יום ג', 14/8/1956
היינו שנינו רצוצים ואיחרנו קום. כרוח תזזית פרץ לתוך התוהו הבוקרי, בבית שמעיקרו איננו מסודר עדיין, דוד הכהן. נסע באישון לילה מחיפה ללוד לקבל פני שר המסחר הבורמני שעמד להגיע לפנות בוקר. המטוס בוא בא, אך הילד איננו! שום ידיעה על דחיית בואו לא נתקבלה. אף הציר הבורמני לא נתן תנומה לעפעפיו אותו לילה והיה אובד עצות נוכח אי-הופעת האורח. הרי לך אסיה! דוד המשיך מלוד לירושלים. כאן נועדה להתקיים ישיבה רבתי של האוצר, משה"ח ו"סולל בונה" בדבר עבודות שונות, בתורכיה ובארצות אחרות. הכל התאספו פרט לאשכול. זה לא בא ולא הודיע כי לא יבוא והישיבה נתבטלה. הרי לך שוב אסיה - ואם לא אסיה, אזי ברדיצ'ב!
דוד גולל לפנינו תוכנית לראש השנה. אנו מוזמנים אליו בחיפה לשלושת ימי החג, כולל שבת, ולסיור בגליל ביום א', עם לינה אי שם, על מנת לחזור לירושלים ביום ב'. קיבלנו את ההצעה ברצון.
דוד סיפר כל מיני רכילות על הרגשת נחיתותה ואומללותה של גולדה, גם על חוסר יכולתה להשתלט על כמות העבודה - הפגישות וההתייעצויות ביום, המסיבות בערבים וערימות הנייר בלילה.
עבדתי שארית הבוקר בחדר עבודתי ברח' סמולנסקין. הבית מת! מראה האולם הגדול, לאחר שהוצא ממנו הפסנתר, הוסרו התמונות שהן קנייננו הפרטי וסולקו כל חפצי החן ושכיות החמדה - שן וזכוכית, ארד ונחושת, עץ וחרסינה, כסף וגבס - דומה למוזיאון שנלקחו מתוכו כל מוצגיו ורק רהיטיו הריקים נותרו להזכיר מה היה כאן פעם. ניטלה מהבית כל רוח חיים והוא הפך נכס דומם ומבוזבז.
ערימות התיקים ומדפי הספרים בחדר העבודה מאיימים בתקופה בלתי מוגבלת של הפסד זמן יקר על מיונם, חיסולם וסידורם.
לפי בקשתי בא דוליק להדריכני לקראת ישיבת אחה"צ. פתח בהודעה כי עקב קניות הנשק עומד מלאי המטבע הזר לאזול כליל תוך חודשיים ועתידים אנו להגיע מבחינת מימון היבוא ותשלום החובות עד פת לחם ועד סף פשיטת הרגל.
לארוחת צהריים חנה בבלי.
אחר הצהריים ישיבת ועדת י"א במשרד רה"מ. ב"ג ישב ראש. כניסתי לבית זה הפעם וישיבתי ליד שולחן הממשלה אף הן לא היו מהדברים הפשוטים והקלים. בחרתי לי מקום בתחתית השולחן - מול ב"ג ולא לשמאלו, כפי שישבתי זה שנים, פרט לתקופת שדה-בוקר, שאז ישבתי בראש השולחן. שוב ניטש הוויכוח בין בקר לבין ספיר. ביקשתי רשות דיבור ודיברתי בחריפות, עם כל רצוני הטוב להתרסן בביטוי. הלכתי באמצע כי הייתה לי מועדה בבית. בלילה שמעתי כי הדברים הגיעו להצבעה: חמישה ובכללם ב"ג הצביעו בעד הצעות אשכול-ספיר-הורוביץ שעיקרן דחיית כל תוספת יוקר עד אפריל ללא התחייבות כי היא תשולם גם אז, אלא על מנת שאז תיבחן כל הבעיה מחדש; שישה הצביעו בעד הצעת [אהרון] גילת מהאיגוד המקצועי, שביסודה היא השארת המצב הקיים בתיקון-מה. מספר המצביעים הוא רק במקרה אחד-עשר: אני וספיר נעדרנו ובכלל אין י"א אלא שם הוועדה ואילו מספר חבריה גדול מזה. סוכם כי אין זו הכרעה ויש להביא את שתי הדעות לוועדה המתמדת. בשבילי ובלי ספק בשביל רבים חשיבותה של הצבעה זו היא בהצטרפותו הנחרצת של ב"ג לאשכול לגבי סוגיה זו.
בבית קיבלתי את עורך here & now בן-אליעזר אשר ביקש להשכיל ממני על ייעודי ועידת המפלגה. עליו לכתוב מאמר וביקש לדעת אם יש לצפות לאיזה שינוי מהפכני במערכות המפלגה - לפחות לאיזו סיסמה מחדשת, כגון איחוד תנועת הפועלים. לא התחייבתי על מהפכות ואיכזבתיו - על כל פנים, לדאבוני, ציננתי התלהבותו.
