יום ו', 10/8/1956
ובכן היום חזרתי להיות עיתונאי - בהופיע מאמרי ב"דבר" בשמי המפורש. "דבר" חולל מהפכה בתולדותיו - יש במאמר רק טעות דפוס אחת, לפיה נכרתה אמנת תעלת סואץ בשנת 1988 !
לפני כשבועיים קיבלתי מכתב ממודע ותיק, איסר קוסובסקי, בו ביקש פגישה. תמול הברקתי לו כי יטלפן לי. הבוקר צילצל ומששמע כי אני חוזר היום לירושלים, הציע להסיעני במכוניתו. לעת עתה מאיר לי המזל פנים בפיתרון בעית התחבורה.
שוחחתי ארוכות עם עדוצ'קה [עדה גולומב] על בעיית הבית. גוללה לפני יריעה של קובלנות על ב"ג, על דעתה ודעת הָרַי, שעיקרה הוא מחיקת שמו וזיכרו של אליהו - עם שמה וזיכרה של "ההגנה" בכלל - מתולדות צה"ל והמדינה. כיום רק ותיקים זוכרים מה שהיה - הקצונה הצעירה כולה אין לה מושג מהשם ומהתנועה שהוא מסמל. צה"ל כאילו קם יש מאין עם פרוץ מלחמת השחרור. ב"ג אינו יכול לסבול שותפות כלשהי בהקמת המדינה וצה"ל עם מישהו, כל שכן זכות קדימה למישהו. דעתו האישית על אי-כדאיות תוכנית שימור הבית לחוד, וחטא זה של טשטוש והעלמה והתכחשות לעבר - לחוד; אבל אין להניח כי השני אינו משפיע על הראשון.
חזרתי לדירה לשיחה עם זאב מסחרי, אף הוא אחד ותיק שפנה אלי "ממעמקים" בעת צרה. היה עסקן רב פעלים באזור כפר אז"ר, מקום מושבו, פעל רבות ביישוב עולים, עבד במרכז החקלאי וכו' - עד שקיטרג עליו מי שקיטרג והועמד לדין בפני משפט חברים במפלגה ויצא דינו לשבט בשל פעולות כספיות אי-סדירות, ועירער, ואושַר פסק דינו והוצא ממרכז המפלגה לשנתיים, והוא טוען כי נקי הוא לחלוטין וכי אי סדר-מה בענייני כספים אינו מוכיח בשום פנים מעילה ומשווע עכשיו לעזרה מוסרית.
ארוחת צהריים עם [ראובן] ברקת ב"דן". פתח בהבעת אכזבה מרמת הופעתה של גולדה אמש בוועדה המדינית. לימדתי זכות על גולדה - היא מילאה בהחלט את המוטל עליה על ידי מסירת דוח ענייני וברור על מצב העניינים. ברקת בשלו - לא כזו הייתה צריכה להיות הופעת הבכורה של שר-חוץ חדש בפני הוועדה המדינית של מפלגתו. לעומת זה ביקש ברקת רחמים על גולדה - היא אומללה, בעצמה לא ידעה מראש לאיזה עול היא נכנסת. עלי להראות כלפיה יחס יותר אנושי וחברי. להלן ציין את נאמנות אנשי משה"ח לי כחיזיון נהדר אך הביע חשש לסימני תחרות אישית ביניהם שמתחילים לבצבץ באין סמכות מוסרית לבלום את היצרים.
אמרתי כי עם פרישתי החל תהליך של קיטוב הסמכות במדיניות חוץ. מרכז הכובד הועתק הן למטה והן למעלה. למטה - גדל משקלם של אנשי צמרת המשרד וראשי המחלקות: הללו נתבעים עכשיו לחשוב וליזום יותר מקודם, היות וראש המשרד פועל עכשיו הרבה יותר תוך תגובה להצעות ואישור תוכניות המוגשות לו מאשר על ידי מתן הנחיות בהתעוררות עצמו. למעלה - הוגברה לאין שיעור סמכות רה"מ בהשפעתו הישירה על פעולות משה"ח; הוא משמש עכשיו מקור של השראה ויוזמה מתמדת וערכאה פוסקת שאין עליה ערעור. בין שני אלה פחתה בהרבה חשיבותו האישית הממשית של שר החוץ.
ראובן החל מתנבא על עתידות. יציאתי אינה לזמן קצר. נמיר חותר, לדעתו, לרשת את גולדה במשרד החוץ כשם שירש אותה במשרד העבודה. קשתו של נמיר דרוכה למטרה רחוקה - ראשות הממשלה - אבל הוא יודע להתאזר בסבלנות ולהתקדם צעד צעד. תוך חודשים אחדים יפרוץ סכסוך בינו לבין שר האוצר והתוצאה תהיה כי ב"ג יחזיר את גולדה למשרד העבודה וימסור תיק ענייני חוץ לנמיר.
