יום ד',  29/8/1956

 

הבוקר יצא בלבול מדאיב. אמש נדברתי עם הרצפלד ובהיר על פגישה עם "המשלחת" במעון המפלגה ברח' הירקון ב-5.30. לגמרי יצא מראשי כי לאותה שעה ממש קבענו לפני כן במשפחה ביקור בבית הקברות לרגל יום פטירת מַמָה. החלטתי לא לשנות את הסידור הקודם ולאחר לפגישה. נסענו אני וצפורה, עדה ויהודה וסבתה פרידה. אמרתי "קדיש" ומייד נסעתי למפלגה.

מצאתי כעשרים איש יושבים וממתינים, כולם "יציגים" ובעלי משקל, בתוכם כמה ותיקים דגולים. הסברתי סיבת איחורי. לשמחתי גם הרצפלד איחר וכיוון שהוא ראש החבורה המתינו לו עוד קצת עד שזלמן שז"ר פתח. תביעת התנועה כולה היא כי אהיה מזכיר המפלגה. וכאן משהו על יחס התנועה אלי - דברים מאוד זכי רגש, עמוקי תוכן ועדיני ביטוי. ידוע הקושי הנפשי שאני נתון בו אבל אפשר להבטיחני נאמנה כי זהו גם רצונם המאוחד של חברינו בממשלה בלי יוצא מהכלל. אם אעשה את הצעד הזה, יהי בזה אות כי הוקמה מחדש האחדות הפנימית, כי נתאחה הקרע, תהיה בזה בשורה גדולה למדינה ולגולה, יתחילו חיים חדשים. חלום הבלהות המעיק כיום על נפש התנועה יחוסל. ועוד ועוד ברוח זו. בינתיים בא הרצפלד ו"הֱחֱרָה". אילו הוצע הדבר בוועידה הייתה כולה משתלהבת ואלף ומאתיים ידיים היו מתרוממות כיד אחת. אבל לא רצו להעמידני בפני אפתעות כאלו ולכן באה השיחה הזאת. עלי לכוף ראשי ולקבל עלי רצון התנועה. יהודית שמחונית סיפרה כי כתבה לי וקיבלה תשובה ששיכנעה אותה כי כאדם אין לדרוש ממני קורבן זה. אך אלי כחבר יש תביעות אחרות. אין היא שייכת לאסכולה המדינית שלי ואף על פי כן היא בטוחה כי רק אני מסוגל לחולל אותו מיפנה הדרוש עכשיו למפלגה לשם חידוש חייה. יוסף יזרעאלי טען אותו דבר ודווקא כמי שמזדהה עם עמדתי בשאלות המדיניות שבמחלוקת. מסר כי הציע בחירתי למזכיר במועצת ה"איחוד" והדבר התקבל שם בהתלהבות ופה אחד. הוא יודע כי הדבר כרוך בקורבן, אך קורבן זה הכרחי. אבא חושי דיבר בעמידה כדי לשוות חגיגיות לדבריו - טען כי בשעה זו דרושה במפלגה סמכות פנימית, מתחייבת הטלת מרות, ואני האיש. אשר לקושי ולסבך הרי תורתו היא כי התנועה היא העיקר ולא הפרט (כל אלה עקרונות נעלים, חשבתי, אשר אבא משמש כמובן מופת לקיומם בחיי יום יום). פנחס ספיר שישב כל הזמן כשראשו מורד דרך עוז והרים עיניו והסביר כי לדעתו אין כאן רק טובת התנועה אלא גם טובתי אני - למען עתידי בשירות התנועה והעם הכרחי כי איענה עכשיו. גדעון בן-ישראל, מה"צעירים", השמיע ביטוי קולע: מתבקש עכשיו מעשה גדול של חברות במפלגה, שיביא לידי התעלות. "ההתעלות" הייתה מליצה אבל בתביעת מעשה-חברות הייתה אמת. [חנוך] סורוקה, איש המושבים ו[מנהלו הארגוני של] "בית ברל", אמר כי הכל בוועידה מתהלכים אבֵלים - ענייני המפלגה במורד ואם לא תבוא תמורה ניצחת, לא תהיה תקנה. יוסף גוריון מזיקני גבע, אשר זה שנים לא ראיתיו, דגל בעיקרון כי הכרחי לעבודת המפלגה "איש מרכזי", מעמודי התווך של התנועה, וברגע זה מ"ש הוא האיש. עמי אסף התנבא באותו סיגנון. [שרגא] נצר מת"א אמר בפשטות כי המוני חברים, ובייחוד אותם המוני "עמך" שהוא בא במגע עמם יום יום, בכלל זה כל עדות המזרח, נימנים עם "מעריצי משה", ואין לשער ערך הבשורה בשבילם כי התייצבתי בראש המפלגה. יצחק שפירא מהמושבים והמושבות דיבר בלשון הכתוב: מאין יבוא עזרי? תשובתו - ממשה. [יוסף] אלמוגי כאבא חושי בא לבטא על ידי עצם הופעתו את הצטרפות חיפה לחזית הלחץ עלי ולכאורה האמון בי: המפלגה על פרשת דרכים - או לקראת התלכדות או לקראת התמוטטות; הכל נועצים עיניים בחשכה לראות אם אדום האור או ירוק; בחירתי תשמש רמזור שיפיח תקווה חדשה. אחרון דיבר [אברהם] האפט מדגניה ב' - שהכרתיו לראשונה כחבר "קבוצת העבודה" בראשון לציון ובפתח תקווה בשנות 1914/1915 - כדרכו ברגש ובלהט רב; פתח במות [חיים] ארלזורוב וכיצד ראני אז מעונה-כאב ועם זה עומד הכן לשאת בעול, ואיך הייתי לו מאז סמל הרצינות והאחריות, ועד כמה ברור לו כי הם מתאכזרים לי אך הברור לי כי אני מתאכזר לחברים בסירובי?

