יום ב',  27/8/1956

 

"דבר" הרים על נס בכותרת גדולה את הכרזת ב"ג כי לא ייכונו שקט וביטחון כל עוד יתקיים ההסגר הימי על ישראל. הייתי כה בטוח כי אדבר בוועידה זו, ולא פעם אחת אלא כמה פעמים - וקודם כל בשולי הרצאתו של ב"ג - עד כי מאוד נקפני לבי על שמרוב עייפות איחרתי קום וחשבתי מי יודע מה החמצתי מדברי המתווכחים האחרונים. אך נצח מפא"י לא ישקר ובהגיעי לאולם "הבימה" בשעה מאוחרת למדי מצאתי את הוועידה רחוקה עדיין מכל התחלה של ויכוח. ארגוב ניצב על הדוכן וחוצב להבות אש והאולם המלא צירים נסער ומעלה גלים. המרקחה קמה סביב בעיית הוועדה המתמדת שהוקמה על ידי המזכירות זמן רב לפני התכנס הוועידה ועשתה עבודה רבה וחשובה בניסוחה הסופי של החוקה ובהכנת שורה ארוכה של החלטות אחרות לאישור הוועידה. לוחמי הדמוקרטיה למיניהם - "הצעירים" וחיפה וחמומי ה"איחוד", וממורמרים שונים בסניפים - קמו ל"בַלֵע" את כל ההסדר הזה. דרישתם היא כי הוועידה תבחר ועדת מתמדת חדשה שתתחיל הכל מאלף ולא איכפת להם כי על ידי כך יוחזר הכל לתוהו ובוהו והוועידה עצמה תחובל ללא תקנה. ארגוב כיו"ר "המתמדת" הגן על כשירותה בחרי-אף, אך כדרכו בקודש סיבך במקום שהיה ראוי לפשט עד שקם כסה ובנאום צלול ומיושב יישר את ההדורים. דעת המתקוממים לא נחה וההתנגשות הובאה להכרעה בהצבעה. היה זה ניסיון ראשון לערוך הצבעה בקרב קהל של 1,200 צירים, תוך מהומה אשר היו"ר רפאל בש לא הצליח להשביתה. כאשר הוכרזו המספרים, שלפיהם היה רוב ניכר למכשירי המתמדת, קמו צעקות מחאה פרועות משורות צירי חיפה, שישבו במרוכז, ונשמעה הקריאה "זיוף!" כל המרירות והחשדנות וחוסר דרך-ארץ שהתפשטו במפלגה צפו ועלו והפכו את האולם לבית-ריב ולגיא-שערורייה. אמרתי לבש, כי אין מנוס מהצבעה שנייה והפעם לא במחי יד אחד אלא חלק-חלק, לפי הגושים של שורות הכיסאות אשר האולם מחולק להם - ימין, מרכז, שמאל והבמה. נקבעו מונים והתוצאה הייתה כי הרוב הדוגל בחוקיות המתמדת הוגדל מבראשונה. הסערה שככה, רבים מאיתנו נשמו לרווחה אך נשאר מישקע עכור בלבבות.

רשימת חברי הנשיאות שהציעה המזכירות אושרה ללא כל התנגדות. מצאתי עצמי בתוכה ועל פי בקשת כמה חברים נטלתי לידי את הפטיש. לפי סדר היום נתייעד להתחיל הוויכוח על הרצאת רה"מ, אך מפי חברי הנשיאות נשמעה הצעה לשמוע מייד את הרצאת אשכול על המדיניות הכלכלית ולאחד את הוויכוחים. בינתיים התחילו זורמות פתקאות של מבקשי רשות דיבור וכדי לא לאבד זמן כיבדתי את המשוררת אנדה עמיר ב"עלייה ראשונה". ערכתי מישאל חטוף בקרב חברי הנשיאות וכמעט כולם היו בעד המיזוג. אשכול הובהל לבית "הבימה" עם צרור גיליונותיו ומייד לאחר דברי אנדה הועלה על הדוכן והרביץ תורה קרוב לשעתיים. סיימתי את הישיבה בדברי כבוד ויקר לגרשון אגרון מזה, על שחילץ את עיריית ירושלים ממשבר והקים קואליציה חדשה (הכל בעטיו של אותו חדר תפילה רפורמי במוסדו של נלסון גליק), ובדברי אזכרה קצרים לדבורה דיין, לרגל יום השלושים למותה, מזה.

