברגר! מי יתבע עלבונם של אפרים ברוידא וחיים בן-אשר? איכה נשכח מלב שאול אביגור? ובכן מה העצה היעוצה? מישהו הגה רעיון והוא שהובא לפנינו. תיקָבע נא קבוצה של תריסר אנשים או משהו מעין זה שייחשבו לחברי המרכז בתוקף תפקידם ומחוץ למניין - נאמר חברי הממשלה, יו"ר הכנסת, אולי גם סגניו, יו"ר ההנה"צ, אולי גם חבריה, מזכיר ההסתדרות, אולי גם מזכירת מועצת הפועלות. בלית ברירה נראָה לי רעיון זה. אומנם פירושו היה הגדלה נוספת של מספר חברי המרכז, וזה לאחר שנפלה הכרעה בעד 123 ואילו ב"ג הפך את הקערה ואנס ממש את רוב הוועידה להסכים ל-180. אבל מצפוני היה נקי מבחינה מסוימת, שכן הזהרתי מפני היחס של שני שלישים - שליש, ואף אומנם הוברר כי הנציגות המחוזית דחקה רגלי אישים שבלעדיהם לא יוכל המרכז להיחשב לנציגות שלמה של התנועה ולא עוד, אלא גם גלשה על גדותיה ופלשה לתוך הרשימה המרכזית כך שלא נותר מנוס ומיפלט מתוספת לרשימה הזאת.

הסיכום היה כי יש לנסות את המהלך המוצע על ידי תהייה על קנקנם של "גורמים" שונים. והיה אם יתברר כי הדבר יוכל להתקבל פה אחד, או על כל פנים ללא ערעור רציני, כדאי יהיה לגבש הצעה מעשית ולהביאה לפני המתמדת ואחר כך לפני מליאת הוועידה. אך אם יקומו עוררין ויתאיים רוב גלוי בוועידה, מוטב לזנוח את ההצעה ויהי אשר יהיה.  a la guerre comme a la guerre [במלחמה כבמלחמה] ויפלו קורבנות יקרים.

ניגשנו, איפוא, לשורה של שיחות. כבני מרון עברו לפנינו אנשי חיפה וירושלים, "האיחוד", "הצעירים" ועוד. עם ת"א קיים את הקשר נצר עצמו ואילו המקשר עם המושבים היה סורוקה. התוצאה הייתה טובה מששיערנו. למעשה הסכימו הכל כי בלית ברירה יש ללכת בדרך זו, אם גם נשמעו הצעות אחרות כיצד להשביע את הזאב מבלי להקריב את הכבש, אשר היה ברור כי לוּ גם מקוצר זמן לא נספיק לבררן ולבצען אם רצוננו לנעול את הוועידה במועדה ולא להסתכן בפיזורה ללא בחירת מרכז - תוצאה שכמוה כשואה בחיי המפלגה המעונה.

בינתיים השתחררתי כליל מדאגה לנשיאות. מסרתי הפטיש בידי סורקיס כשליט יחיד בלי מצרים. זכינו מן ההפקר ובשל סיבוכים ב"מתמדת" נתפנו עוד ארבע שעות לוויכוח, כך שיכולנו לספק את כל הנחשלים והמקופחים ובעלי התביעות המיוחדות - אחות, מורה, מהנדס, עוד איש צפת וכו' וכו'.