כל זמן דיבורם של כל הרבים האלה - היו גם אשר ידלין, שלמה הלל ועוד כמה אשר לא דיברו - לא חדלתי מלייסר את עצמי על אשר לא הבאתי את צפורה לפגישה זו. היא הייתה חייבת לשמוע ולחוש גם את יחס החברים אלי גם את לחצם עלי. משני אלה - היחס והלחץ - נמסרה בסיכום שלעיל רק השתקפות חיוורת ביותר. צריך היה להאזין לדברים הנאמרים ולהסתכל בפני אומריהם כדי להבין מה היה אצור בנפש הציבור המרוכז הזה, בבואת התנועה לכל אגפיה, ולאיזה עומק הגיע העניין ובפני איזה מיבחן עינויים הועמדתי.

פתחתי ואמרתי כי אדבר בכל גילוי הלב ומראש אתנצל על כי דברי לא יהיו קצרים. אדבר בפני קבוצה זו כאילו דיברתי עם כל אחד ואחד לחוד ולפי מידת גילוי הלב שאני מסוגל לה עם האיש הקרוב אלי ביותר מהנמצאים כאן (חשבתי על זלמן [שז"ר]). לא אעמיד פנים כמצניע לכת ולא אכחד כי ידוע לי היטב יחס ציבור החברים אלי. יחס זה הוא החסד העליון שיכולים החיים להעניק לאדם והוא ממלא את כל חדרי לבי אושר אין קץ. זוהי מתנת אלוהים אשר אין מילים להביע הוקרה לה. לכן צער כפול ומכופל הוא לי לגרום צער כה עמוק לחברים, להכזיב את התקוות שתולה בי הציבור ולהמרות את פי המפלגה שהיא בית-חיי.

