יום ב', 20/8/1956
הטלפון מצלצל בלי הרף. בכלל זרם הפונים אלי ומבקשים לראותי, לא רק שאינו פוסק אלא הוא הולך וגובר. יש היודעים כי מוטב לפנות לרוחמה במשרד החוץ "המווסתת את התעבורה", אך רבים מטלפנים ישר הביתה.
בוקר אחד לדוגמה:
א) אריק מולר מנהריה - איש נהדר וידיד מצוין. "אני ואשתי פה לחופשה של יומיים-שלשה, הנוכל לראותכם" איך אוכל לסרב?
ב) קול אישה מדבר אנגלית: "this is irene" [זאת איירין], אותה בחורה שנסעה עם ההודי גופטה בארצות ערב. "מוכרחה" לראות אותי - ברור כי לא אדחנה.
ג) פתיחה כזאת: "פה נמצאים מספר חברים של משואות-יצחק ועין-צורים - אנו מבקשים לראותך, התוכל לקבלנו היום?" אני: "אפשר לדעת באיזה עניין?" - "בעניין גוש עציון" - צמרמורת! - "האומנם אתם סבורים כי עלי לטפל עכשיו בבעיית גוש עציון?" - "לא 'לטפל', אבל אנו רוצים לשוחח." - איך אפנה להם עורף? גוש עציון שביקרתי בכל נקודותיו מראשית היותן וטיפלתי בבעיותיהן - קרקע, יחסי שכנים, הגנה.
הוזמנתי לישיבה במשרד הסעד. יהודי אחד ממיאמי, פלורידה, גולדברג שמו, יצר קרן על שמו לדברים שבצדקה ומינה אותי לאחד מנאמניה. שני עמיתי הם משה שפירא וד"ר כהנא - שר הדתות ומנכל"ו. הייתה זו הישיבה המייסדת של הנהלת הקרן, בה נדונותי להיות אחד מול שני חרדים - גלות לא כל כך נוראה. אחרי הישיבה ביקשני שפירא להשתהות, האחרים יצאו והוא פתח בשיחה. ליבו כבד עליו מאוד. שם הממשלה ירוד בארץ - אין אוהדים לה, חינה סר ממנה וכבודה בשפל. השרים של שתי סיעות השמאל מחוסרי ערך, פרט לבר יהודה, שגם הוא מסוגל להתעקש בעניינים דוקטרינריים. סיכויי יציבותה של הקואליציה רעועים. אם לא תחליט מפא"י על מיפנה במדיניות הכלכלית - יעזבו ה"פרוגרסיבים" את הממשלה ואז גם מצבם של הפוהמ"ז יהיה קשה עקב לחץ הציבור החרדי מפני המעמד הבינוני עליו. מעמד זה נתון במצוקה שלא הייתה כמוה. הוא הולך ונישחק בין שתי אבני הריחיים. מכונת המיסים סוחטת ממנה את הטיפות האחרונות. בתי חרושת וחנויות עומדים למכירה. הציבור הזה כולו שרוי בדיכאון רב. הרכב הירידה, ההולכת וגדלה, מעיד על שמתחולל בארץ. מצד אחד עולים מרוקנים ומצד שני יוצאים אנשי מקצוע ובעלי עסקים. אנה אנו באים? ב"ג מקווה להחזיק מעמד אך אין הוא רואה כנראה את הצפוי לו. אין תקנה אלא בהחזרת "הכלליים" לקואליציה אפילו פירוש הדבר ויתור על השמאליים. אמרתי כי איני רואה שום סיכוי לכך בימים אלה ולא יספתי להתווכח.
שוב עבדתי בחדרי שברח' סמולנסקין ושוב נוכחתי כי אין סוף לאותה מכשלה.