לאחר שסיימנו באופן פחות או יותר מניח את הדעת את מחזור השיחות עם "הגושים" וראינו כי העיקרון מתקבל, ניגשנו לתרגמו לשפת השמות, זאת אומרת לקבוע סופית את גודל התוספת ואת האישים שיזכו במקומות הודות לה. בשלב זה הוכנס לפעולה גם ב"ג. קבענו תוספת בת 10:13 חברי הממשלה (כולל סגן-שר אחד), אחד יו"ר הכנסת, אחד יו"ר ההנה"צ (ש"זר) ואחד מזכיר ההסתדרות (לבון). כל מיני חברים, בכללם נמיר, הציעו פעם אחר פעם לצרף גם אותי לרשימה המיוחסת - מי באורח אישי, סתם ככה, משה שרת, ומי בהתחכמות, כיו"ר הנשיאות בוועידה זו. דחיתי בתוקף רעיון זה ועמדתי על זכותי להיבחר כאחד מחברי המרכז ברשימת השישים. הריב הגדול נתגלע כשבאנו לקבוע את השמות. מילא הרצפלד נתקבל כדבר המובן מאליו. גם ליוסף, שהוצע על ידי, לא העז איש להתנגד. כן היצעתי את שאול ושוב לא פצה איש פה. אך על ליבשיץ הייתה לי מערכה כבדה עד שלבסוף ניצחתי. עמדתי במערכה קשה על ברגר מזה וברוידא מזה והוכרעתי - שניהם נפלו בנופלים. לדובקין ולאייב הרמן לא הייתה כל תקווה מלכתחילה. שמרתי מכל מישמר על חיים הלפרין שהתנקשו להוציאו מהשישים. ניסתי בעצמי לכפור בהכרחיותו המוחלטת של יעקב ניצני והעליתי חרס - כבודו נשאר במקומו מונח בתוך השישים. בנקודה אחת היבקעתי את החומה: היצעתי שני פרופסורים-אינטלקטואלים par excellaence [לעילא], שניהם חברי מפלגה מנוער, אהרון קציר (קצ'לסקי) ונתן רוטנשטרייך (אוי לשמו!). בתחילה נפל על החברים מורא חובת דרך ארץ כלפי תלמידי חכמים ולא ההינו להתנגד. אחר כך ניסה זה להוציא את אהרון וזה להוציא את נתן, אך כאן נצטרף ב"ג לחזית ההגנה על הרוח והמדע ושניהם נשארו. לעומת זה הוכרחתי להסכים כי יש לתת עוד נציג למושבות ועוד אחד ל"ערים הקטנות" ואחד לרומנים ועוד אחד לעדות המזרח. אחרון-אחרון עיילתי בקופו זה של המחט את בן-אשר, אומנם לא פיל ממש, אבל לא סתם מישהו.

משכיליתי מלאכה זו ועד שיגיע תורי להציג העניין כולו לפני ועדת המינויים המלאה, בת כ"ג, ואחר כך לפני מליאת "המתמדת", הלכתי במצפון שקט ואפילו בלב שמח עם דוד וברכה, כ"חתָנם" אוכל פת-בגם, לארוחת צהריים אצל מיודענו יעקב שמשון שפירא, אליה הוזמנו הם ולא אני. הארוחה הייתה כדת ולא קיפחתי איש במנה הגדושה שהוענקה לי.

עד מהרה חזרתי ל"הבימה" והתחיל מחזור חדש, במישור יותר גבוה. קודם כל באותה ועדת המינויים ואחר כך ב"מתמדת" הגדולה. הרציתי שוב ושוב על המצב שנוצר ועל המצר שנכנס לתוכו העניין ומדוע אין עצה ואין תבונה זולת התחבולה המוצעת. משלב לשלב גבר הקושי. בוועדת המינויים היו רק צמרירי ריטון. ב"מתמדת" נראו כבר סימני סערה ממש - מבשרי סופה במליאת הוועידה. בכל זאת השתלטנו על המצב והבאנו לידי אישור העיקרון והרשימה גם יחד ברוב כבד, תוך היעדר כל הסתייגות להגשה לוועידה. היו"ר ארגוב נהג כאן בחוכמה: הציע כי תוספת האישים בתוקף תפקידם תחול רק על המרכז הניבחר הפעם מבלי שישמש הדבר תקדים לעתיד לבוא. הצו העליון שראיתי לפני בכל המאבקים והנפתולים האלה היה להבטיח בחירת מרכז ויהי מה ועל ידי כך להציל את הוועידה והמפלגה מאסון. מנוי וגמור היה עמי להילחם ויהי מה על הפיתרון שנתגבש כמוצא יחיד מהסבך במצב הנתון, הפותח את הדרך הקצרה והבטוחה ביותר לסיומה התקין של הוועידה.