בהתייעצות של חברי הנשיאות מייד לאחר ישיבת הבוקר נבחרתי על פי הצעת שמואל דיין ליו"ר הנשיאות. קבענו ועדה לניפוי בקשות רשות הדיבור, אשר עצמו מאוד, לבל יקופחו מחוזות ואגפים שונים. הזמנתי את גולדה לשבת ראש אחה"צ.

למן הנואמים הראשונים בישיבת אחה"צ היה ברור כי פני הוויכוח פנימה – לבעיות המשק ולנגעי החברה - ואין שועֶה לענייני חוץ וביטחון. גולדה ניהלה את הישיבה על מי מנוחות אך לבסוף נקלעה לתוך סופה בה חישבה ספינת הוועידה להישבר כליל. שוב היה ארגוב אב-נזקים. התעקש להביא לאישור הוועידה ביומה הראשון את דבר הרכבו של המרכז החדש. טעמו ונימוקו היו עמו. לפי סעיף החוקה שנתקבל ב"מתמדת" לפני כן, עמד לחול שינוי מהפכני במיבנה המרכז: שני שלישים יהיו נבחרים על ידי הסניפים ושליש אחד יהוו מועמדי הוועדה המתמדת, שיצטרפו למעין רשימה ארצית או מרכזית. נזדרז ארגוב מעודף רוח יעילות ופקד על הסניפים בעוד מועד לציין את שליחיהם. עם היפתח הוועידה נתן דעתו על האפשרות כי סעיף זה לא יתקבל או יתקבל בשינויים - כי אז יוטל על הסניפים שכבר בחרו נציגיהם לערוך בחירות חדשות ולכך נדרש זמן, הרי שיש להזדרז. אבל בינתיים הוכרע ב"מתמדת" על ידי רוב קולות לא להפעיל בכלל את התיקון המרחיק לכת בהרכב המרכז אלא לדחות את העניין לשנתיים, ושוב נתעוררה השאלה אם יאושר הדבר בוועידה, שאם לא יאושר אין לסניפים אשר טרם ערכו בחירותיהם לעשות דבר, ואילו אם יאושר - יש להחיש את הבחירות בקרב הסניפים המפגרים. ההיגיון היה "ברזל" ורק חסְרה קצת הבנה פסיכולוגית שאין להוליך ועידה הטעונה ממילא חומרי נפץ אלי סלע מחלוקת בראשית דרכה, בטרם חל בה גיבוש כלשהו ובטרם התלכדה מסביב לדבר-מה חיובי.

מייד עם הפסקת הוויכוח לשם הצגת סעיף החוקה בדבר המרכז לפני מליאת הוועידה נתלהטו הרוחות ונתלקחה המדורה.

היה ידוע מראש כי בשאלה זו מפולגת הוועידה לשני גושים ורק לא היה ברור איזהו רוב ואיזהו מיעוט. המחלוקת הייתה נטושה בשתי שאלות: מספר חברי המרכז ומועד התחולה של עקרון שני שלישים-שליש. לכתחילה נקבע ב"מתמדת" להעמיד את המרכז על 191 חברים - 120 שליחי סניפים ו-71 "מרכזיים". אך משניגשו להרכיב את ה-71 ממש ערב הוועידה לא יכלו בשום פנים להצטמצם במיטת סדום זו. המסגרת נפרצה והמספר תפח על שמרים עד שלבסוף הוחלט ברוב על מרכז בן 220 חבר. אילו הוצע המספר 191, אפשר היה לקוות כי רוב הוועידה יקבלנו תוך רצון או ריטון. אך ההפרזה עוררה תגובה שלילית נמרצת והולידה הצעות שבאו לצמצם את המספר חריפות, בעוברן מקצה לקצה.