בא משה ברטור לדווח במאוחר - בגללי - על נסיעתו לקרקאס. אף על פי שנסע להשתתף בוועידת התעופה הבינלאומית, עיקר דיווחו היה על ונצואלה ויהודיה - ארץ הטובעת בים הנפט הנהפך לים דולרים ויהודים המתעשרים מעל לכל שיעור. לדעתו, יש כאן אפשרויות כבירות של גיוס ממון לנשק ועידוד בעלי ממון להשקעות גדולות. נתעורר בי חשק לגשת לשם - לדעת משה סיכויי ההצלחה בטוחים. אולי באמת נחטוף ביקור בארצות אחדות של דרום אמריקה, אלו שלא ביקרנו בהן ב-1953? אפשר יהיה לעשות זאת באביב הבא, זמן-מה אחרי שובנו מאנגליה.
אחה"צ עבדתי עם המזכיר שמשון. בינתיים באה רוחמה לכתוב במכונה את מכתבי לשאול, שהפך לתזכיר. הבית לבש צורת משרד. משק הניירות שלי מתפתח לממדים מסוימים. רוחמה עובדת לעת עתה ללא תשלום. בעד שמשון התחייבה המפלגה לשלם. הזמן הניגזל עצום. אילו יכולתי להתרכז בהוצאת כתבי - והחרשתי. אך חליפת המכתבים השוטפת והחיסול הנמשך והולך של פיגורי עבר הם בעוכרי.
קיבלתי סוף סוף המחאה מ"דבר" - שכר סופרים בעד המאמר על הלאמת התעלה - 100 ל"י! אין זה מגיע לקרסולי "מעריב", אך מחבר ספסרים זה אין להביא ראיה. לגבי "דבר" ואפילו "הארץ" זהו תשלום נאה ונדיב מאוד. צפורה הציעה מייד כי נצבור תשלומי שכר סופרים שלי לקרן מיוחדת. אמרתי לה כי לא תדבר שטויות - הכסף הזה ייאכל, יען משכורתי כחבר הכנסת לא תספיק בשום פנים.
באו אריק מולר ואשתו, שניהם מחמדים. אריק דיבר בהערצה ללא גבול על ארתור לוריא, אשר בראשותו השתתף במשלחת ההסברה הישראלית לארה"ב. כן הילל מאוד את [רנה נוף], הנערה של שלמה [שרת] שלנו, שהיא בתו של אחד ממהנדסיו [ב"את"א].
יצאנו לת"א במכוניתה של צפורה. בחולון אכלנו, אספנו את הזקנים, את [בנות דוד צ"ש] טוניה ואת ליובה, ונסענו לרמת-גן לחתונתה של לילי, בתה של מַשָה [בת-דוד הנ"ל] ולזר. החופה נערכה על גגו של בית קפה ולאחריה הייתה סעודה. לילי הייתה חמודה מאוד, כלה כהלכתה בקלסתר פניה ובלבושה. החתן [יעקב גנן] בחור נעים למדי, עו"ד בעיריית ת"א ו...אדוק! המשפחה כולה מסורתית מאוד והבחור ישב שנתיים על התורה ממש בישיבת כפר הרוא"ה. עם זה היה גם בפלמ"ח והשתתף במלחמת השחרור - זאת אומרת עם כל המעלות. חיכינו עד בוש לבוא הרב ואחר כך ארכה מאוד הכנת הכתובה והטכס עצמו נמשך בלי סוף ואילו הסעודה הייתה כאורך הגלות. מַשָה ולזר רוגזים מאוד על אדיקות החתן ומשפחתו, אך הזוג נראה מאוהב עמוק ולילי הראתה כל נטייה להסתגל ולעשות רצון בעלה. הם נוסעים ל"ירח הדבש" של שבוע ימים ואח"כ יגורו ב"דירה של חדר אחד". זוהי פרשת לילי, אשר בילתה את שנות העֶבְרה והזעם במלחמה העולמית נחבאת אצל משפחה נוצרית, הגיעה לארץ כבת י"ב לפני הוריה, גדלה ותיף, שירתה בצבא ועתה הייתה לאיש וברור כי תלד בנים ותהיה עקרת בית בישראל, שמחה בחלקה ואינה הולכת בגדולות.
צפורה הובילה את כבודת המשפחה מרמת גן לדירתנו בת"א כדי לקרוא לי דרור, מכאן הסיעה את הזקנים והדודניות לחולון, חזרה אלי ואז נסענו לעדה והארכנו שבת עד אחר חצות וחזרנו ושכבנו אחרי אחת.