הזכרתי כי לפני עשרים וחמש שנה עקרה אותי המפלגה מעבודת התנועה בפנים והעמידה אותי בחזית חוץ. גרתי אז בת"א, העיר אשר אהבתי. עסקתי אז בעיתונות - מקצוע אהוב עלי. טיפלתי הרבה בחינוך הנוער וגם לפעולה זו הייתי קשור בלב ונפש. הייתי מאושר בשלושת מעגלות-חיי אלה ומשלושתם נגזר עלי להיעקר. עכשיו באה התנועה וגוזרת עלי שוב גזירה אשר מילויה הוא למעלה מיכולתי האנושית. צר לי לעמוד כך כלפי החברים אבל זוהי האמת. הם רואים אותי בחולשתי. אין בכוחי להיענות לקריאתם. אל נא ינסו להכניע אותי. אני מסוגל להישבר ולהיכנע אבל לא תצמח שום ברכה מהעבודה שאעשה תוך כניעה - גם לי גם לתנועה. אני יודע כי אם אציית - אהרוס את חיי. אני על סף שישים ושתיים ולא נותר לי הרבה לעומת מה שכבר חייתי ופעלתי.

המשכתי והסברתי כי כאשר נלקחתי מעבודת התנועה לא נלקחתי מתפקיד של נציגות. מעולם לא הייתי נציג המפלגה או ההסתדרות. מעולם לא הייתי דובר או דַבָּר של פועלים. עסקתי בעבודה עיתונאית, הסברתית וחינוכית, אומנם בתוך תוכי התנועה, אך לא פעלתי בשמה ולא יצאתי במערכותיה כלפי חוץ. אבל הנה זה מחצית יובל שנים אני משמש בתפקיד של נציגות - לא מעמדית ולא מפלגתית, אלא לאומית וממלכתית. אני חושב ופועל זה שנים על שנים בשם היישוב, בשם האומה. יחסי עם ציבור הפועלים מתבטאים יותר בדרישות ממנו, מאשר בדרישות בשמו. אין זה ההכשרה הנפשית הדרושה למזכיר מפלגת פועלים ואפילו מפלגה ממלכתית כשלנו.

יתר על כן, מעולם לא עסקתי בארגון ולא גיליתי שום כושר מעשה מיוחד בפעולה ארגונית. משרד החוץ הוא אומנם לא מהגרועים שבמשרדים אבל הצלחתי בו הרבה יותר על ידי רשת מסועפת של יחסים אישיים מאשר על יד עיצוב יעיל של מסגרות ודפוסים ארגוניים. גם בענייני כספים אני צולע. אין לי התוקף הפנימי לדרוש תקציבים גדולים, גם לא הכישרון להתמצא בסבכים כספיים ולהיחלץ מהם. יאמרו לי לא אלה יהיו דאגתך - לכך יגויסו עוזרים חשובים שיעמדו לימינך. אין זו תשובה. אם מדובר על מזכיר יחיד, או מזכיר כללי, הריהו פיסגת המיגדל המינהלי ובו מתרכזת האחריות המלאה והבלעדית לכל, וקודם כל לארגון ולכספים. אני גורס התמכרות מוחלטת של אדם לתפקידו, השתקעותו במשימה שקיבל על עצמו ללא שיור. אני יודע היטב כי אם אקבל את המינוי אצלול כאמודאי לתוך המצולה הזאת ששמה ענייניה הפנימיים של המפלגה עד שאף שערה אחת מציצית ראשי לא תזדקר מעל פני המים. אני מסופק מאוד אם אצליח במלאכה טרדנית ומפרכת זו של יישור הדורים, יישוב סכסוכים, התרת סבכים וסתימת פרצות. אבל ברור לי היטב מה  ל א  אוכל לעשות אז.

לא תהיה שעתי ודעתי פנויות לחשוב מחשבה חופשית. לא אהיה פנוי לכתוב. גם לא אוכל לעשות שום פעולה חינוכית ראויה לשמה.