קרוב ל-7, לאחר הפסקה של שש שעות, נפתחה סוף סוף הישיבה האחרונה של הוועידה, שנועדה לקבלת החלטות ולבחירות. הבית היה מלא וגדוש וצפוף ביותר. הזמנתי את נמיר לשבת ראש בישיבה זו, אשר הקושי הכרוך בה היה ברור מראש. בניגוד לכל המסורת שלי נוהג נמיר לנהל ישיבה רק בעמידה ומשהתייצב על רגליו נשאר על עומדו למעלה משבע שעות רצופות.

תחילה הוצבעו ההחלטות המדיניות, חיברן דוד בן-גוריון. אלו עברו, כמובן, דרך "המתמדת" אך לא חלה בהן יד איש והן הגיעו לדוכן הדיווח בוועידה כנתינתן מבראשית. למעשה היה פרק זה שעטנז מפסוקי "קווי היסוד" עם משפטים לקוחים מנאום הפתיחה של ב"ג בוועידה - הכל באותו כיוון ובאותו סיגנון. כבר ציינתי כי בוויכוח לא נגע איש בנושאים אלה ולא העיר אף כקוצו של יוד על הנחותיו הפסקניות של רה"מ. והנה פתאום מוגשת לוועידה, אשר לא דשה ולא דנה בסוגיה, סידרה שלמה של הלכות פסוקות. דומה היה הדבר בעיני כאילו נכנס נאומו של ב"ג בתחילת הוועידה לתוך מינהרה ונסע בה, סמוי מן העין, כל זמן הוועידה, ולפתע הגיח מתוכה לאוויר העולם עם סיום כל הדיונים כדי לקפוץ ישר לתוך מסכת ההחלטות. הכל היה כאן - נכונות להכריז על הסכמי ש"ן כלא היו, וקיטרוגים קנתרניים כלפי או"ם, והתחייבות להפעיל "זכות הגנה עצמית" נגד "כל" מעשה אלימות מהצד שכנגד, ואיום בהפרת השקט והשלום לשם שבירת ההסגר הימי ועוד כהנה. לא יכולתי שאת את חוסר הרצינות המשווע הזה ונטשתי את כיסאי לזמן ההצבעה, לבל אֶמָצֵא מפגין את הימנעותי. מכל מקום מנוי וגמור היה עימדי לא להצביע בעד החלטות אלו שבאו לחייב את המפלגה על מי יודע מה. רק ניגשתי אל ארגוב ותיקנתי בנוסח שלפניו את הפסוק על זכות ההגנה העצמית: במקום שהיה כתוב "נגד כל מעשה אלימות" תיקנתי "נגד מעשי אלימות", בלי "כל".

הגיע תורן של ההחלטות הכלכליות שעוקצן היה נעוץ בבעיית תוספת היוקר. "המתמדת" הפשירה מאוד את הנוסח, למגינת לבם של אשכול וספיר, ובאה לבקש את הוועידה לאשר רק את העיקרון כי מתחייבים שינויים בשיטת תוספת היוקר, מבלי לפרש מה יהיו השינויים. נגד זה הוצעו שני נוסחים משתי קצוות: של אנשי חיפה ובני בריתם נגד כל התחייבות על שינוי, אלא רק על בירור בסניפים ואחר כך הכרעה במרכז, ושל אשר ידלין וחבריו בעד ביטול תוספת היוקר. אשר נאם להגנת הצעתו והפעם הצליח מאוד  -טיעון הגיוני ואמיץ תוך שילוב יעיל מאוד של הניתוח והמסקנות. לעומתו נשא אלמוגי נאום מיתמם וגונב דעת. היה מדכא מאוד לראות את החינוך הממאיר הניתן לאנשי חיפה. הם ידעו, כמובן, כי דוברם מסלף את העניין ומחפה על כוונותיו האמיתיות אך אין ספק כי טכסיס זה לא עורר בליבם שום התמרמרות או שאט אלא להיפך: ודאי התפעלו מאוד ואמרו לעצמם: ראו איך הוא "סידר" אותם - באמת חברה'מן! גוברין ענה בשם הוועדה ועשה את מלאכתו בדרך כלל כהלכה. בהצבעה, שעברה במתיחות רבה, ונערכה פעמיים - הצעת אשר קיבלה רק 21 קול והיה צורך להצביע מחדש, זו מול זו, את שתי ההצעות העיקריות - זכתה הצעת המתמדת ברוב של %71 נגד %29 בעד הצעת אלמוגי. בהכרעה זו, עם כל מגבלותיה, היה הישג חשוב למדיניות האוצר ותבוסה לריאקציה השמרנית במפלגה.