סיפר לי מעשייה המתהלכת בת"א. בא אצלי אדם אחד מחסידַי ואמר: משה, מה טוב כי אינך בממשלה! נעלבתי: לשמחה מה זו עושה? הסביר: הנה מתכנסת ועידת סואץ וישראל לא הוזמנה. מה טוב כי אינך שר החוץ עכשיו. הן אילו נשארת, הכל היו תולים את הקולר בצווארך. עכשיו יצאת פטור!
לדעת ראובן הולכת ועולה דמותי בציבור, אבל הוא חושש כי העמדה החריפה שנקטתי בענייני המדיניות הכלכלית תהיה בעוכרי - תרחיק ממני את אהדת הפועלים השכירים ותיתן פתחון-פה לכל מיני נרגנים לחתור תחתי. אמרתי כי מעולם לא שקלתי מראש עמדה שנקטתי תוך התחשבות במידת היותה מקובלת בציבור ומעולם לא חששתי להסביר ברבים אמת שעוררה מורת-רוח, אם הגעתי למעמד של נהנה מאמון הציבור הרי רק בזכות דרכי זו ולכן איני רואה טעם לסטות ממנה.
שאלתי את ראובן מה עמדתו לגוף העניין. ענה כי רק המשבר, כשיפרוץ, ילמד לקח את העם כולו, בכלל זה את ציבור הפועלים. שום הטפה לא תועיל לפיתרון הבעיה ורק תזיק למפלגה. עניתי כי איני מסכים להידרדר אין אונים לתוך תהום פעורה, אם יש סיכוי כלשהו למנוע אסון על ידי אמצעים נימרצים שיינקטו בעוד מועד.
חזרה לשדרות רוטשילד 23 להמשך השיחה עם עדה. בינה לבין הילדים נתגבשה מחשבה חדשה לגבי הבית, יזומה מאת דודיק, מעין תוכנית מינימום: אם משרד הביטחון אינו מקבל על עצמו את ההחזקה - יש לוותר על תוכנית שילוב הבית בתוכניותיו. לפי זה לא יוקם בחצר בניין נוסף לשיכון פינת הנשק ולא יועברו הנה אוספים אחרים. יישאר בבית כשלעצמו מצבת זיכרון לאיש, לתקופה ולמיפעלי גבורה שלה. תשופץ הקומה העליונה כדי שימוש מעון לפעולות של תנועות נוער על נושאים של הגנה, העפלה, פלמ"ח וכו'. יהא הבית פתוח לקהל רק יומיים בשבוע. שמא יפרוש משרד החינוך את חסותו עליו. שמא תיתן יד מח' התרבות של צה"ל. שמא ישותפו תנועות הנוער בניהולו. ייעשה-נא הדבר כניסיון לשנים אחדות ויתברר אם יש למוסד זה זכות-קיום ציבורית. בינתיים הרי ממילא אין תוכניתו השַגיאה של ב"ג בת ביצוע לאלתר. שנים תעבורנה עד שייגש משה"ב להוציאה לפועל ושוב תחלופנה שנים עד להשלמת המפעל. אם יוברר תוך שנים אחדות כי אין ברכה בהמשך קיומו של הבית בשדרות רוטשילד, אפשר יהיה תמיד לחסלו. על מגרש כזה, הנתון בטבורה של ת"א, יימצאו תמיד קופצים. לעומת זה לא יהיו לאיש מהקרובים לעניין ייסורי מצפון על שום מה נכנע לגזירה ולא התעקש והוציא לפועל תוכנית שנקבעה על דעת כה רבים ועמדה על סף הביצוע - על שום מה בכלל ניזנח העניין, ושמא הוחמצה על ידי כך הזדמנות חינוכית רבת-ערך, והאפשרות לשמור ולהמחיש בזיכרון העם עלילה היסטורית כה חשובה הלכה לאיבוד על לא דבר. הן נאספו סכומי כסף הגונים, וגולדה חייבה עצמה על הקמת המפעל כלפי הציבור כולו - כינסה אישים מחוגים שונים והופיעה לפני העיתונות ודיברה ברדיו ונכנסה במו"מ עם מוסדות. והללו נענו ברובם.
מחשבה ישרה מאוד בעיני וקיבלתי על עצמי לשוחח עם גולדה.