מצבי הנפשי הוא כזה שאיני מסוגל עכשיו לקבל על עצמי שום תפקיד מרכזי המטיל עלי אחריות של קבע. חייתי ופעלתי במתח עליון שהתמיד בלי הרף עשרים וחמש שנה. הייתי מוכן להמשיך, שכן לא מחמת העייפות התפטרתי. אך משנקעתי מאותו מסלול, הריני זכאי להפוגה. בלתי-אנושי יהיה להכניס צווארי שוב לעול של משימת-קבע אשר תבלע את זמני וכל יישותי. מגיע לי חופש הבחירה במה אעסוק. רצוני לכתוב מאמר - מן הדין כי אהיה רשאי להקדיש לזה שני ימים. רצוני לבקר בעין גדי ולשוחה שם עם החברים - עלי להיות חופשי לעשות זאת. רק מתוך חופש כזה מתעסוקה מלאה וקבועה הכפויה עלי אני יכול להגיע בכלל לפעולה יעילה בחינוך ובהסברה. הנה כמה ביקורים ערכתי בקיבוצים צעירים - חצרים, עין גדי, ניר אליהו - בכמה כינוסים השתתפתי ב"בית ברל" - שלוש שבתות תמימות ונוסף להן עוד ערב אחד - בכמה כינוסים מפלגתיים השתתפתי - כינוס ארצי של חברות, כינוס עמק הירדן ועוד - וכל אלה בתקופה הקצרה שחלפה מפרישתי, בה הייתי מטופל ומוטרד בהמון עניינים אחרים. אני מוכן לעזור, להשתתף, לייעץ, לעסוק בכל מיני הדברים בהם אוכל להיות לברכה. לא פרשתי לקרן זווית, לא התבודדתי, אפילו חופשה לא לקחתי לעצמי, שום דבר לא פגע בי כמו הבדותה של "למרחב" כי עמדתי לצאת לחופשה ממושכת בקנדה - איש כמוני ולעת כזאת! אבל רצוני להיות חופשי לחשוב, חופשי לכתוב, חופשי לבקר מקומות, חופשי לנסוע. אינני יודע אם יעלה בידי לבצע כל תוכניותי, אבל אני מלא זיכרונות ותמיד אני מספר סיפורים וכל אלה הם מתוך חיי, וחיי אבי הם כחיי, ומעולם לא הגעתי לכתוב אותם. מי יודע אם אצליח גם הפעם, אבל אם אכניס צווארי בעול ברור כי הדבר לא ייעשה עכשיו ופירושו כי אולי לא ייעשה לעולם. אי אפשר לדרוש זאת ממני.

ניסיתי להפריך את עניין מזכירוּתי גם מבחינה מעשית. הנה אני עומד לצאת למסע על פני אסיה שייארֵך כחודשיים וחצי. איזה מזכיר הוא זה הפותח תקופת כהונתו בהיעדרות כה ממושכת מהארץ. להלן, כבר התחייבתי לבלות באנגליה רובו של חודש פברואר. בינתיים צצה דרישה כי אבוא לארה"ב בתחילת פברואר. אין לי כל צורך ואין לעניין צורך כי אופיע בארצות אלו כמזכיר מפא"י. די לי בתואר שיש לי - משה שרת ותו לא.

אמרתי כי כל השיקולים והנימוקים והמניעים הנפשיים האלה היו קיימים ועומדים גם אילולא הייתה התפטרותי מלווה במשבר כלשהו והייתי מאושר אילו בשיחה זו יכולתי להתעלם כליל מן המשבר שהתחולל. אבל החברים עצמם, ובראשם זלמן, פתחו מחדש את הבעיה הזאת, הסתמכו עליה והישלו עצמם כי בהצעתם יש פיתרון לה - הרי שאין לי מנוס מלהגיד בעניין זה את אשר עם ליבי. ובכן שום חיסול של "חלום בלהות", כפי שקרא לו זלמן, לא יהיה כאן. יהיה חיפוי על אמת מרה - הפגנה מטעה של אחדות שאינה בנמצא. לא זו בלבד שאין זה לדידי נימוק מכריע לקבלת ההצעה, כפי שהוצג הדבר על ידי זלמן, אלא נימוק זה בלבד דיו להביאני לידי שלילתה הגמורה. לא תהיה ידי בזיוף מלאכותי של המצב. במידה שלא הוסבר מה שקרה - יישאר הדבר בלתי מוסבר, הן בארץ הן בגולה. בארץ אין כל מושג מהמעמד שיש לי בתפוצות - בארה"ב, בקנדה, בארצות אמריקה הלטינית, באנגליה, בצרפת, באיטליה, בדרום אפריקה. שם שוררת מבוכה עד היום, שורר אי שקט, נתערער האמון, והבשורה הגדולה כי נבחרתי למזכיר מפא"י לא תעלה שם מבחינה זו ולא תוריד. הדבר יתקבל כטלאי, אבל הקרע שמתחת לטלאי יישאר ולא יאוחה.