אני, דוד וברכה נמלטנו לשעה קלה וסעדנו פת ערבית במיסעדה מזרחית נאה למדי. חזרנו כשעדיין מצביעים הצעות כלכליות. אחר כך ניגשה הוועידה להצבעת סעיפי החוקה וכך הגיעה לסלע המחלוקת הגדול - הרכב המרכז - אליו כבר התנפצה אחדות הוועידה ביומה הראשון.

עלי לחזור קצת אחורנית. לא כל כך פשוט! אחרי שעשיתי את המאמץ שסלדתי בו ו"הכשרתי" הן את התחבולה בדבר הוצאות 13 מן המניין, הן את הרשימה השֵמית של שישים בוועדת המינויים ובוועדה המתמדת - עדיין לא נגמר העניין. נתגלו חללים, תרתי משמע, ולא פסקה הרעשת העולמות. שלמה הלל מירר את החיים בשל בבלי אחד נוסף, נקוב בשמו ומובהק במעלותיו; אחרים תבעו עלבון עולי תורכיה וגמרו הלל על אחד הראוי מכל הבחינות; ואילו סניף ירושלים עלה על כולנה ובא לדרוש מחיקת גרשון אגרון מהרשימה והכנסת אחד מעדות המזרח במקומו. לאחרים אמרתי פשוט לאו - את מי אוציא כדי לספק משאלתם? - אך כלפי הירושלמים יצאתי מכלַי ושלחתי אותם ממש לעזאזל. מטענתם אפשר היה באמת להתפלץ: לא ייתכן כי ברשימה המרכזית לא יהיה ירושלמי מעדות המזרח! אם אין הם מספקים תביעה זו, הרי הסניף כולו מתפוצץ. אמרתי להם כי די לירושלים בנציגות המחוזית ואל יעזו להתערב בארצית. אמרו כי יטלפנו לגרשון עצמו והם בטוחים כי יבין ויתפטר. הקדמתי וטילפנתי בעצמי לבית אגרון - לא מצאתי את גרשון אבל הסברתי את המצב לאתל - והיזהרתי את גרשון מלהטות אוזן לדברי כסל. סוף שנשאר במקומו. לעומת כל הטענות היוצאות-דופן וקלוטות מדמיון אלו נשמעה ביקורת הרבה יותר כבדה. לא הוכנס לרשימה חיים רוקח! - האיש אשר הוא "המפלגה" במעברות - הוא ואין בילתו. לא הוכנס [ירוחם] מֶשֵל, המישנה ל[אהרון] בקר באיגוד המקצועי, המיועד להיות מזכיר האיגוד הארצי של פועלי התעשייה, וזה בשעה שמזכירי האיגודים הארציים של עובדי המדינה, הפקידים, פועלי הבניין, המורים והרופאים (רק מזכיר המהנדסים היה חסר לי, ואיך התמרמר הבחור!) כולם תפסו מקומותיהם כבוד ברשימה. שתו עלי אשכול וספיר ובקר במאוחד - יתפוצץ הכל, אך משל מוכרח להיכנס. ספיר השתולל ממש - מעולם לא ראיתי את האיש השקט ונעים-המזג הזה כה מרוגז ומורתח. לפניו מערכות חמורות עם פועלי התעשייה וכל תקוותו כי תבונת משל וכישרונו יעמדו לו, אך משל כבר הודיע כי יתפטר; שכן אי-בחירתו היא הבעת אי אמון - זהו הֶרס מעמדו בעיני הפועלים, וכיוצא באלה דברי רתיח. כל הטענות וההוכחות האלו הן כלילות-אמת כליבנת הספיר, אך מה יש לעשות עכשיו, לאחר שכלו כל הקיצין? שמו של משל לא הופיע כלל ברשימת השישים הראשונה שנמסרה לידי, גם לא הוזכר בכל מהלך הדיון על אלה שיש להוסיפם ויהי מה - ובינתיים אושרה הרשימה והתפזרה "המתמדת" ובכל רגע אני עומד להיקרא אל הדוכן לדיווח על המרכז המוצע. אך יש אלוהים בשמים והוא נוטה חסד דווקא למֶשֵל – או לספיר ולבקר! מישהו אמר משהו שראיתי בו קרן אור ועשיתי ממנו אמצאה: הן הבחירות במחוזות הסתכמו ב-122 חברי מרכז תחת 120 - הרי שלפי הכלל של: 2/3  1/3 מגיעים לרשימה המרכזית 61 ולא 60. אומנם משונה הקפדת הרשימה המרכזית על אוקיית הבשר, לאחר שהיא זיכתה עצמה בשלושה-עשר נוספים, אך הדין הוא דין ועל כל פנים יש כאן מוצא שכדאי לנסותו. ראיתי כי את "המתמדת" אין כל אפשרות לכנס והחלטתי לנסות מזלי ב"פעולה ישירה". אל תרגז, משל, ואל תתייאש – תשועת ה' כהרף עין!