חלקי היה עם המצמצמים. ב"מתמדת" היצעתי מרכז בן 101 ואחר כך הצטרפתי לאלה שהציעו 121. ראיתי בניפוח המרכז רעה חולה ומכשלה חמורה - לא פיתוח הדמוקרטיה אלא הריסתה. עוד לפני פתיחת הוועידה החלטתי להופיע בה כאחד הדוגלים בהקטנת המספר. חברים טובים אחדים דיברו על ליבי כי לא אתן יד לצירוף הכוחות המייצג למעשה כפירה בכל סמכות והתכחשות לכל מסורת ציבורית חיובית בחיי התנועה. לא קיבלתי דעתם משום החשיבות העקרונית והמעשית הרבה שייחסתי לעניין גודל המרכז מבחינת תיקון חייה הפנימיים של המפלגה.

לעומת זה לא גרסתי את היחס של שניים לאחד בין שליחי הסניפים לבין הרשימה המרכזית. ראיתי בייצוגם הישיר של הסניפים במרכז ניסיון חדש, נועז ומפוקפק אשר מי יודע מה תהיינה תוצאותיו למעשה - אם כתוצאה מריסוק נציגות המפלגה לסניפיה יקום מרכז אשר התנועה כולה תראה בו בבואה נאמנה לעצמה, קודם כל מפאת האיכות. חשבתי כי יש להקטין את חלק שליחי הסניפים לטובת חלקם של מועמדי "המתמדת".

הייתי ראשון הנואמים. הוועידה כולה קיבלה פני בתשואות רמות וחמות. היצעתי מרכז של 111, מהם 61 לסניפים ו-50 למתמדת. הסברתי כי הדמוקרטיה האמיתית עומדת כאן במיבחן. לא ייתכן להקריב כושר פעולה למען גיוון הייצוג. מרכז מייצג אך נעדר יכולת הכרעה מאבד זכות קיומו. מרכז גדול ומסורבל יתכנס לעיתים יותר רחוקות, יהיה כבד דיון והכרעה, אחוז המשתתפים בו יפחת, יעילותו תהיה בשפל, וכן להיפך. אפילו מפאת הקימוץ בכוח אדם, בזמן ובממון מוטב למפלגה להראות מופת. מה בצע בכל הדיבורים על ייעול המשק וחיסכון בהוצאות אם בבוא המפלגה להקים את מוסדה העליון היא תנהג בזבוז וחוסר יעל. לעומת זה הזהרתי מהפרזה בדמוקרטיה שלמראית-עין על ידי מתן הכרעה יתרה לנציגות החלקית על חשבון המרכזית ותבעתי הדרגיות ולימוד מהניסיון. היה ברור מדברי כי אני מזהיר את הוועידה מפני הורדה יתרה, תלולה מדי, של רמת התרבות והניסיון והוותק במרכז המפלגה. ולבסוף היבעתי דעתי בכל תוקף בעד תחולתה המיידית של כל החלטה שתתקבל ושללתי לחלוטין את הנוהג של קבלת החלטה על מנת לדחות את ביצועה.

אחרי דיבר תומך בהצעות רוב "המתמדת" ואחריו איש המיעוט וכן לסירוגין ארבעה זוגות.