אחרי ארוחת הערב נכנסו סתם מהרחוב דוד ואורה גויטיין. אליהם נוספה דוריס מיי [מזכירת ח' וייצמן בלונדון] שמילאה מייד את הבית קולות אימים - צעקות מחרישות אוזניים, כדרכם של חירשים כמעט גמורים. דוריס הוזמנה לארץ על ידי ב"ג, לשמש לו מזכירה אנגלית, ומובטחות לה תקופות ארוכות של בטלה עם התלקחויות נדירות וקצרות של עבודה עצבנית - עד שיימאס לה בוודאי משטר ללא משטר זה ותבקש לחזור. איך יישא משרד רה"מ את זעקותיה - זוהי שאלה אחרת. על כל פנים ראינו, אני וצפורה, לא לצאת איתה אל המרפסת, לבל יוחרדו השכנים ויתפסו עמדות-תצפית על כל הגזוזטראות לדעת על מה אחזה פלצות כזו גברת אחת בבית שממול [ר' על יחסי ד"מ וב"ג ב"ב"ג", מ' בר-זוהר, ב', ע' 991-8].
בעוד הללו אצלנו, בא נחמיה ארגוב לפי הזמנתי. גייסתיו לסדר דחיית החזרתו מארה"ב של תלמיד ישראלי מבטיח, אשר אני בטוח כי לאחר גמר לימודיו יחזור לארץ וימלא חובתו. נחמיה קיבל על עצמו לדאוג לעניין. בצאתו שאלני אם סיפר לי שאול בשורות טובות. אמרתי לא, לא סיפר. טען כי לפי הידברות בין ב"ג ושאול חייב היה שאול לספר לי את העניין. בקיצור, בישר לי נחמיה בתרועת ניצחון כי הנשק שניקנה סודית מהצבא הצרפתי בכמויות גדולות - בכלל זה מספר לגמרי מפתיע של מיסטרים" - הולך ומגיע. לעליצותו של נחמיה לא היה גבול וכן לא הצניע את התפארותו הרברבנית כי כל זה נעשה בין צבא לצבא, ואילו ל[שר החוץ כריסטיאן] נודע הדבר רק לאחר מעשה. לא ידעתי אם להישטף אושר על ההישג העצום או להשתקע במרה שחורה על המחסור המחריד במטבע זר שעיסקה זו אשר הכרחיותה בשלמותה אינה מוכחת בשום פנים, עתידה לגרום למדינה בעתיד הקרוב ביותר, תוך הריסת מימון היבוא והחשת המשבר הכלכלי אשר את תוצאותיו אין לָשוּר. איך שיהיה, הרגיז אותי כהוגן אופן דיבורו המפוצץ והעוקצני של נחמיה.
[לפי יומן דב"ג ל-15.8 המובא מב"ז,"ב"ג" ג', ע' 1202, מסר נחמיה ארגוב למ"ש, לבקשת ש' אביגור,"כי מקבלים נשק". שרת השיב לו ש"הוא יודע, והדבר נעשה ע"י פינו... נחמיה אמר לו שפינו הוכנס לעניין רק בסוף והנשק מתקבל כאילו במחתרת. לנחמיה לא היה ברור אם הוא יודע באמת או לא ואם הוא שמח על הדבר או שנבוש"].
צפורה הרגישה מייד כי הורע מצב רוחי ולא ידעה מה קרה.
ואחרי הכל, אמרתי לעצמי, לא היינו מגיעים בשום פנים להשגת סילונים עילאים אלה מצרפת, כָּשר או לא כָּשר, אלמלא נפרצה החומה שגדרה בפנינו את הגישה אליהם באותו ערב בסוף אוקטובר 1955 בחדרו של ר"מ צרפת אדגר פור.
לסיום היום קיבלתי מכתב אישי ממזכ"ל או"ם בניו-יורק. Dear Moshe [משה יקר] וכן הלאה. צר לו כי לא היה סיפק בידו לראותי כשביקר בירושלים - היה עסוק למעלה ראש - מאוד היה רוצה לשוחח איתי על עניינים העומדים ברומו של עולם, לאו דווקא על ענייני השעה במזה"ת - והוא מקווה להיוועד איתי באוקטובר, כשיבקר אצלנו שוב.
אמרתי לעצמי: אין זה מכתב של איש אמת. מה פירוש היה עסוק? ישב ערב ביחידות עם וולטר, צעדים אחדים מביתי, ויכול היה על נקלה להיכנס - עם או בלי וולטר. ואם באמת היה כה עסוק, האומנם עד לבלתי שאול לשלומי, עד לבלתי בקש לדעת מאחרים מה עלי, היכן אני, מה בריאותי לפחות?
וכאן עלה הרהור: אילו לפחות ידעתי כי מכתב זה נכתב ונשלח מהתעוררותו העצמית, ולימדתי עליו מקצת זכות. אר מה אם רג'י היקר, הנאמן לי והמעריץ אותי העיר או רמז לו משהו וזה הדבר שהניעו לכתוב? אם כן הדבר, הרי ערכו של המכתב לא אפסי אלא שלילי.