בשובי לשולחן הנשיאות מהמרחץ הזה שנערך לי באחד מחדרי האיפור שמאחורי הבמה, נתקלתי בידידי דובקין והנה קיבצו פניו פארור. שאלתי: חרה לך כי אינך במרכז? אמר: מאוד! שאל אם אין דרך לצרף אותו ואת אייב כחברי ההנה"צ, אף הם מחוץ למניין. אמרתי לא, עברנו כבר כל גבול, אין להוסיף. צר היה לי מאוד אך לא יכולתי להושיע. כזה וכזה תאכל החרב. באמת חבל, גם עליו גם על אייב.

והנה סוף סוף היגענו בוועידה לעניין המרכז. ידעתי כי יהיה לי מעמד קשה – הלא משום קושי המעמד הטילו מכשלה זו דווקא על שכמי - אבל לא פיללתי כי תפרוץ מרדנות כזו הן לגבי העניין והן ביחס אלי אישית. ב"ג ביקשני כי אגב הדיווח על המרכז אביא לפני הוועידה גם את עניין בחירתו של גיורא. הוא סיים בינתיים את המו"מ עם כל "הגורמים" - גיורא עצמו, נפתלי ונחום גולדמן - והעניין מוסכם ומסודר. עשיתי כבקשתו וההכרזה עוררה תשואות רמות. אם כי גיורא הוא יֶקה מופלג, אבל שמו הולך לפניו, הוא מקובל כמושרש ויש אליו דרך-ארץ עצום. רבים ידעו מקודם כי הוא המועמד ומחיאות הכפים המלוכדות והמרעישות באו לבטא את הבנת התנועה כי נפל הפור ויש לקבלו בשמחה, על כל פנים בנסיבות הנתונות. אמרתי מספר מילים אישיות על גיורא - הזכרתי את ראשית התגלותו עוד בגרמניה והבשורה שהביא לי אליהו [גולומב] על כך, עלייתו כחלוץ ואיש קיבוץ, התנדבותו ליחידות במלחמת העולם [השנייה] ואחרון-אחרון פועלו המרהיב בקליטת העלייה ובכלכלת משק הסוכנות, אף השם הנפלא שקנה לו בחוץ לארץ עקב הישגיו אלה. לבסוף היבעתי אמונתי ביכולת הגנוזה בו ואשר טרם הגיעה למלוא גילויה, כמבטיחה לתנועה עלילות גדולות. כאן היה מקום עמי לתת שבח והודיה לשני המזכירים היוצאים כסה ובש. אמרתי דברים שיצאו מהלב אך מרוב עייפות ניכשלתי בלשוני וסיימתי פיסקה זו במילים: "יהי פועלם ברוך!" ביטוי זה צילצל כסיומו של הספד ובקהל עבר גל-צחוק קל. אך לא עת היתולים הייתה כי מייד ניגשתי לפרשת המרכז והציבור התרצן ונדרך.