בגשת גולדה להצביע הייתה האווירה טעונה חשמל שניצוצותיה ניתזו מהקהל בלי הרף. תחילה הוצבע עניין התחולה. ברוב 548 נגד 317 הוחלט כי הסעיף בחוקה יבוצע מייד. ההצעה לדחות את הביצוע הייתה באמת מטומטמת ומבישה ונתנה יסוד להאשים את ההנהגה בשהיינות לשמה ובכוונות של גניבת דעת על ידי טכסיס של הלכה ואין מורין כן. אבל על ידי הצבעה זו נתאשר, כאילו, העיקרון של 3 /2 - 1/3, ואילו הצעתי, שלמעשה היה פירושה יחס של 45-55, לא הוצבעה כלל. נשמעו ערעורים רבים על אופן עריכת ההצבעה שנקטה גולדה מכמה וכמה טעמים, אך היא התעקשה ועמדה על שלה. ההצבעה השנייה הייתה על מספר חברי המרכז. כדי למנוע פיצול קולות הצטרפתי לבעלי ההצעה של 123. בעד מספר זה הצביעו 434 ואילו בעד 221 - 429, הווה אומר המספר המועט הכריע את המרובה, אך ורק ב-5 קולות! ההצבעה התנהלה לפי הגושים באולם והציפייה להכרזת התוצאות הסופיות הייתה מתוחה ביותר. בהכריז היו"ר את המספרים פרץ רעם מחיאות כפיים ונשמעו תרועות ניצחון. הייתי נבוך: מצד אחד הוכרע כרצוני ומצד שני ניטל מההכרעה משקלה המוסרי בשל ההפרש הפעוט בין רוב ומיעוט, שכמוהו כשחק-מאזניים. אף על פי כן אמרתי: רוב הוא רוב וחסל. ידעתי כי יקשה כקריעת ים סוף להרכיב מרכז כה מצומצם יחסית, אבל הייתי מקבל מרצון ייסורי הקיצוץ אילמלא נשתמרו יחסי הכוחות שהיצעתי. הסיכוי של צמצום נמרץ במספר הכולל עם העתקה נמרצת של מרכז הכובד מהטבור המפלגתי לאגפים מילא את לבי חרדה. כך נסתיימה ישיבת הערב כשהוועידה תוהה על תוצאות ההחלטה שנתקבלה ומדוכדכת מהריב שנתגלע לעין כל. עם זה רבים יצאו נלהבים מניצחון רצונה החופשי של הוועידה על הנאמנים ל"מנגנון" וראו בו מיפנה רב-סיכויים לעתיד.

לישיבת הערב מיניתי את שמואל דיין ליו"ר. ביקשתי תחילה את אבא חושי, אך הוא התנצל כי עליו לשוב לחיפה לדאוג לארגון התחבורה, המתמוטט, לדבריו, בשל חוסר היעילות של מנגנון משרד התחבורה. יען זאת לדעת - שביתת הקואופרטיבים "אשד" ו"דן" הולכת ונמשכת והפרעת התובלה התקינה מתחילה להעיק על הציבור, עם כל הסתגלותו השקטה לתנאי שעת חירום.

בבואי לישיבה נודע לי כי ב"ג עומד להטיל פצצה - להציע מרכז של 180. הוא עשה זאת עם פתיחת הישיבה ונימק את הצעתו בהסתמכו על הבחירות שכבר נתקיימו בסניפים. כיון ש-120 כבר נבחרו, הרי אם נבוא עכשיו לצמצם - נמצאנו מבטלים בחירות ופוסלים ניבחרים, וזה לא ייתכן. לכן יש לקבל 120 כמספר קבוע במסמרות לסניפים ולהוסיף עליו 60, כשליש המגיע לרשימה המרכזית. אני בטוח כי רבים הרגישו כמוני בקלישותו ובאי-כנותו של הטיעון.

ראשית, רק חלק קטן מהסניפים בחרו כבר בנציגיהם-  ירושלים, חיפה, "האיחוד", תנועת המושבים (כל אחד מאלה נחשב סניף) ועוד טרם סימנו את נציגיהם.

שנית, וזה העיקר, משונה הייתה דאגת ב"ג לנציגות הסניפית דווקא. היה ברור כי עיקר דאגתו להגדלת המספר המרכזי. אילו אמר זאת בפה מלא - היה הדבר מובן ומוצדק גם אם לא היה מקובל, אבל ההסתייעות בטובתם של הסניפים נראתה כטכסיס לקנות לבם של אלה הדוגלים בעת ובעונה אחת בהגדלת חלקם של הסניפים ובצמצום מספרם הכולל של חברי המרכז.

אך לא בהנמקה היה העוקץ אלא בעצם הניסיון להפוך הכרעה שנפלה בוועידה לאחר ויכוח רב רק לפני כשעתיים.

קם ריטון רם ונשמעו קריאות מחאה. בקושי נבלמה התפרצות הזעם וההצעה הוצבעה. היא נתקבלה ברוב לא גדול כשמספרם הכולל של המצביעים ירד פלאים. מאות נמנעו. השתררו דיכאון והתמרמרות על שאין הכרעותיה של הוועידה הכרעות ודי ל"זקן" לקום ולדרוש שינוי כדי להשיג ציות באיזו דרך שהיא.