העובדה כי ב"ג מסכים - אינה תגלית בשבילי. אני יודע היטב כי הוא בלב ונפש בעד היותי מזכיר. מה מזה? אין ברצונו זה שום ערובה לאחדות ולשלום בעתיד. הישַנֵה דעותיו? הישַנֵה אופיו? להיפך, היותי מזכיר כשהוא ראש הממשלה פירושו תהליך חדש של קיטוב אשר לא יסייע לאחדותה הפנימית של התנועה אלא יאיים עליה בהתפוצצות חדשה. כיצד אנהג כמזכיר? האמנע מהבעת דעה על מדיניות הממשלה? חובתי כמזכיר המפלגה תהיה להעמיד את הממשלה על רחשי לב המוני החברים ועל תגובות הציבור בכלל. גם אטול לעצמי חופש להביע דעתי האישית בעניינים שיעמדו על הפרק; מייד יתחילו סיבוכים. ברור מראש כיצד יגיב רה"מ על ערעורים שיבואו מצדי. גם יבואו אלי חברים טובים וידברו על לבי: למה תדבר כך, הן לא זוהי עמדת ב"ג, למה לך לריב ולהפגין פילוג, הן ממילא וכו'. ובכן מה אעשה אז? אחדל לערער? אסתום לעצמי את הפה? די נכבלתי בעבר. כשפרשתי - אמרתי לעצמי: לפחות השתחררתי מהסיוט הזה! הרוצים החברים כי יתחיל מחדש? איני רוצה ביצירת מצב שפירושו כי אני ממשיך מבחוץ בוויכוח שהיה קודם בפנים והביא לידי מה שהביא. בעצם גם לא איהנה משום חופש של הבעת דעה פומבית בהיותי מזכיר, שכן אצטרך לבטא את עמדת המפלגה, זאת אומרת עמדת הממשלה, להצדיקה ולהסבירה. זה עכשיו למעלה מכוחי. איני יכול וחסל ואסור להכניע אותי.

זלמן ניסה כוחו בשנייה. הסתמך על ברוכוב שאמר פעם בווילנה: "פַּרְטִיָיה נְיֶה קוֹנְדִיטוֹרְסְקַיָה [מפלגה אינה מאפיית עוגות]; רצונו לומר, אין מנוס מנתיב הייסורים. כן סיפר על ויכוח שהיה לו פעם עם ברל, כשבא זה להטיל עליו משהו והוא סירב וטען כי לא יוכל לעשותו. אמר אז ב"כ: "לאמר 'מְבִינוּת' עליך - זאת תניח לי."

הרוב הבינו כי אין טעם להמשיך בשיחה. אף על פי כן התעשת אריה בהיר, אשר ניהל את הישיבה מבלי לחוות דעה, והציע כי תתקיים פגישה נוספת מחר בבוקר. אמרתי כי כשם שלא נמנעתי משיחה עם חברים הפעם כך לא אמנע בפעם השנייה, אבל עליהם להבין מה הם עושים לי ובאלו אשליות ואיבוד זמן הם מתחייבים לגבי עצמם וגורל הוועידה.