בפעם השביעית הרציתי את השתלשלות "מעשה המרכבה" - הפעם במהדורה מורחבת ומחושבת מכל קודמותיה. כל עוד הסברתי את התקלות והבעיות שצמחו מאופן שימוש המחוזות בסמכות שהוענקה להם, האזין האולם בשקט מתוח, אך משהוצאתי את החתול מהשק והיצגתי את הפיתרון המוצע קמה סערה: צעקות רוגז ומחאה ודיבור רם של איש עם רעהו. לשווא הפעיל נמיר את פטישו. לשווא ביקשתי בעצמי כי יותן לי להמשיך. האולם מיאן להירגע. ברור כי רק מיעוט בתוכו היה ניסער ומרדני - אך תפוצתו של מיעוט זה הספיקה להפוך את הבית כולו לים נגרש. האמת היא כי נפגעתי מאוד אישית. ברגע מסוים, כשנוכחתי כי כל השידולים והנזיפות הם ללא הועיל, ירדתי מעל הדוכן וחזרתי למקומי הקבוע ליד שולחן הנשיאות בצדו של היושב ראש. חלפו רגעים אחדים עד שהבין הקהל מה קרה - כי הפסקתי באמצע ואיני מוכן להמשיך. היה מעניין לראות איך לא מייד, אך בבת אחת שקט הים מזעפו ונשתררה דממה. חזרתי לדוכן וסיימתי דברי ולא הופרעתי עוד. הזכרתי כי הייתי לא רק בעד מרכז קטן אלא בעד אחוז יותר קטן למחוזות בתוכו, אך משהוקצבו למחוזות 120, ראיתי כל ההצדקה בהגדלת מספר המרכזיים, לבל יבולע לרמתו ולאוצר ניסיונו של המרכז מהיעדרם. הדגשתי את אחריות המחוזות למצב שנוצר על ידי אי-כלילתם ברשימותיהם את האישים השייכים להם על מנת שייכנסו למרכז דרך הרשימה המרכזית. הסברתי כי המפלגה מבצעת מעבר חשוב ואין תימה אם לא הכל בו עולה חלק - העיקר הוא כי מגמתו המרכזית מתקיימת.

יצא להשיג עלי גדעון בן-ישראל "שלי". דיבר בשחצנות. קרא להצעה בדבר חברי הממשלה וכו' "טכסיס" המכוון להכשיל את החלטת הוועידה. התפרצתי נגדו ואז לקח את המילה "טכסיס" חזרה. דרש להחזיר את ההצעה כולה לוועדה המתמדת, על מנת שתוך חצי שעה - ! - תביא רשימה חדשה של 60 בלבד. דיבורו הפסקני והמרוברב של גדעון לא הרים את קרן "הצעירים" בחלל הוועידה.

לא נותר אלא להצביע. 400 ומשהו היו בעד אישור המרכז המוצע ואילו 300 ומשהו דרשו החזרתו ל"מתמדת". כך הוכרע העניין ברוב לא כבד - בניגוד להנחתנו כי ההצעה תתקבל ללא התנגדות, על יסוד ההבטחות המפורשות שקיבלנו מראשי הגושים.

בתוך כל אלה "עיילתי" את [ירוחם] מֶשֶל לגמרי על דעת עצמי. קודם כל הכרזתי מהדוכן כי הרשימה של המתמדת היא בת 61 - בדיוק מחצית המספר של נציגי המחוזות שהינם 122. איש לא פצה פה להקשות, לרבות כל חברי "המתמדת", אשר בפירוש אישרו רשימה של 60! משעבר מהלך זה בשלום שילבתי את שמו של משל במקומו הנכון ברשימה האלף-ביתית של כל חברי המרכז שבידי היו"ר. נמיר עצמו קרא את הרשימה ושמו של משל יצא מפורש מפיו כשמותיהם של כל יתר חברי המרכז. אם תמה מישהו מ"המתמדת" על תוספת זו - אינני יודע ולא טרחתי לברר. משהורמו הידיים ורשימת חברי המרכז אושרה - הפך משל לחבר חוקי של מרכז מפא"י ככל אחד מאיתנו. לגבי שיטה כזו של עיול החלטות נזכרתי במיבצעיו של  ג'וליון הזקן בforsyte saga- ["ההגדה לבית פורסייט"] של גלסוורתי, עת ישב ראש באסיפת בעלי המניות של חברתו. הַצְדָקָתי המוסרית לנקיטת נוהל פורץ-גדר זה הייתה סערת רוחו של פנחס ספיר. לאחר בחירת המרכז ניגש אלי אהרון בקר והביע התפעלותו.