ראיתי אחר כך את ב"ג יושב בפינה כשראשו שמוט על זרועותיו וכולו אומר ייסורי נפש.

המאורע החיובי של הערב היה נאומו של פנחס ספיר שנמשך כשעה. זה היה בלי ספק אחד משיאי הוועידה - נאום שקול ומאוזן, נוקב בניתוחיו ובהוכחותיו, עצור ולבבי ברוחו, נועז בחישוף מומי המשק ובציון אמצעי התיקון כאחד, ההופעה כולה נטעה כבוד ואמון.

במשך כל היום הייתי נתון אישית בתסבוכת הנוגעת לי בלבד. שימשתי מטרה למלחמת עצבים. אשר [ידלין] הזהירני עוד לפני הוועידה כי תיערך עלי התקפה חזיתית וכוללת בעניין מזכירות המפלגה. אזהרתו נתקיימה. אחד-אחד התחילו באים חברים מחברים שונים ומנסים אלי דבר. נמיר לקחני לפינה ואמר כי ברור לו כי אדיר חפצו של ב"ג הוא כי אקבל עלי את התפקיד. גילוי זה היה משונה מאוד בעיני. כאילו פעם היטלתי ספק ברצונו זה של ב"ג וכאילו כל סירובי לא בא אלא משום ספק שנכנס בלבי שמא אין הדבר רצוי ל"זקן". גם זכרתי השערת ברקת כי נמיר מעוניין בדרך סלולה לפיסגה בשביל עצמו, ואם כן הדבר, הרי יש לדידו חשיבות רבה לקבלתי את תפקיד מזכיר המפלגה. אמרתי לו כי אין לדידי שום חדש בגילוי רצונו זה של ב"ג, אך אין זה מעלה ומוריד כי ידעתי היטב מראש מה יהיה יחסו של ב"ג אלי ואל דעותי ומעשַי במשך הזמן ומכל מקום נחושה החלטתי לא להיות מזכיר המפלגה. אחר כך באה אלי יהודית גינזבורג, היודעת לדבר בידידות רבה ובכל הכנות, וניסתה להוכיח כי זהו המוצא היחיד, כי הכל-הכל-הכל רוצים בי ורק בי, וכי רצון התנועה מוכרח לקום. אמרתי לה כי אני מניח כי החברים לא יביאו לידי יצירת מצב שיחייבני לצאת מהמפלגה. הם מסוגלים להביאני לצעד זה אם יגזרו עלי גזרה אשר בשום פנים לא אקבל את דינה. לבסוף ניגש אלי מזכיר תנועת המושבים [יצחק] קורן ואף הוא ניסה כוחו בשידולים, מאוד לבביים וכנים, תוך הבעת "יחס עמוק" אלי שהוא נחלתו כנחלת חברים רבים-רבים ואף לו נתתי תשובה שלילית נחרצת וביקשתיו להשפיע כי לא יוסיפו חברים טובים לשפוך דמי ולבזבז זמנם וכי מוטב להם לא לשגות באשליות אלא לחפש פיתרונים אחרים.

בינתיים סיפר לי גיורא כי ב"ג אינו נותן לו מנוח. שמחתי על כך לגוף עניין גיורא וכן כהוכחה כי ב"ג עצמו מבין כי מכל הדיבורים עלי כמזכיר לא יצא כלום.

במשך היום שאבתי גם נחת ממשהו. קיבלתי פתק מאנדה וזה לשונו: "עלי להודות לך על מאמרך 'שיחת רעים במיזרע' והלוואי ויבואו עוד מאמרים כאלה. בני, חניך השוה"צ, עתה בצבא, כשקרא את המאמר סיים בקריאה: אני חותם על כל מילה ומילה! הנוער הצברי הטוב קורא וקורא, וטוב שיש מאמר כזה הבא לערער את הפסילים שהוצבו בשביל הנערים התמימים האלה".

זאב און, אשר עוד אתמול שיבח את המאמר באוזני צפורה, דווקא בשל חריפותו בתוכן עם כל מתינותו בסגנון, אף הוא כתב לי פתק כי אשתו הקדישה כל זמנה החופשי בשבת לקריאת המאמר והאיצה בו ובבנות לקוראו.