עלי לציין כי אנשי ירושלים נעדרו מהפגישה רק במיקרה. מישהו הודיע בשמם כי הם בעצה אחת עם השאר. גם גוברין שהתכונן להשתתף לא בא בשל מיחוש, אלא הוא טילפן לי מוקדם בבוקר כי משיחה שהייתה לו ביחידות עם ב"ג - מדבריו ומארשת פניו של "הזקן"! - נוכח לדעת בעליל כי ליבו שלם עם ההצעה. פרצתי בצחוק - עד היכן מגיע בלבול המוחות? כאילו אני מסרב רק מחשש ליחסו של ב"ג! אנשים כה הושחתו על ידי חרדה לכל ניד-עפעף שלו שאינם מעלים על הדעת נימוק אחר לסירובו של אחד מאנ"ש אלא התנגדות ה"זקן"!

חזרתי לוועידה ומצאתי את צפורה על הבמה והוצאתיה אל מאחורי הקלעים וביקשתי סליחתה וסיפרתי לה את אשר היה ושאלתי בחיל וברעדה שמא היא סבורה כי עלי לקבל את הדין על אף הכל. אמרה כי עלי לנהוג לפי הרגשתי הפנימית העמוקה ולא להיכנע.

לישיבת הבוקר הזמנתי לשבת-ראש את שמעון קושניר. תמיד בראותי אותו אני מזדעזע ומתפלץ ממה שעוללו החיים לאלון איתן ועמוק-שורשים זה, כיצד עקרוהו ממשפחתו ומקרקע גידולו [בכפר יחזקאל] וטילטלוהו מהכפר אל העיר והשמיטו בסיס ציבורי מתחת רגליו והעמידוהו מחוץ לתחומו ולבסוף שיכלוהו מבנו העילוי [טוביה, מחללי מח' הל"ה בדרך לגוש עציון, 15.1.48] וגזרו עליו עקרות ושלכת עד סוף ימיו [ש"ק כתב את הספרים: כפר יחזקאל, בכור מכורה, הד מגלבוע, בדמדומי בוקר, שדות ולב, אנשי נבו, האיריסים עודם פורחים, הרואה למרחוק, אדם הערבה, איש מארץ תל-חי, אנשי בזלת].

הבוקר הוקדש כולו להרצאות - של עובדיה פורת על המוסד לביקורת ושל בש וכסה על המצב במפלגה, בסה"כ למעלה משלוש שעות. שמעתי רק את כסה - הרצאה רצינית, אמיתית ונוקבת בניתוח, אך מסתפקת במישאלות חסודות לגבי תיקוני המעוות, פרט לכמה הצעות ארגוניות נכוחות שאינן אלא טפל לעיקר. הכל היללו את הרצאתו של פורת.

לארוחת צהריים ב"דן" עם נחום גולדמן, שבא אתמול לארץ ממסעותיו באירופה. צפורה הסבה עימנו. מצאתיו כבר בתוך תוכי עניין בחירתו של גיורא למפלגה ויציאתו מהסוכנות. סיפר על שיחותיו עם המרשילד, המאוכזב מיחסו של ב"ג לאו"ם, כיוון שהוא רואה בארגון הבינלאומי גורם עוין וכל הפילוסופיה המדינית שלו בנויה על ההנחה כי כל הגויים הם שונאי ישראל.

אחר הצהריים הושבתי על כס הנשיאות את רחל צברי ולא משתי ממנה. ניהלה את הישיבה בחן ובטעם. נפלא היה לראות את קהל הצירים העצום, צפוף בשורותיו, גברים ונשים מכל קצות הארץ, בהם צעירים ואנשי שיבה, פועלי תעשייה עיקשים וחקלאים עקשנים והרבה סתם חכמים בעיניהם, והכל מצייתים באהבה לנערה תימנייה חיננת-שחרחורת, צנומה ודקת-שרטוטים לפי מיטב הטיפוס של גיזעה. יופי חי!