הגיעו הדברים לשלב הסיום. שוב קיבלתי רשות דיבור, לשם אמירת דברי תודה. ראיתי כאן הזדמנות לפרוע חוב ולספק מישאלת לבו של אדם כָּשֵר. כל ימי הוועידה רדף אחרי יעקב מימון, ראש קצרני הוועידה, המתנדב הדגול לעבודה תרבותית בקרב העולים החדשים, כי אסייע בידו לקבל רשות דיבור, אם גם איננו ציר. הדבר ניבצר ממני. נחת מימון דרגה וכתב את דבריו, למען יובאו לידיעת החברים. גם זה לא נעשה. והנה עכשיו בקומי לדבר, כשמימון לימיני ליד שולחן הרישום, אמרתי לעצמי: אין לך אדם שאין לו שעה. פתחתי בו, סיפרתי מעשיו ומעשי אשתו ביחידות וללא כל פרסום וכיצד התלקטו סביבם מאות, בני נוער וקשישים, ומה העבודה הנעשית בניצוחם ולפי מוֹפתָם במעברת ירושלים וביישובי "פרוזדור" [ירושלים], להרבצת תורה ולקירוב לבבות. סיימתי בקריאת נוסח החלטה, הקוראת לכל חברי המפלגה לתת יד לפעולה כזו במקומותיהם. ההחלטה נתקבלה בתשואות, אחר כך הודיתי למשטרה ולסדרנים ולקצרניות ולמזכירות ובמיוחד למזכיר המינהלי של המרכז, האיש השקט וטוב המזג ועם זה חרוץ ויעיל, משה ליבנה.

את נאומי הנעילה נשאו בן-גוריון ושפרינצק - איש איש לפי סגנונו האופייני. ב"ג הודיע בין השאר כי אחר הצהריים עלתה מכונית צבאית בנגב על מוקש והתוצאות הן הרוג אחד ופצוע אחד אנוש שאין כנראה סיכויים לחייו.

בעמוד היו"ר נמיר לומר דברי סיום קמה מתוך הקהל חסיה דרורי מכפר יחזקאל וביקשה רשות דיבור. אמרה בקולה הדק: "רצוני להודות בשם כל הוועידה לחברים שישבו ראש וניהלו אותנו, ובייחוד לחברנו היקר משה".

שרנו את "האינטרנציונל" ו"התקווה" - ופטישו של היו"ר ניחת בפעם האחרונה. השעה הייתה לאחר שתיים וחצי. חברים הצטופפו סביבי על הבמה ואחר כך בעוברי במיסדרונות, לחצו יד ואיחלו שנה טובה. "עלייה שנייה" אחת, אשר אחר בלותה לא הייתה לה עדנה, לא עצרה כוח לכלוא רגשותיה, נפלה על צווארי ונשקתני מנשיקות פיה ואיחלה לי להיות "תמיד גדול". כשיצאתי לא הייתה לי מכונית. ראיתי את עצמי בהווייתי הקודמת בעיני אחרים - איך השרים ושאר "אישים" נכנסים איש למכוניתו ופשוטי עם משחרים כל הזדמנות של הסעה. אגב, הערב נסתיימה סוף סוף שביתת התחבורה, אבל אבטובוסים יתחילו לנוע רק ממחר בבוקר. הלכתי הביתה ברגל - יחידי בחשכת שדרות חן השרויות בצילם הכבד של אילנות עבותים. הירהרתי כי הייתה ועידה חשובה והשקעתי בה הרבה כוחות והריני חוזר ממנה מאוד בודד. באתי הביתה ב-3 ולא יכולתי לשכב. זללתי פירות מהַמְקֵרָה וקראתי דברים של מה-בכך ושכבתי ב-4.