יום ד', 8/8/1956
הבוקר נתקבל מברק מלונדון: "הידד אלביון - קוב-רין". הווה אומר, הגיעה המשפחה בשלום.
כי היום עבר בטיכוסי עצה אם לעקור סוף סוף מבית זה מחר או לדחות שוב את ההעברה לשבוע הבא. נוכחותו של נבות, אשר נטש עבודתו במשק כדי להיות בעזרנו הכריעה. איך ישוב לנווה-ים, טען, מבלי שיוכל לספר כי אומנם כן סייע לנו לבצע את העברת הרהיטים. ולמה נוותר על עזרתו ומי יעמוד לנו ביום א'? חיים שקוע ראשו ורובו בבריכות הדגים ולא יוכל בשום פנים להינתק ולבוא.
כל הימים האלה הייתי חוכך בדעתי אם לכתוב מאמר. מחשבות שנתעוררו בי על תסבוכת תעלת סואץ וסילופים מרגיזים של עובדות מובהקות שראיתי דווקא ב"דבר" גירו את יצרי לכתוב משהו. נזקקתי למאמץ נפשי עצום כדי להתגבר על מעצורים פנימיים. לבסוף הבוקר דרכתי עוז והחלטתי לנסות כוחי. קיבלתי עידוד נלהב מצפורה - וזה בתוך הבוקה והמבוקה השוררת בבית ושהיא חוצה בה עד צוואר לרגל ההעברה. קיצורו של דבר, כתבתי כמעט בלי הרף מ-10 עד 5, פרט לארוחת צהריים, ויצא מאמר רחב מידות. קראתי את רוחמה להעתיקו במכונה ואת גדעון להעבירו תחת שבט הביקורת. הלה פתח בערעור חמור. אחת מהנחות היסוד שנקטתי הייתה להטיל ספק רב אם יֵצא דבר-מה ממשי מהרעם והרעש שהקימו לונדון ופריס בדבר הלאמת התעלה - מכל התכונה הצבאית המפוצצת, על הגיוסים וריכוזי הגייסות ומשלוח הציים. לעומת זה מְפַתח גדעון תורה שלמה כי הפעם מתכוונות אנגליה וצרפת להראות לנאצר את נחת זרועם וכי גם אצל ארה"ב מנוי וגמור למגרו, אם גם לאו דווקא בפעולה צבאית. לא נחה דעתי מקיטרוג זה והובלתי את המאמר לוולטר. הוא החזירו ב-10 בערב כשבפיו חוות דעת חיובית והצעות-תיקון קלות.
בינתיים בישרתי לשורר כי בידי מאמר גדול בשביל גיליון יום שישי. קפץ משמחה וביקש רשות להכריז על הופעת המאמר בגיליון מחר. הסכמתי ולא נזכרתי כי בעצם התכוונתי לחתום עליו לא בשמי המפורש אלא בכינויי העיתונאי מלפני 25 שנה - מ' בן-קדם. ביקרנו אחר כך, אני וצפורה, אצל חנה זמר השוכבת חולה ושם שידלוני שתי הנשים כי אחתום בשמי. גם וולטר לא ראה פסול בזה, כל שכן שכל מי שירצה לדעת - ידע מיהו בן-קדם. החשש העיקרי שלי היה כי המאמר יתורגם לנציגויות הזרות וישוגרו עליו מברקים על ידי הסוכנויות ואז עלול רושם הפרסום לסתור את הקו הנכון שנקטה הממשלה לא להתערב בסכסוך התעלה, אלא לתת לו להתפתח כעניין הנתון בין מצרים לבין מערב ללא תוספת נופך או עוקץ ישראלי. עכשיו יאמרו הזרים - הנה יצא מדינאי ישראלי להגן בפומבי על תביעות ישראל לחופש שיט ונמצאה ישראל מתערבת. וולטר טען כי מזה אין להימנע, ללא הבדל באיזה שם אחתום - זהותי תהיה ידועה בין כה וכה- ואחרי הכל אני עכשיו אזרח חופשי שמותר לו להביע דעתו בעיתונות.
מ-10 ועד קרוב לשתיים אחר חצות עבדתי על טיוטת המאמר לתקנו וללטשו ולהוסיף עליו. עשיתי את כל המלאכה הממושכת והמייגעת הזאת בהתעוררות שלא ידעתי כמותה זה כבר ובחשק רב. מראש חשתי את ההנאה שנכונה לי למראה המאמר בעיתון וגם את הסיפוק שייפול בחלקי עם קבלת שכר הסופרים. הייתי מאוד סקרן לדעת כמה ישלמו לי. שאלתי את חנה זמר כמה היו משלמים לב"ג בעד כל מאמר ששלח משדה-בוקר, אך היא לא ידעה.
בשעות אחה"צ ביקרונו לתה פאול וֶרֶט ואשתו מאומהה, נבראסקה. פאול הוא פתחיה, בנו של המורה העברי של צפורה ושאול במוהילוב [פודולסק], דובר עברית. כן ביקרונו לפרידה רות חביליו ובעלה דיק, ערב שובם לניו יורק.
קיבלתי הזמנה לישיבת הוועדה המדינית בת"א מחר בערב, לשמיעת סקירתה של גולדה על ההתפתחויות בחזית חוץ - הופעה ראשונה שלה בתפקיד זה. לאחר היסוסים ולבטים החלטתי ללכת.