ברוך טל פתח בהרצאות מילואים על ארגון המפלגה. אחריו ניחת הגרזן: עשר דקות לכל אחד ותו לא - ללא רחמים, וכל המסתפק בפחות הרי זה משובח ואין הקימוץ מגיע למישהו להאריך דיבורו אלא פותח סיכוי לנואם נוסף. באמצע הישיבה הגיע לרשות דיבור [חיים] בן-אשר על "בית ברל" [שבהנהלתו]. קצבתי לו עשרים דקה. הפעם הייתה מישנתו סדורה - הכין דבריו כהוגן וקרא למעשה מן הכתב אבל בהיגוי תרבותי ולא כטוחן קפה. הופעה זו כולה חרגה לגמרי משיגרת הוויכוח והקהל לא הסתגל אליה על נקלה ולא שמר על השקט. אמרתי ליושבת ראש: קומי והפסיקי את הנואם וקראי את הציבור לסדר. אימרי כי בוועידה זו לא פונקנו בדברי רוח ולכן אם בא מנהל "בית ברל" להרצות לפנינו על תקנת חיי הרוח של המפלגה, ראוי הוא לקשב וליחס של כבוד. אמרה: מוטב שאתה תגיד - הן תיטיב לעשות זאת ממני. אמרתי: שטות, הן את המנהלת את הישיבה ועליך הדבר. דרכה עוז וקמה ואמרה את הדברים בחן רב ובאמת השתררה דממת-מוות ובן-אשר המשיך באין מפריע ואגב, לא עבר אף דקה אחת את זמנו הקצוב. אחרי כן ראיתי את אחי יהודה יושב באולם וכולו קשב דרוך. ירדתי וישבתי לצדו ושאלתיו מה דעתו על היושבת ראש. אמר: נפלאה! ושאל: השמעת איך עזרה לבן-אשר? סיפרתי לו. רגש היושר שבו התקומם: והדבר נרשם לזכותה? אמרתי: מדוע לא, הן אני מדריך את כולם בכגון אלה. ובאמת שמעתי אחר כך אומרים כי תחת מחסה הוועידה הזאת סידרתי לי בית-ספר ליושבי ראש.

חזרתי לבמה והנה זלמן [שז"ר] לפני. קראתי את צפורה ומשכתי שניהם לפינה חבויה מאחורי הקלעים. אמרתי: שמע עכשיו את שארית האמת. היעלה על הדעת כי מפלגה שבשלטון תיבחר לה מזכיר אשר לא ייתכן שיתוף פעולה מלא ואמיתי בינו לבין ראש הממשלה? ובכן דע לך, כי איני מסוגל לשיתוף פעולה כזה. אם אצטרך לגשת אליו כדי לשאול בדעתו, אעשה זאת כאילו כָּפַני שד. לשיחה אמיתית וכנה איתו אינני מסוגל. אין לי אמון אליו. אני חושב אותו לאיש לא הגון ולא ישר. אם אני טועה - אתן את הדין לפני הקב"ה. גם ייתכן כי הוא ישר עם עצמו ואולי יושר ומוסר הם מושגים יחסיים. אבל מה אעשה אם מושגי היושר שלי אינם עולים בקנה אחד עם שלו. הוא התעלל בי פעם ופעמיים ושלוש. זה נמשך שנים. הוא קרע את ריקמת יחסי החברות בינינו לגזרים ורמס אותם ברגליים. איני יודע אם הוא עצמו יודע ומרגיש מה הוא עשה, אבל אני איני מסוגל לדבר איתו כדבר איש עם רעהו. הוא גם מעולם אינו מקשיב לדברי אלא מייד מפסיק ופוסק את שלו. אני מסכים בהחלט כי הוא אישיות היסטורית גדולה ואמרתי זאת בפה מלא כמה פעמים בפומבי. אך אדם איננו, על כל פנים לפי מושגי. פרשת השיתוף בין שנינו נסתיימה - הוא עצמו סיים איתה - ואינה יכולה להתחדש.

אמרתי זאת והלכתי וידעתי כי בזה חיסלתי את התוכנית אשר בכל תום הלב נבנתה על יסודות כוזבים.

כעבור שעה קלה ניגש אלי אריה בהיר ואמר: אני מבין כי אין על מה לדבר - הן איש מאיתנו אינו רוצה להכריחך, ואם כן למה נשב מחר, הן מותר לבטל את הישיבה, לא כן? נשמתי לרווחה.