ב-4 הופיע איסר קוסובסקי להובילני לירושלים. דיבר כל הדרך כמעט בלי הרף. קודם כל - פתח - רציתי לראותך כדי "לאשר כבוד והערצה". זה אופן דיבורו של האיש, חגיגי ובמקצת "על קביים", אך המכירו יודע כי דבריו יוצאים מהלב. כולו צירוף משונה של מעשיות והזיה, תמיד עסוק בעניינים של ממש שבממש - נטיעת פרדסים וניהולם, הערכת פרי, קדיחת בארות וכיו"ב - ותמיד ראשו מלא רעיונות יוצאים דופן, ויש לקבלו כמות שהוא. ובכן למה כתב לי? הוא ואשתו עומדים לצאת לארה"ב לביקור. משפחה לו בארה"ב - ועל תולדותיה סיפר סיפור ממושך בסטותו הרחק הצדה, לא חסך פרט. אבל הוא מוזמן לארה"ב לא על ידי הקרובים, אלא על ידי אנשים זרים שהוא קשור אליהם שנים רבות - ושוב סיפור ארוך, והכל מעניין, ומה טעם לחרוד לזמן החולף, הן הדרך ארוכה ואין איש איתנו במכונית. ביקשתי רחמים פעם ופעמיים ושלוש על חיילים וחיילות שעמדו בצדי הכביש, נפשם כלה להגיע לירושלים לשבָת ועיניהם יוצאות למראה המכונית הפנויה - אך הוא בשלו: הפעם אני מסיע אותך ורק אותך ולא סתם מישהו. שאל: הקיבלת ממני פעם מכתב? אמרתי לא. אמר כתבתי והיצעתי כי אהיה נהגך הפרטי. תמהתי מאוד. נראה כי המכתב הגיע בהיותי בחו"ל ומי יודע מה אירע לו. אבל ההצעה עצמה, אמרתי, משונה בתכלית ולא הייתי מקבלה. מה ראית להציע עצמך לתפקיד שאינו הולמך כלל? שוב סיפור ארוך: החליט אז לכתוב ספר - תולדות התהוות המדינה לפי ראִייתו הוא, והראִייה הביאתו לייחד לי תפקיד מרכזי בתהליך - ועלה בדעתו כי אם יהיה נהגי גם יהיה לו פנאי לכתוב וגם יוכל לברר אצלי מפעם לפעם פרט זה או זה. גם עכשיו הוא כותב ספר, אבל אחר לגמרי, מעין סיפור חייו, בדומה לספרו של לביא, אף הוא בגוף שלישי "למען יהא חופשי". ולא נתקררה דעתו עד שהחל קורא באוזני בעל פה קטעים מכתב היד, או מספר לי אירועים מימי ילדותו ונעוריו בלשון הכתוב - והיא לשון מליצית ומנופחת, אך עברית שבעברית.
ובכן משום חלום זה שהיה לו פעם לשמש נהג לי - ומקובל בידו כי כל מַאֲוֶה חזק של אדם סופו שהוא מתקיים, אם לא כולו אזי קצתו, בחינת "חצי תאוותו בידו" - לכן קפץ בשמחה כזו על ההזדמנות להסיעני לירושלים ולכן הוא מסרב בעקשנות לאסוף מהכביש זר כלשהו, לבל תטושטש חלילה מטרת נסיעתו. אילו הייתה לו משימה פרטית בירושלים, לא היה מבצעה הפעם, מאותה סיבה. ובעצם מה הייתה כוונתו כשכתב לי לפני שבועיים? פשוט מאוד, ושוב קשור הדבר בהסעתי, להציע לי לערוך טיול במכוניתו למשך שבועיים על פני הארץ. הוא נוסע הרבה לרגל עבודתו - קידוח בארות – וראה הרבה ויש ונדמה לו כי רק הוא יוכל להראות דבר-מה יקר-ערך ולהסבירו כראוי - משהו העלול להיעלם מעיני הכלל. וכאן פתח בשיר הלל לחלוצי זמננו. הוא, אשר עלה בעקבות [יוסף] טרומפלדור מקרים, וסלל כבישים וייבש ביצות עד שהגיע למלאכת הפרדסנות וחדר אפילו למשק הערבי, עומד משתאה לגילויי עוז הרוח וההתמכרות של יישובי הספָר בחזיתות עזה וסיני. היה כמעין המתגבר על נושא זה.
אשתו של איסר זה היא האמצעית בשלוש אחיות, שהבכירה שבהן הייתה חברה לכיתה ב"הרצליה" של אחותי עדה והצעירה למדה עם [אחותי] גאולה. אותה בכירה נדדה לווינה ללמוד ונשארה שם ללַמד ובפרוץ המלחמה עלה בידי איסר - לדבריו, בעזרתי - להציל ולהעלות לארץ את בתה, שהייתה אז ילדה, והיא עצמה נלכדה ונשמדה, ואילו אותה ילדה גדלה וַתהי לאיש ויש לה כבר ילדים.
