שבת,  4/8/1956

בבוקר התכוננתי להרצאתי בגניגר. לארוחת צהריים נסענו אל הזקנים בחולון, לחוג במוקדם את יום הולדתה של צפורה החל בשבוע הבא. היה שם גם שאול שהתעקש בסירובו להאמין כי אחותו כבר בת שישים.

אחה"צ נסענו במונית שהומצאה על ידי המפלגה מת"א לגניגר. נחמן רז, שהפציר בי להופיע בכינוס החיילים והחיילות של "האיחוד" העומדים על סף היציאה מהצבא, דגל בשם מאתיים בנים ובנות ומעלה. אתמול בא אלי ניכלם במקצת, להזהירני כי ודאי לא כולם ישתחררו לבוא ואפשר לא יעלה מספרם על שמונים. משהגעתי לגניגר התברר כי נותרו רק שלושים וחמישה. אומנם התכנסו כשמונים, אך רובם מיהרו לבסיסיהם עם צאת השבת. מדוע לא הובאתי לשבת בבוקר - להיגיון הארגוני פיתרונים. אומנם ממילא היה ברור כי המשק כולו ישמע את ההרצאה, אבל התכלית הייתה לכוון את הדברים לכינוס החיילים במיוחד. הללו שרויים בתסיסה. השאלה המטרידה אותם היא אם כתום שירותם בצבא עליהם לחזור איש למשקו - ובכל משק רבה הציפייה לשובם, ורובם נבלעים מייד ב"ענפים" ונכנסים בהם לתפקידים חיוניים לבלתי צאת עוד לחופשי - או מוטב להם להוסיף על השירות הצבאי עוד שנה-שנתיים של היחלצות לתפקידים כלליים ובעיקר של הדרכה ביישובי עולים.

בגניגר נתקבלנו בחמימות בלתי רגילה על ידי קבוצת הוותיקים: [מרדכי] יפה, [אליהו] כרמיאלי, [משה] שושני, [משה] אגוזי, [חיים] בבלי ונשותיהם. הללו כולם בעלי נכדים - נכדו הבכור של כרמיאלי משרת כבר בצה"ל - אך עוד לא נס ליחם והם ראשי העדה לכל דבר. מכרמיאלי ומשושני קיבלתי מכתבים נרגשים מאוד עם התפטרותי. כאן לא דובר על נושא זה אך כל הבלתי אמור היה מורגש ומובן היטב.

ההרצאה החלה בשעה מאוחרת, לאחר שהושכבו הפעוטות ונחלבו הפרות. הקהל ישב והשתרע במידרון שמהיער ולמטה, הנחשב לאמפיתיאטרון, והרכבו שלושה דורות ואפילו ארבעה. היו כאן "החברים", הוריהם, בניהם ונכדיהם עד לבני עשר ותשע ושמונה - ילדים וילדות שהתעקשו "להשתתף באסיפה" ולשמוע, תוך תקווה קלושה שמא יתפסו משהו. פתחתי ב-9.45 ודיברתי כשעה ושלושת רבעי שעה. הנושא היה למעשה ייחודי מדינת ישראל, בעיותיה וצוויה, והתאמצתי להקיף שלושה מיכלולים: חוץ וביטחון, פיתוח וכלכלה, חברה ועם.

עם חצות נתכנסה חבורה גדולה בחדר האוכל והשירה בקעה שחקים.

חזרנו בו בלילה לת"א, הפעם לא דרך ואדי ערה אלא על פני חיפה. הגענו הביתה אחרי שתיים ושכבנו בשלוש. היינו מעבר לכל אפיסת כוחות. צפורה לא חדלה לנחמני ולדבר על לבי כי חשובות לי מאוד פגישותי אלו עם הציבור.