ה"תמסיר" פעל, כמובן, הלאה ובאמצע ישיבת הערב - בה מיניתי ליו"ר את הבחור העיראקי הנבון מרמת-גן, אברהם צ'יטייאת, ושוב ישבתי כל הזמן על ידו - נקראתי להתייעצות דחופה, שזומנה על ידי ב"ג. השתתפו מלבדו אני, אשכול, ספיר, יוספטל ונפתלי. הובאה לדיון תוכנית כוללת לסידור העניינים: גיורא יהיה מזכיר המפלגה, נפתלי ייכנס לסוכנות במקומו מבלי לפרוש מהממשלה, בה הוא ממילא שר בלי תיק. עם נפתלי ייכנס לגיזברות הסוכנות עקיבא לוינסקי שייקח על עצמו את כל נטל העבודה המעשית, לבלתי הכביד על נפתלי שמפאת בריאותו אינו יכול לעבוד אלא שעות מעטות ביום. מינויו זה של עקיבא לוינסקי היה אמצאה חדשה אשר ישרה בעיני. קודם שמעתי על הרעיון כי נפתלי יחליף את יוספטל ודחיתיו לחלוטין משום גילו וחולשתו של המחליף: עכשיו שמצטרף לחשבון לוינסקי לובשת ההצעה אופי הרבה יותר רציני. העיקר בהצגה זו של העניין היה הביטחון כי גיורא ניאות סוף סוף לקבל עליו את התפקיד - לדעתי בשורה גדולה למפלגה. אמרתי כי אני מאמין ביכולת הגנוזה בגיורא ואשר טרם באה לידי גילוי ומצדי התחייבתי על מלוא העזרה האישית לו. גם היבעתי הערכה לכושר המעשה של עקיבא, שהיכרתיו מפעולות ההעפלה ועליית הנוער.

כל הערב התמיד וגבר הלחץ של מבקשי רשות דיבור לוויכוח הארגוני - כל מיני נידחים ומקופחים ותובעי עלבון עצמם או עלבון אחרים. בתחילה השתעשעתי במחשבה לדבר הערב בענייני ארגון - זאת אומרת על בעיות הדמוקרטיה הפנימית במפלגה - אך ישיבת הבוקר וכל שנשתלשל ממנה - הספקות והלבטים והמועקה הנפשית והחרדה לאחריות שאני נוטל על עצמי על ידי הסירוב - הסיחו דעתי מהנושא. לבסוף מצאתי עצמי קוטל נואמים בהמון ולא מלאני לבי ליטול לעצמי חצי שעה לנאום ראוי לשמו. אמרתי מוטב לחלק זמן זה לשלושה נואמים מ"הפְּרָזות". התנחמתי כי אולי אדבר מחר בבוקר.

 

קיבלתי פתק מאָשֵר [ידלין] וזה לשונו:

"אני מבין כי הפגישה הבוקר הייתה מאלפת לחברים וחלק גדול שוכנע בצידקת עמדתך. הדבר היה חשוב כדי שהחברים ידעו שהם עשו הכל ולא באשמתם אין העניין מתבצע. עכשיו פנויה הדרך ליוספטל".

 

עם גמר הישיבה ניגש אלי שרגא נצר, ראש ועדת המינויים, הטורחת זה ימים לחבר רשימת שישים חברי המרכז שיש להוסיפם על נציגי הסניפים. הודיע כי הגיע עד משבר ואין לו מנוס מלגייס אותי למיבצע של חילוץ. אשב נא איתו ועם נמיר ונטכס עצה. הייתי עייף ורצוץ ודחיתיו עד הבוקר. אך בינתיים נתפשטה הידיעה על "המשבר" החדש. אחד מקורבנותיו, דב יוסף, תינה באוזני את העוול שעומדים לעשות לו על ידי הוצאתו מהמרכז. מהממשלה הוציאוהו, עכשיו גם למרכז אין בוחרים בו - האומנם עליו לצאת את המפלגה? הבטחתי לברר גם עניינו בבוקר.