כך הגענו לירושלים ונסענו ישר לבלפור 14 - כשם שבשנות 1947/8 עברנו מירושלים לת"א/ר"ג דרך ארה"ב, כך הפעם עברתי בירושלים מרח' סמולנסקין לרח' בלפור המזוּוָת לו דרך ת"א. בהיכנסי הופתעתי והתפעלתי למראה הדירה - באיזו מידה הכל מסודר ועושה רושם של מעון בני אדם, תחת המבוקה והמבולקה שחשבתי למצוא: השטיחים פרושים והרהיטים קבועים במקומם, חדר המגורים, הכולל הפעם את חדר העבודה שלי, עושה רושם נאה ביותר. קבוצת הרהיטים העיקרית שלנו מרחוב רד"ק - הדרגש, הכורסות האדומות והשולחן השחור - נגאלו מהנחיתות שנדונו לה ברח' סמולנסקין וחזרו למקומם המרכזי. הפסנתר הטוב של ללה אף הוא נראה פה הרבה יותר מכובד. רק התמונות טרם ניתלו. מצאנו את צפורה ותמר [גדרון] יושבות על המרפסת לרוח היום ומיטיבות לבן בתה ובעוגות ממאפה-ידה של תמר שנחלצה לסייע בסידור הדירה. נתכבד גם איסר בתה ושוּלח לביתו משופע בתודות. בא טדי ובין השאר סיפר על התרשמותו החיובית של עזרא דנין, שחזר מרומא, מאפשרויות יישוב הפליטים בלוב. הוא רואה אפשרות לגשת מייד להעברת 250 משפחות כניסיון ראשון. מי ייתן ויזוז העניין הזה.
לארוחת ערב אצל ארתור וז'נט. מלבדנו - וולטר, בטי ציון, וייזנסקים מבוסטון ואחד ג'ון לוי מאנגליה. לוי זה יצור משונה שנדירים כמותו. חוטר מגזע האצולה היהודית באנגליה - נכדו של לורד בירסטֶד. היה לפני עשרים שנה בארץ וביקרָני - אינני זוכר, אך נאמנה עלי עדותו. גם את יהודה ביקר ביגור, תוך התעניינות במוסיקה. מתברר כי מאז לא הוציא זמנו לריק, אלא יצא לחפש אחרי אלוהיו. תחילה נעשה יהודי אדוק, גידל זקן, שמע תורה מפי רבנים, מילא כרסו במאמרי חז"ל - ולא בא על סיפוקו. נתיישב בדעתו והפך מוסלמי - פשוטו כמשמעו, התאסלם כדת בהצהירו "אַשְהַד" וכו'. שוב חקר ודרש והתעמק בקוראן הקדוש ובמפרשיו ולא שלה אף מן הים הזה את מרגלית האמת הצרופה. נמלך ופנה אל דת בּודא, וכאן מצא, כאילו, את מבוקשו - ורָפָא לנשמתו היגֵעה והצמאה לדבר אלוהים חיים. ישב זמן רב בדרום הודו ועתה הוא נוסע לשם מדי שנה בשנה, יוצק מים על ידי גורו שלו ומתאבק בעפר רגליו ושותה בצמא את דבריו. בין הפנינים שהפליט באוזנינו היה הרעיון כי מוטב היה לנו להחליף את האלף-בית העברי בערבי לשם קירוב לבבות. הייתי מעוצבן וקצר רוח ממילא, כפי שהנני תדיר בימים אלה, ובשומעי טימטומת זו לא שלטתי ברוחי ושפכתי עליו קיתוני זעם ולעג עד שארתור כבעל בית הוכרח להתערב ולהעיר לי כי לא ייעשה כן. ברוך יהיה, שאם לא כן לא נשאר שריד ופליט גם מג'ון גם מלוי.
חזרנו הביתה בשעה מאוחרת ונתנו דעתנו להעביר שאריות שונות מסמולנסקין לבלפור. הלילה ליל שבת ולא היה נעים למלא מכונית שם ולהריקה כאן לעיני עוברים ושבים. בייחוד נשמרנו לנפשותנו משבט לשונם של האדוקים להכעיס, אשר נהרו אותה שעה להקות להקות מאיזו תפילה או עצרת במאה שערים לאחת השכונות שבסביבתנו -- דמויות מחיי הגטו של ימי הביניים על השטריימלים רחבי התיתורת ומדובללי הזנבות, קפוטות המשי המבריקות והפוזמקאות הלבנים המבהיקים בחשכה. לכן בהיראות מישהו הפסקנו את המיבצע ובהיעלמו חידשנוהו. היינו בעינינו כצמד מבריחים העושים במחשך מעשיהם תוך סיכון נפשם במהלך ההרפתקה.
