יום ו',  24/8/1956

ב-8 במרכז המפלגה ישיבת ועדת הי"א. נמיר הגיש הצעת פשרה בעניין תוספת היוקר, מוסכמת בין כל שרינו: הוועידה תחליט על תיקון התוספת אחת לשישה חודשים תחת אחת לשלושה ותשאיר למרכז לקבוע את ה"תיקרה" (מיכסת האחוזים של עליית המדד המחייבת תיקון) ואת מועד התחולה (תאריך שממנו יוחל למנות את התקופה החדשה, תוך סיכוי שהתיקון הראשון לא יבוא לפני 1 באפריל 1957). לכאורה דומה היה כי פשרה כזו תתקבל על דעת כל הצדדים, אך מפלגתנו לא כן עימָדה. [אהרון] בקר נשאר בשלו וטען כי הצעתו אף יותר מרחיקה לכת לתיקון המצב הכלכלי. [יוסף] אלמוגי - אשר חפיפת הראש שעשיתי לו בשבת כנראה הועילה להביאו לשולחן הוועדה - הכריז שוב כי הוא וחבריו שוללים כל שינוי בתוספת היוקר ולכן הצעתם היא כי העניין לא יובא כלל לוועידה, ואם יובא - לא יוכרע. נתגלע, איפוא, ויכוח חדש ומחודש - לאורך כל החזית ובהשתתפות כל בעלי הדעות השונות, אף אני בכללם. המשך הישיבה נדחה למחר, אך החלטתי כי משתרמתי תרומתי מותר לי לחזור לירושלים.

שוב נסעתי במכונית ש"ב. עבדתי כשעתיים ברח' סמולנסקין על חיסול תיקים ישנים. בערב ביקרנו את מרדכי ומרים שניאורסון - היו שם גדעון ונורית [רפאל], אריה אשל ו[אשתו] אדלה - וסיפרתי סיפורים מזיכרונות ילדותי.

קרוב לחצות בא אהוד שלא ראיתיו זה זמן. הטעם המעשי לבואו היה להטיל עלי עריכת ה"סוף דבר" לספרו של [יואל] בראנד, שכתב יהודה ארז - זאת אומרת כתיבת כל הפרשה הזאת מחדש ובלשון תקיפה ומוסמכת שתסתור בהתרשמות הקורא את קיטרוגיו הקלוטים מהדמיון של המחבר. מתי אספיק לעשות זאת - אלוהים יודע. בינתיים התגלגלה, כמובן, שיחה "על השם ומשיחו". אהוד, שבע המשברים בחייו, נתפס לרעיון חדש ומוזר - לצאת לשנתיים-שלוש לצרפת על מנת ללמוד באופן יסודי את... אפריקה השחורה, להגיע בזה לדרגה אקדמית מכובדת ולהיות למרצה במקצוע זה במיכללה הירושלמית. הדבר כרוך בסידורים כספיים אשר טרם הובטחו. גם ספק בידו אם יצליח בלימודים. אמרתי כי איני מפקפק ביכולתו השכלית ללמוד תורה ולעשות בה חיל, אך איני בטוח אם יעמוד לו כוח הרצון להחזיק מעמד ולהתמיד בלימודים; תמורה שתתחולל במצבנו או איזה סיכוי חדש שיתגלה לו תוך ששת החודשים הראשונים או כעבור שנה עלולים להוציאו ממסלול הלימודים ולהסיטו מי יודע לאן. את הרעיון עצמו להתמסר לנושא של אפריקה הכושית ולהגיע בו לבקיאות יסודית - חייבתי בהחלט.

שכבתי ב-2.